<#2#>

נוכחים:

ב"כ המערער – עו"ד דורון לוי

ב"כ המשיבה – עו"ד ארז ריכטנברג

המערער הופיע

פרוטוקול

ב"כ המערער: תיק זה, כפי ששבתי וציינתי וטענתי גם בפני המאשימה פעם אחר פעם וגם בפני בית המשפט, הוא מיטת סדום שנכפתה על בית המשפט לתעבורה. אני סבור שהכרעת הדין שגויה מיסודה ולכל אורכה. כשהמאשימה ברשימת עדי התביעה לא ציינת תעודה רפואית ולא ביקש לתקן את כתב האישום בשום שלב, התאונה היא נזק בעיניי. אני מראה את מקבץ הדברים. יתרה מכך, אין אף עד ראייה בתיק זה – לא הבוחן ולא המתנדב שראו את זה, ואז בית המשפט הנכבד מוצא את עצמו בשלב בירור עובדתי ראשוני. איני חושב שזהו תפקידה של בית המשפט לתעבורה. בפני בית משפט קמא עמד בוחן שנחקר. לשאלת בית המשפט אני משיב, כי לבית משפט קמא אסור היה להתייחס לכך. לשאלת בית המשפט אני משיב, כי לא יכולתי לומר דבר בעניין זה.

ב"כ המשיבה: התוצאה הסופית, ערכאת הערעור צריכה להסתמך על התוצאה ולא הדרך. בפני בית משפט קמא הוגשו מסמכים הקשורים למנגנון התאונה. בסופו של דבר, אנו מביאים את מנגנון התאונה אל הבוחן. הוא נוסע בנתיב הימני, עובר לשמאלי בסטייה חדה, פוגע בהפרדה ומשם הרכב מתהפך והרכב מגיע לנתיב הנגדי. בית משפט קמא ביסס את הכרעת הדין על כך. אין שום סיבה שרכב מעצמו יסטה שמאלה – המערער לקח את ההגה ומשך אותו שמאלה ומכאן קרתה התאונה. המערער אומר שמישהו פרץ לכביש. התוצאה נכונה. ערכאת הערעור צריכה להסתכל גם על התוצאה ואם בדרך נפלו בה טעויות – אפשר לעזוב אותם. הוא טוען שהמהירות שלו הייתה 40 קמ"ש. יש בכביש עקומה חדה מאוד ימינה. מהירות 40 קמ"ש לטענתו שלו, איננה מהירות סביה. מהירות סבירה היא שניתן לצפות נפגשים אפשריים בדרך. מפנה לערעור פלילי בעניין שטיינברגר.

רכבים לא מתהפכים, נהג צריך לצפות את הכל. מהירות סבירה בכזו תאונה לא הייתה מתרחשת. הוא לא היה סוטה בצורה הזו, לא פוגע במדרכה ואף לא פונה לנתיב הנגדי. גם אם בית משפט קמא נתן בהכרעת הדין משקל לא קטן, גם אם נתעלם מכל הדברים האלה, התוצאה שהגיעו עליה היא על בסיס הנתונים שיש לנו שטח. מעבר לכך, אני מפנה את בית המשפט אל התנהלותו של המערער – אין חולק שהמערער יצא מהאמבולנס ולא נכנס לבית החולים. הוא עזב את המקום. המערער גם לא הלך למשטרה תוך 24 שעות כפי שנדרש. אני מדבר מבחינת ההתנהלות שלו, ההתנהלות מצטרפת לנסיבות התאונה. למה המערער לא הגיע לתחנת המשטרה תוך 24 שעות? הוא לא התעניין אפילו מה קרה עם הרכב.

לאור הדברים הללו, התוצאה הסופית של בית משפט קמא בתאונה מסוג זה היא תוצאה נכונה. חברי אמר שלתאונה הזו אין עדים והבוחנים לא ראו את התאונה. בבתי משפט מרשיעים חדשות לבקרים טענות כאלה.

<#3#>

פסק דין

המערער הורשע בכך שביום 11.09.12 בסמוך לשעה 23:00 נהג בכביש 4 במחלף העולה לגבעת שמואל בחוסר זהירות, איבד שליטה על הרכב, סטה שמאלה, עלה על אי-תנועה בנוי, פגע במעקה בטיחות והתהפך עם הרכב.

