26 מאי 2013

בפני בקשה לסילוק תביעת התובע על הסף מחמת התיישנות וחוסר סמכות עניינית.

להלן עובדות המקרה:

1. המנוחה עבדה בחייה במפעלי פרי זה, בבעלות חברת מגדלי פרי זה בע"מ בחדרה (להלן – החברה), החל מחודש 2/73 עד לפירוקה של החברה בשנת 1990.

2. לטענת התובע, לאחר פיטורי המנוחה עם פירוקה של החברה לא שולמו לה פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ופדיון חופשה שנתית.

3. לאור האמור, הגישה המנוחה תביעה לביה"ד בחיפה כנגד החברה (תיק תשנ"ו/3/516 ), לתשלום זכויותיה.

בתאריך 6.3.97 ניתן פס"ד בהיעדר הגנה והתייצבות החברה, על פיו חויבה החברה לשלם לתובעת סך של 25,480 ₪ בגין פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ופדיון חופשה שנתית, וכן סך של 4,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

4. לטענת התובע, משביקשה המנוחה לממש את פסה"ד התברר לה כי, החברה פורקה ע"י ביהמ"ש המחוזי בתל אביב ביום 5.9.88 וחוסלה ביום 17.11.93 (תיקים 756/88 ו- 2441/93).

5. המנוחה נפטרה ביום 21.3.02.

6. בתאריך 2.1.13 הגיש התובע, בנה של המנוחה, את התביעה דנן למתן פס"ד הצהרתי לפיו הוא זכאי לתשלום פיצויי הפיטורים מהנתבע מס' 1.

טענות הנתבע מס' 1:

7. הנתבע מס' 1 הגיש בקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות וחוסר סמכות עניינית של ביה"ד לדון בתביעה זו.

8. הנתבע מס' 1 טען כי בהתאם להוראות סעיפים 193 ו- 391 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה – 1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי), ביהמ"ש הדן בפירוק תאגיד הוא בעל הסמכות לדון בעניינים מסוג זה, ולפיכך ביה"ד נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה.

9. לטענת נתבע מס' 1, עניינה של תביעה זו היא קבלת גמלה מכוח פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, כאשר זכאות המנוחה לגמלה מותנית בהליכי פירוק התאגיד. לפיכך, נקבע בסעיף 193 לחוק הביטוח הלאומי, כי ביהמ"ש המוסמך לדון בתביעה הוא ביהמ"ש שבסמכותו לדון בפירוק התאגיד, ובמקרה דנן ביהמ"ש המחוזי בת"א – יפו.

10. עוד טוען הנתבע מס' 1 כי, קביעת הסמכות לדון במתן גמלאות מוסדרת בסעיף 391 לחוק הביטוח הלאומי, היוצר אבחנה בין סוגי גמלאות לעניין הסמכות העניינית.

11. כמו כן, לטענת הנתבע מס' 1 החברה התפרקה בשנת 1988 וחוסלה בשנת 1993, וכתב התביעה הוגש בחלוף 20 שנה ממועד חיסולה של החברה, וזאת מעבר לתקופה בת 12 החודשים הקבועים בחוק הביטוח הלאומי, ומעבר לתקופת 7 שנים, הקבועה בחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן – חוק ההתיישנות).

טענות התובע:

12. לטענת התובע המנוחה לא ידעה על פירוק החברה וחיסולה, ולא יכלה להגיש תביעת חוב למפרק ו/או לכונס הנכסים.

כמו כן, החברה ו/או כונס הנכסים ו/או המפרק לא יידעו את המנוחה באשר לפירוקה וחיסולה של החברה.

לפיכך, לטענת התובע חל בנסיבות המקרה דנן סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

13. התובע טוען כי, פיצויי הפיטורים המגיעים למנוחה הינם בגדר "חוב בדין קדימה", וחלה על כונס הנכסים חובה מוגברת ליידע את המנוחה על פירוק החברה וחיסולה, וזכותה להגיש תביעת חוב.

14. לטענת התובע, החברה ו/או הנתבעים נהגו שלא בתום לב ושלא כדין, ובנסיבות המקרה דנן קיים טעם מיוחד להארכת המועד להגשת תביעת חוב של המנוחה ע"י יורשיה.

15. התובע טוען כי, סעיף 191 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי במקרה שעובד נפטר בטרם שולמה לו הגמלה, עניינו מוסדר בהתאם לסעיפים 7 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958, וסעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963.

על כן, לטענת התובע יש סמכות לביה"ד לדון בתביעה דנן.

16. לטענת התובע, חובת תשלום הגמלה ליורשיו ו/או שאיריו של עובד שנפטר בלא צורך בהגשת תביעה לנתבע מס' 1 באמצעות המפרק, באה להקל עם היורשים בקבלת הזכויות והגמלה של העובד שנפטר.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

17. בהתאם לדו"ח רשם החברות שהמציא התובע עולה כי כאמור, ביהמ"ש המחוזי בת"א נתן צו לפירוקה של החברה בתאריך 5.9.88 (תיק מס' 756/88).

