<#2#>

נוכחים:

ב"כ המאשימה – עו"ד משה אייל

הנאשם – נוכח

ב"כ הנאשם – עו"ד ציבולבה

פרוטוקול

<#3#>

הכרעת דין

כתב האישום, התשובה לאישום וההליכים

1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – "חוק העונשין").

בהתאם לעובדות האישום, ניהל הנאשם משרד לתיווך מקרקעין בקריית אתא. ביום 1.10.07 ביקשה ממנו הגב' לאה אזולאי (להלן: "המתלוננת") כי ימצא עבורה דירה בקריית אתא. הנאשם הפגיש את המתלוננת עם בעלת הדירה שברחוב שי עגנון 5/11 בקריית אתא (להלן- "הדירה"), הגב' הנריאטה ממן (להלן- "המוכרת"). לאחר שראתה את הדירה הודיעה לו המתלוננת שהיא מעוניינת לרכוש את הדירה.

הנאשם הציג בפני המתלוננת מצג שווא לפיו הוא מטפל עבורה בעסקת רכישת הדירה וקיבל ממנה במרמה סך של 30,000 דולר בשקלים וזאת לצורך קידום עסקת הרכישה. בהמשך הציג בפני המתלוננת מצג שווא לפיו המוכרת העלתה את המחיר, המליץ בפניה להמשיך בעסקה והודיע לה כי אסור לה ליצור קשר עם המוכרת. בהמשך, וכחלק ממעשה המרמה, הציג הנאשם בפני המתלוננת מצג שווא לפיו מתקיים הליך משפטי בשמה באמצעות עורך דין, לצורך העברת הדירה על שמה, תוך שדרש ממנה במרמה סכומי כסף גדולים במזומן לצורך דיונים משפטיים והוצאות שונות. באופן זה הוציא הנאשם במרמה מהמתלוננת בין החודשים אוקטובר 2007 ועד יולי 2008 סך של 395,000 ₪. הנאשם פעל כאמור כאשר הוא יודע שהדירה נמכרה באמצעות מתווך אחר עוד בשנת 2007 וכי לא מתנהל כל הליך משפטי בעניין הדירה.

1. ביום 25.12.13 השיב הנאשם לאישום. בתשובתו כפר הנאשם באישום וטען כי לא עשה את המיוחס לו לצורך מרמה אלא נפל קורבן לאדם שרימה אותו ונטל את הכספים תוך שהתחזה לעורך דין המטפל בעניין. לאור כך נשמעו ראיות הצדדים.
2. בישיבת יום 20.3.14 הודיע הסנגור כי הוא מסכים להגשת מסמכים ללא צורך בחקירת עורכם, למעט ביחס לחוקר הפרשה, אשר חקירתו התבקשה. ביחס לעדות תביעה 2,3- המתלוננת והמוכרת - הסכים הסנגור להגשת הודעותיהן במשטרה תוך וויתור על חקירתן. במהלך עדותו חלק הנאשם על דברים שאמרה המוכרת במשטרה וכאשר הוסבר לו שההסכמה להגיש את עדותה, משמעה הסכמה לתוכן הדברים, ציין הסנגור כי "לאור עמדת הנאשם לא אוכל להתנגד להבאת העדה" (בעמ' 26). עם זאת, בישיבת יום 13.4.14 לבקשת ב"כ המאשימה לתשובה ברורה בנושא, ויתר הסנגור שוב על הבאתן של העדות לעדות תוך שציין כי "אתייחס להבדלים והסתירות בסיכומים". בכך לא תמה הפרשה ובמהלך סיכומי הצדדים התברר שוב שקיימת מחלוקת בדבר משמעות עדותה של המוכרת וכל צד סבר שמשמעות דבריה בנקודה מהותית שונה. לאור כל זאת, ביקש ב"כ המאשימה לאפשר לו לחזור מההסכמה הדיונית, להביא לעדות את המוכרת וכן לאפשר חקירתה הנגדית על ידי ההגנה. קבעתי בעניין זה כי :

"על ההסכמה שבין הצדדים חולשת הוראה סעיף 10ב לפקודת הראיות הקובעת כי תנאי להגשת ראיה באופן זה הוא שתוכן האימרה אינו שנוי במחלוקת... הגשת הודעה בהסכמה מטרתה ליתר את הצורך בעדותו של העד, היינו, בהטרחתו לביהמ"ש ובזבוז זמנם של הצדדים וזאת כאשר הצדדים אינם חלוקים על תוכנה של העדות. בנתוני המקרה והיות ומדובר בנקודה מהותית, סברתי כי הסכמת הצדדים להגיש את ההודעה ללא צורך בעדות המוכרת, אינה מגלמת הסכמה באשר לתוכנה של העדות ולו היו הצדדים יודעים בעת הגשת ההודעה על הפערים שביניהם, לא היו הולכים בדרך דיונית זו אלא העדה הייתה מעידה בביהמ"ש.

לאור כך, בקשה המאשימה לאפשר לה להעיד עדה זו ומדובר למעשה בחזרה מהסכמה דיונית או בבקשה להעיד את העדה כעדת הזמה. לאור חשיבותה של העדות, ועל מנת שלא יוסקו מסקנות רק בשל הסברה שהעובדות מוסכמות על הצדדים, סברה כאמור שהתבררה כבלתי נכונה, ראיתי לקבל את בקשת המאשימה ולאפשר את עדותה של המוכרת. סברתי עוד כי השארת המצב כפי שהוא בו כל צד טוען אחרת ביחס לנושא עליו לכאורה קיימת הסכמה, אינו ראוי ובמיוחד כאשר מדובר בנושא שאפשר שתהא לו חשיבות של ממש לצורך הכרעת הדין."

לאחר החלטה זו נשמעה העדה, חרף השלב בו היה מצוי ההליך ואף הנאשם העיד פעם נוספת.

סיכום ראיות הצדדים

1. רס"ר יוסי יקירי, הנו החוקר שהיה ממונה על החקירה. העד הגיש מסמכים שערך, לרבות הודעות הנאשם אותן גבה. החוקר נשאל שאלות בנוגע לאופן ניהול החקירה והסביר כי היות והנאשם לא הכחיש את תלונת המתלוננת, אלא טען שרומה על ידי אדם שהציג עצמו כעורך דין, אפשר לו – לבקשתו – ארכה להשיב למתלוננת את הכסף ולאתר את האדם שנטען שהציג עצמו כעורך דין. החוקר הסביר לשאלות בית המשפט כי הנאשם לא מסר פרטים מדויקים על אותו אדם ולדידו הסיפור היה בלתי הגיוני, לאור הטענה שאותו עורך דין מתחזה "נחת עליו יום אחד" ולא ידע למסור פרטים נוספים על אודותיו, זולת שמו ומיקום משרדו.
2. בהתאם להסכמת הצדדים, כאמור לעיל, לא העידה המתלוננת. על הסכמה זו חזר הסנגור גם בסוף שמיעת הראיות תוך שציין כי "מה שהיא אמרה מקובל עליי" (בעמ' 92). אציין כבר עתה שהמתלוננת נכחה בכל דיוני בית המשפט וניכר היה שהנושא בנפשה, אך חרף זאת כאמור לא העידה בשל אותן הסכמות. גרסתה הובאה בפני על דרך הגשת הודעתה במשטרה, אשר תוכנה הוסכם על ההגנה. להלן אתאר את תוכן ההודעה (ת/2).
3. המתלוננת (הגב' לאה אזולאי) הנה אישה נשואה ואם לילדים. בשנת 2007 היא ביקשה להחליף את דירתה ולכן נפגשה עם הנאשם שהנו מתווך מקרקעין. המתלוננת הסבירה שהיא מחפשת דירה עד לסכום של 140,000 דולר ופירטה את שהיה חשוב לה בתכונות הדירה. לאחר תקופה קצרה הודיע לה הנאשם כי מצא עבורה דירה התואמת את דרישותיה ומחירה 140,000 דולר. הנאשם מסר לה מספר טלפון של אישה בשם אורייט פייר (היא המוכרת) והיא נפגשה עמה והבינה ממנה שהמחיר שהיא דורשת הוא 170,000 דולר אך בעלת הדירה מסרה לה כי "אם משיח אמר לי 140 אז בסדר". הדירה מצאה חן בעיניה ועל כן תואמה פגישה נוספת והפעם עם בעלה. המתלוננת ובעלה נועצו עם רב והחליטו שהם מעוניינים לרכוש את הדירה. בהמשך היא ראתה את הדירה פעם נוספת והפעם עם בתה. לטענתה הוסכם עם בעלת הדירה בדבר החפצים שיישארו בדירה. המתלוננת תיארה כי לבקשת הנאשם מסרה לו סך בשקלים השווה ל-30,000 דולר, שהיוו מקדמה לרכישת הדירה. המתלוננת ציינה כי הנאשם הסביר לה שסכום זה ישולם לידי עורך דינה של בעלת הדירה והוא עמד על כך שהסכום ישולם במזומן. לאחר כל זאת מסר לה הנאשם כי בעלת הדירה העלתה את המחיר שהיא דורשת עבור הדירה ל- 170,000 דולר והמליץ לה שלא לוותר על הדירה אלא לתבוע אותה. עוד מסר לה הנאשם שלא תיצור קשר עם בעלת הדירה שכן הדבר עשוי להיות "הטרדה". בהמשך הסביר לה הנאשם כי עורך דין בשם אלברט לוי מטפל בנושא בבית המשפט. המתלוננת הדגישה שלא חתמה על זיכרון דברים ביחס לדירה ולא ראתה כל מסמך הקשור בתביעה. המתלוננת תיארה מקרים בהם הנאשם התקשר בנוכחותה לאותו אלברט לוי ולאדם בשם חנוך אותו כינתה עוזרו של אלברט לוי. לדבריה, הנאשם "היה מביים לי את השיחות ובאמת היה כאילו משהו מהצד השני על הקו והם היו מדברים ומשיח היה שואל אותו מתי הפינוי ומתי הדיון וממש היה עושה לי הצגה שלמה".

המתלוננת תיארה כי הנאשם ביקש ממנה סכומי כסף השווים ל-20,000 דולר לקראת כל דיון שטען שמתקיים בבית המשפט ובסה"כ שילמה לו עקב מצגים אלו סך מצטבר של 289,000 ₪. בשלב מסוים הודיע הנאשם למתלוננת כי בית המשפט המחוזי פסק לטובתה והיא יכולה לרכוש את הדירה בסכום של 100,000 דולר ולכן עליה להוסיף עוד סכום של 20,000 דולר. המתלוננת נטלה הלוואה מבתה לצורך כך ושילמה לנאשם את הסכום. עוד מסרה המתלוננת כי במעמד זה הראה לה הנאשם פסק דין של בית המשפט לפיו הדירה עוברת לרשותה תמורת סכום של 100,000 דולר אך לא נמסר לה העתק מהמסמך. לאחר שלב זה טען בפניה הנאשם כי יש לבצע פינוי של בעלי הדירה ובהמשך כאשר לא בוצע הפינוי החל לשלם לה תשלומים חודשיים עבור "שכר דירה" כאשר הציג תשלומים אלו כסכומים שנפסקו על ידי בית המשפט. המתלוננת מסרה לידי החוקר רשימה ובה פירוט הסכומים ששילם לה הנאשם במהלך החודשים בהם המתינה לקבלת הדירה (ת/9 וראה הסכמת הצדדים באשר לסכום המצטבר ששולם לה – 36,900 ש"ח בעמ' 11).

בשלב מסוים ביררה המתלוננת וגילתה שלא התנהל כל הליך בשמה ביחס לדירה. כמו כן היא ניגשה לדירה וגילתה כי על הדלת רשום שמה של משפחה אחרת. המתלוננת פנתה לנאשם אשר נראה מופתע ושוחח בטלפון עם אותו אלברט לוי. בהמשך מסר לה כי אלברט לוי קיבל שוחד מבעלת הדירה ולכן הוא נגדם. המתלוננת מסרה לידי החוקר קבלה שנתן לה הנאשם על סכום של 360,000 ₪ ביום 16.4.09 - חודשים רבים לאחר התשלום ולאחר שהיא לחצה עליו לקבל הוכחה כלשהי ששילמה את הסכומים (ת/3). כמו כן, קודם לכן, בחודש ינואר 2009 נתן לה הנאשם שטר חוב על סכום דומה (ת/4). עוד מסרה המתלוננת לחוקר הקלטות רבות של שיחות שניהלה עם הנאשם (ת/13א'). דיסק זה הוגש בהסכמה.

1. הגב' הנריאטה פיאר (המוכרת): כפי שהוסבר לעיל, בתחילה הסכימו הצדדים שעדה זו לא תעיד אלא הודעתה הוגשה בהסכמה, אולם משנתגלעה מחלוקת באשר להבנת הצדדים את עדותה, נעתרתי לבקשת המאשימה להביאה לעדות. הצדדים הסכימו לאמץ את עדותה במשטרה כחקירה ראשית והעדה נחקרה בחקירה נגדית על ידי ב"כ הנאשם.
2. בהודעתה במשטרה (ת/1) תיארה העדה כי ביקשה למכור את ביתה ופנתה לשם כך לנאשם שהנו בעל משרד תיווך ומסרה לו שהיא דורשת על הדירה 200,000 דולר. הנאשם פרסם את דירתה בעיתון ובאחד הימים הגיע עם המתלוננת, אשר הדירה מצאה חן בעיניה. העדה מסרה למתלוננת את המחיר אך הנאשם אמר "אל תדאגי אני אסתדר איתה". בהמשך הנאשם אמר לה שדודה של המתלוננת יתרום לה 60,000 דולר. העדה ביקשה מהנאשם להגיע לחתימת זיכרון דברים אך כאשר הוא לא הגיע לפגישה, עורך דינה הציע לה להתרחק מהנאשם. העדה התקשרה למתלוננת, שאלה אותה על אודות "דודהּ" ונענתה שלא היו דברים מעולם. בסופו של דבר מכרה העדה את דירתה באמצעות מתווך אחר בסכום של 700,000 ₪. העדה הבהירה שלא נוהל נגדה כל הליך משפטי ואיש לא פנה אליה בטענה בקשר למתלוננת. העדה הבהירה עוד שלא חתמה על כל חוזה או זיכרון דברים עם הנאשם או עם המתלוננת.
3. בחקירה הנגדית הסכימה העדה שאפשר והמתלוננת הייתה בדירתה יותר מפעם אחת. העדה חזרה בה מאמירתה במשטרה לפיה באה למשרדו של הנאשם וביקשה שייחתם זיכרון דברים וטענה כי לא היו דברים מעולם. העדה אישרה כי הנאשם ביקש ממנה לא לגלות למתלוננת שדודה (הרב) יתרום עבורה סכום כסף לצורך קניית הדירה, באופן שירכוש עבורה את הדירה בסכום גבוה יותר מבלי שתדע, אך לפגישה שנקבעה הוא לא הגיע. העדה הכחישה שהסכימה למכור את הדירה ב-140,000 דולר וטענה שמכרה את הדירה בחודש 11/07 במחיר של 200,000 דולר. הסנגור הטיח בעדה כי הסכימה למכור את הדירה למתלוננת במחיר של 140,000 דולר או 170,000 דולר אך בסופו של דבר העדיפה למכור את הדירה במחיר גבוה יותר והיא השיבה שלא הגיעה עם המתלוננת למצב כלל של משא ומתן או לבקשה להפחית את המחיר. הוגש הסכם המכר ביחס לדירה זו ממנו עולה שהדירה נמכרה ביום 18.11.07 בסכום של 700,000 ₪.

