מונחת בפניי בקשה שכותרתה "בקשה לארכת מועד לביצוע צו הריסה בשל אופק תכנוני וודאי ומטעמים הומניטאריים", במסגרתה מבוקש להורות על דחיית מועד ביצוע צו ההריסה שנכנס לתוקף ביום 1.9.14, לאמור, לפני למעלה משנה וחודשיים (!), לשנה נוספת "לכל הפחות", ולחילופין, עד לשיווק מגרש למבקשת על ידי המשיבה בשכונה החדשה שתיבנה בעיר רהט.

בהיות המבקשת ערה לשיהוי הניכר בהגשת הבקשה, טען בא כוחה כי הבקשה מוגשת אך עתה "בשל מחדליה של המשיבה, שמחד משתהה בקידום המענה האורבאני למבקשת ובני שבטה בעיר רהט, ומאידך, לא ביצעה את ההריסה כבר למעלה משנה שהייתה רשאית לעשות זאת" (ס' 1 לבקשה).

לטענת ב"כ המבקשת, הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב מקדמת תכנית מתאר בעיר רהט להסדרת התיישבותם של בני משפחת אבו קווידר, והמבקשת בכללם, וכי בפסק דינו של ביהמ"ש העליון מיום 1.11.04 בבג"צ 10747/03 נקבע כי העתירה שהגישו בני משפחת אבו קווידר לצורך מעברם ליישוב, תימחק בהסכמה, "והמדינה תמצא לעותרים פתרון מגורים הולם בעיר רהט".

עוד טען ב"כ המבקשת כי בשל נסיבותיה הפרסונאליות של המבקשת, ובכללן מצבה הרפואי הקשה, לא צורף תצהיר מטעמה. תחת זאת, צורף תצהירו של בנה, מר מחמד אבו קווידר, שנערך לפני למעלה משנה ומחצה, ביום 2.4.14. בנסיבות אלה, כך נטען, הריסת ביתה של המבקשת "עשוי להחריף את מצבה" (ס' 12 לבקשה).

נוכח כל אלה גם יחד, נתבקש ביהמ"ש "לפנים משורת הדין", להורות על עיכוב ביצוע צו ההריסה, שכן, "יש אופק תכנוני וודאי לחלופה המוצעת למבקשת, ואשר אינה מיושמת בעת הזו בעטייה של המשיבה" (ס' 15 לבקשה).

בתגובת המשיבה מתנגדת זו לדחייה כלשהי בעיכוב ביצוע צו ההריסה, הן בשל היבטים פרוצדוראליים בעיקרם והן לגופו של עניין.

בהיבט הפרוצדוראלי, נטען כי הבקשה הוגשה בחלוף המועד הקבוע בתקנה 2 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק), התשס"ט - 2008 (להלן: "התקנות").

כן טענה המשיבה כי לא צורף תצהיר המבקשת, ואף אם ניתן היה להלום טענת בא כוחה כי בשל מצבה הרפואי נבצר הימנה לחתום על תצהיר כדבעי, לכל הפחות, ניתן היה לצפות כי יצורף תצהיר מעודכן של בנה, ובוודאי שלא ניתן להישען על תצהיר שנחתם על ידי בנה לפני למעלה משנה וחצי (!), בתמיכה לכתב טענות אחר.

הלכה למעשה, נטען כי הבקשה נסמכת על תצהיר שנחתם לפני למעלה משנה וחצי, על מסמכים רפואיים שהורתם מלפני כשנה וחמישה חודשים, על תצהיר קונסטרוקטור מלפני כשנה ושמונה חודשים, ובהעדר ייפוי כוח מעודכן לעת הזו, "עלולה לעלות המסקנה ולפיה הבקשה כלל לא הוגשה בידיעתה והסכמתה של המבקשת, על כל המשתמע מכך" (ס' 4 לתגובה).

