עסקינן בתביעה כספית שהוגשה על ידי התובע כנגד הנתבעים בגין נזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה מהתרשלות הנתבעים בביסוס יסודותיהם של 4 יחידות נופש – צימרים, אותם רכש התובע מן הנתבעים ואשר הוצבו, לאחר מועד רכישתם, בנחלתו.

רקע להליך והצדדים לו

1. התובע, מר אבנר דחבש, הינו בעל זכויות במקרקעין הנמצאים בכפר זיתים, הידועים ורשומים בלשכת רישום המקרקעין בנצרת, כחלקה 55, גוש 17328, מגרש 55/1 (להלן: "הנחלה" או "החלקה").
2. הנתבע מס' 1, מר אשר אופיר (להלן: "הנתבע 1"), הינו מנהל ובעל מניות בנתבעת מס' 2.
3. הנתבעת מס' 2, חברת אוולון טכנולוגיות בע"מ (להלן: "הנתבעת 2" או "החברה"), הינה חברה רשומה כדין, ובזמנים הרלוונטיים לתביעה, עיקר עיסוקה של זו היה בתחום הבניה, לרבות תחום הבניה המתועשת – הכוללת בניית מבנים ניידים. (נתבע 1 ונתבעת 2 להלן יכונו ביחד – "הנתבעים").
4. התובענה הוגשה ביום 4/3/2013 כנגד הנתבע 1 בלבד, בטענה שלפיה האחרון גרם לחברה להיכנס להליכי חדלות פרעון, וזאת על מנת להתחמק מתשלום חובותיה והתחייבויותיה של זו לתובע. לנוכח ההליכים הנ"ל בעקבותיהם התובע נאלץ למחוק תביעה דומה אשר הוגשה על ידו בעבר, לבית המשפט השלום ברחובות, כנגד החברה (נדונה בגדרו של ת.א. 15442-03-11 – להלן: "ההליך הקודם"). לפיכך, במסגרת תביעתו הנוכחית כנגד הנתבע התובע עתר לחיוב הנתבע 1 בחיובי החברה
5. מכוח אחריותו האישית של זה, בנימוק שלפיו הנתבע 1 עוול כלפיו בכך שהוא הסתתר מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת של החברה.
6. במהלך ניהול התיק, הובאה לידיעת התובע העובדה שצו הפירוק שניתן כנגד החברה בוטל. על כן, ביום 8/6/2014, התובע ביקש לתקן את כתב התביעה ע"י צירוף החברה – נתבעת 2, כבעלת דין. בקשתו האמורה של התובע התקבלה.
7. לאחר שהוגשו ראיות הצדדים בתצהירים, נשמעו לפני מותב קודם שדן בתיק, ביום 1/3/2016, ראיות התביעה. בתום הדיון הנ"ל הוחלט על מינוי מומחה הנדסי מטעם בית המשפט לצורך מתן חוות דעת בשאלות המקצועיות הדורשות מומחיות. על עצם המינוי הוחלט לאחר שבעלי הדין ביקשו שלא לוותר על חוות הדעת שהוגשו מטעמם. בהמשך מונה כמומחה מטעם בית המשפט – המהנדס והשמאי שאול גפני, בעל מומחיות גם בהנדסה אזרחית וגם בשמאות מקרקעין (להלן: "המהנדס גפני" או "המומחה מטעם ביהמ"ש").

תמצית טענות הצדדים

טענות התובע וראיות התביעה

1. על-פי המתואר בכתב התביעה המתוקן, ביום 2/6/2004 נחתמו הסכמים בין התובע לנתבעת 2, לרכישת 4 יחידות נופש צימרים (להלן: "הצימרים" או "המבנים"), והצבתם ע"י הנתבעת 2 בנחלה של התובע, כאשר בהסכמים סוכם במפורש כי מחיר המוסכם כולל ביסוס יסודות של הצימרים [ההסכמים צורפו כנספח א' לכתב התביעה המתוקן (להלן: "הסכמי הרכישה" או "ההסכם")]. לטענת התובע, הצימרים הוצבו ע"י הנתבעת 2 בחודש יולי 2004 והתובע התחיל להפעילם כבר בשנת 2005.
2. לטענת התובע, הנתבעת 2 התרשלה בכך שזו השתמשה בשיטת ביסוס לקויה, שאינה מתאימה לחתך הקרקע בשטח נחלתו של התובע, וכתוצאה מהתרשלותה הנ"ל, התגלו נזקים ב-4 מבני הצימרים, שהם פועל יוצא של תנועות ושקיעות דיפרנציאליות של יסודות 4 מבני הצימרים.
3. לתמיכה בטענות התובע מתחום ההנדסה, הוגשה מטעמו חוות דעת הנדסית של המהנדס- חסן מוחמד כאזם (להלן: "מומחה התובע"), אשר ביקר בחלקת התובע ובצימרים הרלבנטיים ביום 24/10/2010, ומצא כי לצימרים נגרמו נזקים כבדים עקב שקיעת היסודות, לרבות שיפועים ברצפת המבנים הגורמים לזרימת מי גשמים לתוך מבני הצימרים. עוד מצא מומחה התובע כי נוצרה מדרגה (לא מתוכננת), בין המרפסת הנמצאת בכניסה לצימרים לבין שביל הבטון עליו מוצבים הצימרים, ובכך נוצרו שני מפלסים שלא היו בעבר. כמו כן, מומחה התובע מצא כי קיים חוסר איזון במפלס הרצפה של הצימרים, דבר שחייב את התובע לעשות פעולות הרמה והכנסת חתיכות של פרופילים בנקודות הסמך – כדי להביא את רצפת הצימר למצב של גובה רצוי ולאפשר זרימת מי ביוב למערכת הביוב העירונית.

בחוות דעתו, מומחה התובע קבע כי על מנת לתקן את הליקויים אותם מצא בצימרים ולהחזיר את המצב לקדמותו, ישנו מקום לפירוק המבנים מיסודותיהם, תוך ניתוקם מהמערכות שלהן הם מחוברים, להניח את המבנים בצד, לבצע עבודות ביסוס חדשות ורק לאחר מכן להחזיר את המבנים ולהציבם על הביסוס החדש, כאשר להערכתו, עלות ביצוע העבודות והתיקונים הנ"ל מוערכת על ידו בסך של 292,946 ₪ (כולל מע"מ). הסכום הנ"ל מגלם בנוסף לעלות ביצוע העבודות והתיקונים הנ"ל, גם אובדן הכנסה במשך 30 ימים שהוא משך הזמן הדרוש לביצוע עבודות התיקונים, וכן שכ"ט מהנדסים ומפקחים על ביצוע העבודות.

[חוות הדעת של מומחה התובע צורפה כנספח א' לכתב התביעה המתוקן].

1. בנוסף לנזקים הנ"ל, התובע טוען כי נגרמו לו נזקים נוספים כתוצאה מביצוע התקנה רשלנית על ידי הנתבעת 2 וכדלקמן: א) ב- 2005 נפלו 2 כיורים במקלחות של 2 צימרים; ב) תקלות תאורה שהצריכו החלפת גופי תאורה; ג) נזילה בעת הפעלת הג'קוזי בבקתה הזוגית; ד) עקב שקיעת הצימרים נגרמו סדקים בריצוף ובקרמיקה, ובעיקר לקירות הגבס במקלחות וחדרי מים; ה) ב- 2005 נדרש התובע לתקן צנרת ביוב מתחת לצימרים; ו) נעשו עבודות ליטוש וצביעה עקב יציאתו של שרף מהעץ; ז) התברר כי המנוע של הג'קוזי איננו 2 כ"ס, אלא 1 כ"ס בלבד.

