השופט י' נועם:

1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' זיסקינד), בת"פ 9279/08. הערעור מופנה נגד הכרעת-הדין, מיום 23.9.12, שלפיה הורשע המערער בעבירת החזקת סם מסוכן – לפי סעיף 7(א) ו-(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973, ובעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו – לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לחלופין, מופנה הערעור נגד גזר-הדין מיום 2.12.12, לפיו הושת על המערער מאסר בפועל של שישה חודשים, לריצוי בעבודות שירות, למאסר על-תנאי לתקופה של שניים-עשר חודשים, ולקנס בסך 5,000 ₪.

2. להלן ממצאי הכרעת-הדין המרשיעה. ביום 9.3.06 בשעה 3:00 לפנות בוקר, נסעו המערער ושני נאשמים נוספים בכביש "עוקף יריחו" לכיוון ירושלים. בצומת בית הערבה עצרו שוטרים את רכבם של השלושה לבדיקה שגרתית. השוטר יגאל מאירוביץ (להלן גם – מאירוביץ או השוטר) ביקש מהמערער להוציא את תכולת כיסו השמאלי, וכאשר הבחין כי בין שטרות הכסף שהוציא המערער מכיסו, מצויה שקית ניילון שקופה המכילה כדורים לבנים, ביקש מהמערער למסור לו את השקית. בתגובה, העביר המערער את ידו שאחזה בשקית אל מאחורי גבו, וניסיונו של השוטר לתפוס את השקית לא צלח. המערער דחף את השוטר בניסיון להתחמק ממנו, ובמקביל התערבה בעימות אִמו, נאשמת 2, שהושיטה ידה למערער ואמרה לו בערבית "ג'יב, ג'יב" (תביא, תביא). כל אותו הזמן השתולל המערער, קילל את השוטר ומנע ממנו לבצע חיפוש על גופו. במקביל, מנע נאשם 3 מהשוטר להמשיך לבצע את החיפוש ודחף אותו, עד שהאחרון נאלץ לנתק מגע מהמערער. בד-בבד הבחין השוטר במערער מוציא מכיסו גוש כהה ומרובע, ומעבירו למקום לא ידוע. בסופה של התקרית האמורה נערך חיפוש ברכב ולא נמצאו בו השקית עם הכדורים הלבנים, ואף לא הגוש הכהה האמור. בהמשך, ביקשו השוטרים לבצע חיפוש על נאשמת 2, אך זו התנגדה לכך, ושכבה על ספסל תחנת אוטובוס בקרבת הרכב. בחיפוש שערך השוטר דוד ריינשטיין בסמוך לתחנת האוטובוס שלצִדה התרחש האירוע, מצא הלה שקית שהכילה כדורים לבנים ושתי קוביות של חומר חום החשוד כסם מסוכן. מבדיקת המשטרה נתחוור, כי החומר הכהה היה סם מסוכן מסוג חשיש במשקל כולל של 98.28 גרם נטו, וכי השקית הכילה 45 טבליות של סם מסוכן מסוג MDMA.

בהליך בבית-משפט קמא העידו השוטרים מאירוביץ וריינשטיין. השוטר מאירוביץ העיד, כי הבחין בכך שהמערער מוציא שקית לבנה עם כדורים, מנסה להסתירה ולהעבירה לאִמו, וכי במהלך ניסיונם של הנאשמים לדחוף אותו, אף ראה שהמערער הוציא "משהו כהה" ואף אותו העביר לכיוונו של מי שישב מאחוריו. השוטר ריינשטיין העיד על מציאת הסמים במרחק שלא עלה על עשרה מטרים ממקום התקרית. בנוסף, הוגשה חוות-דעת של מומחה המעבדה לזיהוי פלילי, לפיה החומרים שנתפסו הִנם סמים מסוכנים מסוג חשיש ו-MDMA בכמויות שצוינו לעיל. בפרשת ההגנה בערכאה הדיונית נשמעה עדותו של המערער בלבד. הוא הכחיש המיוחס לו; וטען כי לא היו ברשותו סמים, וממילא לא העלים סמים, וכי לא תקף את השוטר.

בהכרעת-דין מפורטת ומנומקת אימץ בית-משפט קמא את גרסתו של השוטר מאירוביץ, שהייתה אמינה עליו. בית-המשפט אף מצא תימוכין לעדותו של השוטר מאירוביץ בגרסתו של השוטר ריינשטיין, שהעיד על ההתנגדות האקטיבית של נוסעי הרכב לניסיונות המעצר והחיפוש. בית-משפט קמא קבע, כי גרסתו של המערער אינה מהימנה, ובפרט כאשר נתגלו סתירות רבות בין הגרסאות השונות שהעלה בחקירתו במשטרה ובעדותו בבית-המשפט. על-יסוד מכלול הראיות הנסיבתיות, הגיע בית-משפט קמא לכלל מסקנה, כי הכדורים הלבנים והחומר הכהה שהחזיק המערער בידו, הם הסמים המסוכנים שנמצאו בסמוך לרכב, והרשיע את המערער בעבירות של החזקת סם מסוכן והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, שיוחסו לו בכתב-האישום. בית-המשפט גזר את דינו של הנאשם לעונשים שצוינו לעיל.