בהיבט המהותי, טענה המשיבה כי לא צורף תצהיר איש מקצוע, כמצוות תקנה 2(ג) לתקנות. איש המקצוע הינו הגורם האמון על הטיפול בהליך התכנוני, ועל כן, שומה לצרף לבקשה תצהיר מטעמו על מנת ליתן פירוט ביחס לשאלה האם קיימת היתכנות תכנונית להכשרת המבנה, ומה הם ההליכים התכנוניים שבוצעו עד הנה. בהקשר זה פירטה המשיבה אסופת מובאות מההלכה הפסוקה, אשר המכנה המשותף לכולם הינו כי הסמכות לעכב ביצוע צווי הריסה, צריכה להישמר למקרים חריגים בהם מוכח קיומו של חרך תכנוני מוחשי להכשרת הבנייה "בהישג יד מיידי" (ראה, למשל, רע"פ 4007/14 ספיר קדמת עדן נ' הוועדה המקומית שרונים).

יתר על כן. נטען כי מדברי בא כוחה של המבקשת ניתן לחלץ מסקנה כי בניגוד לכותרת הבקשה, לא קיים כל אופק תכנוני למבנה, וכי בקשת הדחייה נועדה לגשר על פרק הזמן עד למעבר אפשרי של המבקשת למגרש אחר בעיר רהט, אשר בבוא הימים אפשר כי יוקצה למשיבה בשכונה אשר תפותח בעיר רהט (ס' 25 לתגובה).

בהקשר זה צוין בתגובה כי התכנית להקמת השכונה להסדרת התיישבות של קבע לבני שבט אבו קווידר, "מצויה בשלבים ראשונים וטרם הפקדתה" (ס' 26 לתגובה), וכי נוכח קשיים שהוערמו על המתכננים, התכנית טרם הופקדה בתנאים, וממילא, נוכח התנגדות עיריית רהט, אפשר שלאחר שהתכנית תופקד, יוגשו התנגדויות לא מעטות אשר יעכבו את אישור התכנית.

בנסיבות אלה, כך טענה המשיבה, לא מתרקם אופק תכנוני כלשהו להסדרת הבנייה ואין היתכנות קונקרטית לחלופת מעבר בעת הקרובה, ומשכך, אין תוחלת בדחיית מועד ביצוע צו ההריסה.

בסיפת דבריה ציינה המשיבה כי אין בכוחה להסכים לדחייה נוספת, אף בשל העובדה כי המבנה נשוא הבקשה בנוי על מקרקעין הרשומים על שם בעלים פרטיים. לפי הנטען, בעלי הקרקעות הפרטיים הגישו עתירה לביהמ"ש לעניינם מנהליים בבאר שבע, ובערעור שהוגש על ידם לביהמ"ש העליון, קבע ביהמ"ש כי על המשיבה לפעול לאכיפה כנגד הבנייה הבלתי חוקית, ולמסור עדכונים עתיים ביחס להמשך האכיפה וביצוע הריסת המבנים הבלתי חוקיים (עע"מ 2847/13).

מתוך שכך, טענה המשיבה כי קבלת הסעד המבוקש תסכל הגיון החלטת ביהמ"ש כאמור, ותיצור פגיעה מוכחת ומתמשכת שלא כדין בזכויות בעלי המקרקעין.

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 קובע:

"מועד לביצוע הצו [תיקון: תשנ"ה]

"בית המשפט רשאי, בזמן מתן צו לפי סעיפים 205 או 206 ובכל עת לאחר מכן, לקבוע את המועד לביצועו ורשאי הוא להאריך מועד שקבע, אם ראה טעם לעשות כן".

לעניין אופן הגשת בקשות לקבלת ארכה, משמיעה לנו תקנה 2 לתקנות, כזאת:

"(א) בקשה תוגש בכתב לפי הטופס שבתוספת לבית המשפט שנתן את הצו, לא יאוחר מעשרים ואחד ימים לפני המועד האחרון שנקבע לביצועו.

(ב) הבקשה תפרט באופן מלא את כל ההליכים המנהליים והמשפטיים, בכל הערכאות, בעניין הבניה או השימוש שאליהם מתייחס הצו, ויצורפו אליה העתקים של כל הצווים, פסקי הדין וההחלטות הנוגעים לעניין.

(ג) הבקשה תיתמך בתצהיר לאימות העובדות העומדות בבסיסה; בקשה הכוללת טענות עובדתיות בדבר שינוי במצב התכנוני שנעשה ביוזמת המבקש, או בדבר קיומם של הליכי תכנון או רישוי תלויים ועומדים, תיתמך גם בתצהיר של איש המקצוע המטפל בהליכים אלה, ויצורפו אליו העתקים מהמסמכים הנוגעים לעניין".

