1. בפניי שלוש תביעות מאוחדות לתשלום סך 50,000 ₪, שיסודן בבקשה לביצוע שטר, כאשר הנתבעים 1 ו-2, הינם עושי השטר, ואילו הנתבע 3 הינו ערב לשטר.
2. הנתבעת 2 הגישה הודעת צד ג' נגד הנתבע 1, ובה עתרה לחייב אותו בכל סכום אותו היא תחויב לשלם.

טענות התובעים:

1. לטענות התובעים כפי שפורטו בתצהירו של התובע 2 שי בכר (להלן: "שי" או "התובע"), שי הוא בעל הזכויות בדירה ברחוב השדות 3 רמת השרון (להלן: "הדירה"), שאותה קיבל ללא תמורה מאמו התובעת 1.
2. הנתבעים 1 ו-2 שהיו נשואים שכרו את הדירה עפ"י הסכם שכירות בלתי מוגנת מחודש אוגוסט 2011 (להלן: "הסכם השכירות"), כאשר בהסכם ניתנה לנתבעים 1 ו-2 אופציה להאריך את תקופת השכירות לשנה נוספת.
3. בסיום תקופת השכירות המקורית ביום 14.9.12, נוכח הפרתו היסודית של הסכם השכירות, ועקב אי מילוי התנאים שנקבעו לשם מימוש האופציה, שלח שי לנתבעים 1 ו-2 הודעה על ביטול הסכם השכירות ודרישה לפינוי הדירה.
4. הנתבע 3, הינו אביה של הנתבעת 2, והוא ערב להתחייבויות הנתבעים 1 ו-2 לפי הסכם השכירות והוא חתום כערב על שטר החוב שניתן להבטחת התחייבויות הנתבעים 1 ו-2 לפי הסכם השכירות.
5. ביום 22.3.12 הודיעה הנתבעת 2 על כוונתה לממש את האופציה לפי הסכם השכירות ובתגובה השיב לה שי, באמצעות בא כוחו, מכתב המפרט את התנאים שעל הנתבעת 2 לקיים כתנאי לחידוש האופציה.
6. בין הנתבעים 1 ו-2 פרץ סכסוך שהוביל להליכי גירושין ביניהם, ובעקבות הסכסוך עזב הנתבע 1 את הדירה והודיע לב"כ של שי כי אינו מעונין במימוש האופציה, כן הודיע הנתבע 1 שאין בדעתו לשלם את דמי השכירות בתקופת האופציה ולעמוד בתנאים שנקבעו בהסכם השכירות, לצורך מימוש האופציה.
7. הנתבעת 2 לא קיימה את התנאים למימוש האופציה, והתובע נאלץ לפנות פעם אחר פעם לכל אחד מהנתבעים 1 ו-2 אשר הטילו את האשם כל אחד על משנהו.
8. הנתבעת 2 הודיעה כי היא מתכוונת להישאר בדירה מאחר ואין לה היכן לגור. לטענתה, לה עצמה אין כסף לתשלום דמי השכירות, כאשר לדבריה, רק הנתבע 1 הוא זה החייב לשלם את דמי השכירות ולקיים בעצמו את ההתחייבויות לקיום האופציה.
9. הנתבע 1 הודיע מצדו כי אין בכוונתו לשלם עבור הנתבעת 2, סכום כלשהו, כאשר גם השיק האחרון שמסר הנתבע 1 לתשלום דמי השכירות לשני חודשי השכירות האחרונים מיום 15.7.12 – 14.9.12 חולל באי פירעון. לפיכך, היה ברור לשי כי לא יוכל להסכים עם מצב שבו לא יינתנו בידיו שיקים מראש לתקופת האופציה, ויקוימו יתר התנאים לצורך מימוש האופציה.
10. ביום 14.9.12 הסתיימה תקופת השכירות על פי ההסכם, הנתבעים 1 ו-2 לא קיימו את התנאים לצורך חידוש האופציה ולא פינו את הדירה, חרף דרישת התובע.
11. למרות שתקופת השכירות הסתיימה והסכם השכירות בוטל, לא פונתה הדירה על ידי הנתבעת 2, שהוסיפה להתגורר בדירה, כפולשת ומבלי לשלם דמי שכירות, כך ששי נאלץ להגיש נגד הנתבעת 2 תביעה לפינוי המושכר. לדבריו, התביעה הוגשה רק נגד הנתבעת 2 הואיל והנתבע 1 כבר פינה את הדירה קודם לכן, עקב סכסוכו עם הנתבעת 2.
12. רק לאחר תביעת הפינוי נגד הנתבעת 2 ופתיחת תיק ההוצל"פ נגדה לצורך פינוי הדירה, פינתה הנתבעת 2 את הדירה ביום 15.11.12, וזאת ללא תאום עם שי או עם בא כוחו.
13. לטענת שי, הנתבעים 1 ו-2 עזבו את הדירה כשמצבה בכי רע, מבלי לסייד אותה בניגוד לקבוע בהסכם.
14. שי פנה לבעל מקצוע בתחום השיפוצים וקיבל הצעת מחיר לביצוע תיקונים בסך 7,000 ₪ בתוספת מע"מ, אולם לבסוף הוא עצמו לא דאג לסיוד הדירה, אלא שהפחית סכום של 10,000 ₪ ממחיר הדירה במועד מכירתה, וזאת עקב מצבה.
15. לטענת התובעים, נגרמו להם הנזקים כדלקמן:
    1. פיצוי מוסכם בסך 31,000 ₪ בגין איחור בפינוי הדירה במשך 62 ימי איחור לפי 500 ₪ לכל יום של איחור בפינוי.
    2. סך של 8,190 ₪ בגין נזקים בדירה ואי סיודה בטרם פינויה.
    3. הפרש בסך 3,633 ₪ בגין שכר טרחת עורך דין ששילם במסגרת תביעת הפינוי.
    4. סך 9,000 ₪ בגין איחור בקבלת כספי מכר דירה במשך חודשיים ימים.
    5. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין תביעה זו בסך 10,000 ₪.

