ניתן ביום 7 בנובמבר 2013

1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (סגן הנשיאה אייל אברהמי; דמ"ש 4734-12-11; מיום 30.10.12), שבמסגרתו נתקבלה תביעת המשיבה לתשלום שכר, פיצויי הלנת שכר, פיצוי בגין עוגמת נפש והוצאות משפט בסכום של 3,102 ₪.

התשתית העובדתית

2. המשיבה הועסקה על ידי המבקש בחנות הצילום שבבעלותו מיום 1.6.11 ועד ליום 17.7.11, מועד שבו התפטרה מעבודתה עקב חילוקי דעות שנתגלעו בינה לבין המבקש ובתו, שעבדה אף היא בחנות. שכר המשיבה בגין עבודתה בחודש יולי 2011 לא שולם לה.

3. המשיבה הגישה לבית הדין האזורי תביעה בדרך של דיון מהיר לתשלום שכר חודש יולי 2011 בסך של 1,198 ₪, פיצויי הלנת שכר בשיעור של 2,334 ₪ (נכון למועד הגשת התביעה) ופיצוי בגין עוגמת נפש בשיעור של 3,257 ₪. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה מסר המבקש בידי המשיבה המחאה על סך של 627 ₪, המהווים לעמדתו את מלוא השכר שלו זכאית המשיבה בגין עבודתה בחודש יולי 2011. יצוין כבר עתה כי המשיבה בחרה שלא לפדות המחאה זו.

4. עיקר המחלוקת בין הצדדים בבית הדין האזורי היתה בשאלת היקף שעות העבודה של המשיבה ובשאלה מדוע לא שולם לה שכר חודש יולי 2011 במועדו.

5. בית הדין האזורי, לאחר ששמע את עדויות הצדדים, העדיף את עדותה של המשיבה על פני עדותו של המבקש וחייב את האחרון בתשלום שכר עבודה בסך של 1,102 ₪, הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪, פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 1,000 ₪ ופיצויי הלנת שכר בשיעור המרבי מהמועד הקבוע לתשלום (1.8.11) ועד למועד הגשת כתב ההגנה (27.12.11) ובשיעור של מחצית השיעור הקבוע בחוק מיום 28.12.11 ועד למועד התשלום בפועל. פסק דין זה הוא מושא בקשת רשות הערעור דנן.

בקשת רשות הערעור

6. בבקשת רשות הערעור עותר המבקש לביטול פסק הדין בטענה כי שגגה נפלה תחת ידי בית הדין קמא עת העדיף את רישומי השעות שהציגה המשיבה על פני רישומיו שלו ובכך הציגוֹ כמי שמבקש לגזול את עובדיו; בכך שפסק למשיבה פיצוי בגין עוגמת נפש בשיעור כפול מהסכום השנוי במחלוקת בין הצדדים (שלטענתו עומד על 481.7 ₪); בכך שדחה את טענתו, שלפיה עיקר זמנה של המשיבה בחנות הוקדש ללימוד דרך הפעלת מכונת הפיתוח ושהוא זכאי לפיצוי בגין שעות הכשרה אלה; ובכך שקיבל את טענת המשיבה שלפיה לא התחייבה לעבודה בחנות שנה מתום הכשרתה. עוד טוען המבקש כי בית הדין קמא חייבו בתשלום פיצויי הלנת שכר בשיעור של 5,561 ₪, שהם פי 11.5 מהסכום השנוי במחלוקת, וכי לא לכך התכוון המחוקק.

7. בנפרד מבקשת רשות הערעור הגיש המבקש לבית דין זה "בקשה לעיכוב הליכים", ובהחלטה מיום 30.4.13 עוכב ביצוע פסק הדין עד למתן החלטה אחרת.