סעיף 6 לתקנות, מבהיר באשר לבקשה המוגשת שלא בהתאם להוראות התקנות:

"בית המשפט לא ידון בבקשה שלא מתקיימים בה כל התנאים הקבועים בתקנות אלה, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו" (ההדגשות אינן במקור - י.ד.).

דיון והכרעה

טרם ניכנס לניתוח טענות הצדדים, ייזכר כי הארכת מועד ביצועו של צו הריסה, איננה בגדר זכות קנויה. חובת ההוכחה מוטלת על המבקש, ולא בכדי, שזורים בתקנות הנחיות והוראות קוגנטיות, אשר בנתיבן חב המבקש לפסוע, לו יחפוץ להיכנס בגדרי מבוקשו.

האמור יביאנו לכלל מסקנה כי המחוקק מורה שבית המשפט ישים לנגד עיניו כי הכלל יהא על דרך של ביצוע הצו במועדו, והחריג יבוא על דרך של עיכוב הביצוע, בכפוף למילוי כל הסייגים והתניות הגלומות בתקנות. הגיון הדברים נעוץ בעובדה שאחר שניתן צו שיפוטי, איננו מצויים עוד בתחילתו של התהליך השיפוטי, ובעיצומו של ספק מי יצדק, המאשימה או הנאשם תחתיה. ממצאי גזר הדין מחייבים מעתה יישום קונקרטי ומיידי של הוראות החוק, והפסיקה הענפה בנדון, לשם מיגור תופעת הבניה הבלתי חוקית, שחולייה והיקפה משתרעים בכל אתר ואתר.

אי עמידת המבקשת בהוראות התקנות ביחס למועד הגשת הבקשה

כאמור, בהתאם לתקנה 2(א) לתקנות, יש להגיש את הבקשה לא יאוחר מעשרים ואחד יום טרם כניסת צו ההריסה לתוקף.

במקרה דנא, בגזר הדין שניתן ביום 8.9.13, נקבע כי צו ההריסה ייכנס לתוקף ביום 1.3.14. ואולם, על יסוד בקשה שהוגשה בינתיים, ונוכח הסכמת המשיבה, הוריתי בהחלטתי מיום 30.4.14 על דחיית מועד ביצוע צו ההריסה עד ליום 1.9.14.

ייאמר בהקשר זה כי בנימוקיה למתן הסכמתה לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה, ציינה המשיבה כי נוכח כוונה להגיש למוסדות התכנון תכנית מתאר, אשר עתידה לאפשר הכשרת בנייה במסגרת שכונה חדשה בעיר רהט, יש מקום להאריך את המועד לביצוע הצו לתקופה מוגבלת, על מנת לעקוב אחר התקדמות הליכי ההסדרה.

מכל מקום, על המבקשת היה לפעול לביצוע צו ההריסה לא יאוחר מיום 1.9.14.

לא זו בלבד שהמבקשת לא הגישה את הבקשה 21 ימים לפני תום מועד ביצוע הצו (ראה בהקשר זה גם החלטת ביהמ"ש בגזר הדין מיום 8.9.13, שם נקבע כי ככל שהמבקשת תחפוץ בהגשת בקשה נוספת למתן ארכה, יהא עליה להגישה "במועד הקבוע בתקנות" - עמ' 21 לפרו' שו' 2-3), אלא שהבקשה הוגשה בחלוף כשנה וחודשיים מהמועד שהיה על המבקשת לבצע את הצו.

בהקשר זה טענה המבקשת כי האיחור בהגשת הבקשה נבע "בשל מחדליה של המשיבה, שמחד משתהה בקידום המענה האורבאני למבקשת ובני שבטה בעיר רהט, ומאידך, לא ביצעה את ההריסה כבר למעלה משנה שהייתה רשאית לעשות זאת" (ס' 1 לבקשה).

לדבריה, חלוף הזמן בינתיים נטע בליבה את התחושה כי ההריסה לא תבוצע (ס' 4 לבקשה).