טענות הנתבעת 2:

1. לטענת הנתבעת 2, היא ובעלה לשעבר הנתבע 1, שכרו את הנכס מהתובעים בהתאם להסכם, כאשר תקופת השכירות הסתיימה ביום 14.9.12.
2. לפי הסכם השכירות נתונה לשוכרים אופציה להאריך את השכירות בשנה נוספת, כן נקבע בהסכם השכירות כי שטר החוב נשוא התביעה ישמש להבטחת כל התחייבויות השוכר לפי החוזה.
3. לאחר שהנתבעת 2 קיימה את מלוא התחייבויותיה לשנת השכירות שהסתיימה ביום 14.9.12, היא בקשה לממש את האופציה, אולם שי התנה את קיום האופציה בתנאים. לדבריה של הנתבעת 2, תנאים אלה לא קוימו, עקב מעשי הנתבע 1, בעלה לשעבר.
4. לטענת הנתבעת 2 משלא מומשה האופציה, פקע השטר.
5. לטענת הנתבעת 2, בהתאם להחלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 15.3.12, חייב הנתבע 1 לשאת בהוצאות שכר דירה של הנתבעת 2 כפי שעשה עד למועד ההחלטה.
6. משנודע לנתבע 1 על כוונת הנתבעת 2 לחדש את האופציה, הוא עשה כל שביכולתו כדי לגרום לנתבעת 2 לעזוב את הדירה, והוא אף הודיע לב"כ התובעים כי אין בדעתו לכבד את הסכם השכירות בתקופת האופציה.
7. הנתבעת 2 הציעה לתובע כי היא תישא בשכ"ד ל- 4 חודשים מיום 15.9.12 ואילך ובינתיים תחפש דירה חלופית, אולם התובע סירב להצעה זו והגיש נגדה תביעת פינוי.
8. הנתבעת 2 מצאה דיור חלופי, ובתיאום עם התובע פינתה את הדירה ביום 15.11.12 ללא קשר עם תביעת הפינוי.
9. הנתבע 1 שלח לתובע שיקים לתשלום עבור 2 חודשי שכירות מיום 15.9.12 ועד למועד הפינוי ביום 15.11.12.
10. לטענת הנתבעת 2 לא ברור לה כיצד הגיע התובע לסכומים הנתבעים על ידו. בנוסף טוענת הנתבעת 2 כי באם תחויב לשלם לתובעים סכום כלשהו, הרי שהנתבע 1 הוא זה שצריך להיות מחויב בתשלום.

