<#2#>

נוכחים:

ב"כ המערערת עו"ד קרן וקסלר

המשיב ובא כוחו עו"ד מסארווה עלאא

פרוטוקול

ב"כ המערערת: חוזרת על הודעת הערעור. בימ"ש קמא מודע למתחם הענישה שנקבע על ידי בתי המשפט המחוזיים והוא מתעלם מזה. בימ"ש לא קבע שיש כאן נסיבות שמצדיקות סטיה מהמתחם הזה אלא פשוט נותן עונש שהוא פחות מהרף התחתון של המתחם. כלומר, אם נציין שנקבע מחודש עד מספר חודשים ויש עבירה נוספת של הפרעה לשוטר, בימ"ש קמא נתן עונש שהוא פחות ממה שנקבע לגבי עבירה אחת, אנו סבורים שמדובר בטעות של ביהמ"ש ואנו מבקשים החלטה של ביהמ"ש הזה והתערבות בעונש, הנסיבות שקיימות כאן הן נסיבות שמאפיינות כמעט את כל מי שמבצע עבירות של שב"ח, יש כאן בנוסף עבירה נלווית ואני מזכירה שהאכיפה בעבירות אלה לא מיידית. רק פעם שלישית מעמידים לדין בעבירות אלה.

ב"כ המשיב: אני מבקש מביהמ"ש להתייחס למקרה שלנו כאילו מדובר בכניסה אחת בלבד. למה הוגש נגד המשיב כתב אישום בכלל, לא משום שיש לו שתי כניסות ואני אציג את הנוהל שמדבר על שלוש כניסות, בכניסה שניה הוא חטא בעבירה נלווית שהיא עבירה של הפרעה לשוטר ולכן היה לה אפקט כפול, האפקט הראשון הוא עצם המעשה עצמו וגם הפך את הכניסה השניה למעשה לכניסה שמצדיקה העמדה לדין. ההפרעה לשוטר היא ברף הנמוך ביותר של ההפרעות לשוטר להבדיל מתכנון מוקדם, או הצטיידות במסמך מזויף, הוא מסר מספר חלקי של תעודת זהות של קרוב משפחתו, משפחתו חצויה, חלקה ישראלים וחלקה פלסטינים כשלמעשה הוא ניסה למסור תעודת זהות, הוא אפילו לא זכר את המספר במלואו, הוא ניסה למסור תעודת זהות של בן דודו, ולכן המעשה הלא מתוחכם, מעשה ההפרעה שהוא לא כל כך הפריע בסופו של דבר, לא מדובר במעשה מתוחכם.

ההפרעה הזו שהובילה להגשת כתב אישום, הרי אם לא היה מפריע וסתם אומר את זהותו האמיתית לא היה מועמד לדין וזה הביא להעמדתו לדין ולכן אבקש לראות כניסה אחת של אדם צעיר ללא עבר פלילי.

הוא נמנה על קבוצה מסוימת שיש לה נסיבות חיים אישיות קשות, באופן קבוצתי, האם זה מבטל את השיקול – אני חושב שלא. מדובר בבחור צעיר שנכנס לישראל כדי לממן לאביו ניתוח שהוא צריך לעבור, שוחחתי עם המשפחה והם אמורים לשלוח לי היום אישורים רפואיים מרמאללה.

חברתי הטענה המרכזית שלה היא למעשה שבימ"ש חרג מהכלל הסטטוטורי לפיו בימ"ש שלום מונחה על ידי ביהמ"ש המחוזי ואני מבקש להביא זווית מחשבה חדשה. האם בימ"ש שלום היה גם צריך להתחשב בפסיקה של בימ"ש עליון.

אני מבקש מביהמ"ש לחשוב מחדש על המתחם עצמו שנקבע.

איך יכול להיות שהלכה מרכזית עקרונית בסוגיית ענישת שב"חים תימצא מחוץ למתחם הענישה.