סבורני, וכך גם ציינתי בהחלטתי מיום 19.11.15, כי קיימת מידה לא מבוטלת של החצפת פנים בטענה הנזכרת, שכן, קשה להלום כי מי אשר חויב בגזר דין חלוט להרוס מבנה, לא יפעל כמתחייב, אף לא יגיש בקשה לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה במועד, ימתין למעלה משנה נוספת, ואז ילין כלפי המשיבה שלא הרסה את המבנה שהוא עצמו היה מחויב להרוס בהתאם לגזר הדין

בכל ההערכה, אם סברה המבקשת כי המשיבה "משתהה בקידום המענה האורבאני", כהגדרתה, כי אז - וככל שבכך תלוי הקולר - היה בכוחה לפעול בהליכים מתאימים כדי להחיש דרך הילוכה של המשיבה. בוודאי שאין הצדקה להתעלמות גורפת מהחלטה שיפוטית חלוטה, ופשיטא כי אין בכך להכשיר הגשת הבקשה במועד החורג מאופן ממשי מזה אשר נקבע בתקנות ובגזר הדין גם יחד.

יתר על כן. לא צורף לבקשה תצהיר מטעם המבקשת, כמצוות תקנה 2(ג) לתקנות. אכן, אפשר כי אילו היה מוכח בפניי שמצבה הרפואי של המבקשת אינו מאפשר הגשת תצהיר מטעמה, כי אז ניתן היה להסתמך על תצהיר של אחר, זולתה. ואולם, במקרה דנא, המסמכים הרפואיים שצורפו בנוגע למצבה של המבקשת הינם מחודש יוני 2013, כשנה וחמישה חודשים טרם הגשת הבקשה. לא הוברר כלל מה מצבה היום, על יסוד מסמכים רפואיים עדכניים.

בכך לא די. למצער, אילו היה מצורף לבקשה תצהיר מעודכן מטעם בנה של המבקשת, המעיד על מצבה הרפואי כיום, בצירוף יתר הנסיבות המתחייבות, אפשר כי היה בכך כדי לענות אחר האמור בתקנה 2(ג). ואולם, שעה שתצהיר בנה של המבקשת המצורף לבקשה הינו מיום 2.4.14, למעלה משנה וחצי לפני הגשת הבקשה (!), וכאשר מדובר בתצהיר שניתן לתמיכה בכתב טענות אחר, כי אז יש בכך כדי צירוף מספר כשלים ממשיים, שלא ניתן להקל בהם כלל ועיקר:

ראשית, צירוף תצהיר שניתן לתמיכה בכתב טענות מסוים, לבקשה המוגשת כשנה ומחצה לאחר מכן, אינו אפשרי ואינו ראוי. אינו אפשרי משום שתצהיר נועד לתמוך בכתב טענות קונקרטי, ואינו ראוי משום שאין לנו לדעת האם מגיש התצהיר אישר כלל את צירופו לכתב טענות אחר.

שנית, הגשת הבקשה במתכונתה, אליה מצורפים מסמכים מלפני זמן רב, לרבות תצהיר בנה של המבקשת, תצהיר הקונסטרוקטור המעיד על יציבות המבנה, והמסמכים הרפואיים של המבקשת - אינו מסייע לגבש מסקנה כי המבקשת ערה להגשת הבקשה במתכונתה, וזאת בנוסף לעובדה כי לטעמי יש בהגשת הבקשה באופן הנזכר כדי זלזול בהליך השיפוטי וחוסר רצינות.

שלישית, תצהיר נועד ליתן תוקף עובדתי מחייב ביחס לטענות הכלולות בבקשה. העדרו של התצהיר מסכל את יכולתו של בית המשפט להחליט על יסוד כתב הטענות עצמו, בהיותו פגום מיסודו, ולמעשה, לא ניתן לומר כי בפני ביהמ"ש מונחת "בקשה" כנדרש, הטעונה מתן הכרעה שיפוטית. לא בכדי קובעת תקנה 6 לתקנות כי ביהמ"ש לא ידון בבקשה שלא מתקיימים בה כל התנאים הקבועים בתקנות, ובכלל זאת, הגשת תצהיר לתמיכה בעובדות. לשם ההמחשה ייאמר כי לא מחוור כיצד טוען ב"כ המבקשת כי העדר מתן סעד כמבוקש עלול להחריף את מצבה של המבקשת (ס' 12 לבקשה), כאשר לא ברור מה מצבה הרפואי כיום, אף לא על דרך של צירוף אסמכתאות רפואיות עדכניות או על יסוד תצהיר של אחר זולתה.