8. בתגובתה לבקשת רשות הערעור (תגובה מיום 5.5.13, שכותרתה אמנם "תגובה על בקשת הארכת מועד להגשת רשות ערעור...", אך נראה כי המשיבה מתייחסת במסגרתה לגופם של דברים) מציינת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה, שכן מטרת המבקש בבקשת רשות הערעור היא להתחמק מתשלום חובו, ומאחר שטענותיו נבחנו ונדחו על ידי בית הדין קמא.

9. הצדדים נדרשו למסור עמדתם באשר לאפשרות כי בית הדין ידון בבקשת רשות הערעור כבערעור על פי תקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן - "תקנות בית הדין") ולהודיע אם מוסכם עליהם כי פסק הדין יינתן על יסוד הבקשה ותגובת המשיבה. המבקש נתן הסכמתו ואילו המשיבה לא מסרה כל תגובה לעניין זה.

משניתנה לצדדים הזדמנות למסור עמדתם כאמור לעיל, משלא נראה לנו כי זכותו של מי מהצדדים עשויה להיפגע מכך, ועל פי הסמכות הנתונה בידינו, החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור בהתאם לתקנה 82 לתקנות בית הדין, ולהלן הכרעתנו.

הכרעה

10. לאחר שעיינו בבקשת רשות הערעור על נספחיה, לרבות פסק הדין מושא הבקשה, מצאנו כי דין הבקשה להידחות ברובה, למעט בעניין הפיצוי בגין עוגמת הנפש ובסוגיית שיעור פיצויי ההלנה, והכל כפי שיפורט להלן.

11. באשר לטענות המבקש הנוגעות למישור העובדתי - הלכה פסוקה היא, כי אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, והמבוססים על התרשמותה הישירה מהעדויות והראיות שהיו בפניה. בהליכי דיון מהיר בפרט, התערבותה של ערכאת הערעור היא מצומצמת ביותר ומוגבלת בעיקר לבירור שאלות משפטיות (ראו גם דב"ע נז/212-9 קוריאט - שובל, ניתן ביום 27.4.98). לא מצאנו כי נסיבות המקרה דנן מצדיקות חריגה מאותו הכלל.

בפני בית הדין קמא הובאו טענות הצדדים, ובית הדין אשר שמע את עדויות הצדדים ובחן את ראיותיהם ציין במפורש, כי גרסת המשיבה נמצאה מהימנה עליו, וזאת בניגוד לגרסת המבקש, ולפיכך העדיף את רישומי השעות שהגישה המשיבה. בנסיבות אלה, כאשר קיימת התרשמות בלתי אמצעית של הערכאה הדיונית, אשר ראתה ושמעה את הצדדים והתרשמה ישירות מאופן עדותם, ומשרישום השעות שהציגה המשיבה אינו בלתי סביר על פניו - איננו מוצאים כי קמה עילה להתערב בהחלטת בית הדין קמא בעניין איזה מהממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו (ובהם העדפת רישום השעות שהציגה המשיבה והקביעה כי המשיבה לא התחייבה לעבודה בחנות שנה מתום הכשרתה).

12. מאחר שרוב טענותיו של המבקש כנגד פסק דינו של בית הדין קמא נובעות מהקביעה העובדתית המעדיפה את רישום השעות של המשיבה שממנו עולה כי לא שולם לה מלוא שכרה, ולאור מסקנתנו כי אין מקום להתערב בקביעה זו, נשמטת הקרקע מתחת לטענותיו אלה ודינן להידחות.

עם זאת מצאנו כי יש מקום להתערב בשני עניינים. הפיצוי בגין עוגמת הנפש ופסיקת פיצויי הלנת השכר.

13. פיצוי בגין עגמת נפש - בבקשתו לא העלה המבקש כל טענה לעצם חיובו בפיצוי בגין עגמת נפש, אלא טען כנגד שיעור הפיצוי בלבד. לדבריו, מדובר בסכום העולה בשיעור ניכר על הסכום השנוי במחלוקת.