לשאלות בית המשפט השיבה העדה כי הנאשם לא טען מעולם כלפיה שהיא הפרה התחייבות כלשהי כלפי המתלוננת, ואף הסבירה שפגשה בו ברחוב והוא אמר לה שחבל שמכרה את הדירה כי יכול היה לעזור לה. העדה הדגישה עוד שלא חתמה על כל חוזה עם המתלוננת.

1. הנאשם בחר להעיד. בעדותו ציין כי ביום 2.1.08 קיבל רישיון תיווך מקרקעין ופתח משרד. המוכרת התקשרה עמו בהסכם בלעדיות למכירת דירתה ובמהלך שיווק הדירה הראה אותה למתלוננת אשר הביעה רצון לרכוש אותה. המוכרת ביקשה עבור הדירה סך של 170,000 דולר תוך שביקשה ממנו למצוא עבורה דירה ב-140,000 דולר. לאחר שמצא עבורה דירה היא "התחילה להתפנק ולערער" אך עורך דין שהכיר מעסקאות שכירות קודמות, אמר לו שההבטחה של המוכרת בעל פה מחייבת וניתן יהיה "לתפוס אותה על האמירה". לבקשת עורך הדין הוא קיבל מהמתלוננת סך של 30,000 דולר שכן עורך הדין הסביר שצריך "סכום מסוים לשריין". הנאשם האמין שעורך הדין מטפל בעניין והמתלוננת "האמינה בזה בגללי". כאשר חלף הזמן ועורך הדין "התחיל למשוך מאתנו כספים" הבין שמשהו לא בסדר ועל כן אמר למתלוננת שהיא מקבלת "כביכול" שכירות אותה שילם מכיסו. הנאשם הדגיש שלבו עם המתלוננת ובעלה אשר נפלו קורבן, אך ציין כי אף הוא נפל קורבן בידי אותו עורך דין מתחזה בו האמין והעביר לו את כל הכספים שהמתלוננת מסרה לו. לאור כך הסכים לתת למתלוננת קבלה על הסכום ששילמה וכן חתם על שטר חוב. הנאשם אף ציין כי הוא מוכן לרשום הערה על דירתו לטובת המתלוננת והוא מנסה ליטול הלוואות עבורה. הנאשם תיאר את ניסיונותיו לאתר את אותו עורך דין בבתי משפט שמא יתקל בו אך לשווא. לטענתו הטלפונים שלו היו "סגורים" וכן משרדו היה ריק.

בחקירה הנגדית אישר הנאשם שקיבל מהמתלוננת את הכסף במזומן וטען שהיה זה לבקשת עורך הדין והודה שלעיתים היה אף הוא מתקשר אליו. הנאשם נשאל ביחס לניסיון למסור פרטים למשטרה על אודות אותו עורך דין והסביר שהראה להם את כתובת המשרד בו ישב עורך הדין. הנאשם עומת עם כך שבמקום אליו הפנה את המשטרה היה מכון ליווי ולא משרד עורכי דין וטען כי במועד זה כבר לא היה משרד עורכי דין (עובדה שהיה מודע לה לטענתו) אך ציין כי לו היו בודקים זאת במועד שנחקר היו יכולים "למצוא הרבה דברים". הנאשם אישר שהראה למתלוננת מסמך ובו חתימה של שני שופטים וטען שקיבל את המסמך משליח לאחר שלחץ על עורך הדין להראות לו מסמך כלשהו. יחד עם זאת לא הותיר בידי המתלוננת, או בידיו, עותק מהמסמך. הנאשם הודה כי אמר למוכרת שקיים אדם שמוכן לתרום למתלוננת 60,000 דולר והודה כי לא קיבל מידע זה מהמתלוננת וציין כי "בזמן הזה לא רציתי שאורייט תדע מה אני עושה, לא הכנסתי אותה לפרטים, אמרתי שיש משפחה לאזולאי משהו שעוזר לה". הנאשם נשאל על ידי בית המשפט הכיצד הוא נותן מאות אלפי שקלים לאדם שכמעט אינו מכיר, ללא כל קבלה או מסמך כלשהו והשיב שכך נהג גם עם עורכי דין אחרים. ביחס לתשלומים ששילם למתלוננת כשכר דירה, השיב שהדבר היה מיוזמתו לאחר שאותו עורך דין נעלם והודה שלמשטרה מסר פרט לא נכון עת ציין כי הכסף עבר אליו על ידי עורך הדין חנוך. הנאשם הודה אף שמסר למתלוננת פרטים לא נכונים על אודות אישה אחרת שרוצה לקנות את הדירה וזאת על מנת "שיהיה לי זמן לתמרן את עצמי... כבר העקיצה היתה". בהמשך הודה גם שידע שהדירה נמכרה לאחרים עוד לפני שהמתלוננת פנתה אליו ואמרה לו שגילתה זאת. למרות שהבין שנפל קורבן, לשיטתו, לא פנה למשטרה כי "אני לא מתלונן במשטרה".

1. הנאשם שב והעיד פעם נוספת, לבקשתו, לאחר עדותה של המוכרת כמפורט לעיל. הנאשם טען בעדות זו כי למעשה המוכרת הונתה אותו, כאשר רכשה את הדירה עליה "המליץ" לה באמצעות מתווך אחר ובהמשך מכרה את דירתה לאדם אחר ולא למתלוננת. בעדות זו טען כי שמע על מכירת הדירה לראשונה מהמתלוננת וזאת בשונה מעדותו הקודמת שם טען כי ידע זאת כבר (בעמ' 32 בש' 28). הנאשם שב והסביר כי עורך הדין "ברח לי" ולשאלת בית המשפט אם מסר למתלוננת את פרטיו השיב שכן, אך המתלוננת שנכחה באולם התפרצה והכחישה שקיבלה את פרטיו וציינה שבאחת הפעמים הנאשם נתן לה את שפופרת הטלפון לדבר עם עורך הדין.

בחקירה הנגדית שוב עימת ב"כ המאשימה את הנאשם עם ההסכמה הדיונית לפיה עדותה של המתלוננת מקובלת על ההגנה במלואה ולאחר שקרא את העדות טען כי "רוב הדברים נכונים יש דברים לא נכונים. לא נכון שעשיתי משחק כאילו אני מדבר בטלפון עם מישהו". בתגובה הסביר הסנגור כי הכוונה היא שמדובר בעדות סברה שאינה קבילה. שוב נשאל הנאשם אם יש דברים בעדות שאינם נכונים לדעתו והשיב שקיימים פרטים בלתי נכונים. בית המשפט הסביר לנאשם כי אם יבקש לחזור מההסכמה בעניין עדות זו ולבקש לחקור את המתלוננת כך יעשה, אך הסנגור הודיע שאינו מבקש זאת והנאשם אישר הסכמה זו. הנאשם נשאל אם הסכום של 30,000 דולר שהמתלוננת מסרה לו היה עבור "מקדמה" והוא אישר פרט זה וגם כאשר ב"כ המאשימה שב ושאל אותו בעניין אמר כי הוא "מסכים עם הכל לא רוצה להיכנס לפינות האלה". ואף אישר שהמתלוננת שילמה את הסכום טרם שידעה שהמחיר שדורשת המוכרת עלה. לבקשת הסנגור השיבה המתלוננת אשר נכחה בדיון כי "הוא ביקש ממני את הסכום הזה כמקדמה על הדירה כדי שלא יקחו אותה ושילמתי את זה כזכור לי במכה אחת" (בעמ' 99). הנאשם הסביר שלאחר שקיבל מהמתלוננת את סכום המקדמה ביקש להעביר אותו למוכרת אך היא "התחילה להתנער" ולכן העביר את הכסף לעורך דין. לשאלת בית המשפט מדוע אפוא לא החזיר אותו למתלוננת השיב שאכן כך היה עושה "אם אתה מחזיר אותי אחורה". לשאלת בית המשפט לשם מה שילמה המתלוננת את הסכום השיב שהיה זה על מנת לחתום על זיכרון דברים עם המוכרת. הנאשם נשאל מדוע היה צורך להמציא את הסיפור בדבר הרב (הדוד) שמוכן לתרום למתלוננת 60,000 דולר אם המוכרת הסכימה למכור ב 140,000 דולר - סכום שהמתלוננת הייתה מוכנה לשלם - ותשובתו הייתה שלא אמר "דבר כזה" אלא אמר שיש מישהו שעוזר לה וזאת על מנת לקדם את המשא ומתן. הנאשם נשאל לגבי זיכרון דברים והשיב כי למיטב זכרונו החתים את המתלוננת על זיכרון דברים אך המוכרת לא חתמה על דבר הגם שהתחייבה כלפיו למכור את הבית בסכום של 140,000 דולר. הנאשם עומת עם דברים שאמר בת/10א' שם ציין שהמוכרת והמתלוננת חתמו על זיכרון דברים, וציין כי אם אמר זאת במשטרה "אז אולי". שוב נשאל הסנגור אם הוא מבין את משמעות קבלת הודעת המתלוננת בהסכמה והובהר לו שבהכרעת הדין יקבע כממצא עובדתי שהמתלוננת לא חתמה על זיכרון דברים והוא שב וציין כי אינו מבקש שהמתלוננת תעיד וכי הוא מבין את המשמעות ומסכים לכך. הנאשם נשאל האם לא נראה לו מוזר ש"פסק הדין" שהציג למתלוננת הורה על העברת הדירה לרשותה תמורת 100,000 דולר כאשר עתירתם - לשיטתו - הייתה לקבלה תמורת 140,000 דולר והשיב כי בשלב הזה "יותר הטריף אותי שהוא לא עונה ולא פוגש אותי והתחיל להתחמק ממני, הבנתי שאני הולך לחטוף מכה".

1. הנאשם העיד שורת עדים וביקש באמצעותם להראות כי אכן קיים אדם בשם חנוך לביא אשר הציג עצמו כעורך דין. להלן אפרט עדותם של עדים אלו.
2. עד ההגנה מר מיכאל פרלמוטר: תיאר מקרה בו פנה לנאשם לעזרה בקשר לבעיה עם דירתו. הנאשם הכיר לו עורך דין בשם חנוך, אשר ביקש ממנו כסף והוא הרגיש כי "משהו לא נקי". העד לא היה במשרדו של עורך הדין, לא שכר אותו ואין לו כל מסמך על אודותיו.
3. עד ההגנה מר דוד בן יוסף: פנה לנאשם על מנת שימליץ בפניו על עורך דין וכך הכיר אדם בשם חנוך לביא שהציג עצמו כעורך דין ומשרדו היה ברחוב גושן 31 קריית מוצקין. העד לא התרשם ממנו ועל כן פנה לעורך דין אחר. העד מסר כי מששמע על המשפט שמתנהל נגד הנאשם ביצע חקירה בכוחות עצמו וגילה שמדובר "במשרד של נוכלות. זה היה המשרד של חנוך לביא". יחד עם זאת מסר העד שהאנשים איתם דיבר לא ידעו את שמו של עורך הדין ולא מצא איש שיכול לאמת את שמו של עורך הדין.
4. עד ההגנה עו"ד ארז קלנטריה: תיאר כי הגיע אליו מר דוד בן יוסף, התעניין על שירותים משפטיים וסיפר לו כי ביקר אצל עורך דין כלשהו במשרד בשד' גושן, אך הוא "לא נראה לו".
5. עדת ההגנה הגב' אריאלה ששון-גבאי: תיארה פגישה במשרדו של הנאשם שם הוצג לה עורך דין בשם חנוך. העדה לא התרשמה ממנו "היה לי משהו לא טוב בבנאדם תחושה לא טובה".
6. עד ההגנה עו"ד ברוך אבוקרט: אישר שהוא מכיר את הגב' אריאלה ששון-גבאי, אך לא ידע למסור פרטים רלוונטיים לעניין.
7. עד ההגנה מר נתן פיקהולץ: הנו בעל חלקים ממבנה בו ממוקדמים משרדים. העד סיפר כי בסביבות השנים 2004-2006 השכיר משרד למספר עורכי דין. הוא לא זכר לתאר מול מי חתם את חוזה השכירות ולא יכול היה להמציא מסמכים. העד מסר כי ישנו תיק ובו מספרי טלפון ושמות ואמר שיחפשו. העד זומן לעדות נוספת, אך הוא לא הגיע וההגנה לא עמדה על זימונו והמסמכים לא הוגשו.
8. עד ההגנה עו"ד משה גולדבלט: העד הגיש בקשה לפטור אותו מעדות תוך שציין כי נמסר לו שעליו להעיד על משרד עורכי דין בבניין בשד' גושן 31 קריית מוצקין. העד אישר שאכן משרדו היה במקום וכי היה עוד משרד עורכי דין בבניין אך לא ידע למסור פרטים נוספים, לרבות שמות. בבית המשפט מסר כי מדובר היה במעין סניף של משרד, בו קיימו פגישות.
9. עד ההגנה מר דיסקין חיים שלמה: תיאר ניסיון גישור בין המתלוננת לנאשם לבקשתו. העד מסר כי המתלוננת ביקשה כתנאי לפגישה שהנאשם ימסור לה כסף במזומן, אך הנאשם לא יכול היה לעמוד בתנאי זה.
10. עד ההגנה מר שלווה –שלום ספיאשווילי: פנה לנאשם לצורך עסקת מקרקעין. הנאשם הכיר לו עורך דין, בשם "כהן, או לביא, לוי" שהיה במשרדו בהמשך הוא הגיע אליו למשרד בשד' גושן 31 קריית מוצקין. העד שילם לו את הסכום שביקש ובהמשך התבקש לשלם עוד. העד מסר שקיבל "פתק" וכן כרטיס ביקור אך אינו יכול למצוא אותם. העד תיאר קשיים בהם נתקל בעבודה עם עורך הדין אשר לא ביצע את מלאכתו ולבסוף נעלם לאחר שנטל ממנו 23,000 ש"ח. בחקירה הנגדית טען העד שהדבר היה בחודש יולי שנת 2008 ובהמשך אמר שיתכן שהיה בשנת 2009. בחקירה חוזרת שנאמר לו השם "חנוך לביא" אישר כי זה שמו של עורך הדין. לשאלת בית המשפט אישר העד שלא עשה דבר לאתר את עורך הדין לאחר שנעלם. העד מסר שהיה במשטרה אך התייאש מהתור ולא הגיש תלונה. כמו כן לא פנה ללשכת עורכי הדין.
11. עד ההגנה מר דוד שלום: תיאר שפגש את הנאשם במשרדו ושוחח עמו על אפשרות לשכור נכס להפעלת גן ילדים. בפעמים שהיה במשרדו של הנאשם הגיע אדם מסוים והנאשם ביקש להישאר עמו ביחידות. הדבר חזר על עצמו מספר פעמים בשבוע. העד מסר שהנאשם אמר לו שהאדם הוא עורך דין והדבר ארע בסביבות חודש ספטמבר 2008, בהמשך הביע העד ספק מסוים ביחס לשנה וטען שלמעשה הוא סבור שמדובר בשנת 2009. לאחר סיום חקירתו ציין הסנגור שהעד פנה אליו ואמר שאינו בטוח לגבי השנה ואפשר שמדובר בשנת 2008. העד הושב לעדות וטען כי את הגן החדש פתח בחודש ספטמבר 2009 ובעל הבית שיפץ את המבנה בשנת 2008 למשך 7-8 חודשים וזו התקופה בה פגש את הנאשם ועורך הדין. לאחר העדות הומצא הסכם שכירות מיום 18.3.09 (נ/2).