לחברה מונה מפרק בתאריך 16.8.89.

ביהמ"ש המחוזי בת"א נתן צו לחיסולה של החברה בתאריך 17.11.93 (תיק מס' 2441/93).

18. התובע טען בכתב התביעה, כי המנוחה פוטרה מעבודתה בחברה בשנת 1990. היינו, כשנתיים לאחר פירוקה של החברה ע"י ביהמ"ש המחוזי בת"א, וכשנה לאחר מינוי מפרק.

היינו, טענת התובע כי המנוחה לא ידעה או לא יכלה לדעת כי החברה פורקה ו/או כי מונה מפרק לחברה, הינה בלתי סבירה לחלוטין.

19. כמו כן, פסה"ד בתביעה שהגישה המנוחה לביה"ד בחיפה לתשלום זכויותיה הסוציאליות לאחר פיטוריה ניתן ביום 6.3.97.

התובע מציין בכתב תביעתו כי "משביקשה המנוחה לבצע את פסק הדין, ולאכוף אותו על החברה, התברר לה, כי החברה פורקה על ידי בית המשפט ביום 5/9/1988 וחוסלה ביום 17/11/1993." (הדגשות אינן במקור – א.ק.).

בסתירה מוחלטת לאמור לעיל, ממשיך התובע וטוען בכתב תביעתו לאחר מכן כי המנוחה לא ידעה על פירוק החברה וחיסולה, ועל כן לא יכלה להגיש תביעת חוב למפרק החברה.

20. התובע טוען טענות עובדתיות העומדות בסתירה אחת לשנייה. לפיכך, משטען תחילה כי, המנוחה פעלה למימוש פסה"ד שניתן בשנת 1997 כנגד החברה והתברר לה כי החברה פורקה וחוסלה ע"י ביהמ"ש, הוא מושתק מלטעון מאידך, בסתירה מוחלטת לטענתו הנ"ל כי, המנוחה לא ידעה על פירוק החברה וחיסולה ועל כן, לא הגישה תביעת חוב למפרק החברה.

(ראה - רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון והשקעות בע"מ (פורסם בנבו) ניתן ביום 8/3/05)

21. משגילתה המנוחה על פירוקה וחיסולה של החברה, לאחר שביקשה לממש את פסה"ד שניתן בביה"ד האזורי בחיפה, היה עליה להגיש תביעת חוב למפרק החברה ולעמוד על זכויותיה, בהתאם לפרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, אולם, לא עשתה כן, ולפיכך, התביעה דנן – התיישנה.

22. המנוחה נפטרה בתאריך 21.3.02, כחמש שנים לאחר מתן פסה"ד בביה"ד האזורי לעבודה.

אשר על כן, אף אם היינו מקבלים את טענתו העובדתית הסותרת כאמור של התובע כי, אמו המנוחה לא ידעה על פירוקה וחיסולה של החברה, אין בכך בכדי להצדיק העובדה כי במשך תקופה של חמש שנים המנוחה לא פעלה למימוש פסה"ד ואכיפתו, דבר שהיה מביא לגילוי עובדת פירוקה וחיסולה של החברה, ומאפשר הגשת תביעת חוב.

23. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כי במידה ונעלמו מתובע עובדות המהוות את עילת התובענה, "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן", תחל תקופת ההתיישנות מהיום בו נודעו לתובע העובדות.

בנסיבות המקרה דנן, אף אם היינו מקבלים את טענת התובע, כי המנוחה לא ידעה על פירוקה וחיסולה של החברה מאחר והמפרק ו/או הנתבע מס' 2 ו/או החברה לא יידעו אותה על כך, וכי לא ידעה קרוא וכתוב בעברית ובערבית ועל כן כל פרסום בעניין לא הגיע לידיעתה, הרי שהדבר לא נבע מסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בה, ושאף בזהירות סבירה לא יכלה למנוע אותן.

על אף אי ידיעתה של המנוחה קרוא וכתוב, כטענת התובע, ידעה המנוחה לעמוד על תשלום זכויותיה בגין תקופת עבודתה בחברה וסיומה ע"י הגשת תביעה לביה"ד בחיפה, ובאותה מידה יכלה התובעת לפעול למימוש פסה"ד ואכיפתו ותשלום הסכומים שנפסקו לזכותה בפסה"ד, דבר שכאמור היה מביא לגילוי עובדת פירוקה וחיסולה של החברה, ומתן אפשרות למנוחה להגיש תביעת חוב למפרק.

באותו אופן יכול היה התובע עם פטירתה של המנוחה בשנת 2002 לפעול למימוש ואכיפת פסה"ד, ובהמשך להגשת תביעת חוב למפרק ו/או הגשת תביעה לביהמ"ש המוסמך כנגד הנתבע מס' 1. אולם, התובע פנה לנתבע מס' 2 רק בתאריך 15.3.11, 9 שנים לאחר פטירת המנוחה, ולנתבע מס' 2 פנה התובע לראשונה בתאריך 18.3.12, 10 שנים (!!) לאחר פטירת המנוחה.