להערכת התובע, עלות תיקון נזקים אלו מסתכמת בסך של 90,000 ₪ , ובאחריות הנתבעת 2 לפצות את התובע אף בגין נזקים אלו, עקב התרשלותה בהתקנת הצימרים ואי ביצוע התיקונים במסגרת האחריות, על אף פניות רבות שנעשה אליה בנדון.

1. התובע טוען בנוסף כי הנתבעת 2 פעלה ברשלנות בניגוד לסעיף 35 לפקודת הנזיקין, הפרה את חוזי הרכישה הפרה יסודית ולא תקנה את הטעון תיקון, על אף פניותיו הרבות אליה, וכתוצאה מהתנהלות זו ובנוסף לנזקים שנגרמו לו במהלך השנים, נגרמו לתובע עוגמת נפש רבה, טרדה, צער ואי נוחות, שהתובע מעריכם בסך של 110,000 ₪.

1. על כן, מבקש התובע לחייב את הנתבעת 2 לפצות אותו בסך של 492,946 ₪, וכן לחייב את הנתבע 1 באופן אישי, מאחר והוא גרם לנתבעת 2 להיכנס להליכי חדלות פירעון וגרם לתובע למחוק את ההליך הקודם שהגיש כנגד הנתבעת 2, ובהמשך, ובאופן אישי, הוא פעל שלא בתום לב כדי לגרום לביטול הליך חדלות הפירעון של הנתבעת 2, מתוך רצון להתחמק מאחריות אישית. בהקשר זה, טוען התובע כי מאחר ואין בידי הנתבעת 2 אפשרות לשלם את סכום התביעה, הוא מבקש מבית המשפט להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת 2, באופן שהנתבע 1 יחויב באופן אישי, במיוחד לאור התנהגותו הלא הגונה של הנתבע 1, התנהלות שיש בה גוון של רמיה, עת השתמש לרעה באישיות הנפרדת של הנתבעת 2, שכאמור התרשלה באופן חמור בקיום התחייבויותיה בהקמת הצימרים.
2. עוד טוען התובע, כי ככל והנתבע 1 יתגונן מפני התביעה בטענת התיישנות, הרי שמועד התהוות העילה נגד הנתבע 1 הינו ביום 3/4/2012, המועד שבו הוחלט על תחילת הליכי הפירוק של הנתבעת 2 .
3. לתמיכה בטענות התביעה, הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע, אשר חזר באופן עקבי על הטענות העולות מכתב התביעה המתוקן.

טענות הנתבעים וראיות ההגנה

1. הנתבעים מכחישים את טענות התביעה, וטוענים כי הסכמי הרכישה נחתמו בין התובע לנתבעת 2 ביום 4/6/2004, ומהסכמים אלו עולה כי התובע הוא האחראי על נושא הכנת האתר והתאמתו לפעולת הצבת המבנים, ובנוסף הנ"ל אחראי להוצאת כל האישורים הנדרשים לצורך הצבת המבנים. עוד טוענים הנתבעים כי הנתבעת 2 פעלה ללא כל דופי בכל הקשור לביסוס ובכלל, וכי מדובר במבנים יבילים שניתן לניידם ממקום למקום, כך שהמבנה אינו מוגבל מבחינת האפשרויות לשינוי מקומו או שינוי גובהו או הצבתו על הקרקע או על כלונסאות, וכל אלה נעשים באמצעים קלים ופשוטים.
2. עוד טוענים הנתבעים, כי בהתאם להסכמי הרכישה, תוקף אחריות הנתבעת 2 למבנים הוא 3 שנים ממועד אספקתם. מאחר והמבנים נרכשו בשנת 2004, ולא היו פניות מצד התובע בנושאים הנטענים בכתב התביעה, מלבד דרישה מצד התובע לתיקון ליקויים פעוטים וזניחים, שבוצעה במהלך השנה הראשונה ונענתה באופן מלא על ידי הנתבעת 2, הרי שדין התביעה להידחות.
3. הנתבעים מכחישים את טענת התובע שלפיה לתובע נגרמה עוגמת נפש, וטעונים כי התובע נהנה מהשכרת הצימרים והפיק מאלה רווחים נאים.
4. הנתבעים טוענים כי אין עילת תביעה נגד הנתבע 1, וכי אין להטיל עליו אחריות אישית. בעניין זה נטען כי הליכי חדלות הפירעון כנגד הנתבעת 2 ננקטו ע"י אחד מנושיה של הנתבעת 2, וכי הנתבע 1 עשה כל שביכולתו כדי למנוע את פירוקה של הנתבעת 2, ובסופו של דבר הצליח לבטל את הליכי הפירוק, ולכן אין בסיס לטענות התובע ואין בעצם כניסת החברה להליכי חדלות פירעון כדי להקים עילה אישית נגד הנתבע 1, והנתבע 1 אינו אחראי בשום חבות אישית לחובות הנתבעת 2, ואין שום עילה להרמת מסך נגדו.
5. הנתבעים טוענים בנוסף כי התביעה התיישנה, הן כנגד הנתבע 1 והן כנגד הנתבעת 2 ומסיבה זו ישנו מקום לדחותה על הסף, שכן ההסכמים נחתמו בשנת 2004, ומאחר ועברו יותר מ – 9 שנים מאז הוגשה התביעה המקורית, וכ- 10 שנים מאז הגשת התביעה המתוקנת, אזי עילת התביעה התיישנה, על כל רכיביה.
6. הנתבעים מכחישים את תוכן חוות הדעת של המומחה מטעם התובע ובמהלך ניהול התיק הוגשה מטעמם, ביום 22/2/2015, חוות דעת נגדית של מומחה הנדסי מטעמם – המהנדס מאיר כלב (להלן: "מומחה הנתבעים"), אשר ביקר בחלקה ובצימרים ביום 16/2/2015 ומצא כי קיימים ליקויים בפיתוח הסביבתי, וכי שיפועי הקרקע פונים לכיוון הצימרים במקום מהצימרים אל מחוצה להם, דבר שגורם להצטברות ואגירת כמויות של מים מתחת למבני הצימרים, כך שאין מנגנון להרחקת המים מיסודות הצימרים. עוד ציין מומחה הנתבעים כי הפיתוח הסביבתי מצוי באחריותו של התובע והוא זה שצריך לדאוג לכך שמי הגשמים לא יצטברו מתחת לצימרים, וכי הצימרים הם יבילים והתובע יכול להזיז את הצימרים בקלות ועל ידי כך לטפל בבעיות הנטענות על ידו בקלות. משכך, גם אם ישנה תזוזה של הקרקע, ניתן לשנות את גובה הצימרים בקלות. בנוסף, ציין מומחה הנתבעים כי מצב הצימרים הוא טוב מאוד ובאלה הוא לא מצא את הסדקים או השקיעות או הבעיות שעליהן הצביע מומחה התובע.
7. לתמיכה בטענות ההגנה, הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע 1, אשר חזר באופן עקבי על הטענות העולות מכתב ההגנה, והוסיף כי הכוונה במשפט המופיע בהסכם שלפיו: "המחיר כולל ביסוס", הינה להנחת המבנה על גבי מצע מהודק וכן הנחתו על גבי מרצפת בטון או אבנים משתלבות. בעניין זה, כך נטען, עולה מהסכמי הרכישה כי התובע הוא, ולא אחר, האחראי להכנת האתר והתאמתו לצורך הצבת המבנים וכן הוא האחראי לדרכי גישה ומעבר של משאיות ומנופים בהתאם לדרישות הנתבעת 2. למעשה, התובע אמור להכין את המקום, ואילו הנתבעת 2 אמורה לספק ולהוביל את המבנים באמצעות משאיות למקום, להוריד את אלה מהמשאיות ולהניחם על הקרע באמצעות מנופים. לטענת הנתבע 1, מאחר ועברו כל כך הרבה שנים מאז אספקת המבנים, אין הוא מסוגל היום לזכור את הדברים בפרוטרוט, עם זאת, למיטב זכרונו, התובע הוא זה שביקש להניח את המבנים על גבי יסודות או עמודים יצוקים בקרקע, ולמיטב זכרונו התובע הוא זה שעמד בקשר עם בעלי המקצוע שביצעו את החפירות לצורך הנחת הכלונסאות. עוד הוסיף הנתבע 1 כי בהתאם להסכמי הרכישה התובע הוא האחראי להוצאת היתרי הבניה, והצהיר כי קיבל מאת ב"כ התובע העתק של הבקשה להיתר בניה וממנה עולה כי זו הוגשה ע"י התובע כאשר מתכנן השלד הינו מר סעיד חזל, שהינו בעל המקצוע שכביכול הוזמן ע"י התובע ופעל מטעמו. המתכנן הנ"ל אינו מוכר לנתבעים (הבקשה להיתר בניה סומנה כנספח 3 לתצהיר, אך לא צורפה לו לאור גודלה).