טענות הנתבע 1:

1. הנתבע 1 והנתבעת 2 שהיו בני זוג נשואים, שכרו במשותף את הדירה מהתובע וחידשו את הסכם השכירות לתקופה שהסתיימה ביום 14.9.12, בהסכם נקבע כי נתונה לשוכרים אופציה להאריך את תקופת השכירות ל- 12 חודשים נוספים עד ליום 14.9.13 בכפוף להודעה של 3 חודשים מראש.
2. הנתבעים 1 ו-2 חתמו על שטר חוב בסך 50,000 ₪ לזכות התובעים.
3. 6 חודשים לפני תום תקופת השכירות, בחודש מרץ 2012 לערך, עזב הנתבע 1 את הדירה כאשר הנתבעת 2 ובנם המשותף של הנתבעים 1 ו-2 נותרו להתגורר בדירה. לטענת הנתבע 1, חרף העובדה שהוא לא התגורר בדירה, הוא הוסיף לשלם את דמי השכירות בגינה, עד לסיום תקופת השכירות החוזית ביום 14.9.12.
4. לטענת הנתבע 1 הוא הודיע לב"כ התובע כ- 6 חודשים לפני סיום תקופת השכירות, כי אין ביכולתו להמשיך ולשאת בדמי השכירות, ומשכך ביקש לא להאריך את תקופת השכירות מעבר לתקופת השכירות, כן התריע בפני ב"כ התובע על אופייה הבעייתי של הנתבעת 2, פרודתו, והזהיר אותו כי היא עלולה שלא לעזוב את הדירה בתום תקופת השכירות.
5. בתום תקופת השכירות, סירבה הנתבעת 2 לפנות את הדירה ונותרה להתגורר בה במשך חודשיים נוספים עד ליום 15.11.12.
6. לטענת הנתבע 1 יש לדחות את התביעה נגדו, מאחר והוא לא גר בדירה, הסכם השכירות עליו חתם הסתיים, והוא עצמו שילם את מלוא דמי השכירות עד לפינוי הדירה. העובדה לפיה הנתבעת 2 המשיכה להתגורר בדירה, אינה אמורה להשליך על חיוביו של הנתבע 1 כלפי התובע, הצריך לנקוט בהליכים נגד הנתבעת 2 בלבד.
7. התובע לא צירף כל אסמכתאות בדבר גובה החוב.

טענות הנתבע 3 (להלן: "זאב"):

1. זאב הינו אביה של הנתבעת 2, והוא חתם כערב על שטר החוב.
2. לטענתו של זאב, הוא חתם כערב על שטר החוב להבטחת חיובי שכירות לשנת השכירות שהסתיימה ביום 14.9.12 ואשר בגינה קוים הסכם השכירות עד תום, שטר הביטחון אינו מתייחס לשנת השכירות שלאחר סיום התקופה ולפיכך השטר פקע.
3. לא ברור כיצד הגיע התובע לסכום הנקוב בתביעה או מהם הנזקים שנגרמו לו באשר אין להם אסמכתאות כלשהן.
4. לטענת זאב, מי שחייב לשלם לתובע סכומים כלשהם בגין תקופת האופציה הינו הנתבע 1 בלבד, וזאת לפי הקבוע בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה.

ראיות התובעים:

1. גרסת התובעים פורטה בפרק "טענות התובע" ואין מקום לחזור עליה. בחקירתו הנגדית השיב התובע כי ידוע לו כי הנתבע 1 עזב את הדירה כבר במרץ 2012. לדבריו, הוא תבע את הנתבע 1 למרות שעזב את הדירה מאחר והחוזה הוא על שם הנתבעים 1 ו-2 ביחד.
2. באשר לנזקים שנגרמו לדירה, השיב התובע כי צילם את הדירה באמצעות הטלפון הסלולארי אשר נגנב ממנו, לדבריו, הוא לא פרע את השיקים שנשלחו לו לתשלום דמי שכירות בתקופת האופציה, באיחור של 6 חודשים, לאחר שיש כבר תביעה.
3. התובע אישר כי אין בחוזה מכר הדירה סעיף המתייחס להפחתת תמורת הדירה ב- 10,000 ₪ בגין הפגמים בה.
4. התובע חזר על האמור בתצהירו באשר לפירוט סכומי התביעה, הוא אישר כי אין לו הסכם שכ"ט עם עורך דינו בכתב.

ראיות הנתבע 1:

1. ראיות הנתבע 1 פורטו בפרק "טענות הנתבע 1". בחקירתו הנגדית הוא אישר כי הוא חתם על ההסכם ביחד ולחוד עם הנתבעת 2 ועל שטר חוב נשוא התביעה.
2. לטענת הנתבע 1, הוא לא ערך ביטוח לדירה ואף לא התבקש לערוך ביטוח. הנתבע 1 טען כי שום שיק לא חזר לו, לרבות דמי השכירות של החודשיים האחרונים של תקופת השכירות. הנתבע 1 אישר כי הודיע לב"כ התובע כי לא יוכל לשלם עבור תקופת האופציה והוא אישר כי הודיע לב"כ התובע כי אין בכוונתו להמשיך ולשכור את הדירה, והזהיר את ב"כ התובע כי הנתבעת 2 לא תעזוב את הדירה בתום תקופת השכירות.
3. לדברי הנתבע 1 הוא לא סייד את הדירה מכיוון שהוא לא היה בדירה במועד הפינוי.