לא זו אף זו. בניגוד לתקנה 2(ג) אף לא צורף תצהיר איש מקצוע. מי אשר חפץ לטעון כי בשל מחדלי המשיבה, חל שיהוי "בקידום המענה האורבאני" (ס' 1 לבקשה), אינו יכול להידרש לכך ללא צירוף תצהיר המפרט את ההליכים התכנוניים שהתרחשו עד הנה, תוך יציקת מסד קונקרטי שיש בו כדי למלא תוכן את טענתו.

לשונה של תקנה 6 ברור. על פניו, ראוי כי בית המשפט ידחה בקשה שהוגשה, שלא באופן החוסה במדויק תחת כנפיה המוגדרות של התקנות. אכן, "נימוקים מיוחדים שיירשמו", יכולים לעצב החלטה שונה. ואולם, דווקא בשל כך, שומה על המבקשת להצביע על טעמים כבדי משקל, שיובילו את בית המשפט להיעתר לבקשתה, ולו באופן חלקי.

נסכים כולנו, כמובן - איך נוכל אחרת - כי הנוסח המוגדר והמוקפד בו בחר המחוקק בתקנה 6, נועד לומר לך כי באיזון שבין הפרוצדורה למהות, אין בית המשפט רשאי לנהוג כבדרך כלל, ולהעניק משקל בכורה ייחודי לענייני המהות. בנסיבות בקשה מעין המתואר, שומה על בית המשפט לבחון את הבקשה בפריזמה המדקדקת עם המבקשת.

רציונל התקנה בצידה: חשיבות רבה נודעת לביצוע צווי הריסה במועד. הכשרת עבירות בנייה בדיעבד תהא החריג, ובתי המשפט מצווים לסכל עידוד עבירות בנייה, על מנת להגן על האינטרס הציבורי. הלכך, הבא לטעון כי עניינו בא בגדרי החריג, ראוי כי יפעל באופן המתחייב, ובוודאי שלא ניתן להלום כי יזנח עניינו במשך זמן רב, רב מדי.

בפרט נכון הדבר במקרה דנא, שעה שריבוי הכשלים מצביע על הגיון הכרח דחיית הבקשה מטעמים אלה לבדם.

חרף האמור, לו התרשמתי כי לגופו של עניין, היתר הבנייה מצוי כפסע מידה של המבקשת - לא הייתי בא לדון הבקשה לשבט, שכן, אפשר כי ניתן היה לרפא מחדליה בדרך של פסיקת הוצאות הולמות.

ואולם, לא כך הם פני הדברים.

הסיכוי להכשיר את המבנה נשוא הבקשה

בהתאם להלכה הנוהגת, המבחן הנקוט דרך כלל, כעילה המצדיקה דחיית מועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה, נעוץ בעיקר בשאלת ההיתכנות התכנונית הנוגעת למבנה נשוא הבקשה.

כאמור, במקרה דנא, טוען ב"כ המבקשת כי קיים "אופק תכנוני וודאי לחלופה המוצעת למבקשת, ואשר אינה מיושמת בעת הזו בעטייה של המשיבה" (ס' 15 לבקשה), מאחר שהמשיבה השתהתה "בקידום המענה האורבאני למבקשת ובני שבטה בעיר רהט..." (ס' 1 לבקשה).

הנה כי כן. מתוך דבריו המפורשים של ב"כ המבקשת עולה כי הוא חפץ שהמבקשת תיוותר במבנה נשוא הבקשה, לא מחמת שיש היתכנות קונקרטית לקבלת היתר למבנה, אלא על מנת שהמבנה ישמש כפתרון ביניים עד שיסתייע להקים את השכונה החדשה בעיר רהט, שממילא קידומה אינו מיושם בעת זו. ואולם, לא מצאנו בגזר הדין, ובוודאי שלא בתקנות, אפשרות להגיש בקשה לעיכוב ביצוע צו, לצורך המתנה להכשרת מבנה חלופי, זולת זה הנקוב בגזר הדין.