סיכומי המאשימה

1. המאשימה ציינה בפתח סיכומיה כי לאור ההסכמה הדיונית ביחס לעדותה של המתלוננת, יש לראות את גרסתה כמוסכמת על הצדדים בהתאם לסעיף 10ב' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. נטען כי ניתנו לנאשם מספר הזדמנויות לדרוש את עדותה בבית המשפט אך הוא בחר פעם אחר פעם לדבוק בהסכמה זו. המאשימה טענה כי גדר המחלוקת מצומצם ועניינו האם רימה הנאשם את המתלוננת כאשר ביקש ממנה סכומי כסף ביודעו שאין כל סיבה לבקש סכומים אלו. בעניין זה טענה המאשימה כי אין לקבל את הסברי הנאשם לפיהם נהג בתום לב בהאמינו לאותו עורך דין מתחזה בשם חנוך לביא. נטען כי הנאשם לא עשה דבר על מנת לסייע למשטרה לאתר את אותו מתחזה ואף לא נקט בעצמו כל פעולה אקטיבית לאיתורו הגם שטען שרומה בעצמו על ידי אותו אדם. לאור כך ביקשה המאשימה להרשיע את הנאשם בעבירה שיוחסה לו.
2. הסנגור ביקש שלא ליתן אמון בגרסת המוכרת תוך שהדגיש שאף אם אינה קשורה למרמה "במובן הפלילי" התנהגותה "אפשרה גרימת עוול למתלוננת ולנאשם". נטען כי המוכרת הטעתה את המתלוננת ועשתה כמיטב יכולתה להתחמק "מהעסקה עליה סוכם". עסקה זו היא שהיוותה, לשיטת ההגנה, את הבסיס לתוכו "חדר ופעל אותו נוכל שהפיל ברשתו את הנאשם ודרכו, שלא בידיעת והבנת הנאשם, גם את המתלוננת". ב"כ הנאשם הדגיש גם את מחדלי החקירה אותם פירט בסיכומיו. לדידו המשטרה הייתה שבויה בקונספציה לפיה אין אדם בשם חנוך לביא או אלברט לוי ועל כן לא פעלה לבדוק את גרסת הנאשם. כך, נטען שלא הוצאו פלטי שיחות מהן ניתן היה למצוא אנשים אלו, כמו גם שלא נחקרו אנשים רלוונטיים. בעניין זה נטען גם לאובדן מסמכים שנתפסו במשרדו של הנאשם לרבות מסמך פרוטוקול בית המשפט עליו דיברה המתלוננת. לאור כך ביקש הסנגור לקבל את גרסת הנאשם בהתאם לדוקטרינת מחדלי החקירה אשר לדידו במקרה זה מוליכים למסקנה בדבר נזק ראייתי המחייב את קבלת גרסת הנאשם. בעניין זה ציין הסנגור כי שורת עדי ההגנה שהובאו איששו את גרסת הנאשם בדבר קיומו של אותו אדם שהציג עצמו כעורך דין.

המסגרת הנורמטיבית

1. סעיף 415 לחוק העונשין קובע כי:

"המקבל דבר במרמה, דינו - מאסר שלוש שנים, ואם נעברה העבירה

בנסיבות מחמירות, דינו - מאסר חמש שנים".

סעיף 414 לחוק העונשין קובע כך:

"דבר" - מקרקעין, מיטלטלין, זכות וטובת הנאה;

"מרמה" - טענת עובדה בענין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב,

בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו

מאמין שהיא אמת; ו"לרמות" - להביא אדם במרמה לידי מעשה או

מחדל;....."

1. מהוראות אלו עולה אפוא כי אדם הטוען כלפי חברו טענה שהוא יודע שאינה אמת, או שאינו מאמין שהיא אמת, והוא מקבל דבר בשל כך, עובר עבירה של קבלת דבר במרמה. עוד ראוי לציין כי לעניין זה "הצגת טענה כוזבת, לרבות בדרך של מחדל, היינו: העלמת עובדה שבנסיבות המקרה היה מקום להציגה" (ע"פ 2955/94 מדינת ישראל נ' נחום דורי, פ"ד נ(4) 573). לסיכום יסודות העבירה ראה:

"כדי שתשתכלל העבירה על עושה המעשה להציג, במודע, מצג מירמה ולקבל, כתוצאה מכך, דבר כלשהו. "קבלת הדבר" הוא המרכיב התוצאתי שבלעדיו לא יושלם ביצוע העבירה ... למרמה רכיב עובדתי - דרישה לטענה כוזבת, שאינה חייבת להיות פיזית, גשמית, אלא יתכן שתהיה מצג משפטי כלשהו ואף ביטוי של כוונה או אמת ... הרכיב נפשי של עבירת המרמה מחייב ידיעה של המרמה, כי המצג אותו הציג, אינו אמת, או לפחות מודעות לכך ברמה של פזיזות. המודעות היא להיות המצג מצג שווא, וגם לעובדה שבשל מצג השווא יתקבל הדבר ... קבלת דבר במרמה היא עבירה תוצאתית המחייבת קשר סיבתי בין המרמה לבין קבלת ה"דבר". המרמה צריכה להיות "הסיבה היעילה" לקבלתו של הדבר [] אולם, יתכנו מצבים בהם יהיה קיים ספק לגבי בלעדיותם של מצגי השווא בהעברת ה"דבר" מהמרומה למרמה, אך לא יהיה בכך כדי לשלול את הרשעת האחרון בעבירה, ובלבד שלמצגים הנ"ל היה תפקיד ניכר בהערכת המצב של המרומה." (ע"פ 1784/08 ישראל פרי נ' מדינת ישראל (5.2.09)).

דיון והכרעה

1. הנאשם אינו חולק על גרסתה של המתלוננת ועל כך שקיבל ממנה כספים כנטען על ידה. טענתו היא כי האמין שכספים אלו נדרשים לצורך ניהול הליך משפטי בעניין הדירה ופעל על פי עצותיו של אדם שסבר שהוא עורך דין. דיוננו אפוא יעסוק בשאלה האם הצליחה המאשימה להוכיח כי הנאשם דרש מהמתלוננת סכומים תוך יצירת מצג שווא באשר למטרתם, כאשר ברור שכל ספק בנושא יביא לזיכויו של הנאשם. בעניין זה לא הוצגה בסיכומי הצדדים מחלוקת משפטית באשר להשתכללות העבירה באם ימצא שהנאשם אכן הציג בפני המתלוננת מצג שווא, בו לכל הפחות לא האמין כמשקף נכונה את המציאות. מכאן שהמחלוקת היא עובדתית בלבד.
2. טרם דיון ראוי להדגיש כי הצדדים הסכימו שלא להעיד את המתלוננת אלא להגיש את הודעתה במשטרה. הנאשם מיוצג על ידי עורך דין כנדרש בסעיף 10ב' לפקודת הראיות, תשל"א-1971 ומשמעות הגשת ההודעה אפוא היא, שתוכנה מוסכם על הצדדים (קדמי על הראיות, חלק ראשון, עמ 428 (2009)). במהלך הדיון חזרו הסנגור והנאשם על הסכמה זו, אף כאשר ביקש הנאשם בעדותו לחלוק על פרט זה או אחר שהובא בהודעתה ועמדו על חוסר רצונם בעדותה של המתלוננת (ראה למשל הדיון בנושא בעמ' 97 לפרוט'). בהמשך משהתעורר הבדל נוסף בין גרסת הנאשם לזו של המתלוננת, ביקש בית המשפט מהסנגור, בשל חשיבות הנושא, לפרט אם הוא מבין את משמעות הדבר והוא שב וטען כי "אני מבין את ההבדל שבין שתי הגרסאות. אני עדיין לא רוצה שהגב' לאה תעיד. אני מקבל את מה שהיא אומרת כאמת ונכון, גם אם הנאשם טוען אחרת" (בעמ' 103 לפרוט'). לאחר שבית המשפט הבהיר לסנגור כי בהכרעת הדין ייקבע שהעובדות הן כפי שטוענת המתלוננת בהודעתה – בשל ההסכמה להגישה ללא עדות – שב הסנגור וציין "אני מבין ומסכים". הסכמה זו הנה אפוא לנכונות העובדות ואין מדובר ב"הסכמה מסויגת" (ראה ע"פ 7653/11 ראובן ידען נ' מדינת ישראל (26.7.12) ; פסקה 27 לפסה"ד). לאור כך, בהכרעת הדין אראה את העובדות להן טענה המתלוננת כמוסכמות על הצדדים. לכן, ככל שקיימת סתירה בין גרסת המתלוננת לגרסת הנאשם, ידה של הראשונה היא על העליונה וזאת מכוח ההסכמה הנ"ל ולא בשל ממצאי מהימנות, שהרי המתלוננת לא העידה בפני.
3. בהתאם לגרסת המתלוננת היא שילמה לידי הנאשם סכום מצטבר של מעל ל-100,000 דולר במספר תשלומים והכל במזומן. התשלום הראשון היה סך בשקלים השווה ל- 30,000 דולר. הנאשם טען בפניה כי מדובר במקדמה לצורך סגירת העסקה ואף אמר לה כי הסכום יועבר לעורך דינה של המוכרת "עבור הדירה שהיא קונה דרכו" (ת/2). כאן המקום לציין כי לא ירדתי לסוף דעתו של הסנגור אשר ראה לנכון לחלוק בסיכומיו על גובה הסכום ששילמה המתלוננת כמקדמה (בעמ' 2) שהרי כזכור מדובר בעובדה מוסכמת. כפי שפירטתי לעיל, הסנגור שב וטען בבית המשפט כי אינו מעוניין שהמתלוננת תעיד וכי הוא מסכים לכל עדותה במשטרה, גם אם הנאשם טוען אחרת. מכאן, תמהתי על חלק זה בסיכומיו שראוי שלא היה נטען כלל. כמובן שלנאשם עמדה הזכות לחלוק על גרסת המתלוננת, אולם כאשר ביקש פעם אחר פעם למנוע את עדותה בטענה כי הוא מסכים לנכונות כל דבריה במשטרה, הוא אינו יכול בסיכומים לחלוק על עובדה זו או אחרת.
4. המתלוננת ציינה כי לאחר תשלום המקדמה טען בפניה הנאשם שהמוכרת העלתה את המחיר והמליץ בפניה לתבוע אותה בשל כך. המתלוננת הדגישה שידעה זאת רק לאחר תשלום המקדמה. הנאשם הודה בחקירתו בבית המשפט בפרט זה. משלב זה שילמה המתלוננת סכומי כסף נוספים לפי דרישותיו של הנאשם, כאשר הסכומים התבקשו לפני "דיונים" שנטען בפניה שיתקיימו בבית המשפט בעניינה. התשלום האחרון שולם לאחר שהוצג בפניה "פסק דין" לפיו בית המשפט פסק להעביר את הדירה לבעלותה תמורת סכום של 100,000 דולר והיא התבקשה לשלם עוד 20,000 דולר על מנת להשלים את הסכום עד כדי 100,000 דולר. אין מחלוקת כיום ש"פסק הדין" היה מזויף שהרי לא התקיים מעולם כל הליך משפטי בעניין.
5. המאשימה לא הציגה ראיות ישירות ביחס לשאלה מה ידע הנאשם עת דרש מהמתלוננת את סכומי הכסף. הטענה היא שלא יתכן שהנאשם באמת האמין שמתנהל הליך משפטי בעניינה של המתלוננת וכי נדרשים לשם כך סכומי כסף גבוהים. הנחה זו נלמדת, לשיטת המאשימה, ממספר רב של ראיות נסיבתיות שהוכחו. ההגנה, לא פירטה באופן ברור מדוע אין בכוחן של ראיות אלו להביא למסקנה ברורה לפיה לא מתקיים כל ספק באשר לידיעתו של הנאשם. נטען רק כי התשלומים ששילם הנאשם למתלוננת (אותם הציג בפניה כתשלומי שכר דירה שנפסקו לטובתה בשל כך שהמוכרת לא עזבה את הדירה) מלמדים על תום לבו. אינני רואה את הדברים עין בעין עם ההגנה במקרה זה. הנאשם אמנם שילם למתלוננת כ-40,000 ₪ בתשלומים חודשיים אותם הציג כשכר דירה. ואולם, הנאשם שיקר למתלוננת כאשר טען שמדובר בשכר דירה שפסק עבורה בית המשפט. הנאשם אינו טוען כיום שהאמין שתשלומים אלו נפסקו על ידי בית המשפט, שהרי הוא מודה ששילמם מכיסו. הנאשם אף שיקר במשטרה עת טען שמדובר בכספים שמסר לו עורך הדין (טענה שהשתלבה בעת ההיא עם הטענה לאמונה בקיומו של הליך משפטי). לאור כך, משמעותו של נתון זה אמור להבחן בזיקה ליתר הראיות הקשורות לידיעתו של הנאשם בשלבים השונים של יחסיו עם המתלוננת והוא אינו מעיד, כשלעצמו, על תום לב.
6. כידוע, ידיעתו של אדם אינה מוסקת בהכרח מראיות ישירות. על ידיעתו של אדם "ניתן ללמוד לא רק מתוך ראיות ישירות, אלא גם מתוך הנסיבות הכוללות של העניין, העשויות ליצור הנחה בדבר אותה ידיעה או התנהגות. עצמתה של הנחה זו תלויה ב"משקלה הסגולי של מערכת הנסיבות" ... במקום שמשקלה של הנחה זו הוא נכבד, והרי היא משכנעת מעל לכל ספק סביר, עשויה אותה הנחה להגיע למידה הדרושה לגיבושה של אחריות פלילית. כמובן, הנחה זו, שאינה אלא פרי ההיגיון וניסיון החיים, ניתנת לסתירה. אין מרשיעים אדם על יסוד מחשבה שלילית שעשויה להיות לו, אלא אך על יסוד מחשבה פלילית שיש לו. על-כן, רשאי נאשם להביא ראיות או ליתן הסברים, שיש בהם להראות, כי ההנחה ההגיונית אינה הגיונית כלל ועיקר או כי עצמתה של ההנחה, לאור הסבריו, אין בכוחה לקיים את מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי. אך במקום שהנאשם לא הרים נטל טקטי זה, ולא הביא ראיות או לא נתן הסברים המניחים את הדעת, הופכת ההנחה למציאות. שוב אין אנו אומרים, כי יש להניח, או כי לכאורה ניתן לומר, כי הנאשם התנהג התנהגות פלונית, והיה בעל מחשבה אלמונית, אלא אנו אומרים, כי הוכח, במידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי, כי אכן הנאשם התנהג התנהגות פלונית, והיה בעל מחשבה פלילית אלמונית. מה שהחל כהנחה לכאורית הופך להנחה מוחלטת, דהיינו למציאות עובדתית - התנהגותית או מחשבתית" (ע"פ 384/80 מדינת ישראל נ' בן ברוך, פ"ד לה(1)589).
7. אפנה אפוא לבחון את הראיות שהובאו ואם אכן ניתן להסיק מהן, ברמת הוודאות הנדרשת בפלילים, שהנאשם ידע שהמצג שהוא מציג בפני המתלוננת שקרי. מובן כי נקודת הזמן הרלוונטית היא טרם קבלת כל תשלום.
8. אציין כבר עתה כי מהראיות שהובאו בפני, עולה בבירור כי הנאשם ניהל את עסקת התיווך מושא ענייננו בחוסר תום לב, תוך שהוא נוהג בשיטת "הפרד ומשול" ומוסר לכל צד פרטים אחרים, לקידום עניינו שלו. כבר בתחילת התהליך הורה הנאשם למתלוננת שלא לדבר עם המוכרת (בעמ' 25, בש' 27). בנוסף הוא מסר למתלוננת כי מחיר הדירה נמוך משמעותית מהמחיר שדרשה המוכרת. קיימת מחלוקת אם המוכרת אכן דרשה 200,000 דולר כטענתה, אולם אף אם אאמץ בעניין זה את גרסת הנאשם לפיה מדובר היה ב-170,000 דולר בלבד, עדיין המחיר שמסר למתלוננת - 140,000 דולר – נמוך משמעותית מהמחיר שדרשה המוכרת. נתון לא נכון זה, אפשר לנאשם לגרום למתלוננת לראות בדירה זו כרלוונטית עבורה, לשלם עבורה סכומי כסף, ובהמשך אִפשר נתון בלתי נכון זה ליצור את התשתית "ההגיונית" לסיפור הסכסוך המשפטי על מחיר הדירה, סכסוך שלא היה ולא נברא.