ראיות הנתבעת 2:

1. ראיות הנתבעת 2 פורטו בתצהירה ופורטו בפרק "טענות הנתבעת 2".
2. הנתבעת 2 הודתה כי את השיקים לתשלום דמי השכירות בתקופת האופציה שלחה רק 7 חודשים לאחר תום תקופת השכירות, לדבריה לא היה לה כסף לשלם את דמי השכירות, וברגע שקיבלה כספים מהנתבע 1, היא מיד שילמה את החוב.
3. הנתבעת 2 התבקשה להראות כי היא קיימה את התנאים לצורך קיום האופציה, והיא השיבה כי אין לה מושג על מה מדובר. היא אישרה כי לא עשתה ביטוחים ולא שילמה תשלומים וכי הכל עשה הנתבע 1, הגרוש שלה. לדבריה היא לא היתה מעורה בעניינים.

ראיות הנתבע 3:

1. ראיות הנתבע 3 פורטו בפרק "טענות הנתבע 3". בחקירתו הנגדית הוא אישר כי הוא אביה של הנתבעת 2 וכי הוא חתום על שטר החוב.
2. לדבריו, הוא חתם על שטר החוב רק בתנאי שיממשו את האופציה. לדבריו הוא חתם ביום 28.3.12 על ערבות לחוזה שהסתיים בספטמבר 2012. לדבריו אין לו כל אחריות מעבר ליום 14.9.12.

דיון והכרעה:

1. בפסק דין זה עלי להכריע בעניינים הבאים:
   1. האם השטר פקע ביום 14.9.12?
   2. האם הנתבעים 1 ו-2 הפרו את הסכם השכירות?
   3. הנזקים שהוכיחו התובעים.
   4. תוקף ערבותו של הנתבע 3.
   5. ההודעה לצד ג'.

האם השטר פקע ביום 14.9.12?

1. סעיף 8.1 להסכם קובע: " להבטחת ביצוע כל התחייבויות השוכר ולהבטחת כל זכויות המשכיר על פי הסכם זה, לרבות התחייבות השוכר לשלם במדויק את דמי השכירות במלואם ובמועדם ואת כל יתר התשלומים, ההוצאות והמיסים החלים על השוכר וכן להבטחת התחייבות השוכר לפנות את המושכר בתום תקופת השכירות ולהשיבו למשכיר במצב על פי הוראות הסכם זה, ומבלי לפגוע בכלליות האמור בהסכם זה ובזכותו של המשכיר לממש את זכויותיו, מוסר השוכר למשכיר במעמד חתימת הסכם זה שטר חוב בערבותו של הערב שפרטיו להלן: זאב פישמן, נושא ת.ז. מספר 051340438 (אביה של השוכרת)..... ".
2. בסעיף 8.4 להסכם נקבע כי: ".... המשכיר יהא רשאי לדרוש פירעונו בכל עת ולגבות ממנו על אובדן, הפסד, נזק ו/או הוצאות שיגרמו לו עקב הפרת התחייבויות השוכר על פי הסכם זה....".
3. בסעיף 8.5 להסכם הוסמך התובע למלא את זמן פירעונו של השטר: "לצורך גבייתם של כל התשלומים, החובות, המיסים, ההוצאות וההיטלים המגיעים לו ו/או החלים על השוכר לפי הוראות הסכם זה, וכן לגבייתם של דמי נזק בגין נזקים שנגרמו למושכר במהלך תקופת השכירות ו/או לשם כיסוי כל ההוצאות והנזקים שייגרמו למשכיר עקב פיגור בפינוי המושכר על ידי המשכיר".
4. מניסוח סעיפים אלו, עולה בבירור כי אין כל יסוד לטענת הנתבעים לפיה השטר פקע ביום 15.9.12, שכן אחת ממטרותיו של השטר הינה להבטיח את התחייבות השוכר לפנות את המושכר בתום תקופת השכירות וכן נזקים שנגרמו למשכיר או למושכר. לפיכך, ברור כי השטר נועד להבטיח תשלום דמי שכירות או פיצוי בגין תקופה שבה ממשיכים השוכרים להחזיק במושכר לאחר תום תקופת השכירות ולאחר המועד שבו היו צריכים לפנות את המושכר.
5. חיזוק למסקנה זו ניתן לראות בסעיף 8.4 להסכם, אשר הסמיך את התובע לדרוש את פירעון השטר בכל עת, ולשם כך, הוסמך התובע בסעיף 8.5 להסכם למלא את זמן פירעונו של השטר.