זאת ועוד. ב"כ המבקשת כלל לא הניח מסד עובדתי להוכיח טענתו בדבר מחדלי המשיבה להקים את השכונה החדשה בעיר רהט, אלא שאף אם היה עושה כן, ברי כי בימ"ש זה אינו האינסטנציה הרלוונטית לבירור טענות אלה. בימ"ש זה נדרש במסגרת היריעה דנא אך לשאלה האם קיים סיכוי לקבל היתר בניה "בהישג יד", ואילו סבורה המבקשת כי בשל אילוצים אובייקטיביים שאינם מנת חלקה, נבצר הדבר הימנה, היה עליה לפעול בהליכים מתאימים מאז ניתן גזר הדין בעניינה. ואולם, לא נטען כי היא או מי מבני משפחה האחרים פעל בנדון מאז ניתן פסק דינו של ביהמ"ש העליון בשנת 2004 בבג"צ 10747/03.

העדר קידום השכונה החדשה בעיר רהט "בעטייה של המשיבה", כהגדרת ב"כ המבקשת, מלמד מתוך עצמו כי במצב הקיים, בוודאי שלא נשקף אופק תכנוני למבנה נשוא הבקשה, ואף לא מסתמן אופק נגלה לעין ביחס לשכונה האחרת בעיר רהט, בהינתן כי מדובר בשלב היולי.

ממילא, בהעדר תצהיר של איש מקצוע, כמתחייב בתקנה 2(ג) לתקנות, לא ניתן כל מענה לסימן השאלה הבולט אימתי - אם בכלל - תקום השכונה החדשה בעיר רהט. ואולם, את אשר השמיט ב"כ המבקשת, השלימה המשיבה בתגובתה, במסגרתה ציינה כי התכנית להקמת השכונה להסדרת התיישבות של קבע לבני שבט אבו קווידר, "מצויה בשלבים ראשונים וטרם הפקדתה" (ס' 26 לתגובה), וכי נוכח קשיים שהוערמו על המתכננים, התכנית טרם הופקדה בתנאים, וממילא, נוכח התנגדות עיריית רהט, אפשר שלאחר שהתכנית תופקד, יוגשו התנגדויות לא מעטות אשר יעכבו את אישור התכנית.

ואפילו התגברנו על כל אלה, והתכנית אומנם תקודם בסופו של יום במסלול התכנוני הקבוע ואף אם יוקצה למבקשת מגרש חלופי, ברי כי יהא עליה להידרש להגשת בקשה להיתר על מנת לקדם בנייה במגרש המיועד. אין צריך לומר כי הדבר ממחיש כי היתר הבניה איננו מצוי "בהישג יד".

נוכח זאת, דומה שאין להחליף בין טענות המשקפות משאלת לב כללית, אף בנוגע לקיומו של אופק תכנוני למבנה חלופי עבור המבקשת בשכונה החדשה בעיר רהט, לבין מציאות בת קיימא.

בהקשר זה ראוי ליתן הדעת לכך שהמדיניות שהותוותה על ידי בית המשפט העליון, היא שצווים להריסת מבנים יש לבצע במועד, וכי על בתי המשפט להאריך מועד ביצועם רק כאשר היתר הבניה מצוי בהישג יד:

"הלכה היא כי צו הריסה מיועד לשמש מענה מידי לבניה בלתי חוקית ומכאן החשיבות הרבה המיוחסת לביצועו במועד (רע"פ 974/07 אלשמאלי נ' מדינת ישראל, תק על (2007) 2230, 2229).

ראה גם:

"ולפיכך, נוכח העובדה שצו ההריסה משמש כאמצעי עיקרי לאכיפת דיני התכנון והבניה...אין מקום להמתנה בלתי מוגבלת בזמן עד לסיום הליכי התכנון, כאשר ספק אם אלו יצלחו..." (רע"פ 3774/04 אל סאנע יוסף ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(3), 290).

מתוך נקודת מוצא זו באו בתי המשפט לקביעות משפטיות, שבבסיסן העדר סובלנות להארכת מועד לביצוע צווי הריסה, אלא אם הושלם ההליך התכנוני והיתר הבנייה מצוי בהישג יד ממשי.

בתי המשפט סירבו לראות אף בהליך תכנוני מתרקם, כעילה מספקת לצורך דחיית ביצוע צווי הריסה. ראה והשווה: רע"פ 3774/04 אל סאנע יוסף ואח' נ' מדינת ישראל.