ככלל, פיצוי בגין עוגמת נפש ניתן בגין התנהלות לקויה והצער שנגרם בעטיה, בבחינת "לפום צערא אגרא" (אבות, ה', כו), ושיעורו אינו תואם בהכרח את שיעור הנזק הנטען ואינו נגזר בהכרח מהשכר שאותו קיבל העובד (וראו גם ע"ע (ארצי) 247/07 פלונית - קוצ'יק, ניתן ביום 24.9.09).

אולם, במקרה דנן, משהפיצוי בגין עוגמת הנפש נפסק בגין העובדה ששכרה של המשיבה לא שולם במועדו מחד, ומאחר שהוראות חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן - "חוק הגנת השכר"), שעל פיהן נפסקו למשיבה פיצויי ההלנה, נוגעות באותה הפרה ממש וקובעות סנקציה חריפה בגין הלנת השכר מאידך, סבורים אנחנו כי אין מקום לפסיקת פיצוי בנפרד בגין עוגמת הנפש שנגרמה למשיבה עקב הלנת שכרה. משבחר בית הדין קמא לפסוק למשיבה פיצויי הלנת שכר מלאים לפי חוק הגנת השכר, ובשים לב לשיעור הפיצוי כפי שנקבע לעניין זה בחוק, ולתכלית העומדת ביסודו, די בכך כדי לפצות את המשיבה גם על עוגמת הנפש שנגרמה לה.

אשר על כן, מבוטל חיוב המבקש בתשלום פיצוי בגין עוגמת הנפש.

14. באשר לפיצויי הלנת השכר - בית הדין האזורי עמד בפסק דינו על הרקע לחקיקת חוק הגנת השכר במילים אלה -

" 'המחוקק הושפע ממוסר התשלומים הירוד הן במגזר העסקי והן במגזר הציבורי, ומן העובדה שמעבידים רבים ניצלו את כוחם על ידי הלנת שכר עבודה ופיצויי פיטורים. לפיכך נקבע מנגנון של פיצויי הלנה, המיועד לשרש את תופעת השכר המולן ופיצויי הפיטורים המולנים. פיצוי הלנה בא להרתיע מעביד מלהלין שכר פיצויי פיטורים או תשלום הנוגע לקופת גמל.' (סטיב אדלר 'פיצויי הלנה: חוק ופסיקה' שנתון משפט העבודה ו' (1996) 5)..." (בסעיף 14 לפסק הדין).

עינינו הרואות - המחוקק ביקש ליצור הרתעה משמעותית מפני הלנת שכר. על רקע זה יש לדחות את טענתו העקרונית של המבקש, שלפיה תוצאת פסק הדין האזורי אינה עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק.

15. ועוד בעניין זה. סעיף 18 לחוק הגנת השכר קובע כי -

"בית הדין האזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו."

המבקש לא הצביע בפני בית הדין האזורי, כמו גם בבקשתו זו, על קיומה של איזו מהעילות המצדיקות אי תשלום שכר במועד והמאפשרת לפיכך הפחתה של פיצויי ההלנה. לא היה חולק כי הסכום שלא היה שנוי במחלוקת לא שולם במועדו. סכום זה שולם למשיבה רק לאחר פנייתה בתביעה לבית הדין קמא ורק עם הגשת כתב ההגנה על ידי המבקש. עוד עולה מקביעת בית הדין קמא כי התרשם שלא היתה כל מחלוקת כנה המצדיקה את אי ביצוע תשלום זה במועד. מכאן, כי לא הוכחה כל עילה המצדיקה את הפחתת פיצויי ההלנה.

16. אלא מאי? בחינת אופן פסיקת פיצויי הלנת השכר על ידי בית הדין קמא מעלה כי שגגה נפלה תחת ידו. ונבהיר.