הנאשם אף הודה שמסר למוכרת מידע שקרי, לפיו קיים אדם שמוכן לתרום למתלוננת, ללא ידיעתה, סך של 60,000 דולר וציין כי "בזמן הזה לא רציתי שאורייט תדע מה אני עושה, לא הכנסתי אותה לפרטים, אמרתי שיש משפחה לאזולאי משהו שעוזר לה". (בעמ' 26 בש' 25-31). מטרתו של הנאשם במסירת נתון שקרי זה לא הובהרה עד תום ואולם מעצם העובדה ששיקר למוכרת בעניין מהותי זה עולה בבירור חוסר תום לבו בניהול עסקת התיווך (ורק לשם הדגשה נזכיר כבר עתה את סעיף 8(א) לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו-1996 לפיו "מתווך במקרקעין יפעל בנאמנות, בהגינות ובדרך מקובלת, וימסור ללקוחו כל מידע שיש בידו בענין מהותי הנוגע לנכס נשוא עסקת התיווך") ללמדנו עד כמה היה רחוק הנאשם מנורמת התנהגות ראויה.

1. יש עוד לציין כי נתון זה תומך בגרסת המתלוננת באשר למחיר שדרשה בתחילה שכן הסכום של 60,000 דולר הנו ההשלמה ל-200,000 דולר מהסכום שהייתה מוכנה המתלוננת לשלם – 140,000 דולר. בעניין זה הקדיש הסנגור מאמצים רבים לשכנע כי המוכרת המציאה את הסיפור על "הדוד או הרב" שרצו לתרום למתלוננת 60,000 דולר שכן "בדית הדוד אינה רלוונטית כאשר הסכום אינו 200,000 אלא 170,000 שאז אין פער של 60,000 $ ואין צורך ב"דוד" " (עמ' 14 לסיכומי ההגנה). ואולם, הסנגור התעלם מהעיקר והוא שהנאשם הודה שטען בפני המוכרת שדודה של המתלוננת מוכן לתרום עבורה 60,000 דולר ללא ידיעתה (בעמ' 26). מכאן, שלא רק שהמוכרת טענה אמת בנושא, אלא שהסכומים (60,000 ו-140,000) מוליכים דווקא למסקנה שהמחיר ההתחלתי היה 200,000 דולר. אם כך הדבר, מובן שהצגת הדירה למתלוננת במחיר נדרש של 140,000 דולר היה שקרי ומטעה.
2. במהלך המשפט נחשפו גם שקרים ששיקר הנאשם בחקירות המשטרה. כך טען הנאשם במשטרה כי את סכומי "השכירות" ששילם למתלוננת קיבל מעורך הדין שהתגלה לימים כנוכל (ת/10, בש/ 32). הנאשם ניסה ליצור בכך סיפור אמין בדבר עורך דין קיים ומתפקד, אך בבית המשפט הודה כי שילם סכומים אלו מכיסו והסביר כי "זה מה שהעדפתי להגיד בזמנו" (בעמ' 34). כמו כן, בבית המשפט לא הייתה עוד מחלוקת שלא נחתם כל זיכרון דברים בין הצדדים, אך במשטרה טען הנאשם ששני הצדדים חתמו על זיכרון דברים וכי ההעתק מצוי אצל עורך הדין חנוך. הנאשם אף עומת במשטרה עם טענת המתלוננת לפיה לא חתמה על זיכרון דברים ודבק בגרסה שקרית זו (ת/10א' בש' 76). יצוין כי בסיכומיו ניסה הסנגור להסביר סתירה זו בכך שהנאשם התכוון בחקירתו במשטרה לזיכרון דברים של מתווך עם לקוחו ולא לזיכרון דברים לצורך עסקת המקרקעין. טענה זו אין בידי לקבל. ראשית, הנאשם עצמו לא טען זאת בעדותו ואין לקבל כי אי ההבנה נבעה מכך שהנאשם "עילג מעט ויש לו מבטא גרוזיני כבד" (כלשון בא כוחו). שנית, מדבריו של הנאשם במשטרה לא ניתן אלא להבין כי כוונתו הייתה לזיכרון דברים בקשר לעסקת המקרקעין ולא לשכ"ט בעסקת התיווך. כך הזכיר הנאשם את זיכרון הדברים על רקע טענתו לכך שהמוכרת הפרה את הבטחתה למכור את הדירה במחיר של 142,000 דולר וטען כי "זיכרון הדברים הזה אומר הכל גם סכום". בהמשך טען שלמתלוננת יש העתק ממנו ועותק אחד לקח עורך הדין (ת/10א').
3. הנה כי כן, בניגוד לקו הגנתו - בו הוצג כטרף קל לנוכלים בשל היותו "טירון בן יומו" (כלשון בא כוחו בעמ' 11 לסיכומים) - עולה מחומר הראיות שהנאשם לא היה תמים כלל ועיקר והוא לא פעל בתום לב וביושר במהלך עסקה זו. כן הוכח שהנאשם לא בחל באמירת דבר שקר, הן למתלוננת, הן למוכרת והן לחוקרי המשטרה. יחד עם זאת, מובן שאין בכך להביאני למסקנה שעובדות האישום הוכחו, אלא מדובר בראיות המראות את דרך התנהלותו הכוללת של הנאשם. לכך חשיבות לצורך בחינת כנות טענותיו על רקע טענתו הייחודית.

על רקע דברים אלו, אפנה לבחון מה ידע הנאשם עת דרש את התשלומים השונים מהמתלוננת.

בחינת מודעותו של הנאשם לעובדות הנכונות הקשורות במצגים שהציג למתלוננת

1. היות והיחסים שבין הנאשם למתלוננת השתרעו על פני מספר חודשים במהלכם העבירה לידיו סכומי כסף שונים, ישנה חשיבות לדון בכל תשלום בנפרד, לבחון את מטרתו כפי שהוצגה על ידי הנאשם, אל מול דברים שידע אותה עת. הסכומים יחולקו כדלקמן: סכום המקדמה, התשלומים לפני "הדיונים", התשלום האחרון לאחר הצגת "פסק הדין" והתשלומים כמפורט בת/8 עבור שכר טרחת עורך דין אלברט לוי, הוצאות פינוי, טאבו ובית משפט ורכישת מוצרי החשמל המצויים בנכס.