מערך ההסכמים וחוות הדעת של המומחה מטעם ביהמ"ש

1. כאמור, ההתקשרות החוזית בין הצדדים הוסדרה בשני הסכמי רכישה [צורפו כנספח א' התביעה המתוקן ולתצהירי הצדדים]. שני ההסכמים זהים בתוכנם, כמעט באופן מלא, והשוני שביניהם נעוץ בכך שאחד ההסכמים נועד להסדיר נושא רכישת 3 צימרים [נספח 2 לתצהיר הנתבע 1], בעוד שההסכם השני נועד להסדיר נושא רכישת צימר אחד ששונה בגודלו משלושת הצימרים האחרים [נספח 1 לתצהיר הנתבע 1]. למרות ההבדל הנ"ל, כל התנאים בשני ההסכמים הם זהים לחלוטין. בדומה לכך, תאריך עריכת ההסכמים - ביום 2/6/2004, זהה וכך גם תאריך החתימה על ההסכמים - ביום 4/6/2004.

בסעיף 1 להסכמי הרכישה, סוכם בתתי סעיפים ה'- ז' להסכם רכישת 3 צימרים (תת סעיפים ד' – ו' להסכם הצימר היחיד), כי: המחיר כולל הובלת המבנה; המזמין אחראי על הכנת האתר והתאמתו לצורך הצבת המבנים וכן אחראי לדרכי הגישה לאתר, למעבר משאיות ומנופים בהתאם לדרישת הנתבעת 2; המחיר כולל ביסוס.

בסעיפים 4 ו-5 להסכם, הובהר כי הסכם הרכישה מורכב משני מסמכים, מסמך הצעה הכולל מפרט טכני (נספח א') וכן התנאים הכלליים של ההסכם (נספח ב'), ושניהם ביחד מצורפים למסמך ההצעה שלאחר החתימה עליו הופך להיות הסכם, והנספחים הם חלק בלתי נפרד ממנו.

עיון בנספח ב' להסכם- המסדיר את התנאים הכללים מעלה כי בסעיף 4 סוכם על הצדדים כי:

"המבנה ימסר למזמין במפעל אוולון. המזמין אחראי להצבת המבנה על המקרקעין שהוא מבקש להציבם. המזמין אחראי להוצאת כל ההיתרים ו/או הרישיונות הנדרשים ו/או הרלוונטיים ו/או היתרי הבניה הנדרשים לצורך הצבת המבנה על המקרקעין [...].

המזמין מאשר בזאת כי יש בידיו כל האישורים המתאימים להצבת המבנה שהזמין בהסכם הרכישה במקום בו הוא מיועד להצבה ואוולון אינה אחראית ולא תהיה אחראית בשום צורה שהיא להשגת אישור כלשהו הנדרש לצורך הצבת המבנה במקום בו המזמין מבקש להציבו.

למען הסר כל ספק ומבלי לפגוע מכלליות האמור מובהר בזאת כי המזמין אחראי על כל אלה: הכנת תיק ורוד, טיפול בהשגת היתרי בניה מהרשויות, יסודות, הובלה, חיבורי חשמל לרשת [...]". [ההדגשות הוספו, א.א.א.]

ואילו בסעיף 5 לאותו נספח ב' נקבע כי:

"במידה ואוולון התחייבה מראש ובכתב להציב את המבנה על המקרקעין שהמזמין מבקש להציבם, יהיה הרוכש אחראי להכנת המקרקעין שנקבעו להצבת המבנה באופן שיאפשר הצבתו כראוי ועפ"י דרישת מהנדס אוולון וכל זאת ללא כל עיכובים מצד המזמין. הצבת המבנה ע"י אוולון אם תבוצע על ידה אינה משנה דבר וחצי דבר בדבר אחריותו הבלעדית של המזמין לדאוג לכל האמור בסעיף 4 לעיל שב- נספח ב' – תנאים כלליים. [...]."

ואילו בסעיף 16 לאותו נספח ב' נקבע כי: "אחריות אוולון למבנה הינה למשך שלוש שנים ממועד אספקתו ובתנאי ו/או בכפוף לכך שהמזמין השתמש במבנה באופן סביר המתאים לייעודו. האחריות האמורה אינה חלה על בלאי סביר ורגיל של המבנה. [...]".

1. עולה מהסכמי הרכישה כי התובע הסכים לשלם סך כולל של 567,450 ₪ בגין 4 יחידות הצימרים, ואילו הנתבעת התחייבה לייצר את המבנים ולהוביל אותם לנחלה של התובע, כשהמחיר המשולם ע"י התובע כולל ביסוס. במקביל, התובע התחייב להכין את האתר ולהתאימו להצבת המבנים, להכין דרכי גישה לאתר לשם מעבר משאיות ומנופים לפי דרישת הנתבעת, וכן עולה מנספח ב' להסכמי הרכישה כי התובע אחראי על כל מה שקשור לנושא הרישוי ובין היתר להשגת היתרי בנייה, וכן לנושא היסודות, ובסעיף 5 נקבע במפורש כי התובע אחראי להכנת המקרקעין שנקבעו להצבת המבנים באופן שיאפשר הצבתם כראוי ועפ"י דרישת מהנדס הנתבעת.
2. עולה מתוכן ההסכמים כי הצדדים סיכמו ביניהם מצד אחד כי עבודות הביסוס יבוצעו ע"י הנתבעת, ומצד שני הם סיכמו ביניהם כי הכנת האתר והתאמתו לצורך הצבת המבנים וכל ההיתרים הקשורים להצבת המבנים הינה באחריות התובע, כולל נושא היסודות !
3. השאלה מי ביצע את עבודות הביסוס, הן במישור המעשי והן במישור ההנדסי הינה מאוד קריטית, שכן מתברר כי הכשל נעוץ בכך שלא הונחו יסודות בטון בעומק מספיק, וכשל זה הוא הגורם לשקיעת ותזוזת הצימרים, כפי העולה מחוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש – המהנדס גפני, וכמפורט להלן.
4. המהנדס גפני ביקר בחלקה ביום 13/11/2016, בדק את המבנים ואת כל המתחם, והתרשם מקיום לקויים בביסוס הצימרים, כאשר בביקור נכח התובע והסביר למהנדס גפני כי היסודות נחפרו ע"י מחפרון קטן (בובקט), עם מכונת קידוח בעומק של כ- 150 ס"מ בקרקע הטבעית, יצקו בטון לתוך החפירה ובחלק העליון יצקו משטח (טבעת עגולה) עליה הונחה יחידת הצימר [ראו עמ' 12 לחוות הדעת של המהנדס גפני].