האם הפרו הנתבעים 1 ו-2 את הסכם השכירות?

1. אקדים ואציין כי בהתאם להסכם השכירות, הנתבעים 1 ו- 2 הינם שוכרים "ביחד ולחוד", לפיכך איפוא, מערכת היחסים שבין הנתבעים 1 ו- 2 לבין עצמם, אינה מעניינם של התובעים ואחריותם של הנתבעים כלפי התובעים הינה ביחד ולחוד במשך כל תקופת קיומו של ההסכם, ואין זה משנה מבחינת התובעים כי הנתבע 1 עזב את המושכר, קודם סיום תקופת השכירות עקב יחסיו עם הנתבעת 2, במסגרת יחסי האישות שביניהם.
2. בסעיף 3.4 להסכם נקבע: "בכפוף למילוי כל הוראות הסכם זה על ידי השוכר, מוענקת לשוכר אופציה להאריך את תקופת השכירות לתקופה של 12 חודשים נוספים, שתחל עם תום תקופת השכירות הראשונה ותסתיים ביום 14.9.13 (להלן: "תקופת האופציה") ובלבד שהשוכר ימסור למשכיר הודעה בכתב על רצונו במימוש האופציה לפחות 3 חודשים קודם לתום תקופת השכירות. היה ולא יעשה כן, תפקע זכות השכירות בתום תקופת השכירות".
3. מימוש האופציה מותנה, איפוא, במילוי כל הוראות ההסכם בתקופת ההסכם ובהודעה מוקדמת של השוכר 3 חודשים מראש בדבר רצונו במימוש האופציה.
4. הנתבעת 2 הודיעה לתובעים על רצונה לממש את האופציה יותר מאשר 3 חודשים מראש, והתובע באמצעות בא כוחו העלה בפני הנתבעת 2 כמה דרישות כתנאי מוקדם למימוש האופציה:
   1. מסירת המחאות עבור כל שנת האופציה מראש.
   2. החתמת הערב מר פישמן על שטר חוב.
   3. המצאת אישור לתובע על סילוק החובות בגין המושכר.
5. הדרישות שהעלה התובע כתנאי למימוש האופציה, קבועות ממילא בהסכם ועל הנתבעים 1 ו-2 חלה חובה לקיימם כתנאי למימוש האופציה גם אלמלא נדרשו לכך במפורש במכתבו של ב"כ התובע.
6. בסעיף 4.3 להסכם קבוע כי על השוכר למסור 6 שיקים בגין דמי השכירות מראש. התנאי בדבר החתמת הערב קבוע בסעיף 8.1 להסכם ואילו החובה להמציא קבלות על התשלומים קבועה בסעיף 9.5 להסכם. כמו כן, הנתבעים 1 ו-2 הודו כי לא ביטחו את הדירה בניגוד לקבוע בהסכם.
7. משהנתבעת 2 לא קיימה את התנאים שהוצבו לה (למעט המצאת שטר החוב החתום ע"י הנתבע 3 ושאותו היתה צריכה להמציא זמן רב קודם לכן), פקעה זכותה למימוש האופציה.
8. יש להדגיש, כי במקרה זה אין מדובר בהתעקשות מצד התובע או בגחמה מצידו, במיוחד לאור הודעתו של הנתבע 1 לתובע כי אין בכוונתו לשלם את דמי השכירות בתקופת האופציה ולאור הודעתה של הנתבעת 2 כי אין ביכולתה לשלם את דמי השכירות וכי על הנתבע 1 לשלמם.
9. משהנתבעת 2 לא קיימה את תנאים המוקדמים הקבועים בהסכם, ומשהודיעו שני השוכרים לתובע כי אין בכוונתם לשלם את דמי השכירות בתקופת האופציה, כאשר כל אחד מגלגל את האחריות לתשלום לפתחו של האחר, פקעה זכותה של הנתבעת 2 למימוש האופציה וההסכם הגיע לכלל סיום, כך שעל הנתבעים מוטלת היתה החובה לפנות את הדירה ביום 15.9.12, שהינו תום תקופת השכירות לפי ההסכם.
10. משהנתבעת 2 לא פינתה את המושכר, לאחר שהודע לה על ביטול הסכם השכירות, הרי שהיא הפרה את הסכם השכירות בהפרה יסודית. הפרה נוספת באה לידי ביטוי בכך שהנתבעים 1 ו- 2 לא שילמו דמי שכירות בהתייחס לתקופה שמיום 15.9.12 ואילך.
11. הגם שהנתבע 1 בעצמו פינה את המושכר, ולא שהה בו במועד סיום תקופת השכירות, הרי שהוא אחראי להפרת ההסכם ביחד ולחוד עם הנתבעת 2.