מפנה למשפט מסוים בפסק דין פרג'ין שאומר העונש במקרה זה הוא מאסר על תנאי והסיטואציה הזו אי אפשר להכניס אותה למתחם שבימ"ש מחוזי קבע, והעליון אומר שיש מקרה שהמרכיבים שלו הם א' ב' ג' שהם מנטרלים את האלמנטים של השלב השני ומשאירים את השלב הראשון עדיין זה לא נמצא במתחם של חודש עד שישה חודשים, המתחם הזה קשה כיוון שזה סוג של מיטת סדום. ילד בן 18 ויום שנכנס למטרות פרנסה, נסיבות חיים מזעזעות, היה עצור שבועיים, נותרו לו עוד שבועיים והאיש הזה צריך לפי המתחם להיכנס לכלא לעוד כמה ימים וזה הפוך ממה שתיקון 113 מבקש שלא דיבר על עונש מינימום, העובדה ששב"חים לא יכולים להציג כל תוכנית שיקום ואלמנט השיקום לא קיים, הרי שזה הופך את זה לעבירת מינימום, מדובר על עבירה מסוג עוון שהעונש המקסימאלי שלה שנה.

החוק עצמו אומר כפל ענישה לגבי העסקה ופרג'ין מדבר על כך שצריך להחמיר במיוחד ולכן המתחם יוצר אבסורד, אותו ישראלי שחב חובות נאמנות למדינה, למעשה מציג שני שב"חים ונותן מאסר על תנאי, המועסקים עם נסיבות אישיות קשות הם יוצאים בענישת מינימום של חודש מאסר והם צריכים להוכיח סיבה לסטות מהמתחם.

למה בימ"ש קבע את המתחם, לפי הלכת אבו סאלם שאומרת אינדיבידואליזציה, וגם פרג'ין אומר שצריך לבחון את זה לפי כל מקרה לגופו.

חברי אומרים לא שהעונש של 21 חודשים הוא מקל מדי, הם אומרים המינימום היה חודש וקבעו לנו סיבה לסטיה, אני אומר שזה כניסה אחת מבחינה מהותית. פרג'ין כשהוא מדבר על אותו מאסר על תנאי שצריך לתת לאותו מקרה, הוא לא מדבר על זה כרף תחתון אלא כעונש מומלץ, אדם ללא עבר פלילי.

במתחם הענישה צריך לקבוע את מידת הפגישה בערכים המוגנים.

מגיש פסיקה של כב' השופט שגיא שמגיע למסקנות לגבי מתחם ענישה, במקרה שלנו פלוס הפרעה לשוטר ברף הנמוך ללא הצטיידות במסמך לפני הרף הוא בין מאסר על תנאי לבין שישה חודשי מאסר. למשיב שתי הרשעות קודמות והרשעה אחרונה היא השמטה מקרית, לא הוטל עליו מאסר על תנאי, וגם שלוש כניסות קודמות שלו הן סמוכות בזמן וביהמ"ש קובע שזה מקרה שהציב אותו גבוה ברף, המחלוקת היא לגבי רף תחתון, שהמתחם התחתון יהיה גמיש.

<#3#>

פסק דין

המשיב הורשע על פי הודאתו בת"פ 17744-02-13 (בימ"ש השלום ברחובות) בשתי עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק, ובהפרעה לשוטר במילוי תפקידו, בכך שמסר מספרי תעודת זיהוי בלתי תקינות בכניסה השניה.

המשיב נידון ל- 21 ימי מאסר בפועל ול- 4 חודשי מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר-הדין.

הערעור מכוון כלפי קולת עונש המאסר בפועל וב"כ המערערת טוען בהודעת הערעור כי שגה בימ"ש קמא כאשר לא נתן ביטוי לחומרת העבירות בהן הורשע המשיב ולתכליתן, כאשר חרג במידה ניכרת ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות אלה, כפי שנקבע בפסיקת בתי המשפט המחוזיים שצורפה להודעת הערעור, ובכך שהעדיף את מתחם הענישה שנקבע בפסיקת בתי משפט השלום על זו שנקבעה בפסיקת בתי המשפט המחוזיים.

כמו כן טוענת המערערת, כי שגה בימ"ש קמא שלא נתן ביטוי הולם לצורך להרתיע את המשיב וכמוהו מביצוע עבירות דומות ובכך שנתן משקל יתר לנסיבותיו האישיות של המשיב, אשר לא הציג נסיבות חריגות או יוצאות דופן שיכולות להצדיק סטיה קיצונית ממדיניות הענישה הראויה.