באותו אופן, ראו אשר נפסק בביהמ"ש המחוזי בירושלים בע"פ (י-ם) 40470/07 אבו נאב נ' יו"ר הועדה המחוזית לתו"ב מחוז ירושלים:

"בענייננו המערער עשה דין עצמי בכך שהקים מבנה בשכונה מתוכננת, באזור המיועד על פי התכנית התקפה לשמש כשטח נוף פתוח. אף אם נרקמת כיום תכנית מתאר מתוקנת, תכנית 9713, אין לפנינו נסיבות חריגות שבהן היתר הבניה הינו בהישג יד, שכן הליכי ההפקדה שמיעת ההתנגדויות, אם תהיינה, אישור התכנית והנפקת היתר בניה, הינם ממושכים ועשויים להימשך חודשים ארוכים; מה גם, שהמערער לא הביא ראיה לכך שהתכנית הנרקמת עשויה להכשיר את המבנה הנדון".

יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון, שקבע כי על בתי המשפט לאזור כוחם בסיוע למאבק הסיזיפי הניטש ביחס למקרקעי הציבור (ראה, למשל, רע"א 11527/05 עירית ת"א נ' לוי, תק-על 2006(1), 3115, (2006). רע"א 10152/04 כהן נ' ממ"י, תק-על 2005(1), 3767 (2005)).

משנה תוקף יש למסקנה זו על רקע העובדה שהיעתרות לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה לשנה, כמבוקש בחלופה הראשונה, לא תוביל בהכרח לקבלת ההיתר עד לאותו מועד, ותגרור בוודאי בקשות נוספות, וכל זאת כאשר המבקשת ממשיכה ליהנות מפירות עוונה, זמן רב אחר שהחלה בכך, "והציבור וענייניו מה יהא עליהם" (רע"א 1004/05 שרלי נ' מדינת ישראל, תק' על 2005 (2) 1150).

סיכומו של דבר. על פניו, דומה כי עניין לנו בתהליך ארוך ומורכב, שטיבו אינו מחוור. מתוך דבריו של ב"כ המבקשת עולה כי קיימת מניעה, בין מסיבה מוצדקת ובין אם לאו, בעטיה לא מקודמת כדבעי השכונה החדשה ברהט, ומכל מקום, אין הוא טוען כי קיים אופק תכנוני למבנה נשוא הבקשה, בוודאי שלא "בהישג יד" ממש.

טרם סיום, אציין כי לא נעלמה מעיניי הטענה בדבר מצוקתה של המבקשת. ואולם, מעבר לעובדה כי לא הוכח כלל שהטענות בהקשר זה משקפות מציאות כהווייתה בימים אלה, הרי אף אם היו מוכחות הטענות, מדובר בבקשה לדחות מועד ביצוע צו ההריסה "לפנים משורת הדין", כמאמר ב"כ המבקשת בסעיף 15 לבקשה.

ואולם, ראוי לזכור כי בית משפט זה אמון על הוראות הדין, ואילו עשיית צדק בהעדר זכות קנויה, מסורה לבעל הדין חברו, ואינה עניין לביהמ"ש לחייבו לפעול כאמור.

במקרה הנדון אף איני רואה להציע למשיבה להסכים לדחייה נוספת "לפנים משורת הדין", וזאת על רקע טענת המשיבה כי המבנה נשוא הבקשה בנוי על מקרקעין הרשומים על שם בעלים פרטיים, וכי בהתאם להחלטת ביהמ"ש העליון, על המשיבה לפעול לאכיפה כנגד הבנייה הבלתי חוקית במקרקעין, ולמסור עדכונים עתיים ביחס להמשך האכיפה וביצוע הריסת המבנים הבלתי חוקיים (עע"מ 2847/13).

בהינתן שכך הם פני הדברים - וכאמור איני נדרש להיכנס לבחינת היריעה העובדתית שהעלתה המשיבה ביחס לזכויות אחרים במקרקעין - ברי כי אין מקום לתקן עוול בעוול.

לאור האמור, הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין, חרף ניסוח הבקשה, לא מצאתי לעשות צו להוצאות.

מזכירות בית המשפט תשלח בדחיפות העתק ההחלטה לב"כ המבקשת, עוה"ד גלעד אבני, ולב"כ המשיבה, עוה"ד לוטם כפרי.

ניתנה היום, י"ז כסלו תשע"ו, 29 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.