הנזקים שהוכיחו התובעים:

איחור של 62 יום בפינוי הדירה

1. הוכח כי הנתבעת 2, פינתה את המושכר רק ביום 15.11.12, דהיינו 62 יום לאחר תום תקופת השכירות על פי ההסכם, שאמורה היתה להסתיים ביום 14.9.12. ביחס לתקופה זו, שלאחר סיום תקופת השכירות, לא שילמו הנתבעים דמי שכירות בסכום כלשהו, והשיקים שנשלחו לתובע ע"י הנתבעים לא נפרעו.
2. בגין תקופה זו, עותרים התובעים לפסוק להם סכום של 31,000 ₪, וזאת בגין האיחור בפינוי הדירה ובהסתמך על הקבוע בסעיף 11.3 להסכם הקובע כהאי לישנא: "אם השוכר לא יפנה את המושכר עם תום תקופת השכירות, או בכל עת שהסכם זה יבוטל בשל הפרתו היסודית או בשל כל סיבה אחרת על פי הדין (להלן: "מועד הפינוי") ישלם השוכר למשכיר בגין כל יום של איחור בפינוי סך של 500 (חמש מאות) ש"ח".
3. הנתבעים 2-3 טוענים בסיכומים שהוגשו מטעמם, כי בפועל עומד סכום הפיצוי המוסכם על סך של 15,000 ₪ לחודש, סכום שהוא פי שלושה מדמי השכירות החודשית שנקבעו בהסכם. לפיכך, טוענים הנתבעים 2-3 כי הפיצוי המוסכם הוא בלתי פרופורציונאלי וכי על בית המשפט להפחיתו, ככל ויימצא כי התובעים זכאים לקבלו.
4. בטרם אדון בטענות לגופן, אתייחס לטענת התובעים בסיכומי התשובה מטעמם, לפיה הנתבעים לא העלו כל טענה ביחס לסבירותו של הפיצוי המוסכם וכי העלאת טענה זו לראשונה בסיכומים מהווה הרחבת חזית אסורה.
5. כזכור, התובענה דנן מקורה בשלוש תביעות מאוחדות לתשלום סך 50,000 ₪, שיסודן בבקשה לביצוע שטר. בבקשה לביצוע שטר לא פורט ממה מורכב סכום השטר בסך של 50,000 ₪, ובכלל זה לא פורט במפורש רכיב התביעה בגין הפיצוי המוסכם. כך שלמעשה, לא יכלו הנתבעים להתייחס לרכיב זה מפורשות בהתנגדויות שהגישו. יחד עם זאת, הנתבעים התייחסו לסכום הנתבע, כאשר הנתבע 3 אף ציין בסעיף 22 להתנגדותו כי המדובר בסכום בלתי מידתי ובלתי סביר.
6. על רקע דברים אלו, ולנוכח סמכותו הטבועה של בית המשפט להתערב בהוראות הסכמים לשם מניעת עוול ואי צדק ואי אכיפת הסכם שאיננו צודק, הרי שבנסיבות העניין, לבית המשפט ממילא נתונה הסמכות לדון בשאלת גובה הפיצוי המוסכם (ראו ת"א (שלום ת"א) 47109/06 סמולר ציפורה נ' עו"ד ירום הלוי [פורסם בנבו, מיום 17.7.07].
7. בענייננו, משמעות הפיצוי האמור הינה תשלום דמי שכירות חודשי בסך של 15,000 ₪, דהיינו פיצוי בשיעור של למעלה מכפל דמי השכירות הקבועים בחוזה. (6,800 ₪ לחודש).
8. סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"ה-1970 (להלן: "חוק התרופות") קובע:

"א. הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (פיצויים מוסכמים) יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק, אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שהיה ניתן לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה"

1. בע"א 1/84 נתן נ' סטרוד [פורסם בנבו] ובע"א 5806/02 ארביב ואח' נ' קרני [פורסם בנבו] נקבע, כי ככלל התערבות בית המשפט בפיצוי היא מצומצמת, "כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק משאירים את הפיצוי המוסכם בתוקפו". המבחן הקבוע בסעיף זה אינו מתחשב בנזק אשר נגרם בפועל, כפי שהתברר בדיעבד עקב ההפרה, אם כי בנזק שניתן היה לצפותו מראש בשעתו בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה מן הסוג שאירע בפועל.
2. בע"א 539/92 מטלוב זקן נ' דוד זיזה [פורסם בנבו] נקבע:

