<#2#>

פרוטוקול

ב"כ המערערת: חוזרת על האמור בהודעת הערעור. לטעמנו, טעה בית משפט קמא בשני מישורים – הן בקביעת המתחם והן במיקומו של הנאשם לגבי המאסר.

עמדתנו היא שמקום שהמחוקק קובע עונש מינימאלי , העונש המינימאלי צריך להוות נקודת מוצא לרף תחתון של מתחם ורק במקרים חריגים וטעמים מיוחדים יכולים להציג קביעה שהרף התחתון שלו נמוך מהעונש המינימאלי שהמחוקק קבע, ולא מצאנו זאת במקרה זה.

המשיב סירב לבדיקת שתן. בנסיבות אלה, לא ניתן ליהנות מקביעת מתחם נמוך. זו קביעה שגם בנסיבותיה משדרת מסר הפוך ובאופן שמי שייבדק ותימצא אצלו כמות נכבדה ייקבע בעניינו מתחם גבוה, ומי שיאמר שהוא לא משתף פעולה והוא בוחר להיות מופלל על סמך הסירוב, לא ניתן ליהנות אותו בהנחה הזו.

גם אם הוא ישב ולא נהג, גם את זה צריך לבחון בנסיבותיו – האם מדובר במי שעצר בצד הדרך כי לא מסוגל לנהוג? כל דבר ונסיבותיו. זה נתון ניטראלי כשהנתון המחמיר הוא סירוב וכשיש לנו ענישת מינימום, שהיא צריכה להיות נקודת המוצא.

האם זו סיבה כה חריגה שבעטיה נרד לרף המינימאלי שהמחוקק קבע ולמקם אותו אי שם? כל המתחם הזה מקנה איזו שהיא חשיבות, לכן אני אומרת שלא היה מקום לסטות ממה שהיה צריך להנחות את בית משפט קמא בקביעת הרף.

אם בית המשפט מפנה אותי לסעיף 12 להודעת הערעור אני משיבה, כי אני מניחה שזה מה שעורר את החשד. זו נסיבה שמצדיקה את הדרישה לבדיקה, בוודאי אין דבר בכך מעבר לזה ושם אנו עומדים. לתוך המיקום שלו בתוך המתחם, הן ביחס לרכיב הפסילה והן ביחס לרכיב המאסר, אנחנו סברנו שיש צורך בהחמרה מעבר למינימום דווקא בשל גילו הצעיר. מדובר בנהג חדש, נדרשת הקפדה יתרה ובצדה שלא ותה הקפדה יתרה מצדו נדרשת החמרה מצדו של בית המשפט.

גם התסקיר עצמו מלמד על היעדר לקיחת אחריות – שירות המבחן לא בא בשום המלצה שיקומית. לא דינו של אדם שפעם ראשונה שנתפס כדינו של אדם שפעמיים לפני כן בא שוטר, דפק בחלון של הרכב. בסופו של יום המשיב הורשע. מדובר על אלמנט האזהרה, השוטר כבר דפק על דלתו באופן מטאפורי כבר פעמיים. כשאדם מרתיע את עצמו וגורם לעצמו לחשוב פעמיים ואומר לעצמו שכבר פעמיים תפסו אותו. זו הפעם השלישית שהוא נתפס, הוא עדיין נוהג שיכור ותחת השפעה.

ענישה מקלה גם בהיבט המאסר שצריך היה להשית ולא הושתה וגם בהיבט הפסילה, זה סוג של מסר שלילי וסותר אינטרס ציבורי, ולכן אנו מבקשים להחמיר, כפי שציינו בהודעת הערעור.

מגישה לבית המשפט את גיליון הרשעותיו

ב"כ המשיב: הפסיקה אומרת שכדי להתערב בעונש של ערעור הוא קיצוני ביותר לקולא. המדינה שכחה לכתוב שבית המשפט מנה עוד נתון אחד חשוב, והוא שחודשיים קודם גזר הדין הזה הועמד אותו משיב לדין בבית משפט לנוער, ושם ביקשה המדינה שישה חודשי פסילה בלבד, לא עבודות שירות ולא פסילה לצמיתות. איך יכולה לבוא המדינה ולדבר בשני קולות, לבוא לבית המשפט לנוער ולהסכים לשישה חודשים? בית המשפט כתב זאת בגזר הדין.

דבר שני, חברתי לא קוראת נכון את גזר הדין, בית המשפט קבע מתחם – בין 8 ל-24 חודשים, כשהוא אומר שעל מקרה כזה בית המשפט העליון הטיל 8 חודשי פסילה בלבד, ולכן אם נוסיף ל-8 את העובדה שהוא סירב לתת בדיקת שתן, מגיעים ל-15 חודשים. מפנה לסעיף 11 לגזר הדין [מצטט]. מדובר במידה רבה – הפחתה של העונש מעונש המינימום.