התשלום הראשון – המקדמה

1. המתלוננת מסרה לנאשם סכום של 30,000 דולר, לאור כך שטען בפניה כי הוא נדרש "אם אנחנו מעוניינים לקנות את הדירה...הוא אמר לי שזו מקדמה על הנכס שלא תועבר לאורייט אלא לעורך הדין שלה ...עבור דירה שהיא קונה דרכו" (ת/2). כאמור, עובדות אלו מוסכמות על ההגנה מכוח ההסכמה הדיונית ובכל מקרה הנאשם הודה בנכונותן באופן מפורש (בעמ' 28 בש' 30).
2. המאשימה טוענת כי לא הייתה כל סיבה לדרוש מהמתלוננת סכום זה למקדמה, שכן לא הייתה כל עסקה על הפרק. לאור כך נטען כי מדובר במצג שווא ומרמה. בסיכומי ההגנה לא ניתן היה למצוא הסבר ברור באשר לאמיתות המצג שהוצג עת נדרש סכום זה, זולת טענה שמדובר בסכום "להשלמת העסקה". יחד עם זאת הנאשם הסביר בעדותו כי ביקש את הסכום מהמתלוננת "על מנת להחתים ביניהם זיכרון דברים" (בעמ' 100, בש' 1) אך כאשר ביקש לתת למוכרת את הסכום היא לא הסכימה למכור במחיר של 140,000 דולר, לכן לא נמסר לה הסכום והנושא עבר ל"הליך המשפטי" באמצעות עורך הדין חנוך (ראה הסבריו בעמ' 98 לפרוט').
3. כיום ברור שלא נחתם זיכרון דברים בין הצדדים וכי המשא ומתן לא היה קרוב כלל להסכמה בשל פער מחיר משמעותי. הנאשם הסביר את אמונתו ביכולתו "לסגור עסקה"
   (ולכן לשיטתו ביקש את סכום המקדמה) בהסכמתה של המוכרת להפחית ממחיר הדירה לסכום של 140,000 דולר באם ימצא עבורה דירה אחרת במחיר זה. טענה זו שללה המוכרת מכל וכל ואף טענה שרכשה דירה חדשה מקבלן ללא כל מעורבות מצד הנאשם (בעמ' 82 לפרוט'). עדותה של המוכרת בעניין זה מקובלת עלי לחלוטין. אין כל היגיון שהמוכרת תסכים למכור את דירתה במחיר נמוך משמעותית ממחירה האמיתי, רק בשל כך שהנאשם ימצא עבורה דירה במחיר זה. מדובר בטענה משוללת כל היגיון כלכלי בסיסי ואין כל יכולת לקבלה. במיוחד הדברים נכונים לאחר ששמעתי את עדותה של המוכרת והתרשמתי שלא מדובר באדם קל דעת שניתן להשפיע עליו בקלות לקבל החלטות כה שגויות. למען הסר ספק אדגיש שהנאשם לא טען כי המחיר של הדירה האחרת שמצא לטענתו עבור המוכרת היה נמוך משמעותית אף הוא ממחיר השוק, שאז הפסדה מתקזז ולכאורה קיים היגיון כלכלי בתזה זו. אציין עוד בעניין זה כי בחקירתו הראשונה במשטרה (ת/10) טען הנאשם כי ההסכמה עם המוכרת הייתה שאם ימצא עבורה דירה בקריית מוצקין "אני מוכנה למכור את זה אפילו בפחות" כלומר שבגרסתו הראשונה לא טען להבטחה של המוכרת למחיר של 140,000 דולר דווקא, אלא להנחה במחיר בלבד. גם בחקירה השנייה (ת/10א') טען שהמוכרת דרשה 170,000 דולר אך הוא אמר לה שמצא עבורה דירה ב 142,000 דולר ושאל אותה "מה אכפת לך שאם את מוכרת (צ"ל "קונה" – י"ט) בסכום הזה של 142,000 דולר אז גם את הדירה שלך תמכרי באותו סכום ואז אורייט התהפכה כי משהו אמר לה שהבית שלה שווה יותר". הנה כי כן, גרסתו של הנאשם במשטרה הייתה שמדובר היה במשאלת לב בלבד. רעיון שלא זכה למענה מצדה של המוכרת ובוודאי שלא בהבטחה שיכולה הייתה להביאו להאמין שניתן לעמוד על רכישת הדירה במחיר זה. בכל מקרה, אין גם מחלוקת שהמוכרת לא רכשה דירה זולה אשר הנאשם הציג בפניה ולא הובאו כל ראיות מהם ניתן להסיק שהיה משא ומתן מתקדם בנושא (והמוכרת הכחישה שהנאשם היה מעורב כלל בנושא רכישת דירה על ידה וטענה שרכשה דירה חדשה מקבלן). על בסיס דברים אלו, מובן שלא היה לנאשם כל יסוד סביר לאמונה שהדירה תימכר במחיר של 140,000 דולר.
4. סיכומו של דבר. הנאשם ביקש מהמתלוננת סכום ניכר "לסגור עסקה" כאשר לא הייתה כל עסקה על הפרק ולא היה ביכולתו לגשר על פערי המחיר. יש לזכור גם כי בשלב זה נתן הנאשם למוכרת להבין (תוך הטעייתה) כי צד ג' יתרום למתלוננת 60,000 דולר ומובן אפוא שלא היה ביכולתו "לסגור עסקה". מול מציאות ברורה זו - היוצרת הנחה לכאורית בדבר אשמו של הנאשם - היה הוא חייב למסור גרסה ברורה שיהא בה לכל הפחות לטעת ספק סביר במסקנה העולה מאותן ראיות הלכאוריות. במצב דברים זה עבר אל הנאשם הנטל הטקטי להציג ראיות שיש בהן לשנות מהמסקנה העולה מהראיות שהציגה המאשימה (ע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל (10.11.2008)). ודוק: אין מדובר בהעברת נטל השכנוע, בו נושאת המאשימה לכל אורך הדרך. מדובר בחובה להציג תזה חלופית שיש בה לשנות את המסקנה העולה מהראיות הממשיות שהציגה המאשימה, שאחרת המסקנה העולה מראיות אלו תוותר בעינה. מובן כי על הנאשם אך לטעת ספק בראיות אלו ולא מעבר לכך.
5. בעניין זה לא עלה בידי הנאשם להסביר מדוע האמין שביכולתו "לסגור עסקה" ומדוע אפוא נזקק לקבל מהמתלוננת סכום כה משמעותי. לא היה בהסבריו אף להביאני לכלל ספק סביר באשר לאמונתו הסובייקטיבית, שכן לא הוסבר על מה זו התבססה, עת העובדות שהיו ידועות לו חייבו מסקנה הפוכה. יש לזכור עוד שהנאשם אף אמר למתלוננת כי את הסכום הוא יעביר לעורך דינה של המוכרת עבור דירה שהיא רוכשת באמצעותו, ואין מחלוקת שמדובר בנתון שקרי שהנאשם לא הסביר מדוע נדרש לו כלל, אם האמין במצב הדברים שהציג למתלוננת. כמו כן ראוי להדגיש כי הנאשם לא הגיע כלל לשלב בו ביקש למסור למוכרת את סכום המקדמה וסורב. אמנם בעדותו השנייה בבית המשפט טען כי "אמרתי לה קחי מקדמה, היא אמרה אני אבוא, באותו ערב לא באה...אז נכנס חנוך לביא" (בעמ' 98) ואולם המוכרת הכחישה כל משא ומתן על אודות מחיר הדירה (בעמ' 98, בש' 8 ; בעמ 86, בש' 26) והיא לא נשאלה כל שאלה ביחס לחוסר רצונה לקבל את המקדמה, הגם שמדובר בשאלה מהותית בקשר לתום לבו של הנאשם עת ביקש מהמתלוננת סכום זה. בעניין זה יש לראות בהימנעות מלשאול שאלה בנקודה מהותית שבמחלוקת כהסכמה עם דברי העד (קדמי, על הראיות (2009) בעמ' 1949).
6. עוד אציין בעניין זה כי בחקירותיו במשטרה מסר הנאשם גרסה שונה ביחס לקבלת סכום המקדמה, לפיה הסכום שולם לדרישתו של עורך הדין חנוך לאחר שנתגלעה המחלוקת עם המוכרת. כך, בחקירה הראשונה (ת/10) תיאר הנאשם את המחלוקת שנתגלעה עם המוכרת ביחס למחיר, את הצגת האפשרות לתבוע אותה בפני המתלוננת וכי רק לאחר מכן אמר לו עורך הדין "שצריך להפקיד 30,000 דולר מקדמה אצלו". גם בחקירה הנוספת (ת/10א') ציין הנאשם כי "עורך הדין חנוך לביא ... אמר לי לקבל מלאה 30,000 דולר עבור שאפשר יהיה לשריין לה את הבית ואח"כ ללכת להליכים משפטיים". עולה מדברים אלו שהנאשם ביקש מהמתלוננת את סכום המקדמה לאחר שידע כבר שהמוכרת אינה מסכימה למכור את הדירה במחיר של 140,000 דולר ובמילים אחרות, לא רק שלא האמין שהוא יכול "לסגור עסקה" אלא שידע שלא זו מטרת התשלום ולא מסר למתלוננת פרטי אמת ביחס למטרה שלשמה היא מתבקשת לשלם. יצוין כי גרסה זו (לפיה הסכום נדרש על ידי עורך דין בעקבות הפרת "ההבטחה" על ידי המוכרת) נמסרה על ידי הנאשם גם בעדותו בבית המשפט (ראה גרסתו בעמ' 19 לפרוט') אך הוא חזר ממנה בעדות הנוספת עת טען כי הסכום נדרש לצורך חתימה על זיכרון דברים (בעמ' 100 לפרוט'). בכל מקרה, אף אם לא אאמץ גרסה זו (שיש בה הודאה בדבר ידיעתו על אי הסכמה ואי גילוי עובדה זו למתלוננת) ואקבע שמדובר בפרטים לא נכונים שמסר הנאשם (אפשרות הנוחה לו יותר), אזי מדובר בשקר שיש בו לחזק את ראיות המאשימה בדבר מודעותו אותה עת, שכן מדובר "בשקר בעניין מהותי; אשר מוכח בראיה או בעדות עצמאית; השקר ברור וחד משמעי; והוא מכוון להכשיל את החקירה ולהטעות את בית המשפט; [ו] השקר קשור לעבירה עליה נסב המשפט." (ע"פ 3731/12 סוילם נ' מדינת ישראל (11.11.2014)).
7. סיכומו של דבר. הוכח שהנאשם ידע שאין כל עסקה על הפרק, שלא מתקיים משא ומתן המצדיק תשלום מקדמה ושהכסף לא אמור לעבור לידי עורך דינה של המוכרת. כמו כן הנאשם לא גילה למתלוננת שהמוכרת סבורה (בשל שקריו) שצד ג' ישלם עבורה סכום ניכר של 60,000 דולר. הנאשם קיבל מהמתלוננת בשל מסירת עובדות כוזבות אלו (ואי גילוי עובדות רלוונטיות) את סכום המקדמה בסך 30,000 דולר וקיים אפוא קשר סיבתי ברור בין מצגי השווא לתשלום. בכך מתקיימים בבירור יסודות סעיף 415 לחוק העונשין ביחס לסכום זה.

האם הנאשם ידע שלא מתקיים הליך משפטי בעניינה של המתלוננת?

1. קבעתי שהנאשם ידע שהוא מוסר למתלוננת עובדות בלתי נכונות ביחס לסכום המקדמה. ביחס לסכומים האחרים, על המאשימה להוכיח כי הנאשם קיבלם מהמתלוננת ביודעו שלא מתקיים בעניינה כל הליך משפטי. במובן מסוים לידיעה זו רלוונטיות גם לסכום המקדמה, שכן אף אם היה נותר בי ספק ביחס לאמונתו הסובייקטיבית של הנאשם בשלב של קבלת סכום המקדמה (ואינני קובע כך ! ), אזי העברת סכום המקדמה לעורך דין (לשיטתו של הנאשם) יכולה לקיים את יסודות העבירה אם ידע שלא מתקיים הליך משפטי בעניינה. אפנה אפוא לבחון אם הוכח שהנאשם ידע שלא מתקיים כל הליך משפטי.
2. הנאשם טוען, כאמור שמסר את סכום המקדמה, כמו גם סכומים נוספים המגיעים כדי 70,000 דולר (ובסה"כ – 100,000 דולר) לעורך דין בשם חנוך לביא, אשר האמין כי הוא מייצג את המתלוננת בבית המשפט בתביעה להכרה בזכותה לרכוש את הדירה במחיר של 140,000 דולר. הנאשם הקדיש את עיקר מאמציו לנסות ולשכנע כי אכן קיים אדם בשם חנוך לביא, אשר הציג עצמו ברבים כעורך דין. בעיניי, שאלה זו הנה משנית ובכל מקרה היא רק אחת מבין השאלות שיש לשאול לצורך בחינת מודעותו ביחס לעובדות שהציג בפני המתלוננת. קיומו של אדם זה אינו מצביע, ולו על דרך של יצירת ספק סביר, שהנאשם אכן האמין שמתקיים בעניינה של המתלוננת הליך משפטי, וכי דרישותיו לסכומי כסף היו תוך שהוא מאמין שהסכומים אכן נדרשים להליך זה. במילים אחרות, העובדה שקיים אדם שכזה אינה מלמדת - כשלעצמה - שהנאשם דרש את הכספים מהמתלוננת על סמך אמונתו שאותו חנוך לביא מנהל הליך משפטי לזכייה בדירה והסכומים נדרשים לצורך זה.

להלן אסקור את הראיות שהובאו ביחס ליסוד הנפשי של הנאשם, עת דרש את הכספים מהמתלוננת, היינו מה ידע אותה עת ולמצער מה האמין שמתרחש.

1. ראשית אציין כי שמו של חנוך לביא, כעורך הדין המטפל בנושא, הועלה רק כאשר הוגשה התלונה במשטרה. כזכור המתלוננת מעולם לא נפגשה עם עורך הדין שהנאשם "שכר" עבורה, אך ציינה שהנאשם מסר לה ששמו "אלברט לוי" וכי לאותו עורך דין "עוזר ... בשם חנוך" (ת/2, בש' 49). גם ברשימות שערכה המתלוננת, אשר התקבלו בהסכמה על ידי ההגנה, צוין שכר טרחת עורך דין בשם "אלברט לוי" (ת/8). אף בשיחה שהקליטה המתלוננת (קובץ 0044 בת/13א') נשמע הנאשם מספר על עורך דין בשם אלברט לוי בלבד, כמי אשר מעורב בנושא. עם זאת, כאשר נחקר הנאשם במשטרה, טען כי עורך הדין המטפל בנושא הוא דווקא חנוך לביא (ת/10 בש' 11) והפעם, אלברט לוי כונה על ידו "העורך דין השני" (ת/10, בש' 29). בחקירה השנייה, שנערכה ארבעה חודשים לאחר מכן, שוב טען הנאשם שעורך הדין שטיפל בנושא, ושלבקשתו הועברו הכספים, הוא חנוך לביא. כאשר נשאל מיהו אלברט לוי השיב שהוא "מתחזה של חנוך. דמות שחנוך יצר" (ת/10א', בש' 86) ואף ציין שמעולם לא ראה אותו. מנגד, בהודעתו מיום 22.11.11 (ת/11) טען דווקא שאותו אלברט היה מגיע אליו וציין כי "חנוך לביא ואלברט לא זוכר את שם המשפחה שלו. הם תמיד היו באים אלינו". בעדותו בבית המשפט תיאר רק את עורך הדין חנוך לביא וטען כי אלברט לוי היה אחד שעובד עם חנוך. שנשאל ביחס לדברים שמסר למתלוננת ובעלה בהקשר לשמו של עורך הדין טען "אלברט לוי או חנוך לביא. אני לא יכול להיזכר עכשיו בפרטים מדויקים".
2. הנה כי כן, בפני המתלוננת הוצג מצג לפיו עורך הדין המטפל בעניינה הוא אלברט לוי, הנאשם טען בפניה משך חודשים כי אותו אלברט לוי מוסר שיש צורך להפקיד כספים בבית המשפט לצורך רכישת הדירה, המתלוננת מסרה לנאשם מאות אלפי שקלים עקב כך. היא אף נדרשה לשלם את שכרו של אותו אלברט לוי. ואולם, כאשר נחקר הנאשם במשטרה טען שאינו מכיר כלל את אלברט לוי, וכי מדובר כלל בדמות דמיונית שיצר עורך דין חנוך לביא, עמו היה בקשר והוא שטיפל בעניין. שינוי מהותי זה נותר ללא כל הסבר מצדו של הנאשם ומובן אפוא שמדובר בגרסה שקשה עד מאוד ליתן בה אמון. כאן המקום להדגיש את שאין עליו חולק – בלשכת עורכי הדין לא רשום עורך דין בשם חנוך לביא ואף לא אלברט לוי.
3. עם זאת, אף אם לנאשם אין גרסה אחידה באשר לזהותו של עורך הדין שלדרישותיו ביקש את הסכומים מהמתלוננת, איננו פטורים מהצורך לבחון מה ידע עת דרש את סכומי הכסף מהמתלוננת. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, באתי לכלל מסקנה שאין כל אפשרות, ולו בדוחק רב, שהנאשם באמת סבר שמתנהל הליך משפטי כלשהו המצריך הפקדת סכומים בקופת בית המשפט.
4. כזכור, דחיתי מכל וכל אפשרות שהייתה קיימת מחלוקת כלשהי עם המוכרת בדבר מחיר הדירה. קבעתי כי לא הייתה כל כוונה ממשית לעסקה כפולה עם המוכרת, אשר יכולה הייתה להביא את הנאשם למסקנה שהמוכרת הפרה התחייבות כלשהי שמאפשרת תביעה משפטית לזכייה בדירה במחיר נמוך. מסקנה זו, כשלעצמה, משמיטה את הקרקע מתחת לטענת הנאשם, שהרי אם לא סבר שהמוכרת הפרה הבטחה כלשהי, ברי שלא האמין בקיומו של הליך משפטי וברי אף לא יזם כל הליך שכזה.
5. לכך יש להוסיף שהנאשם פגש את המוכרת בשלב כלשהו והיא הודיעה לו שהדירה נמכרה. בעניין זה עדותה של העדה הייתה אמינה ביותר והיא אף פנתה אל הנאשם והטיחה בו "נכון שראיתי אותך ברחוב ואמרתי לך שמכרתי את הדירה" (בעמ' 89). הסנגור לא התעמת עם העדה בעניין זה והיא לא נשאלה כל שאלה בנושא. יש אפוא לראות בהימנעות מלשאול שאלה בנקודה מהותית שבמחלוקת כהסכמה עם דברי העד (קדמי, על הראיות (2009) בעמ' 1949). בכל מקרה, כאמור, עדותה בעניין זה מהימנה עלי. המוכרת אף ציינה כי הנאשם מעולם לא פנה אליה וטען כי הפרה הבטחה כלשהי וגם כאשר הודיעה לו שהדירה נמכרה השיב "חבל, יכולתי לעזור לך" (בעמ' 91). העובדה שמעולם לא פנה למוכרת בטענה כלשהי, מחלישה אף היא את גרסתו בדבר הפרת הבטחה מצדה שגרמה לו להאמין בקיומו של הליך משפטי.
6. כאן המקום לציין שאין מחלוקת שהנאשם לא הודיע למתלוננת כי הדירה נמכרה, הגם שידע זאת, והיא המשיכה על כן לחיות באשליה שמתנהל בעניין הליך משפטי. גם כאשר גילתה המתלוננת, בעצמה, שהדירה נמכרה (לאחר שנגשה למקום וראתה שלט אחר על הדלת) המשיך הנאשם להוליך אותה בכחש ודי להאזין להקלטה בעניין זה, בה נשמע הנאשם מופתע מאוד "מהגילוי". בהקלטה זו מתקשר הנאשם לאדם כלשהו "לברר" את הנושא ואז ללא כל היסוס ממציא סיפור מפורט על כך שהמוכרת העבירה במרמה את הדירה לקרובי משפחתה, אך אין צורך לדאוג שכן קיימת לטובת המתלוננת הערת אזהרה בטאבו (קובץ 0052 בת/13א'). אך מובן הוא שכל מילה בסיפור זה היא שקרית: המוכרת לא העבירה את הדירה לקרובי משפחה אלא מכרה אותה כדין; הנאשם ידע שהדירה נמכרה; הפתעתו בעניין זה והבירור שערך מול המתלוננת היו הצגה בלבד; לא נרשמה לטובת המתלוננת כל הערת אזהרה בטאבו וכספה לא היה מובטח כלל כפי שטען בפניה.
7. בעניין זה גם התגלתה סתירה מהותית בעדותו של הנאשם. בעדותו הראשונה טען כי ידע על מכירת הדירה טרם שהמתלוננת גילתה זאת, אך לא גילה לה על מנת שלא "תקבל התקפת לב" (בעמ' 32). ואולם, בעדות הנוספת שמסר כשנה מאוחר יותר סיפר בדרמטיות כי "אני לא אשכח בחיים שלי...היא אמרה לי שהבית נמכר. פעם ראשונה שמעתי את זה מלאה...הייתי בשוק כי אמרתי לה שיש עורך דין..." (בעמ' 95). סתירה זו מהווה שקר ברור, אשר מעידה על יכולתו של הנאשם לשקר, להמציא סיפורים ולשנות את המציאות כרצונו, על פי צרכי השעה.
8. לצורך בחינת היכולת לקבל את גרסת הנאשם, יש לבחון גם את האופן בו נוהל אותו "הליך משפטי". הנאשם אינו חולק על כך שהמתלוננת מעולם לא פגשה בעורך הדין (אלברט או חנוך, יהא שמו אשר יהא) ולפי עדותה היא אף מעולם לא שוחחה עם אף עורך דין בנושא. אין גם מחלוקת שהיא מעולם לא חתמה על ייפוי כוח לטובת עורך דין כלשהו ולא הייתה מעורבת בהליך המשפטי כלל. אף הנאשם לא נדרש מעולם להתייצב בבית המשפט ולמסור את עדותו לאותו משא ומתן שניהל לשיטתו עם המוכרת (טרם מתן "פסק הדין" שכן ההליך המתואר בקובץ 0044 מתאר אירועים לאחר מכן). נתונים אלו לבדם, אף ללא קשר לשאלת אמונתו בסכסוך כלשהו, מקשים על היכולת ליתן אמון בגרסתו שהאמין בכנות שמדובר בהליך משפטי אמיתי, וכי המתלוננת נדרשת לשלם כספים על מנת להבטיח את העסקה. קשה לקבל כי הנאשם אכן סבר שכך נוהג עורך דין המייצג לקוח, אינו פוגש בו, אינו משוחח עמו, אינו מוסר כל מסמך, אלא רק דורש סכומי כסף ניכרים פעם אחר פעם. יש לזכור כי הנאשם הנו מתווך מקרקעין. אמנם הוא היה חדש בתחום ורק עבר את הבחינות, אך קשה לקבל ממי שעבר את בחינת המתווכים במקרקעין, המחייבת שליטה בחוקים רבים (לפירוט ראה תקנות המתווכים במקרקעין (נושאי בחינה), תשנ"ז-1997)) שהתנהגות זו נתפסה בעיניו כמשקפת התנהלות תקינה ומקובלת שלא חייבה ולו חשד, אותו היה צריך לשקף כלפי המתלוננת.
9. בעניין זה ראיתי להבהיר כי המסמך שהוצג בפני המתלוננת ובעלה בשלב מסוים, אינו מחזק את גרסתו של הנאשם בדבר אמונו בעורך הדין, אלא דווקא פוגע בגרסתו ומחזק את ראיות התביעה. המתלוננת תיארה כי ביום 17.9.08 התקשר אליה הנאשם, לאחר "הדיון" הרביעי שהתקיים בבית המשפט (אשר כידוע לא היה ולא נברא), זימנם למשרדו, שם הוציא נייר מודפס אשר נחזה להיות החלטת בית המשפט, חתום על ידי שני שופטים ששמו של אחד נאמן. במסמך היה רשום כי הדירה תעבור לבעלות המתלוננת תמורת 100,000 דולר. המתלוננת תיארה שהנאשם ביקש מהם לחתום על הטופס ולהשלים את הסכום עד כדי 100,000 דולר והמתלוננת אכן שילמה לו 20,000 דולר נוספים. הנאשם לא הותיר בידם העתק מהמסמך.