"כפי שציינו בעבר [....] המבחן לפי סעיף 15 (א) סיפא לא יעשה על פי הנזק אשר נגרם בפועל, כפי שמתברר בדיעבד עקב ההפרה, ואין זה מעלה ואין זה מוריד, אם בפועל לא נגרם נזק כלשהו או אם נגרם נזק העולה על השיעור המוסכם. השאלה אינה, האם הפיצוי המוסכם גבוה או נמוך, השאלה היא, האם הפיצויים נקבעו תוך יחס סביר לנזק, שניתן היה לצפותו מראש בשעתו בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה מן הסוג שאירע בפועל [....] נראה לי כי הערכאה הראשונה הדריכה עצמה נכונה בבחינת השאלה אם יש מקום להפחית את הפיצוי המוסכם מן הטעם שנקבע "ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".

1. ברע"א 817/96 אהרוני נ' דוד [פורסם בנבו] נקבע:

"... פיצוי בשיעור של למעלה מ- 100% מדמי השכירות שנקבעו נראה על פניו כפיצוי שנקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו כתוצאה מסתברת של ההפרה...".

1. סבור אני כי הפיצוי שנקבע בגובה של למעלה מכפל דמי השכירות החודשיים הינו מופרז, וכי הוא נקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן לצפותו כתוצאה מסתברת של ההפרה בגין איחור בפינוי המושכר.
2. לפיכך, אני מפחית את הפיצוי המוסכם בגין כל יום של איחור בפינוי המושכר ומעמידו על סך של 350 ₪ ליום ופוסק לזכות התובעים בגין ראש נזק זה פיצוי בסכום של 21,700 ₪ עבור 62 יום.

סיוד הדירה וחורים בקירות

1. התביעה בסך 8,190 ₪ בעניין סיוד הדירה ותיקון הסדקים לא הוכחה. אין די בהצעת המחיר שהציג התובע כדי להוכיח נזק זה, מה גם שהתובע הודה כי הוא לא ביצע בפועל את התיקונים. זאת ועוד, לא הוצגו כל תמונות או ראיות בעניין מצבה של הדירה בעת פינויה.
2. התובע לא הוכיח כי מחירה של הדירה הופחת ב- 10,000 ₪ עקב מצבה ועקב הצורך בצביעתה, ואין די להוכחת טענה זו בהצהרתו של התובע.
3. אילו רצה התובע להוכיח כי מחיר הדירה הופחת עקב מצבה, צריך היה להביא לעדות את רוכש הדירה (התצהיר שהוגש בעניין זה נמשך ע"י התובע) ובמיוחד כאשר עניין הפחתת מחיר הדירה עקב מצבה, כטענת התובע, לא מצא את ביטויו בהסכם מכירת הדירה.

הפרש בגין שכ"ט עו"ד בתביעת הפינוי

1. התובע אינו זכאי לקבל את ההפרש בגין שכר טרחה ששילם לעורך דינו ובין שכר טרחה שפסק בית המשפט לזכותו בתביעה אחרת כהוצאות משפט. כאשר פסק בית המשפט הוצאות משפט בעניין תביעת הפינוי, הפך עניין זה חלוט ואין התובע זכאי לתבוע את ההפרש במסגרת תביעה זו.
2. בתא"מ (ראשל"צ) 3758-07 דבורה אגם נ' נמרוד כהן [פורסם בנבו] (להלן: "פס"ד דבורה אגם") נקבע:

"הוצאות משפטיות בגין הליך פינוי - בעניין זה יצויין כי המקום לעתירה לתשלום הוצאות משפטיות היה במסגרת הליך בו עתרה התובעת לפינוי... אין ערכאה זו אמורה לפסוק הוצאות ושכר טרחת עורך דין בגין הליכים משפטיים בתיק אחר".

1. בכל הכבוד מצטרף אני לדעה זו שהובאה בפס"ד דבורה אגם. שכר הטרחה שנפסק בתיק הינו שכר הטירחה הסופי עבור אותו עניין ואין מקום לתבוע שכר טרחה נוסף, אלא בדרך של ערעור על הסכום שנפסק במסגרת אותו הליך.