המתחם שקבע בית משפט קמא סביר בנסיבות, ואמר שימקם את הנאשם באמצע והטיל עליו 15 חודשים. במה להתערב?

לצערי, התביעה לא דייקה גם בהודעת הערעור. התביעה ציינה שלושה פסקי דין בעבירות מין קשות. בפסק הדין כתוב שיש החמרה בענישה, אבל זו לא אותה עבירה. איך זה קשור לעבירה שלנו? אפשר מעבירות אחרות לבוא ולצטט בהודעת ערעור לבית המשפט, שזו הלכה שצריך ללכת אחריה?

בנוסף, חברתי מדברת על מאסר בפועל, הפסיקה שחברתי צירפה, במקרה הגרוע נתנו מאסר על-תנאי ובמקרה הטוב לא נתנו כלל מאסר על-תנאי. איך חברתי רוצה שייקבע מתחם ענישה, חברתי מצטטת כאילו ניתן עונש מאסר בפועל, בעוד הפסיקה שהובאה מדברת על מאסר על-תנאי?

<#3#>

פסק דין

נגד המשיב הוגש כתב אישום על כך שביום 24.02.13 ישב במושב הנהג ברכב מוּנָע, וזאת כאשר הוא נתון תחת השפעת סמים, כלומר, הואשם בנהיגה בשכרות בניגוד לסעיפים 62(3) עם סעיף 39א' בקשר עם סעיף 38(1) לפקודה ותקנה 26(2) לת"ת.

בכתב האישום צוין ששוטר שהגיע לרכב הבחין במאפרה ברכב שבה סיגריה מגולגלת החשודה כגוללת סם מסוכן.

בעבירות המפורטות לעיל הורשע המשיב בבית משפט קמא על-פי הודאתו, ובית משפט קמא, לאחר שקיבל תסקיר בעניינו של המשיב ושמע את טיעוני הצדדים לעונש, דן את המשיב לעונשים של 15 חודשי פסילה בפועל מלנהוג, קנס של 1,500 ₪, מאסר מותנה ופסילה מותנית.

עסקינן בערעור המדינה על עונש פסילה בפועל הקצר מעונש פסילת המינימום שהטיל בית משפט קמא שלא על-פי סעיף 39א' לפקודת התעבורה, ועל כך שבית משפט קמא בעבירה בה הואשם המשיב לא הטיל עליו גם עונש מאסר ולו לריצוי בעבודות שירות.

ההלכה היא שאין ערכאת הערעור באה במקומה של הערכאה הדיונית בגזירת העונש, ראה למשל ע"פ 512/13, פלוני נ' מדינת ישראל (04.12.13), אלא כאשר הערכאה הדיונית סוטה באופן קיצוני או טועה באופן חמור מהעונש ההולם.

אין זה המקרה. נכון, צודקת המדינה, יש לראות ביתר חומרה והנני מסכים לכך, עבירות של נהיגה בשכרות מחמת סירוב ועל דרך הכלל מתחם הענישה בעבירות כאלה צריך שיהיה רף המינימום של 24 חודשי פסילה ומעלה, אבל עסקינן במקרה מיוחד שבו, בנסיבות המקרה והפסיקה הנוהגת, יש לראות את העובדה שמדובר במי שלא נתפס נוהג אלא יושב, בית משפט קמא גם מצא סיבות נוספות שלא להחמיר, לא במתחם הענישה ולא בעונש שהוטל, והן שלמרות טענת המדינה טרם נדון המשיב בשל עבירות אחרות שעבר שהן דומות, שהמשיב הודה במיוחס לו, גילו הצעיר, מסר בדיקות שתן תקינות לשירות המבחן, לא נפתחו נגדו תיקי מב"ד נוספים.

המדינה, בכתב הערעור, מייחסת משקל רב לעובדה שנתפסה סיגריה חשודה כסם ברכב, טענה תמוהה ומוזרה, בעיקר שהיא רשומה על-ידי המדינה, שאילו רצתה היא הייתה יכולה לבדוק את הסיגריה ולא להשאיר את הדברים בשלב הנוכחי, בוודאי בשלב אחרי ההרשעה כ"חשד", ובכלל ידוע שעל-פי חשד יש להיזהר מלהעניש.

הערעור נדחה.

<#4#>

ניתן והוּדע היום, י"ח שבט התשע"ו, 28/01/2016, במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי נופר דוידי