יוער, כי במהלך שמיעת הראיות הגיעה המדינה להסדר טיעון עם שני הנאשמים האחרים – אִמו של הנאשם והנוסע הנוסף – שבגדרו נמחקה מכתב-האישום הוראת החיקוק של החזקת סם מסוכן, והשניים הורשעו אך בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ונידונו למאסר על-תנאי ולקנס בסך 750 ₪.

3. בהודעת הערעור מלין המערער על הרשעתו בעבירת החזקת הסמים, זאת כאשר לא היו ראיות ישירות לכך, ובפרט כשהסמים נתפסו במרחק של כעשרה מטרים מהרכב. כן טען המערער, כי הראיות הנסיבתיות אינן יכולות לקשור בינו לבין הסמים שנתפסו בקרבת המכונית, מה-גם שלשיטתו התשתית הראייתית אינה יכולה להביא להרשעתו, בין-השאר, לאור העובדה שהמאשימה הגיעה להסדר טיעון עם אִמו ועם הנוסע הנוסף, לפיו נמחקה מכתב האישום העבירה של החזקת סם שיוחסה להם. בנוסף טען המערער, כי עדותו של השוטר מאירוביץ הייתה רוויית סתירות, הן פנימיות והן ביחס להודעתו במשטרה, ולא היה מקום לבסס ממצאים עליה. עוד ציין המערער, כי היה מחדל חקירתי באי-נטילת טביעות אצבע מהשקית שבה נמצאו הסמים. לפיכך טען המערער, יש לקבל את ערעורו ולזכות אותו מחמת הספק מהעבירות שהורשע בהן. לחלופין גרס המערער, כי הואיל וכתב-האישום הוגש כשנתיים לאחר מועד ביצוע העבירות, והיות שגזר-הדין ניתן כארבע שנים לאחר הגשת כתב-האישום, מתחייבת הקלה משמעותית בעונש. במסגרת הערעור ביקש ב"כ המערער, עו"ד דכוואר, כי תבוטל החלטת בית-משפט קמא לחייבו בהוצאות אישיות, והמאשימה הסכימה לבקשה אחרונה זו.

4. ב"כ המשיבה מבקשת לאמץ את הכרעת-הדין של הערכאה הדיונית מטעמיה, וגורסת כי לא קמה עילה להתערב בממצאים העובדתיים של בית-משפט קמא, ובמסקנה, המבוססת על ראיות נסיבתיות, שלפיה המערער ביצע את העבירות המיוחסות לו. היא הבהירה, כי לא הייתה אכיפה בררנית בעניין אישומו של המערער, לעומת שני הנאשמים האחרים, וכי הסדר-הטיעון עם השניים האחרונים נעשה משיקולים ראייתיים. כן טענה ב"כ המשיבה, בעניין גזר-הדין, כי העונש שהושת על המערער נוטה לקולא והביא בחשבון את חלוף הזמן מעת האירוע.

5. כלל הוא, שבית-המשפט שלערעור לא ייטה להתערב, על-פי-רוב, בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר התרשמה מן העדויות; וכי התערבותו בממצאים מצטמצמת לכדי מקרים חריגים שבהם נפלה טעות עניינית המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור, כמו למשל, כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההיגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 646 (2000); וע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(4) 408 (2000)).

6. הרשעתו של המערער מבוססת בעיקרה על ראיות נסיבתיות. בבוא בית-המשפט להכריע אם יש במארג של ראיות נסיבתיות כדי להוכיח אשמתו של נאשם, עליו לבחון את שרטוט התרחישים האפשריים על סמך ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים. מובן, כי אין נדרש שכל אחת מן הראיות הנסיבתיות, כשלעצמה, תוביל להרשעה, ודי בכך שכל הראיות יחדיו, בהשתלבותן זו בזו, כמעשה פסיפס, תצבענה על אשמת הנאשם מעבר לספק סביר (ע"פ 4656/03 מירפולסקי נ' מדינת ישראל (1.12.04); וכן ראו: ע"פ 6096/94 מנצור ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 732, 736 (1996); דנ"פ 3391/95 בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 377 (1997); ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577, 586 (2003); וע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 227 (2002)). אל מול הראיות הנסיבתיות המצביעות על אשמתו של נאשם, נדרש בית-המשפט לשקול – על-פי מבחני הגיון וניסיון החיים – הסברים חלופיים למסכת הראיות הנסיבתיות, בין על-פי גרסתו של הנאשם, ובין אם מדובר בהיפותזות סבירות אחרות המתיישבות עם חפותו, להבדיל מהסבר דמיוני, תיאורטי או רחוק; והרשעה בדין תתאפשר רק אם המסקנה המפלילה הִנה המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות הנסיבתיות (ראו: ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (2) 565 (1993); ע"פ 6527/94 עזיז מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 732 (1996); ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 140 (1980); ע"פ 728/84 חרמון נגד מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 620 (1987); וע"פ 11541/05 פלוני נ' מדינת ישראל (21.8.06; בפִסקה 19 לפסק-הדין)).