הסכום שנקבע על ידי בית דין קמא כסכום המולן עומד על סך של 1,102 ₪ (להלן - "הסכום המלא"), וכאמור לעיל, לא מצאנו כל הצדקה להתערב בקביעה זו. אין חולק כי המועד הקובע לתשלום, שהחל ממנו יש לחשב את פיצויי ההלנה, הוא יום 1.8.11. כמו כן אין חולק כי ביום 27.12.11 נתן המבקש בידי המשיבה המחאה על סך של 627 ₪, וכי האחרונה בחרה שלא להפקידה בחשבונה. בנסיבות אלה יש לראות את מועד מסירת ההמחאה כעוצרת את "מרוץ פיצויי ההלנה" ביחס לסכום המלא. מכאן, שצדק בית הדין קמא בקבעו כי עד למועד זה יש לשלם את פיצויי ההלנה ביחס לסכום המלא - בשיעורם המלא.

שונים הם פני הדברים באשר לקביעתו הנוספת של בית הדין קמא, שלפיה, בנוסף לפיצויי ההלנה על הסכום המלא כאמור לעיל, על המבקש לשלם למשיבה פיצויי הלנה ביחס לסכום המלא בשיעור של מחצית השיעור הקבוע בחוק, וזאת מיום 28.12.11 ועד למועד התשלום בפועל. החלטתו של בית הדין קמא אינה מתיישבת עם הוראות החוק והפסיקה הנוגעות לפיצויי הלנה, ואינה יכולה לעמוד.

הטעות שאליה נקלע בית הדין קמא עניינה הסכום שלגביו נפסקו פיצויי ההלנה ולא שיעור פיצויי ההלנה, שהרי מיום 28.12.11 ואילך עמד הסכום המולן על שיעור של 475 ₪ בלבד (ההפרש שבין 1,102₪ ל-627₪), ועל כן לא היה מקום לפסוק פיצויי הלנה - ללא קשר לשיעורם - על הסכום המלא, אלא על סכום של 475 ₪ בלבד. נראה כי מקור טעותו של בית הדין האזורי הוא בקביעה כי תשלום הסך של 627 ₪ מהווה תשלום של כמחצית הסכום המלא (סעיף 13 לפסק הדין) ועל כן השית פיצויי הלנה בשיעור של מחצית מהשיעור הקבוע בחוק על הסכום המלא. לא כך הוא.

17. אשר על כן אנו מורים כי המבקש ישלם למשיבה פיצויי הלנת שכר על פי חישוב זה -

א. הסך של 1,102 ₪ יישא פיצויי הלנת שכר בשיעור המרבי הקבוע בחוק, וזאת מיום 1.8.11 ועד ליום 27.12.11, כפי שקבע בית הדין קמא.

ב. הסך של 475 ₪ יישא פיצויי הלנת שכר בשיעור המרבי הקבוע בחוק, וזאת מיום 28.12.11 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ג. פיצויי הלנת השכר יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלום סכומי קרן החוב ועד למועד התשלום המלא בפועל של פיצויי הלנת השכר.

סוף דבר

18. משלא מצאנו כי נפלה טעות בקביעותיו של בית הדין קמא, למעט קביעותיו באשר לתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש ולאופן חישוב פיצויי הלנת השכר וכפועל יוצא מכך - בנוגע לשיעור הכולל של פיצויי ההלנה שבהם חויב המבקש, והכל כמפורט בסעיפים 13 ו- 16 דלעיל - נדחה הערעור על רוב רכיביו.

הערעור מתקבל אך בנוגע לתשלום הפיצוי בגין עוגמת הנפש ובנוגע לאופן חישוב פיצויי הלנת השכר ולשיעור הכולל של פיצויי ההלנה שבהם חויב המבקש, והכל כמפורט בסעיפים 13 ו- 16 דלעיל.

לאור התוצאה שאליה הגענו, יישא כל צד בהוצאותיו בערעור.

ניתן היום, ד' כסלו תשע"ד (7 בנובמבר 2013), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.