בכל הקשור לליקויים, מצא המהנדס גפני כי : קיימת שקיעה לא זהה בבסיסי הבטון היצוקים בקרקע הטבעית, וכתוצאה מכך חלקם המזרחי של המבנים קבור באדמה, ורצפת הבטון אינה מוגבהת כנדרש מעל האדמה הטבעית; השקיעה הבלתי סימטרית הביאה למצב כי לצורך הגבהת המבנים ופילוס המבנה הוכנסו שיירי פרופילים מפלדה למילוי החלל, כאשר מילוי זה אינו תקין לאורך זמן ומהווה מפגע בטיחותי ואסתטי; תזוזות ושקיעות המבנה מביאות לנזקים בחיבור תשתיות החוץ הניתקות ממקומם ומחייבות תחזוקה שוטפת; תזוזת היחידות ושקיעתם הביאה לניתוק הסף בין משטחי הבטון בכניסה ליחידה לבין רצפת היחידה, כך שנוצרה מדרגה בגישה לחלק מהיחידות, דבר המהווה מפגע בטיחותי לצד היעדר נגישות לנכים); גם בפנים היחידות אובחנו ליקויים המתבטאים בהיפרדות אריחי הריצוף וחיפוי בחדרי הרחצה (להלן: "הליקויים").

המהנדס גפני בדק את הרכב הקרקע בחלקה וסביבתה, וקבע כי חתך הקרקע בחלקה מורכב משכבת חרסית רזה בעומק של כ- 2 – 3 מ', ומתחתיה שכבת סלעית הכוללת כיסי חרסית. עוד קבע המהנדס גפני כי קיימות שתי שיטות לביסוס מבנים בקרקע חרסיתית, שיטה אחת – היא ע"י החלפת קרקע טבעית חרסיתית לעומק מינימאלי של 1 מ' (להלן: "השיטה הראשונה"); שיטה שנייה, היא ע"י ביצוע כלונסאות תמך לעומק של כ- 8 מ' אל תוך שכבת הסלע (להלן: "השיטה השנייה").

בכל הנוגע לגורם לכשל, הבהיר המהנדס גפני כי לא מצא במסמכי ההתקשרות בין הצדדים או בתכניות או בטיוטת תכנית ההגשה שהוכנה ע"י הנתבעת תיעוד או מסמך כלשהו המתייחס לשיטת הביסוס של הצימרים ו/או לבדיקות קרקע שנעשו לפני תכנון הביסוס, כך גם ביחס לביצוע הביסוס בפועל ע"י הנתבעת אין כל תיעוד בתכניות ובמסמכים, כאשר לשיטתו של המהנדס גפני, כל הגורמים האלו – אי ביצוע בדיקות קרקע, אי תכנון הביסוס ע"י מהנדס ביסוס או קונסטרוקציה, ביצוע יסודות בטון בעומק שאינו מספיק וללא כל תכנון ופיקוח של מהנדס /יועץ קרקע בשטח – גרמו לליקויים המתוארים על ידו.

לצורך תיקון הביסוס, המליץ המהנדס גפני על בחירת השיטה שאין בה כדי להשבית את האתר, ושאינה מחייבת את הוצאת הצימרים ממקומם, והיא השיטה השנייה [כמפורט בסעיף 8.5. לחוות הדעת של המהנדס גפני]. לאחר תיקון הביסוס ישנו מקום לבצע התאמות של שבילי הבטון המובילים אל הצימרים, לגובה רצפת המרפסת בכניסה לכל יחידה וביצוע תיקונים בתוך הצימרים ע"י החלפת ריצוף וחיפוי כולל קירות הפנים בחדרי הרחצה, כאשר משך הזמן הדרוש לביצוע העבודה מוערך בקירוב לחודש ימים, שבמהלכו לא יהיה מנוס מהשבתת האתר.

1. אם כן, המומחה מטעם ביהמ"ש עמד על הליקויים והכשלים בהצבת המבנים וביסוסם, והוא עמד על הנזקים שנגרמו בעקבות כשלים אלו, והעריך את עלות ביצוע העבודות הנדרשות לתיקון הליקויים והחזרת המצב לקדמותו, ובתוך כך נמנע המומחה מטעם ביהמ"ש מנקיטת עמדה לכאן או לכאן במישור האחריות.

דיון והכרעה

1. אקדים את המאוחר ואציין בפתח הדברים כי לאחר שקילת טענות הצדדים ועיון בשלל הראיות שהוצגו לפניי, נחה דעתי כי ישנו מקום לקבל את התביעה באופן חלקי, כמבואר להלן.

1. בפתח הדיון, אתייחס ואכריע במספר טענות מקדמיות וטענות סף שהועלו על ידי הצדדים, וכן אתייחס לטענות מסוימות שהועלו על ידי התובע ודינן דחייה בהיעדר הוכחה מספקת.