7. לא מצאנו, כי קמה עילה להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית-משפט קמא, שנסמכו, בין-השאר, על התרשמותו מהעדויות, ועל העדפת עדויותיהם של השוטרים, שהיו, כאמור, מהימנות עליו, על-פני עדותו של המערער שלא נשמעה אמינה. כאמור, בית-משפט קמא אימץ את עדותו של השוטר מאירוביץ, לפיה ראה כיצד המערער מעביר שקית עם כדורים לבנים לכיוון החלק האחורי של הרכב, ובהמשך אף מעביר דבר-מה בצבע כהה לאותו כיוון. בנוסף, לא הייתה מחלוקת, כי בחיפוש שנערך בתוך הרכב ועל גופם של נוסעיו לא נמצא דבר; וכי במרחק של כעשרה מטרים מן הרכב נמצאו השקית עם 45 טבליות ה-MDMA וכן גוש החשיש במשקל של כ-98.28 גרם. מארג הראיות הנסיבתיות מוביל למסקנה, מעבר לספק סביר, כי הסמים שנתפסו הוחזקו על-ידי המערער בשלב שבו נעצר הרכב, הועברו לעבר אחד משני הנוסעים שישבו מאחור, והושלכו מתוך המכונית במהלך ההתנגדות הפעילה שהפגינו שלושת הנוסעים לעריכת חיפוש ברכב. על-כן, בדין הרשיע בית-המשפט קמא את המערער בעבירות שיוחסו לו, של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית בלבד והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. העובדה שהמאשימה הגיעה להסדר טיעון עם שני הנאשמים הנוספים אינה מכרסמת במסקנה האמורה, שכן המערער נצפה על-ידי השוטר מאירוביץ כשהוא מחזיק בשקית עם כדורים לבנים וכן בחומר "כהה", והסדר הטיעון עם שני הנוסעים נבע – כמוסבר על ידי המאשימה – מקשיים ראייתיים בנוגע לשאלה מי מבין השניים החזיק בסמים. גם העובדה שלא נלקחו מעתקי טביעות אצבע מהשקית שבה נמצאו הסמים אינה פוגמת במסקנה הנ"ל, שכן טכנאי הזיהוי העיד כי לא היו על השקית טביעות אצבע באיכות הנדרשת לצורך ביצוע ההשוואה. משכך, לא קמה עילה להתערב בהכרעת-הדין המרשיעה.

8. אין ממש אף בערעור על גזר-הדין. לנוכח כמות הסם המסוכן שהחזיק המערער, שלא לצריכה עצמית בלבד, היה מקום להטיל עליו מאסר לריצוי של ממש, בין כותלי הכלא. בית-משפט קמא הביא במניין שיקוליו את מכלול הנתונים הרלבנטיים לעניין גזר-הדין, ובהחלטה להסתפק בהטלת מאסר בעבודות שירות הובא בחשבון חלוף הזמן של כשש שנים מעת ביצוע העבירות.

9. אשר על כל האמור לעיל, הערעור נדחה על שני חלקיו.

בהסכמת המדינה, יבוטלו ההוצאות האישיות שהוטלו על הסנגור.

המערער יחל לבצע את עבודות השירות ביום 1.7.13 בבית-החולים "ביקור חולים" בירושלים, כמפורט בחוות-הדעת מיום 11.11.12 של הממונה על עבודות השירות בנציבות שירות בתי הסוהר; ובמועד האמור יתייצב בשעה 9:00 במשרדי הממונה על עבודות השירות ליד כלא באר שבע, לצורך קליטה והצבה.

המזכירות תמציא עותקים מפסק-הדין לפרקליטות, לסנגור ולממונה על עבודות השירות.

על הסנגור למסור עותק מפסק-הדין למערער.

ניתן היום, י"ד סיון תשע"ג, 23 מאי 2013, בהיעדר הצדדים (על-פי הסכמתם).