הן המנוחה והן התובע ישנו על זכויותיהם. על כן אין לתובע אלא להלין על עצמו.

בנסיבות המקרה, הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינן חלות בענייננו, התביעה דנן התיישנה וקיים שיהוי ניכר מאוד בהגשתה, ולפיכך – דינה להידחות בזאת.

24. יתרה מזאת, סעיף 391 לחוק הביטוח הלאומי קובע, כי לביה"ד לעבודה תהיה סמכות לדון בכל תובענה למעט תובענות לפי פרק ח'.

פרק ח' עניינו דן בביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד.

סעיף 182(2) קובע כי, מבוטח יהיה זכאי לגימלה לפי פרק ח' במידה וניתן כנגד מעבידו צו לפירוק ע"י ביהמ"ש.

סעיף 189(א) קובע כי, הזכאי לגמלה יגיש תביעתו למוסד לביטוח לאומי באמצעות מפרק החברה.

סעיף 189(ב) קובע כי גמלה לפי פרק ח' תשולם רק לגבי חובות בעד שכר עבודה או פיצויי פיטורים או לקופת גמל שהמפרק קיבל את תביעתם.

סעיף 191 (א) קובע כי על אף הוראת סעיף 303(ג) לחוק הביטוח הלאומי, הקובעת כי גמלת כסף לפי החוק לביטוח לאומי אינה עוברת בירושה, אם נפטר עובד לפני ששולמה הגמלה המגיעה לו לפי פרק ח', תשולם הגמלה בהתאם להוראות סעיף 7 לחוק הגנת השכר, ולשאירים כמשמעותם בסעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים.

סעיף 7 לחוק הגנת השכר קובע כי אם עובד נפטר בטרם שולם לו שכר העבודה המגיע לו, ישולם השכר ליורשיו.

סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים קובע כי מעביד ישלם לשאירי עובד שנפטר פיצויי פיטורים.

25. לאור האמור, אין לקבל את טענת התובע, כי נוכח העובדה כי סעיף 191 מפנה להוראות חוק הגנת השכר וחוק פיצויי פיטורים כאמור, הרי שהוראת סעיף 189 לחוק הביטוח הלאומי אינה רלוונטית במקרים שעובד נפטר, ואין דרישה להגשת התביעה באמצעות מפרק החברה.

מטרת סעיף 191 הינה להחריג את הגמלה לה זכאי מבוטח שנפטר לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, מהוראת סעיף 303(ג) הקובעת כי גמלה אינה ניתנת להעברה בירושה, ולקבוע כי במקרה שנפטר מבוטח הזכאי לגמלה לפי פרק ח', היא תשולם במידה ומדובר בחוב של שכר עבודה עפ"י הוראת סעיף 7 לחוק הגנת השכר, ובמידה ומדובר בחוב של פיצויי פיטורים לפי הוראת סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים.

אין ללמוד מהוראת סעיף 191 לחוק הביטוח הלאומי, כטענת התובע, כי במקרים של עובד שנפטר לפני ששולמה לו גמלה עפ"י פרק ח', לא חלות הוראות סעיף 189.

היינו, גם במקרה של עובד שנפטר בטרם שולמה לו גמלה, על שאיריו ו/או יורשיו להגיש תביעתם למוסד לביטוח לאומי באמצעות מפרק החברה, בהתאם להוראות סעיף 189.

כמו כן, סעיף 193 בפרק ח' בחוק הביטוח הלאומי, קובע כי "הסמכות לדון ולפסוק בכל תובענה לפי פרק זה תהיה למי שבידו סמכות שיפוט בהליכי פשיטת הרגל או פירוק התאגיד כאמור בסעיף 182."

(הדגשות אינן במקור)

היינו, אין ספק כי גם תביעות בהתאם לסעיף 191 בפרק ח', שעניינו מבוטח שנפטר בטרם שולמה לו גמלה לפי פרק זה, והגמלה כאמור בסעיף 191 תשולם לשאיריו ו/או יורשיו, הינן בסמכות ביהמ"ש שבידו הסמכות לשפוט בפירוק התאגיד, ובמקרה דנן, ביהמ"ש המחוזי בת"א אשר נתן את הצוים לפירוקה וחיסולה של החברה כאמור לעיל.

26. אשר על כן, ביה"ד לעבודה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה זו.

27. לאור כל האמור לעיל, התביעה, הן נגד הנתבע מס' 1 – המוסד לביטוח לאומי, והן נגד כונה הנכסים הרשמי – נדחית בזאת מחמת התיישנות ומחמת היעדר סמכות עניינית.

28. אין צו להוצאות.

29. הדיון הקבוע ליום 29/5/13 – מבוטל.

ניתנה היום, י"ז סיון תשע"ג, (26 מאי 2013), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.