התיישנות –

1. התביעה לפניי הוגשה ביום 4/3/2013 כנגד הנתבע 1 בלבד, ומאחר ומדובר בתביעה כספית, הרי שבהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), וככל שלא תתקבל טענת הנתבעים לקיומה של תקופת התיישנות מקוצרת, כל עילת תביעה שנולדה לפני 4/3/2006 התיישנה כלפי התובע 1 .
2. ביום 10/8/2014 התביעה לפנינו תוקנה ע"י צירוף הנתבעת 2 כבעלת דין, ומאחר ומדובר בתביעה כספית הרי שכל עילת תביעה שנולדה ביחס לנתבעת 2 מלפני 10/8/200 דינה להידחות בשל התיישנות. יחד עם זאת, מאחר והתובע נקט בתביעה דומה בעבר נגד הנתבעת 2 במסגרת ההליך הקודם (הליך שהתחיל ביום 3/2011 והגיע לתומו ביום 3/4/2012 מבלי שנבצר מהתובע להגיש תביעה חדשה), הרי שבהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, קיימת תקופה נוספת של 13 חודשים שאין להביאה במניין הימים לצורך חישוב תקופת ההתיישנות ביחס לנתבעת 2, כך שכל עילת תביעה אשר נולדה ביחס לנתבעת 2 מלפני 10/7/2006, התיישנה.
3. אני רואה מקום לדחות את טענת התובע שלפיה מועד לידת העילה נגד הנתבע 1 הינו ביום 3/4/2012, המועד שבו ניתן צו הפירוק הזמני בעניינה של הנתבעת 2, שכן לאחר שהליך הפירוק נגד הנתבעת 2 הסתיים, הבין התובע כי אין לו באמת טענות ביחס לנתבע 1, ולכן בכתב התביעה המתוקן העלה התובע טענות שמכוחן הוא ביקש לייחס לנתבע 1 אחריות אישית על מעשי הנתבעת 2 וביקש לראשונה להרים את מסך ההתאגדות, כך שמועד פירוק הנתבעת 2 אינו עוד רלוונטי, והמועד הקובע לצורך בחינת טענת התיישנות ביחס לנתבע 1 הוא המועד שבו נולדה עילת התביעה נגד הנתבעת 2.
4. לצד זה אני דוחה את טענות התובע אשר הועלו לראשונה בסעיף 2 לסיכומיו, ושלפיהן אין להביא במניין ההתיישנות את התקופה החל מהגשת התביעה בהליך הקודם, שכן מדובר בטענה שהיא בבחינת הרחבת חזית, וממילא התובע לא הסביר מדוע אין להביא במניין תקופה זו ביחס לנתבעת 2, ומעבר לכך, אני מקבלת את המענה שניתן על ידי הנתבעים לטענה זו, כפי שהובא בסעיף 2.א. לסיכומי הנתבעים.
5. עילת התביעה מבוססת על שתי טענות עיקריות של התובע, האחת לנזק שנגרם כתוצאה מאי ביסוס ראוי של המבנים, בהתאם לחוות הדעת ההנדסית, והשנייה לנזק שנגרם כתוצאה מביצוע התקנה לקויה ורשלנית של אלמנטים שונים בתוך הצימרים – נזק שהוערך ע"י התובע בסך של 90,000 ₪. אם כן, מועד תחילת ההתיישנות הינו ביום אירוע הנזק או ביום גילוי הנזק – בהתאם לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").
6. ביחס לטענות התובע לנזק שנגרם כתוצאה מאי ביסוס המבנים, וככל שיוכח כי הנתבעת 2 היא האחראית לביסוס המבנים, הרי שמחדלה של הנתבעת באי ביסוס המבנים גרם לשקיעת המבנים ולנזקים המתוארים בחוות דעת המומחה מטעם ביהמ"ש. אם כן, מועד אירוע הנזק הוא המועד שבו אירעו והתגלו השקיעות של המבנים, כאשר בכתב התביעה, מועד זה לא פורט, ועל אף העלאת טענת התיישנות ע"י הנתבעים כבר בהזדמנות הראשונה, התובע לא ראה מקום להתייחס לטענה זו, ורק במהלך חקירתו הנגדית, הסביר התובע כי השקיעות התגלו כבר בשנה הראשונה לאחר שהוצבו המבנים בחלקתו בשנת 2004, מייד לאחר הגשם הראשון, והבהיר כי הגשם של שנת 2004 נכנס לשנת 2005 [ראו עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 3-6]. בהמשך חקירתו הנגדית, כשנתבקש לאשר התובע כי כל הטענות שלו ביחס לשקיעות הן משנת 2005, הסביר התובע כי השקיעות החלו בשנת 2005 וזה ממשיך עד היום [ראו עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 13-14].

בעניין הזה, אני מקבלת את הסברי התובע, ודוחה טענת התיישנות של הנתבעים, שכן היה ותוכח אחריות של הנתבעת 3 לביסוס המבנים בהתאם להסכם, ומאחר ומדובר בטענה למחדל מתמשך עד עצם היום הזה, ולשקיעות מתמשכות ונזק מתמשך, הרי שכל אירוע מסוג שקיעה למבנים שמתגלה על ידי התובע - מוליד עילת תביעה חדשה. לעניין הזה, יפים בעיניי הדברים שנאמרו בספרו של המלומד טל חבקין, "התיישנות", התשע"ד – 2014, שם עמ' 303 (להלן: "ספר חבקין"), שלפיהן: "כשעוולה גורמת נזק, היא תיחשב לנמשכת כל עוד האשם ממשיך להתקיים ותורם להיווצרותן של יחידות נזק חדשות מאותו סוג" , וכן כי : "בית המשפט העליון סיווג את העוולות רשלנות והסגת גבול כעילות מתחדשות". ובהמשך נאמר, כי : " [...] נקבע כי הנטל להוכיח איזה חלק של הנזק התיישן – קרי באיזו נקודת זמן חדל האשם לגרום או לתרום לנזק – מוטל על הנתבע, ואם לא עמד בו, תידחה טענת התיישנות לגמרי והנזק כולו יהיה בר הוכחה" (ספר חבקין, עמ' 304).

דברים דומים נאמרו גם בהלכה הפסוקה, וראו את הדברים הממצים שנאמרו בנושא אירוע עוולתי מתמשך ב- ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד סב(4) 252, 533 (22.06.2008), להלן: עניין "אלנקווה"):

"במצב דברים שבו האירוע העוולתי, הכולל מרכיב נזק, הוא אירוע מתמשך המוליד עילות תובענה בזו אחר זו, הכלל הוא כי כל עוד נמשך המצב הפוגעני המתמשך, אין התובענה חסומה, ככל שהיא מתייחסת לעילות תביעה שקמו בזו אחר זו ואשר מבחינת מועד היווצרותן ועד הגשת התביעה הן מצויות עדיין בתוך תחומי תקופת ההתיישנות [...]". (שם פסקה 32)

"עוד חשוב להדגיש, כי בעילות תביעה מתחדשות, אשר חלקן מצויות מחוץ לתקופת ההתיישנות, וחלקן בתחום התקופה, מקום שההפרדה בין הנזקים לענין זה היא בלתי אפשרית, תידחה טענת ההתיישנות לגבי הנזק כולו [...]" (פסקה 34) [ההדגשות הוספו, א.א.א.]

בענייננו, טוען התובע כי השקיעות החלו להיווצר בשנת 2005 והן ממשיכות להתקיים עד עצם היום הזה, כאשר לא ברור המועד שבו הפסיקו המבנים לשקוע, אם בכלל, אך לכל היותר בשנת 2010 (מועד הכנת חוות דעת מומחה התובע), התגבשה עילת התביעה של התובע ביחס לטענות התביעה, כאשר מומחה מטעם ביהמ"ש התייחס בחוות דעתו למועד הקובע, וציין כי המועד הקובע ביחס לנזקים והסעדים המתבקשים הוא המועד בו הוכנה חוות דעת המומחה של התובע ( 12/2010), המועד שבו התגבשו עיקר הדרישות הכספיות בתביעה. משכך, ומאחר וההפרדה בין עילת התביעה והנזקים שנוצרו בתחום תקופת ההתיישנות לבין עילת התביעה והנזקים שנוצרו מחוץ לתקופת ההתיישנות אינה אפשרית, אני דוחה את טענת ההתיישנות של הנתבעים.

1. באשר לטענות לנזקים שנגרמו כתוצאה מהתקנה לקויה ורשלנית של אלמנטים מסויימים בתוך הצימרים – נזק שהוערך ע"י התובע בסך של 90,000 ₪ (סעיף 15 לכתב התביעה), הריני דוחה דרישות אלו, חלקן מפאת התיישנות, וחלקן האחר בהיעדר הוכחה, כמפורט להלן :
2. הטענה כי נפלו שני כיורים בתוך הצימרים בשנת 2005 דינה דחייה הן מפאת התיישנות, והן בשל היעדר הוכחה.
3. הטענה לקיום תקלות תאורה שהצריכו החלפת גופי תאורה, דינה דחיה בהיעדר הוכחה, ובהיעדר קיום ראיה כלשהי שיכולה ללמד על החלפת גופי תאורה, או על מועד החלפתם ועלות ההחלפה, וכן בהיעדר קיום ראיה כלשהי שיכולה ללמד על כך שהתובע פנה לנתבעת 2 בנושא זה בתוך תקופת האחריות של הנתבעת 2 בהתאם להסכם.
4. כנ"ל ביחס לטענה לקיום נזילה בעת הפעלת הג'קוזי, טענה זו דינה דחייה בהיעדר הוכחה, התובע לא הציג ראיה שיכולה ללמד על קיום תקלה זו או על תיקונה, או על מועד גילויה.
5. הטענה לקיום סדקים עקב השקיעות תברר כחלק מהנזקים שנגרמו עקב אי ביסוס המבנים.
6. הטענה לתיקון צנרת מתחת לצימרים בשנת 2005 דינה דחייה בשל התיישנות.
7. הטענה כי נעשו עבודות ליטוש וצביעה עקב שרף שיצא מהעץ דינה דחייה בהיעדר הוכחה, ובהיעדר קיום ראייה כלשהי שיכולה ללמד על תקלה זו או תיקונה, או עלות התיקון, או לכל הפחות מועד גילויה .
8. הטענה כי המנוע של הג'קוזי הינו 1 כ"ס ולא 2 כ"ב כפי שסוכם בין הצדדים, דינה דחייה הן בשל התיישנות והן בהיעדר הוכחה, שכן ככל וטענה זו הייתה נכונה, ואין ראייה על כך, הרי שהתובע אמור לגלות עובדה זו במועד התקנת הצימרים בסוף שנת 2004 או בתכוף למועד זה, וככל שבפיו טענות לאי התאמה היה עליו לפעול בהתאם לכללי דיני המכר, ותוך זמן סביר, ולא להמתין לשלב הזה כדי להעלות טענה זו בכלליות, ומבלי לספק בדל ראיה על כך.
9. לסיכום חלק זה, תביעת התובע לנזק שנגרם עקב אי ביסוס המבנים לא התיישנה, וזו תתברר לגופה, הן במישור האחריות והן במישור הנזק, כפי שיובא בהמשך.