הנאשם טען בקשר להגעת המסמך לידיו כי ביקש מעורך הדין חנוך לביא לדעת היכן הדברים עומדים והאחרון שלח לו למחרת היום קבלה על סכום של 350,000 ₪ וכן פרוטוקול להחתים את המתלוננת ובעלה. המסמך הגיע על ידי שליח רכוב על אופנוע. הוא החתים את המתלוננת ובעלה והחזיר את המסמך ללא שהותיר בידו עותק (ראה ת/10א').

1. לדידי, אירוע זה מהווה נקודת שיא במסכת המרמה מבית היוצר של הנאשם. אינני מאמין לנאשם כי קיבל מסמך כלשהו מאותו חנוך ובוודאי שאינני מאמין לו שסבר בכנות שמדובר במסמך אותנטי מבית המשפט. אף אם אניח לטובתו שלא הוא שייצר מסמך זה אלא קיבלו מאחר, האם לא שאל עצמו הכיצד זה שהוא מתקשר לאותו חנוך, טוען בפניו שאנו "ממתינים וממתינים", מבקש לדעת היכן הדברים עומדים ולפתע צץ לו פסק דין סופי בתביעה, וכל שדרוש הוא שהמתלוננת תחתום עליו ותשלם עוד סכום כסף ותמו כל צרותיה. הייתכן שפסק הדין ניתן בתזמון מושלם לשיחת הטלפון שביצע הנאשם לאותו חנוך? ומנגד, הייתכן שפסק הדין המתין במשרדו של חנוך עד אשר יתקשר הנאשם במקרה על מנת לקבלו ? התזמון המושלם שמתואר בעדותו של הנאשם לפיו "למחרת הוא שלח לי פרוטוקול" (ת/10א') מקשה עד מאוד ליתן אמון בסיפור זה. בנוסף, לפי "פסק הדין" בית המשפט פסק כי הדירה תועבר לרשות המתלוננת תמורת סכום של 100,000 דולר. נתון זה אינו הגיוני והיה די בו על מנת להביא את הנאשם לכדי הבנה שמדובר בבדיה, שהרי לשיטת הנאשם עצמו התביעה שביקש מאותו עורך דין להגיש הייתה לזכות בדירה תמורת סכום של 140,000 דולר. אם כך הכיצד ארע אותו נס ובית המשפט החליט להעביר את הדירה לרשות המתלוננת תמורת סכום נמוך משמעותית. במהלך עדותו של הנאשם בפני התרשמתי שמדובר באדם ממולח ומתוחכם, אשר בוודאי לא ניתן להגדירו כתמים. אינני מקבל שהוא האמין שנפלה בידי המתלוננת מתנה משמיים, לפיו היא דרשה לזכות בדירה תמורת סכום של 140,000 דולר והנה בית המשפט העניק לה את הדירה אף תמורת סכום נמוך יותר. לכל זאת יש להוסיף כי משום מה לא נותר עותק מהמסמך חרף חשיבותו.
2. כאן המקום להתייחס לטענת הסנגור בסיכומיו לפיה המשטרה איבדה את פסק הדין שהוצג בפני המתלוננת (עמ' 5-6 לסיכומי ההגנה). טענה זו הנה בלתי נכונה ומוטב שלא הייתה נטענת. הסנגור מסתמך על דברים שאמר החוקר יקירי לפיהם "פעם אחת הובא לנו מסמך כביכול פרוטוקול" (בעמ' 14) ובהמשך מציין החוקר שאינו זוכר אם ראה מסמך זה אם לאו. הביטוי "הובא לנו" הוא ניסוח לא מוצלח, שכן לא יכולה להיות מחלוקת שהחוקר לא ראה את המסמך והוא לא הובא כלל למשטרה וזאת מהטעם הפשוט שהנאשם עצמו מודה שלא שמר לעצמו עותק ממסמך זה ואף לא מסר עותק למתלוננת (ת/10א', בש' 97). מכאן שלא יכולה להיות כל אפשרות שהמסמך הגיע לידי המשטרה וממילא שלא אבד.
3. סיכומו של דבר, גרסתו של הנאשם לפיה האמין שמתנהל הליך משפטי בעניינה של המתלוננת, הנה מופרכת מיסודה ואינה הגיונית כלל. מדובר בגרסה פנטזיונרית, הנעדרת כל אחיזה בחומר הראיות ובשכל הישר ואינני נותן בה כל אמון. אדגיש כי הנאשם עשה עלי רושם שלילי ביותר וכפי שצוין לעיל, לא אחת הוא מסר דבר שקר בפני החוקרים ובפני לקוחותיו - המוכרת והמתלוננת לקידום עניינו שלו. המתלוננת שילמה לנאשם משך חודשים רבים, סכומי כסף נכבדים אותם דרש לצורך הליך משפטי שלא היה מעולם. מול מציאות זו טוען הנאשם שהולך שולל להאמין בקיומו של אותו הליך. מי אשר זו טענתו, מצופה ממנו למסור פרטי אמת מלאים, בגילוי לב מרבי ולשתף פעולה באופן מלא עם גורמי אכיפת החוק במטרה לאתר את "הנוכלים" ולהוציא את הצדק לאור. זאת הנאשם לא עשה והוא אף הגדיל לעשות. גם כאשר ידע (לשיטתו) על אודות דבר המרמה, דאג לשמור שהמתלוננת תמשיך לחיות בתוך בועת השקרים בה חייה תקופה ארוכה, באמצעות שקרים וסיפוריי מעשיות.
4. בעניין זה ראוי להפנות למקצת ההקלטות שסיפקה המתלוננת לחוקרי המשטרה. מדובר במקור עצום של ראיות רלוונטיות לענייננו ויש להצר על כי השיחות לא תומללו וכי המאשימה לא עשתה בהן שימוש ממשי בעת חקירת הנאשם, זולת הגשת הדיסק (בהסכמה) לתיק בית המשפט.

כך, האזנה לשיחה מספר 0044 (ת/13א') עלולה להביא את השומע שאינו בקיא בפרטים ליתן אמון מלא בסיפור. וכל זאת למה? מפני ריבוי הפרטים והתיאורים המפורטים שהנאשם שוזר בסיפוריו כמעשה אומן. משך כשעה מתאר הנאשם באזני המתלוננת דיון בו נכח בבית המשפט, במסגרתו התעמת עם אותו "עורך דין" בשם אלברט אשר לפי טענתו מעל באמון, גנב כספים ושיתף פעולה עם המוכרת. הנאשם מתאר בשיחה זו את שמות השופטים (אחד בשם "נאמן עם כיפה"); את מיקום החדרים ("יש ליד האולם דלת צדדים.. עם שולחן ישיבה... שמה אתה בא בטענות עסקת טיעון"); עבודת הקלדנית ("הכל מתועד ומצולם"); את פרטי עדותו ("אמרתי לו ...אני אדבר איתך פתוח אני לא יודע שקרים... אמרתי לו תשמע כבוד השופט .... אני עם האמת שלי ילך עד היום"); את האשמה שהטיח כלפי עורך הדין אלברט ("זה שימש את הנאמנות שלו הוא ניצל את זה לטובת לקיחת הכסף את הדברים האלה השופט רושם את זה לעצמו"); את הדברים שהעיד ביחס לעסקת המכר ("והגב' הזו אורייט שתבוא לפה עכשיו ותסתכל לי בעיניים ותגיד שלא חתמה על זה שתסתכל לי בעיניים ותגיד לי שלא אמרה לי קח 5000 דולר ... שתביא את אישה הזו שתסתכל לי בעיניים שלא תגיד לי שלא אמרה בו נחליף אותו על 120000 דולר ... השופט שומע"); את סכומי הכסף שנתבעו (47,000 ₪); את תוצאות "המשפט" ("אותי לא יכולים לעכב אותי משחררים" אבל לגבי אלברט נקבע "שימוע"); את הליך הפינוי שאמור להתקיים "הערב" ועוד פרטים רבים על אודות "הדיון המשפטי" בו נכח. בסופו של נאום ארוך זה שואלת המתלוננת את הנאשם אם אין עליה לחשוש ואם אין מדובר בעניין "חשוד" והנאשם משיב לה בביטחון מוחלט "מה פתאום לאה עשי לי טובה הכל שטויות".

אין מחלוקת כיום שדיון שכזה לא התקיים מעולם, כל הליך משפטי לא ננקט בעניין וכל פרטי שיחה זו הם מעשיה אחת גדולה – דבר שקר מסופר היטב שאין בו מילה אחת של אמת. נזכיר עוד שביחס לאותו עורך דין בשם אלברט לוי, טען הנאשם במשטרה כי כלל אינו קיים וכי "אלברט לוי זה אחד מתחזה של חנוך. זה דמות שחנוך יצר...אני אף פעם לא ראיתי אותו, דיברתי עם אחד שהתחזה בשם הזה" (ת/10א' בש' 86). הנאשם, אפוא, מספר את סיפור חייו כרצונו, בהתאם לשאלה ולסיטואציה שנקרית בדרכו.