כמו כן טוענת המערערת בסיפא הודעת הערעור, כי שגה בימ"ש קמא בכך שלא השית על המשיב קנס כספי לאור מעשיו החוזרים של המשיב, ולאור טענתו שהוא נכנס לישראל מטעמים כלכליים.

ב"כ המשיב תומך בעונש שהוטל על ידי בימ"ש קמא אשר הולם את נסיבותיו האישיות של המשיב כפי שהוכחו בבימ"ש קמא בטיעוני בא כוחו, את כניסתו לתחומי מדינת ישראל על מנת לפרנס את משפחתו, ובמיוחד לממן ניתוח שאמור לעבור אביו, ואת העובדה שנכנס לתחומי מדינת ישראל פעמיים, ולא פעמים רבות יותר כפי שהיו במקרים נושא פסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים, כאשר בגין חלק מהפעמים לא הועמד אותו שוהה בלתי חוקי לדין.

עיון בגזר-הדין של ביהמ"ש קמא מעלה כי הוא צדק בקביעת הערכים המוגנים שלפיהם יש לקבוע את מתחם הענישה על פי תיקון 113 לחוק העונשין, דהיינו, הגנה על ריבונות המדינה ומניעת הכבדה על רשויות האכיפה, כאשר לאלה יש לצרף את הצורך להבטיח את הפעילות התקינה של גורמי האכיפה אשר המשיב ניסה לפגוע בה כאשר הציג בפני השוטר מספרים כוזבים של תעודת זהות.

בימ"ש קמא קבע את מתחם הענישה, כאשר מדובר על עבירה נלווית על רף תחתון של מספר ימי מאסר, במיוחד כאשר מדובר נאשם נטול עבר פלילי, וזאת למרות שהיה ער לכך כי המתחם שנקבע במקרים שבהם מדובר בעבירה נלווית עומד על רף תחתון של מספר חודשים עד 8 חודשי מאסר בפועל.

בכך אימץ בימ"ש קמא מתחם ענישה שנקבע על ידי בתי משפט השלום, ואשר לא אומץ על ידי בתי המשפט המחוזיים שפסקי דינם צורפו להודעת הערעור.

על כך אמר ביהמ"ש המחוזי בת"א בעפ"ג 64072-12-12 מדינת ישראל נ' רבה, ניתן ביום 6.2.13, כדלקמן:

"כדי להסיר כל ספק גם בנושא זה איננו משוכנעים כלל ועיקר כי המתחם שנקבע על ידי בימ"ש קמא הוא אכן המתחם הנכון, הראוי והמשקף את פסיקת בתי המשפט, במיוחד כך בתי המשפט המחוזיים בקביעת מתחם הענישה, העדיפות היא ככל האפשר לקביעותיהן של ערכאות גבוהות יותר ולא של בתי משפט השלום. וכאמור, בנושא זה איננו משוכנעים שצדקה כב' השופטת קמא. יחד עם זאת, כפי שאמרנו, אנו משאירים את הדיון בנושא זה בצריך עיון בשל העובדות הקונקרטיות בתיק הנוכחי".

כך מצב הדברים גם בתיק שבפנינו, שכן גם אם אנו מתחשבים בכך שמדובר בשתי כניסות של המשיב לתחומי מדינת ישראל שלא כדין ובעבירה נלווית, שאיננו מקלים בה ראש, שעבר המשיב במהלך הכניסה השניה, מתחם הענישה שקבע בימ"ש קמא איננו עולה בקנה אחד עם זה שנקבע על ידי בתי המשפט המחוזיים.

לאור כל האמור לעיל, גם בהתחשב בנסיבות המקלות שהעלה ב"כ המשיב בפני בימ"ש קמא ובפנינו, ותוך התחשבות בכלל שערכאת ערעור לא ממצה את הדין עם נאשם שהחליטה להחמיר בעונשו, אנו מקבלים את הערעור ומחליטים כי המשיב ירצה חודשיים מאסר בפועל, החל מיום מעצרו, 8.2.13.

עונש המאסר על תנאי שהוטל על ידי בימ"ש קמא יעמוד בתוקפו.

<#4#>

ניתן והודע היום כ"א אדר תשע"ג, 03/03/2013 במעמד ב"כ הצדדים והמשיב.