הרמת מסך -

1. במסגרת כתב התביעה וסיכומי התביעה התובע העלה טענה של הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת 2, וכתוצאה מכך הוא עתר לייחוס אחריות אישית לנתבע 1 שהוא בעל המניות והמנהל בחברה, וכן ביקש ליחס לנתבע 1 אחריות אישית מאחר והוא גרם לנתבעת 2 להיכנס להליכי פירוק. בד בבד עם העלאת טענה סתמית זו, ולאחר שבוטלו הליכי חדלות פירעון נגד הנתבעת 2, מבקש התובע לייחס לנתבע 1 אחריות אישית בשל כך שהוא פעל בחוסר תום לב כדי לגרום לביטול הליכי חדלות פירעון כדי להתחמק מאחריות אישית!
2. לאחר עיון בטענות הצדדים, אני דוחה את טענות התובע, ומורה על דחיית התביעה נגד הנתבע 1, שכן עיון בכתב התביעה על צירופיו מלמד כי כל הטענות ההסכמים ומערכת היחסים היא בין התובע לנתבעת 2 בלבד, כאשר הטענה היחידה שהועלתה ביחס לנתבע 1 הינה כי הוא גרם לחברה להיכנס להליכי פירוק !
3. לעניין הזה, סבורני כי התובע לא עמד בנטל המוגבר המוטל עליו להוכיח מדוע יש מקום לחייב את הנתבע 1 באופן אישי, בשעה שכל ההסכמים וההתקשות החוזית היו מול הנתבעת 2 שהיא אישיות משפטית נפרדת, ובשעה שלא הוכח כי התובע ניסה לרוקן את החברה מנכסיה כדי לסייע בידה להתחמק מתשלום חובותיה, נהפוך הוא. לפני הוכח שהנתבע 1 פעל לשם מניעת פירוק החברה, דבר שגרם בשלב מסויים לתיקון התביעה לצורך הוספתה של הנתבעת 2 בתור נתבעת בתיק.
4. מעבר לכך, רף הראיות הדרוש לביסוס טענת מרמה שיש לה גוון פלילי הוא גבוה, וברף זה לא עמד התובע. בכלל זאת, התובע לא פירט את טענת המרמה כדבעי, ולא הציג אסמכתאות לביסוסה, ולא הוכח ולו לכאורה כי הנתבע 1 התקשר בעסקה מול התובע ועשה שימוש באישיותה המשפטית של החברה כדי להונות את התובע או להתחמק מקיום חובות, והדברים נאמרים ביתר שאת מקום שמדובר בתביעה נזיקית הטעונה הוכחה במישור האחריות, ולא בתביעה כספית פשוטה לתשלום סכום כסף קצוב שהנתבעים התחמקו מחובת תשלומו לתובע.

עוגמת נפש –

1. בכתב התביעה ובסיכומיו העלה התובע טענה כי נגרם לו נזק בגין עוגמת נפש שהוערך בסך של 110,000 ₪, אלא שבניגוד לנטען בסעיף 14 לסיכומיו, לא הוצגו על ידי התובע ראיות כלשהן שיכולות ללמד על גרימתו של נזק מסוג זה.
2. בנסיבות התיק, לא שוכנעתי כי ישנו מקום לפסוק לתובע סכום כלשהו בגין עוגמת נפש או נזק לא ממוני אחר, באשר נפסק לא אחת כי עוגמת נפש הינה צער עמוק ופגיעה משמעותית וכי לא כל אי נחת, אכזבה או צער, דוגמת אלה המתוארים על ידי התובע, מזכים בקבלת פיצוי בגין עוגמת נפש.
3. בנסיבות העניין, נראה כי טענת התובע לפיצוי בגין נזק לא ממוני הועלתה בעלמא, באופן כללי ובלתי מפורט, ולכן לא עלה בידי התובע להוכיח כנדרש לא את טענותיו ולא את הנזק שנגרם לו, ונראה כי אין הצדקה לפסיקת פיצוי בגין רכיב זה.

האחריות לאי ביסוס המבנים

1. בשלב הזה, ומאחר ולא מצאתי מקום לחיוב הנתבע 1 באחריות אישית כלפי התובע, נותר לבחון את שאלת אחריותה של הנתבעת 2 בלבד לנזקים הנטענים על ידי התובע.
2. עסקינן בתביעה נזיקית המבוססת על עוולת הרשלנות המנויה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין. על מנת להוכיח עילת תביעה המבוססת על עוולת הרשלנות על התובעים להידרש להוכחת קיומם של ארבעה יסודות מצטברים: קיום חובת זהירות, התרשלות, נזק, וקשר סיבתי (ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113 (1982)). וכידוע ובהתאם לכללי המשפט האזרחי, הנטל להוכחת ארבעת היסודות הנזכרים רובץ על כתפי התובע.
3. בעניינו, דומה כי לא יכולה להיות מחלקת לעניין קיומה של חובת זהירות, הן מושגית והן קונקרטית, בשעה שמדובר בתובע שהינו אדם שהזמין ורכש נכס מאת הנתבעת 2 שהיא האחראית לספק את הנכס בהתאם להתחייבויותיה לפי ההסכם. כמו כן, בחינת המקרה הספציפי, ואופי המעשים והמחדלים של הנתבעת 2 בקיום התחייבויותיה על פי ההסכם, מלמד כי אף חובת זהירות קונקרטית קיימת במקרה דנן, ונראה כי היה על הנתבעת 2 לצפות כי אי ביסוס המבנים כמתחייב, אי בדיקת הקרקע טרם הצבת המבנים, ואי פיקוח של מהנדס מטעם הנתבעת 2 על הכנת הקרקע לצורך הצבת המבנים - כל אחד מאלה עלול לגרום לנזק כדוגמת הנטען ע"י התובע, וכמפורט להלן.
4. באשר לאחריות הנתבעת 2 לביסוס המבנים, אנו למדים על קיומה של זו מההסכם שנכרת בין הנתבעת 2 לבין התובע, באשר כתוב במפורש בהסכם כי המחיר כולל ביסוס, כאשר אין מחלוקת בין הצדדים על נוסח ההסכם ועל כך שהתובע והנתבעת 2 חתומים עליו, והמחלוקת בין הצדדים לגבי היקף האחריות של הצדדים בנושא הכנת הקרקע והביסוס היא פרשנית גרידא, שכן באותו הסכם, קיימת "סתירה" מסוימת בכל הנוגע לנושא הכנת הקרקע והביסוס, כפי שהובא בסעיף 25 לעיל, והשאלה היא על מי מוטלת החובה להכין את הקרקע ואת היסודות ולבסס את המבנים בהתאם להסכם? ומי ביצע את העבודות בפועל?
5. כידוע, בהתאם להוראת סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, הסכם יש לפרש לפי אומד דעת הצדדים, כפי שזה משתמע מההסכם, וככל ואומד דעת הצדדים אינו משתמע ממנו – אזי מתוך הנסיבות. ואילו בהלכה הפסוקה, נקבע כי הסכם יש לפרש על פי תכליתו, כאשר "אומד דעת הצדדים" הן המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנים אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשימם, והפרשן למד על אומד דעת הצדדים מלשון ההסכם ומהנסיבות החיצוניות לו (ראו: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום, פד"י מט (2) 265 ).