1. תיאור זה של הליך משפטי שמעולם לא התרחש, אינו מלמד אמנם באופן ישיר על ידיעת הנאשם בדבר ההליך המשפטי שבגינו מסרה המתלוננת את הכספים, שכן מההקלטה עולה שמדובר ב"הסתעפות" (בדויה) של ההליך המשפטי (הבדוי אף הוא) שבגינו נמסרו הכספים ושיחה זו התקיימה ככל הנראה לאחר תשלום מלוא הכספים (למרבה הצער הנושא לא הובהר דיו על ידי המאשימה והספק פועל לטובת הנאשם). יחד עם זאת יש בכך בהחלט ללמד על השקרים שפיזר הנאשם בפני המתלוננת תקופה ארוכה, עובדה המצריכה הסבר ממשי מצדו באשר לטעם שמצא בשקרים מרובים אלו, אם אכן רומה על ידי נוכל. הסבר זה לא נמסר.
2. זאת ועוד. לו אכן היה הנאשם מאמין בקיומו של ההליך המשפטי ומגלה בוקר בהיר אחד שהולך שולל וגרם בכך נזק למתלוננת, מצופה היה שיפנה למשטרה עת גילה את דבר המרמה לשיטתו. טענתו לפיה "אצל הגרוזינים לא יודעים מזה לרוץ למשטרה" (בעמ' 19) אינה משכנעת לשון המעטה. יש לזכור עוד שהנאשם אף לא התוודה מעולם בפני המתלוננת שרומה על ידי "המתחזה" ואף לא המליץ בפניה לפנות למשטרה. אדרבא, הוא דאג שהיא תמשיך לחיות "במציאות המדומה" בה חיה תקופה ארוכה, גם כאשר ידע (לשיטתו) שנפל קורבן בידי נוכל. הנאשם לא טרח כלל להסביר מדוע לא גילה למתלוננת שנפלה קורבן לנוכל ומדוע עמל כה קשה להסתיר זאת ממנה, על דרך של בדיית סיפורים מורכבים בדבר דיונים והליכים שלא היו ולא נבראו (קובץ 0044 (ת/13א') כאמור).
3. בעניין זה ראוי להפנות גם לשיחה נוספת (קובץ 0023 ; ת/13א') בה ניתן לשמוע את המתלוננת מתחננת לקבל מהנאשם את פרטיו של עורך הדין, אך הוא בתשובה מתחמק מלמסור לה את הפרטים, לרבות מספר התיק בבית המשפט. כך נשמעת המתלוננת מלינה על כך ש"העסקה תקועה" וכי היא מודאגת מכך שאינה יודעת דבר על עורך הדין ומצב הדברים. להלן ציטוט עיקרי השיחה:

"והעו"ד הזה, אני רוצה את הכתובת שלו.אני רוצה את מספר התיק..למה שלא יהיה לי את הפרטים שלו?... "

"מפריע לי שאין לי פרטים מה זאת אומרת שאני לא אדע מי זה העו"ד".

"איפה נשמע דבר כזה ... שאדם לא ידע מי זה העו"ד שלו כתובת שלו משרד שלו".

ועל כך משיב לה הנאשם:

"אני רוצה שתביני משהו... שתהיה רגועה...אני יודע שהכל נראה לך הזוי כי למה הלכתי בדרך עד הסוף...אני הטיתי את העו"ד לטובת האינטרסים שלי ושלך..".

"אני אספר לך פה עוד משהו שאת לא יודעת...אלברט לפני חודשיים אמר לי משיח אני ברגע אחד מבטל את ההסכם ואין בית! קח את כל הכסף איתי לא משחקים. הדבר האחרון שאני רוצה שלא תיכנסי לתמונה והכל יתפוצץ לי בפנים ואז תגידי למה לא הקשבתי לו?! כולה רציתי לראות את העו"ד".

1. משיחה זו עולה בבירור שהנאשם עשה מאמצים רבים להימנע מלמסור למתלוננת את פרטי עורך הדין. התנהגות זו תמוהה ואיני מקבל כי רצונו היה למנוע ממנה דאגה. מדובר היה בשלב מתקדם מאוד, בו הנאשם היה מודע היטב לכך שרומה (לשיטתו) ותחת שיתוף המתלוננת במידע חשוב זה, הוא המשיך להסתיר ממנה את פרטיו של "הנוכל" (לשיטתו) ואף רקם סיפורים מרובי פרטים על אודות הליכים ומשפטים שלא התקיימו מעולם. התנהגות זו תמוהה ואינה מתיישבת עם תום לב.
2. תמיהה זו מתגברת עת זוכרים שלאחר שהמתלוננת הפעילה עליו לחצים לקבל ערובה כלשהי לכספים ששילמה, מסר לה הנאשם שטר חוב על מלוא הסכום. מרגע זה הפך הנאשם לבעל עניין אישי ממשי באיתור הנוכל שנטל לטענתו את הכספים ונעלם. עם זאת, הנאשם לא תיאר כל מאמץ לאתר את אותו נוכל שלטענתו גרם לו לחוב של מאות אלפי שקלים כלפי המתלוננת (בשל שטר החוב) למעט ששוטט בבתי המשפט שמא יתקל בו. יש לזכור כי מדובר באדם שלטענתו היה עמו בקשר תקופה ארוכה. הוא הכיר אותו לרבים מלקוחותיו (ראה שורת העדים שהביא לעניין זה). בנתונים אלו, קשה לקבל שאדם זה "נעלם" פתאום והנאשם לא עשה מאומה על מנת לאתרו. אדישות זו אינה מתיישבת עם טענה לקורבנות, שכן מצופה היה מהנאשם לפעול בנחישות לאיתורו של הנוכל זמן רב טרם שפנתה המתלוננת למשטרה ולו על מנת להימנע ממצב בו יאלץ לשלם סכומי עתק למתלוננת בשל שטר החוב שמסר לה.
3. סיכומו של דבר עד כה. המאשימה הציגה שורת ראיות מהם עולה באופן חד משמעי שהנאשם ידע היטב שלא מתקיים בעניינה של המתלוננת כל הליך משפטי. בוודאי שהוא לכל הפחות חשד בכך, אך כאמור אני קובע ידיעה פוזיטיבית ולא על דרך של עצימת עיניים בפני חשד. מסקנה זו נלמדת כאמור מהיעדרו של סכסוך; מכך שלא יתכן שהנאשם האמין בקיומו של סכסוך; מהאופן בו התנהלו הדברים; מחוסר העקביות ביחס לשמו של עורך הדין; מחוסר ההיגיון שבפסק הדין שהוצג בפני המתלוננת; ולכך מתווספים שקריו של הנאשם בנקודות מהותיות, המחזקים את ראיות התביעה.

מחדלי חקירה

1. בסיכומיו טען הנאשם למחדלי חקירה של המשטרה, בכך שלא איתרה עדים רלוונטיים שבאו במגע עם אותו עורך דין בשם חנוך לביא וכן טען שניתן היה להוציא פלט שיחות ממכשיר הטלפון שלו ולאתר כך את הנוכל. אין בידי לקבל טענה זו והיא מבטאת בעיני היתממות והסתתרות שאינה מאפיינת אדם תם לב, לא כל שכן בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה. אין חולק בדבר חובתה של המשטרה לחקור לבצע פעולות חקירה רלוונטיות שיש בהן לבסס ולאשש את קו ההגנה של החשוד. "מוסכם על הכל כי תפקידה של הרשות החוקרת להגיע לחקר האמת – בין אם היא לטובת המאשימה או לטובת הנאשם" (ע"פ 5441/10 פלוני נ' מדינת ישראל (2.5.12)). נקבע לא אחת בעניין זה כי "המסר היוצא מבית משפט זה חייב להיות צלול וברור: המשטרה אינה יכולה להתעלם מכיוון חקירה מתבקש, שעולה "על פניה" של המסכת הראייתית". (ע"פ 3132/10 מחמוד שעלאן נ' מדינת ישראל (21.3.13)).
2. אכן, איתורו של אותו עורך דין היה כיוון חקירה מתבקש ואין על כך מחלוקת. אולם, מעיון בחקירותיו של הנאשם במשטרה עולה כי הוא לא ניסה כלל לסייע בידי המשטרה לאתרו ובלשון המעטה אומר שלא שש לספק נתונים על אודותיו. אם אכן קיים אדם שכזה (חנוך או אלברט), לא היה לנאשם כל קושי לאתרו בעצמו, לאור העובדה שהיה עמו בקשר טלפוני ואישי תקופה ארוכה ואף הכיר אנשים בהם טיפל אותו אדם לטענתו. היה זה אף אינטרס אישי שלו, שכן הוא מסר למתלוננת שטר חוב, ומחדלו שלו בעניין זה תמוה (במסגרת ניהול ענייניו האישיים ולא במובן המשפטי מושא ענייננו). ואולם, אף כאשר הפך הנאשם לחשוד בעבירת המרמה, אותה ייחס לאותו עורך דין, לא ראה לנכון למסור לחוקרים כל מידע שיכול היה להביא לאיתורו. כך, בחקירה הראשונה הוא אמנם סיפר שהונה על ידי אותו חנוך לביא, אך הסביר שהוא מתכוון להחזיר למתלוננת את הכסף ואף פנה לשם כך לבני משפחתו וביקש להגדיל את המשכנתא על ביתו. הנאשם, לא ביקש לאתר כלל את עורך הדין, ממילא לא מסר פרטים על אודותיו, וסיים את חקירתו במשפט "אני אשם פה. אני עומד מול לאה" וביקש חודשיים שלושה לגייס את הכסף. (ת/10). לפי ת/18 הסכימה המשטרה בשלב זה להמתין מספר חודשים על מנת לאפשר לנאשם להשיב למתלוננת את הכסף (ראה גם ת/17) וכאשר לא עשה כן, הוזמן לחקירה נוספת בחודש 12/09. במצב דברים זה איני סבור שניתן לדבר על מחדל חקירתי בשלב זה.
3. בחקירה הבאה (ת/10א' מיום 31.12.09) טען הנאשם כי קיבל מאותו עורך דין כרטיס ביקור עם פרטיו. כשנשאל אם יש לו את מספר הטלפון של אותו עורך דין, השיב שלא. הנאשם הסביר שבעבר היה מתקשר אליו רבות למספר שמסתיים בספרות 190 אך הוא החליף טלפונים רבים. הנאשם אף מסר בחקירה זו כי קיבל מעורך הדין קבלה על מלוא הסכומים שהעביר לו ואף אותה לא הציג בפני החוקרים, כמו גם את פרטי רואה החשבון שלו, לגביו ידע רק ששמו טוני ולא ידע את מספר הטלפון שלו וכתובת משרדו. בעניין זה יצוין כי בבית המשפט חזר בו הנאשם וטען כי לא קיבל קבלה זו (בעמ' 30). לאור דלות הנתונים שמסר הנאשם, מסופקני אם המשטרה הייתה מצליחה לאתר את אותו אדם באמצעות הוצאת פלטי שיחות הטלפון של הנאשם ויש גם לתת את הדעת לכך שמדובר היה בשיחות שבוצעו כשנתיים וחצי קודם לכן. יחד עם זאת, אף אם היה מקום להוציא את פלטי השיחות של החודשים הרלוונטיים ולאפשר לנאשם לאתר את מספר הטלפון הרלוונטי, אינני סבור שמדובר במחדל חקירה בעל נפקות ראייתית כלשהי. כידוע ההלכה הנוהגת בעניין מחדלי חקירה היא כי:

"יש לבחון בעת בדיקה של טענה בדבר מחדלי חקירה את השאלה האם המחדלים הנטענים הם חמורים במידה המעוררת חשש שהגנת הנאשם קופחה כיוון שהתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו. בדיקה זו נעשית תוך שקלול המחדלים הנטענים על רקע התשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט" (ע"פ 8902/11 חזיזה נ' מדינת ישראל (15.11.2012)).

"לא כל הימנעות מחקירה לה טוענת הסניגוריה הינה "מחדל חקירה", ולא כל מחדל חקירה גורם בהכרח ל"נזק ראייתי". לא כל נזק ראייתי ולא כל מחדל בחקירה מובילים לזיכוי. נפקותו של המחדל תלויה בנסיבות המקרה הקונקרטי, ובפרט בשאלה האם עסקינן במחדל כה חמור, עד כי יש חשש שמא קופחה הגנתו של המערער בענייננו באופן שיתקשה להתמודד עם חומר הראיות המפליל אותו או להוכיח את גרסתו שלו. על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה משקל יש לתת למחדל, לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות" (ע"פ 2694/09 פלוני נ' מדינת ישראל (23.6.2010)).

1. בענייננו מדובר בפעולה שהנאשם יכול היה לבצע בכוחות עצמו והנאשם אף טען בעדותו שאמר לחוקרים שהוא יכול לעשות כן (ראה עמ' 30 לפרוט'). הנאשם לא עשה זאת ונראה כי התנהגות זו מתיישבת היטב עם קו ההגנה הכולל שהציג, מסירת פרטים מינימאליים ביחס לאותו עורך דין ואי ביצוע כל פעולה לאתרו, אף אם הדבר נראה מנוגד לאינטרס האישי שלו.
2. הוא הדין ביחס לאיתור אנשים אשר נעזרו בשירותיו של אותו אדם. בחקירה נשאל הנאשם אם ביצע עסקאות נוספות עם אותו עורך דין והשיב שעשה הסכמי שכירות לאדם בשם ודים בכתובת שלא ידע בדיוק למסור ולזוג בשם ששון ובת אל שלא ידע את שם משפחתם. מדובר בפרטים דלים שלא אפשרו לאתר את האנשים. יחד עם זאת, דווקא הנאשם הוא שיכול היה לאתרם בנקל, שכן מדובר בלקוחותיו. כך יכול היה למצוא עותק מהסכם שכר הטרחה שערך עמם, או מחשבונית מס שהוציא בגין העסקה ולאתר את פרטיהם. הנאשם יכול היה להביאם לעדות אך הוא לא עשה כן.
3. החוקרים ערכו עם הנאשם ביקור במשרדים בשד' גושן 31 בקרית מוצקין. היה זה בשנת 2012 ובמקום לא נמצא משרד עורכי הדין בו שהה אותו עורך דין בעבר. הנאשם טוען כי ביקור מוקדם יותר היה מניב תוצאות טובות יותר ואולם הנאשם מתעלם מכך שרק בשנת 2011 מסר כי משרדו של עורך הדין היה בקריית מוצקין (ת/11) בעוד שעד מועד זה טען שעל כרטיס הביקור של אותו עורך דין היה רשום שמשרדו בשד' פלי"ם בחיפה (ת/10א'). מכאן שאף בעניין זה אין מדובר במחדל חקירתי, אלא דווקא בשינוי גרסה בלתי מוסבר של הנאשם.
4. לאור כך, אינני סבור שהוכחו מחדלי חקירה, ובכל מקרה לא כאלו שיש להם נפקות ראייתית כלשהי. לדידי, טענות הנאשם הנן חרב פיפיות. קו הגנתו החריג והאינטרס האישי שיש לו, לשיטתו, באיתורו של המתחזה והבאתו לדין, אינם מתיישבים עם דלות הפרטים שמסר. התנהגות זו מתיישבת דווקא עם חוסר רצונו באיתורו של אותו אדם והשארתו כשם בלבד המרחף בחלל, מבלי יכולת לאמת את הטענות המוטחות באותו "מתחזה" אלמוני.
5. נתתי גם דעתי לטענת הנאשם בדבר המסמכים שנתפסו במשרדו ואבדו בידי המשטרה. הצדדים לא הרחיבו בנושא ולא ברור מהם המסמכים שאבדו, אם בכלל. ב"כ המאשימה טען בישיבת יום 13.4.14 כי נמצאו שני קלסרים נוספים שלא היה בהם דבר רלוונטי. ב"כ הנאשם השיב "אני לא יודע מה מחזיק חברי, על פניו מדובר בחלק בלבד מהחומר, הרישום של החומר לא נמצא, דרכון לא נמצא, אחרי שאבדוק החומר אוכל להתרשם ואודיע לבית המשפט בהתאם. ברור שהיה חומר שנעלם." הסנגור לא התייחס עוד לסוגיה וממילא שלא הסביר כיצד נפגעה יכולתו של הנאשם להביא ראיות בשל אובדן מסמך כלשהו. לאור כך, אף אם אצא מנקודת הנחה שאבד מסמך זה או אחר, ואף אם אראה את התנהגות המאשימה כמקימה נזק ראייתי, לא התרשמתי שנגרמה בשל כך פגיעה בהגנת הנאשם וביכולתו להמציא ראיות הנחוצות לו (ע"פ 2869/09 חאמד זינאתי נ' מדינת ישראל (9.11.11)). בנוסף, לא ניתן לנתק נתון זה מהתנהגות הנאשם כפי שתוארה לעיל ובכך שלא המציא מסמכים שאין חולק שיכול היה להמציא לו רצה. כך למשל יכול היה בנקל להמציא מסמכי הנהלת חשבונות שקיבל מעורך הדין ואשר טען שמצויים בידי רואה החשבון שלו. לו היה עושה כן, היה ניתן לקדם את החקירה בכיוון לו שואף הנאשם (איתור עורך הדין). מכאן, שאף אם אבדו מסמכים כלשהם, אין בכך לשנות את מסקנתי כאמור.