עיכוב בקבלת כספי מכר הדירה

1. גם התביעה ביחס לנזק שנגרם לתובע עקב עיכוב לכאורה בקבלת כספי מכר הדירה במשך תקופה של חודשיים לא הוכחה בכל צורה שהיא. לא הוכח כי התובע ניסה למכור את הדירה ולא הוכח כי תשלומים עוכבו בפועל.

תוקף ערבותו של הנתבע 3:

1. טענתו העיקרית של הנתבע 3 היתה זו לפיה שטר החוב עליו חתם פקע בתום תקופת השכירות, בנוסף טען כי התובע לא הוכיח את סכומי הנזק.
2. כפי שקבעתי כבר בפסק דין זה, אין יסוד לטענה לפיה שטר החוב פקע ביום 15.9.12 ולפיכך ערבותו של הנתבע 3 לחובות הנתבעים 1 ו- 2 על פי השטר, המשיכה להיות תקפה ונועדה להבטיח גם את פינוי המושכר.
3. אשר על כן, חייב הנתבע 3 ביחד ולחוד עם הנתבעים 1 ו- 2 לשלם לתובע את הסכום אותו יחויבו הנתבעים 1 ו- 2 לשלם.

ההודעה לצד ג':

1. הוכח בפניי כי הנתבע 1 ניסה לטרפד את מימוש האופציה בכך שהודיע לתובע כי אין בכוונתו להמשיך ולשלם את דמי השכירות במהלך תקופת האופציה, ובכך שהזהיר את התובע כי הנתבעת 2 לא תפנה את הדירה.
2. בהחלטת כבוד השופטת עליסה מילר, בתמ"ש 31604-12-11 ו- 31561-12-11 מיום 15.3.2012, נקבע בסעיף 8 ג': "הנתבע ימשיך לשאת בהוצאות שכה"ד והוצאות החזקת הבית כפי שעשה עד כה בכל הרכיבים הרגילים הקיימים בכל משפחה".
3. מאחר והחלטה זו של כב' השופטת מילר ניתנה במהלך תקופת השכירות, ברור מההחלטה כי על הנתבע 1 להמשיך ולשלם את שכר הדירה, כפי שעשה עד לאותו מועד ביחס לדירה, וזאת כל עוד החלטת כב' השופטת מילר לא שונתה.
4. העובדה לפיה היה לנתבע 1 קשה לעמוד בגובה דמי השכירות עבור הדירה, אין בה כדי לשחררו מחובתו כלפי הנתבעת 2 לשאת בדמי שכירות אלו, ולפיכך, במערכת היחסים שבין הנתבע 1 לנתבעת 2, חייב הנתבע 1 לשאת במלוא דמי השכירות וההוצאות עבור הדירה, והוא לא היה רשאי לחדול מתשלום דמי השכירות, כפי שלא היה רשאי לנסות ולטרפד את מימוש תקופת האופציה על ידי הנתבעת 2.
5. לפיכך, חייב הנתבע 1 גם בפיצוי שבו חויבה הנתבעת 2 עקב התנהלותו.
6. אשר על כן, אני מקבל את ההודעה לצד ג' במלואה.

סוף דבר

1. אני מחייב את הנתבעים 1 – 3, כולם ביחד וכל אחד מהם לחוד, לשלם לתובע סך של 21,700 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. בנוסף, ישלמו הנתבעים 1 – 3 לתובע את סכום האגרה כפי ששולמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומה ועד לתשלום בפועל, ובנוסף ישלמו לו שכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ₪.
2. אני מחייב את הנתבע 1, לשלם לנתבעת 2 סך של 21,700 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. בנוסף, ישלם הנתבע 1 לנתבעת 2 את סכום האגרה שאותה חויבה לשלם לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומה ועד לתשלום בפועל, ובנוסף ישלם הנתבע 1 לנתבעת 2 שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪.
3. בכדי להסיר ספק מובהר בזאת, כי מאחר והנתבע 1 הינו גם מקבל ההודעה בהודעה לצד ג', הרי שהנתבע 1 לא ישלם לנתבעת 2 כל סכום מתוך סכום פסק הדין וההוצאות שאותו ישלם ישירות לתובע, אולם, חלה עליו החובה בכל מקרה לשלם לנתבעת 2 את ההפרש בין סכום ההוצאות שנפסק לזכות התובע לבין סכום ההוצאות שנפסק לטובת הנתבעת 2 בהודעה לצד ג', וכן כל סכום שלא שולם ע"י הנתבע 1 ישירות לתובע ואשר שולם על ידי הנתבעת 2.

זכות ערעור לבית משפט מחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, ח' טבת תשע"ה, 30 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.