בעבר, פרשנות הסכם נעשתה בשני שלבים: 1) בחינת לשון ההסכם, 2) רק אם לשון ההסכם אינה ברורה – אזי נבדקה כוונת הצדדים על פי הפרשנות התכליתית. כיום, אין הדבר נעשה כך, ובית המשפט העליון הביע במספר הזדמנויות את עמדתו שלפיה לא קיים עוד צורך בשיטת שני השלבים הנ"ל, ושלשון ההסכם אינה בבחינת חזות הכל, כך גם באותם מקרים שבהם לא קיימת בעייתיות בפירוש על פי הלשון הכתובה, בית המשפט מפרש את הסכם על פי תכליתו (ראו : ע"א 898/03 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' גניה חזן, נט(3) 266).

1. מן הכלל אל הפרט – בענייננו, וכפי שהובא לעיל, בחינת לשון ההסכם מלמדת על קיומה של סתירה מסוימת בכל הקשור לשאלה מי מבין שני הצדדים להסכם אחראי על נושא ביסוס המבנים , ובעוד שבעמוד הראשון להסכם, הצדדים סיכמו ביניהם שעבודות הביסוס יבוצעו ע"י הנתבעת 2 (סעיף 1.ו. להסכם הצימר היחיד), הרי שבאותו עמוד ובנשימה אחת הצדדים סיכמו ביניהם כי הכנת האתר והתאמתו לצורך הצבת המבנים היא באחריות התובע (סעיף 1.ה. להסכם הצימר היחיד), ובהמשך סוכם בחלק הכללי של ההסכם – קרי נספח ב', כי נושא קבלת ההיתרים הקשורים להצבת המבנים מצוי באחריות התובע, כולל נושא היסודות (סעיף 4 ו-5 לנספח ב' להסכם כפי שצוטטו לעיל).

בנסיבות אלה, ישנו מקום להתחקות אחר אומד דעת הצדדים ולפרש את ההסכם לפי תכליתו. עיון בהסכמי הרכישה, מלמד כי אלה מורכבים מ- 3 מסמכים עיקריים: 1) העמוד הראשון להסכם שהוא בעצם מסמך הצעה שעם החתימה עליו ע"י הצדדים הופך להיות מסמך הזמנה והסכם מחייב; 2) נספח א' להסכם – שהוא מפרט טכני לגבי הנכס נשוא ההסכם ; 3) נספח ב' להסכם – שכולל תנאים כלליים ובעצם מדובר במסמך הערוך ע"י הנתבעת 2 והמסדיר את היחסים הכלליים בין הנתבעת 2 לכלל לקוחותיה.

עולה אם כן, כי מערכת היחסים הספציפית בין הצדדים קיבלה ביטוי בעמוד הראשון ובנספח א' להסכם, ואילו נספח ב' להסכם הינו "חוזה אחיד" - מסמך כללי שהנתבעת 2 מחתימה עליו את כל לקוחותיה, כדי לשמור על זכויותיה ולהבהיר ולחדד את היקף התחייבויותיה.

מן האמור בהסכם, עולה כי בסעיף 5 להסכם הכללי הנתבעת 2 עמדה על האפשרות שהיא בעצמה מתחייבת להוביל ולהציב את המבנים, ובמקרה כזה רובצת האחריות להכנת תוואי הקרקע לצורך הצבת המבנים על המזמין, לפי הנחיות מהנדס של הנתבעת 2, אך בשום מקום ובשום מצב הנתבעת 2 לא התחייבה להשיג אישורים ו/או היתרים ו/או להכין תכניות לצורך הכשרת הצבת המבנים בחלקת התובע. ואכן בעמוד הראשון להסכם, הצדדים סיכמו שהנתבעת 2 אחראית להובלת המבנים, בעוד שהתובע אחראי להכנת האתר והתאמתו לצורך הצבת המבנים לרבות הכנת דרכי גישה למעבר משאיות ומנופיה. אך מעבר לכך, סוכם כי הנתבעת 2 אחראית לביסוס המבנים, ומכאן שאחריות הנתבעת 2 הינה מעבר להובלת והצבת המבנים, וזו כוללת עבודות ביסוס.

1. לסיכום חלק זה, בהתאם להסכמי הרכישה, הנתבעת 2 התחייבה לעשות עבודות ביסוס מבנים, ומכאן לקיומה של חובת זהירות קונקרטית.
2. באשר לקיומה של התרשלות, התרשמתי ממכלול הראיות שהובאו בפניי, לרבות מעדותו של התובע ומחוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש, כי הנתבעת 2 הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע ובכך התרשלה. במה דברים אמורים?
3. בחקירתו הנגדית התובע העיד של כך שקבלן מטעמו הוא זה שעשה שינויים בתוואי הקרקע [עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 32-34; וכן עמ' 21, שורה 1], וכן העיד כי הוא נכח בעת חפירת הכלונסאות ומסר למומחה מטעמו כי החפירות הינם בעומק של 1.5 מטר , וכי מי שחפר את הכלונסאות היה קבלן ממרחביה שכנראה הוזמן ע"י הנתבע 1 [ראו עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 31-32; וכן עמ' 22, שורות 2-3].

עולה אם כן, כי התובע בעצמו אינו בטוח באמת שהקבלן שביצע את חפירת הכלונסאות הוא מטעם הנתבעים, אך הוא סמוך ובטוח שהוא בעצמו הביא את הקבלן שעשה שינויים בתוואי הקרקע. למרות זאת, התובע משיקוליו בחר שלא להביא לעדות את הקבלנים האלה, שעדותם לפניי היה בה כדי להשליך אור על השאלות השנויות במחלוקת, ויש לזקוף מחדל זה לחובת התובע, שעליו הנטל להוכיח את תביעתו.

1. יחד עם זאת, אין בדברים האמורים כדי לגרוע מחובתה של הנתבעת 2 לקיים את התחייבותה לביסוס את המבנים בהתאם להסכמות, כאשר לפניי לא הוצגו ראיות כלשהן מטעם הנתבעת 2 שיכולות ללמד על אופן ביצוע עבודות הביסוס, ואף מחוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש עולה כי גם לפניו לא הובאה ראייה שיכולה ללמד על אופן ביסוס המבנים, אף לא בטיוטת תכנית להיתר בניה משנת 2004 שעליה מוטבעת חותמת הנתבעת 2 בשני מקומות, האחת עם חתימה והשנייה ללא חתימתה [הוגשה כמוצג ותויקה בתיק נייר], כך גם לא הובאו ראיות לביצוע בדיקות מקדימות להרכב הקרקע ואופיה ולתכנון כלשהו לשיטת הביסוס (סעיף 8.2. לחוות הדעת המומחה מטעם ביהמ"ש).
2. מחדליה הנ"ל של הנתבעת 2 יש בהם כדי להעיד על התרשלותה כלפי התובע, ומחדלים אלה הם למעשה הגורם לכשל שהביא לשקיעת המבנים בהתאם לאמור בסעיף 8.4. לחוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש, מסקנה לגביה הסכים המומחה מטעם הנתבעים [עמ' 26 לפרוטוקול, שורות10-13], ומכאן שלא יכולה להיות מחלוקת לעניין קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק.