סיכומו של דבר בעניין מודעותו של הנאשם ונפקות הדבר

1. המאשימה הציגה שורת ראיות משמעותיות המקימות מסקנה ברורה לפיה הנאשם היה מודע היטב לכך שלא מתקיים כל הליך משפטי בעניינה של המתלוננת. אינני יכול לקבל, ולו בדוחק, כי הנאשם האמין (בוודאי שלא בלב שלם) שמתקיים הליך משפטי כלשהו בעניין הדירה. כפי שצוין לעיל, העובדה שנדחו טענות הנאשם בעניין זה אין משמעותה שנטל השכנוע היה מוטל עליו בשלב כלשהו. כפי שציינתי לעיל, נסיבות העניין המיוחדות (היינו העובדה שלא התקיים כל הליך משפטי וכי אין עורך דין בשם זה כלל) והראיות שהציגה המאשימה כמפורט לעיל, חייבו את הנאשם בהצגת תרחיש חלופי המתיישב עם חומר הראיות ועומד במבחני השכל הישר (רע"פ 5038/12 בובליל נ' מדינת ישראל (2.7.2012); רע"פ 4844/15 יום טוב גלבוע נ' מדינת ישראל (16.7.15)). תרחיש שכזה לא הוצג וכל שהוצג הוא טענה מיתממת, בלתי הגיונית שאינה מתיישבת עם יתר הראיות. לכך יש להוסיף את שקרי הנאשם והימנעותו מלספק נתונים על אודות אותו עורך דין (חנוך או אלברט) ומתקבלת תמונה ברורה לפיה אין לקבל, ולו מחמת הספק, שהנאשם לא היה מודע שלא מתקיים הליך משפטי בעניינה של המתלוננת. ראה:

"כאשר אשמתו של נאשם נלמדת ומוכחת לכאורה מכוחן של הראיות שהובאו נגדו, עובר הנטל הטקטי אל כתפי הנאשם להציג תרחיש חלופי סביר המתיישב עם חומר הראיות ועומד במבחן השכל הישר. הנטל הטקטי אינו משנה את נטלי ההוכחה המקובלים בהליך הפלילי. נטל השכנוע באשמתו של המערער מעל לספק סביר נותר על כתפי המשיבה עד לסיום ההליך. יחד עם זאת, מקום שבו 'הוכחו עובדות המסבכות את הנאשם במעשה העבירה, ויוצרות לכאורה ראייה לחובתו, והנאשם אינו מנסה כלל להמציא הסבר מצידו לעובדות שהוכחו, או שהוא בודה מליבו דברים שאין להם שחר, רשאי בית המשפט, בתנאים מסוימים, לקבוע על סמך כל זה את אשמת הנאשם'" (ע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל (10.11.2008)):

1. כאשר ידע הנאשם שלא מתקיים הליך משפטי, אשמתו ברורה. מדובר במצג שווא, אשר בעטיו העבירה לו המתלוננת סכומי כסף. מסקנה זו יפה גם ביחס לסכום המקדמה, שהרי אם העביר הנאשם את הסכום לעורך הדין (לשיטתו) ממילא עשה כן תוך יצירת מצג שווא בפני המתלוננת שהסכום עובר לידי עורך הדין לצורך ההליך המשפטי (וזאת בנוסף למצג השקרי שהציג בדבר הצורך "לסגור עסקה" טרם שגילה לה על "הסכסוך" שלא היה מעולם). הוא הדין גם ביחס לסכומים שטען בפני המתלוננת שיש לשלם כשכר טרחתו של עורך הדין, שהרי לא נעשתה כל עבודה שיש לשלם בגינה שכר. מסקנה זו יפה גם ביחס לתשלום ששילמה המתלוננת עבור הוצאות פינוי, שכן לא היה כל הליך פינוי ולא ניתן מעולם פסק דין של פינוי, אלא מדובר היה בשקרים נוספים שפיזר בפניה הנאשם. והוא הדין ביחס לתשלום עבור מכשירי החשמל שנותרו בדירה. כאשר לא נחתם זיכרון דברים, לא הייתה עסקה ולא היה כל הליך משפטי שהניב פסק דין, חיובה של המתלוננת לשלם עבור מוצרים שאיש לא מכר לה מעולם, ברי שהנו בבחינת יצירת מצג שווא ומרמה.
2. טרם סיום אציין כי לא קבעתי בהכרעת הדין אם קיים אדם בשם חנוך לביא, או אלברט לוי אשר התחזה לעורך דין. במיוחד שלא קבעתי אם הייתה למי מהם מעורבות כלשהי במרמה בה נקט הנאשם כלפי המתלוננת. אכן, אפשר שקיים אדם בשם זה שהתחזה בעת ההיא לעורך דין. אפשר שהוא קשור לענייננו ואפשר שלא. שאלות אלו אינן משנות את תוצאת הכרעת הדין, שכן בין אם קיים אדם שכזה, ובין אם לאו, בין אם הוא קשור למקרה, ובין אם לאו, הוכח מעל לכל ספק סביר שהנאשם היה מודע היטב לכך שהוא מוסר למתלוננת מידע שקרי ומקבל ממנה עקב כך כספים בסכומים ניכרים. במילים אחרות, הוכח שהנאשם לא רומה על ידי אותו עורך דין מתחזה, אלא הוא שרימה את המתלוננת. אציין למען הסר ספק בעניין זה ולמרות שהטענה לא נטענה, כי אף אם אניח לטובת הנאשם שקיים אדם כאמור והוא שקיבל את הכספים מהנאשם (וכאמור לא קבעתי כך ולו ברמת הספק הסביר), אין בכך לאיין את פליליות מעשיו של הנאשם, בהתקיים מודעותו לעובדות הכזב, שכן בהתאם לסעיף 420 לחוק העונשין "קבלת דבר - ... בין שהדבר נתקבל בשביל עושה המעשה ובין בשביל אחר, בין בידי עושה המעשה ובין על ידי אחר ...".
3. הערה נוספת טרם סיום. סיימתי את כתיבת הכרעת הדין בתחושת החמצה. עיקר התחושה נובע מכך שלא זכיתי לשמוע את עדותה של המתלוננת. בטוחני שהודעתה במשטרה - אשר רק היא שהובאה בפני - אינה מתארת את מלוא התמונה ודי להאזין לקלטות על מנת להבין עד כמה יכולה הייתה המתלוננת להוסיף בעדותה (וכמובן לו הייתה נגבית ממנה עדות נוספת במשטרה). לכך יש להוסיף כי המשטרה לא ערכה עימות בין השניים ואפשר שהדבר נבע מגישתו של הנאשם במשטרה שחזר וטען כי הוא רואה עצמו אחראי לנזקיה של המתלוננת וישיב לה את כספה. יחד עם זאת היה ראוי לגבות מהמתלוננת עדות נוספת, לאחר שנחשפה בפני החוקרים גרסת הנאשם.

ואולם, חסר זה לא מנע מלהגיע למסקנות ברורות ביחס לשאלות שהובאו לפתחי. כידוע "הכרעת דין מרשיעה איננה חייבת לצייר תמונה מדויקת, חדה ומלאה של עובדות המקרה. אין לדרוש בכל תיק שכל פרט הנוגע לתיאור המקרה יהיה נהיר, ודאי ומוכח. על בית המשפט לשקול האם בתיק הקונקרטי המונח לפניו - המסכת הראייתית, על החֳסרים והפערים הגלומים בה, מאפשרת לייחס לנאשם אחריות פלילית מעבר לכל ספק סביר" (מ"ח 6869/13 משה קצב נ' מדינת ישראל (19.5.14). כמו כן ראוי להדגיש כי "בהכרעת הדין אין חובה לספק הסבר לכל מה שהיה או לא היה ואין חובה לפתור את כל 'החידות' העולות. מלאכת הרכבת התמונה הכוללת המצטיירת מן הראיות, איננה מחייבת שכל אבני תמונת ההרכבה 'יימצאו' ויונחו במקומן. די בכך שהמעיין בתמונה המורכבת מאבני תמונת ההרכבה הקיימות, אף שאינן מלאות, יוכל לקבוע בוודאות: אני רואה בית, אני רואה עץ, אני רואה שמיים. די בכך שבית המשפט הקובע את העובדות, אף שלא כל רכיביה של תמונת ההרכבה מצויים לנגד עיניו, יהיה מסוגל להרכיב את חלקיה המהותיים של התמונה, אף שלא את התמונה המלאה לפרטי פרטיה" (ע"פ 4354/08 מדינת ישראל נ' רבינוביץ (22.4.2010)).

הראיות שהובאו בפני אפשרו לי להרכיב תמונה מספקת דיה, ממנה שוכנעתי ברמה שמעל לכל ספק סביר, שהנאשם קיבל מהמתלוננת כספים תוך מסירת עובדות שקריות במודע.

נסיבות מחמירות

1. המאשימה טענה בכתב האישום כי יש להרשיע את הנאשם בביצוע העבירה בנסיבות מחמירות, בשל "ריבוי עבירות המרמה, שיטתיותן והיקפן". סעיף 415 לחוק העונשין אינו מגדיר נסיבות מחמירות מהן. הפסיקה קבעה בעניין זה כי "הנסיבות המחמירות אשר מביאות להחמרה בעונש הצפוי לעבריין עד לחמש שנות מאסר, אינן מוגדרות בחוק, והפסיקה היא שעצבה אותן. בית-המשפט נדרש להכריע באשר להתקיימותן של נסיבות מחמירות פעמים רבות, באחת מהן נקבע ... בין הגורמים שעשויים להוות נסיבות מחמירות, נמצאים ריבוי של מעשי מרמה, התחכום שבהם, הסכומים שהועברו כתוצאה מהמרמה, ביצוען של עבירות נוספות שנועדו לאפשר את המרמה ... התמדה במעשי מרמה לאורך זמן ... רשימה זו, שאינה סגורה, נועדה להמחיש את מגוון המצבים בהם עשוי בית-המשפט לקבוע כי בנסיבות מחמירות עסקינן" (ע"פ 1784/08 ישראל פרי נ' מדינת ישראל (5.2.09)).
2. בענייננו דומני שלא יכול להיות חולק שמדובר בעבירה שבוצעה בנסיבות מחמירות. משך חודשים הונה הנאשם את המתלוננת. אישה קשת יום אשר ביקשה לרכוש קורת גג למשפחתה. הוא קיבל ממנה סכומים נכבדים. הוא חזר על מעשי המרמה פעמים רבות. באחת הפעמים אף "גייס" את בית המשפט למטרותיו תוך שהציג מסמך מזויף שנחזה להיות פסק דין וקיבל בשל כך סכומי כסף נוספים. אף אם לא יוחסה לנאשם עבירה של שימוש במסמך מזויף (סעיף 420 לחוק העונשין) וממילא שלא הורשע בה, כאשר הוכחו נסיבות אלו ברמה הנדרשת, יש בהן להוות בסיס מספק לקיומן של נסיבות מחמירות (ביחד עם הנסיבות האחרות). כל אלו מביאים לכלל מסקנה כי מדובר בעבירה שבוצעה בנסיבות מחמירות (לרשימת דוגמאות בנושא ראה קדמי, הדין בפלילים, חוק העונשין (2005) בעמ' 860-863).

התוצאה היא שאני מרשיע את הנאשם בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז -1977.

<#4#>

ניתנה והודעה היום כ"ה אלול תשע"ה, 09/09/2015 במעמד הנוכחים.

ב"כ הנאשם:

מבקשים להפנות את הנאשם לתסקיר.

ב"כ המאשימה:

אנו מתנגדים, הנאשם לא לקח אחריות, לא הביע חרטה, ואין שום סיבה לתסקיר.

עמדתנו העונשית היא מאסר בפועל.

<#5#>

החלטה

טרם שמיעת הטיעונים לעונש ומתן גזר הדין, ראיתי לקבל תסקיר אודות הנאשם.

אני קובע את התיק לקבלת תסקיר וטיעונים לעונש, ליום 14.1.16 בשעה 09:00.

לתשומת לב שירות המבחן:

מספר הטלפון של הנאשם – 0524516170.

מספרי הטלפון/פקס של ב"כ הנאשם: 0522662245, 0577940437, 04-8674896.

המזכירות תעביר העתק מהחלטתי זו לק. המבחן למבוגרים בצירוף כתב האישום.

שירות המבחן מתבקש להגיש לבית המשפט עד שבוע לפני הדיון תסקיר אודות הנאשם עם העתק ישיר לצדדים.

הנאשם מוזהר בחובת התייצבותו ובתוצאות אי התייצבותו.

<#6#>

ניתנה והודעה היום כ"ה אלול תשע"ה, 09/09/2015 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי פנינה ברבי