ההרשעה באה לאחר שמיעת הראיות.

בית משפט קמא בהכרעת הדין דחה את גרסתו של המערער, לה לא האמין, כי התאונה נגרמה שלא ברשלנותו אלא בשל כך שמאן דהוא חצה את הכביש באופן פתאומי והוא נאלץ לסטות עם רכבו בפתאומוית.

באשר לטענה זו קבע בית משפט קמא "עסקינן בטענה קלה ושכיחה, בה נעשה שימוש לעיתים דחופות על-ידי נאשמים המעורבים בתאונות דרכים עצמיות, כאשר הטענה נעה בין הולך רגל שקפץ לכביש, לבין בעל חיים שקפץ לכביש. למצער, המערער לא עשה עליי רושם אמין ולא אוכל לקבל את גרסתו".

עד כאן באשר לגרסתו של המערער.

מנגד, בפני בית משפט קמא, למעט עצם קרות התאונה, לא הייתה שום ראיה המצביעה על רשלנותו של המערער. באשר לכך, קבע בית משפט קמא על-פי פסיקה לעניין אחר, שחזקה על מי שמעורב בתאונת דרכים שהוא אשם אלא אם כן הוא מוכיח ההיפך.

אינני מסכים עם הקביעה שבכל מקרה ספציפי יש לדחות טענה של נאשמים כי מאן דהוא התפרץ לרכב. אכן, הרבה פעמים אנשים ממציאים טענה כזו לצורך הדיון, אך לא לעולם אין היא נכונה. במקרה זה לא שוכנעתי שאין בסיס, אף כדי לעורר ספק בטענת הנאשם לכך שהתאונה אירעה כגרסתו.

בעיקר הנני מוצא להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא משום שהוא ספג לתוכו מסה קריטית של ראיות בלתי קבילות אותן זקף בית משפט קמא לחובת המערער מבלי שהיה מוצדק לעשות כן. בית משפט קמא ציטט מהכרעת הדין בעמ' 2 "עוד ציין העד, כי עובר אורח שסירב להזדהות, מסר לו כי הבחין ברכב מגיע בנסיעה מהירה". כך הדבר באשר לנהג מד"א, שלא העיד בבית המשפט. הן באשר למציאת כדורי "קלונקס" ברכב והן באשר לסירובו של המערער לקבל טיפול בבית החולים, כך הדבר באשר לכך שבית משפט קמא ייחס משקל רב בהכרעת הדין, לעובדה שנמצאה ברכב קופסת סיגריות ובתוכה מבחנה משומשת לעישון סמים.

אותה מבחנה, שלא הוגשה כראייה לבית המשפט, טיבה לא ברור. אין שמץ של ראייה כי נשלחה לבדיקה האם אי-פעם היו בה סמים, ודי בכך כדי לערער את בסיסה של הכרעת הדין.

בית משפט קמא ייחס משקל ל-ת/1 ו-ת/2, כמו לראיות נוספות שקיבל, ת/9 ו-ת/10, שרובן המכריע עדויות מפי השמועה, ובסיפא ל-ת/1 (ובמקרה זה בהסכמת הסנגור) אף קיבל בית משפט קמא ראיות שאסור היה לו לראות באשר לעברו התעבורתי והשכרותי של המערער.

דווקא עד התביעה, הבוחן המשטרתי, קבע שאין הוא יכול לשלול את טענת המערער, לפיה, הולך רגל חצה את הכביש שלא למעבר חציה והמערער סטה שמאלה כדי שלא לפגוע בה. הבוחן לא קבע שמהירותו של המערער, 40 קמ"ש, הייתה בלתי סבירה בתנאי הדרך, כלומר, באותו מחלף שבו הייתה התאונה.

אומר, שבית משפט קמא, בעמ' 5 להכרעת הדין "לא ייתכן כי מהירות של 40 קמ"ש בעקומה, לימים...אינה מהירות סבירה". איננה מבוססת על ראיות.

התוצאה הינה שהנני סובר שבמקרה זה, כאמור, ראיות בלתי קבילות במשקל רב מאוד השפיעו על התוצאה של הכרעת הדין, ולכן הנני מורה על זיכויו של המערער מחמת הספק.

<#4#>

ניתן והודע היום, י"ח אדר ב' התשע"ד, 20/03/2014, במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי נופר דוידי