אשם תורם –

1. בטרם דיון בשאלת הנזק, כאן המקום לציין כי בנסיבות התיק אחריותו ואשמו התורם של התובע אינו נופל בהרבה מאשמה של הנתבעת, במובן זה שלמחדלי התובע היתה תרומה משמעותית לקרות הנזק, כמפורט להלן:
2. האחריות להכנת היתר הבניה להצבת המבנים וכל התכניות הקשורות להכשרת הקרקע, לרבות היסודות היא באחריות התובע בהתאם לסעיפים 4 ו- 5 לנספח ב' להסכם. התובע לא הביא ראיות שיכולות ללמד על כך שהוא פעל להוצאת היתר לצורך הצבת המבנים, כך גם לא הציג תכניות כלשהן בהקשר לאמור.
3. התובע הוא האחראי להכנת הקרקע והתאמתה לצורך הצבת המבנים, כך גם אם הנתבעת 2 היא האחראית על הביסוס, עדיין התובע אחראי על הכנת תוואי הקרקע, כאשר לעניין הזה קבע מומחה הנתבעים בחוות דעתו כי התובע לא עשה עבודות שיפועים כדי להרחיק מים מהיסודות, והמומחה מטעם ביהמ"ש אישר כי ישנה חשיבות רבה להרחקת המים מהיסודות, אך להערכתו הבעיה שנוצרה בחלקה אינה רק בגלל בעיית הניקוז, אלא בעיקר בגלל שיטת ביסוס לא ראויה [ראו עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 23-34]. יוצא אפוא, כי גם לאי ביצוע שיפועים בקרקע ישנה השלכה מסוימת על קרות הנזק, אם כי זו אינה הגורם העיקרי.

1. שיהוי – התובע השתהה בהגשת תביעתו זו, מקום שמלכתחילה הוא גילה אחרי הגשם הראשון בשנת 2005 כי נגרמו שקיעות במבנים, ולא ברור מדוע מאז ועד להגשת תביעה זו לא פנה לנתבעים (לפחות לא בכתב), ולא נקט בהליך משפטי דומה מבעוד מועד, כאשר בינתיים שקיעת המבנים הולכת ונמשכת.

1. בהתחשב באמור לעיל, סבורני כי ראוי לזקוף לחובת התובע אשם תורם בשיעור של 40%.

הנזק

1. באשר לנזק שנגרם למבנים כתוצאה מהשקיעה, הרי שזה פורט בהרחבה בחוות הדעת של מומחה התובע וכן בחוות הדעת של המומחה מטעם ביהמ"ש (כפי שהובא בסעיף 26 לעיל), כאשר לצורך תיקון הבעיה והחזרת המצב לקדמותו מומחה התובעים בחר בשיטה הראשונה – של החלפת קרקע, ואילו המומחה מטעם ביהמ"ש סבור כי השיטה השנייה – הלוא היא חפירת כלונסאות בעומק המתאים, יש בה כדי לספק פתרון לבעיית השקיעות שכרוך בפחות הוצאות ושביצועו אינו מצריך השבתת האתר במשך תקופה ממושכת.
2. לעניין הזה, יש לזכור כי המומחה מטעם ביהמ"ש לא מונה בהסכמה, ולכן אין תחולה לתקנה 130(ג) לתקנות סדר הדין אזרחי, התשמ"ד – 1984, שרלוונטית לאותם מקרים שבהם המומחה ממונה בהסכמת הצדדים. בנסיבות העניין, קיימות בתיק מלבד חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט שתי חוות דעת שהוגשו מטעמם של הצדדים, כאשר חוות דעת מומחה הנתבעים אינה נותנת מענה לשיטה הראויה לצורך תיקון הבעיה והחזרת המצב לקדמותו, אם כי ראינו כי מומחה הנתבעים מסכים לחוות הדעת של המומחה מטעם ביהמ"ש. ואילו מומחה התובע והמומחה מטעם ביהמ"ש כל אחד המליץ על שיטה אחרת.
3. במחלוקת זו בין הצדדים, אני מעדיפה את חוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש על חוות דעתו של המומחה מטעם התובע, שכן חזקה על המומחה מטעם ביהמ"ש כי פעל באופן אובייקטיבי וללא משוא פנים, וזו הנטייה של בתי משפט כפי שעולה מהלכה הפסוקה, כאשר רק נימוק כבד משקל ובולט לעין יצדיק לדחות את קביעות מומחה מטעם ביהמ"ש - "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת...לא יטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי, תק-על 90(2), 532)).
4. בנסיבות המקרה, מצאתי לקבל את הערכתו של המומחה מטעם ביהמ"ש – המהנדס גפני, שהוא גם שמאי מקרקעין במקצועו, שהעריך כי עלויות ביצוע עבודות הביסוס ושאר התיקונים לפי השיטה השנייה עומדת על סך של 99,100 ₪, וכי ההפסדים המוערכים מהשבתת האתר למשך כחודש עומדים על סך של 17,600 ₪ (כולל מע"מ). בהקשר זה חשוב לזכור כי המומחה מטעם בית המשפט סיפק נימוקי מניח את הדעת לסיבה שבעטיה הוא בחר בשיטת התיקון הנ"ל שאינה מצריכה את השבתת הצימרים במשך תקופה ממושכת ו/או הזזתם למקום אחר – פעולה שניתן להניח כי כרוכה בעלויות רבות.
5. כאמור, איש מהצדדים לא סתר נכונות הערכה זו של המומחה מטעם ביהמ"ש, ואני קובעת כי סכומים אלו משקפים נכונה את הנזק אשר נגרם לתובע כתוצאה משקיעת המבנים, ואת הפיצוי הראוי לשם החזרת המצב לקדמותו, ובסך הכל עומד סכום הפיצוי ע"ס 116,700 ₪.
6. מהסכום הזה, יש לנכות אשם תורם של התובע, שכאמור הועמד על 40%, ויוצא כי על הנתבעת 2 לשלם לתובע סך של 70,020 ₪.

סוף דבר

1. התביעה מתקבלת באופן חלקי נגד הנתבעת 2 בלבד.
2. התביעה נגד הנתבע 1 נדחית.
3. הנתבעת 2 תשלם לתובע פיצוי בסך של 70,020 ₪ אליו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20/12/2010 (מועד מתן חוות הדעת מטעמו של התובע שהוא המועד הקבוע לעניין הסעדים כמפורט בסעיף 4 לחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט), ועד למועד התשלום המלא בפועל.

1. כן תישא הנתבעת 2 בהוצאות התובע בסכום כולל של 10,000 ₪, ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 12,000 ₪.
2. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים ממועד המצאת עותק של פסק דין זה לידי הצדדים, אחרת - יישאו הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא עותק של פסק-דין זה לידי הצדדים, באמצעות באי כוחם.

ניתן היום, ג' שבט תשע"ט, 09 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.