16 יולי 2015

לפני:

כב' השופט ד"ר יצחק לובוצקי

החלטה

לפני בקשת ב"כ התובעים כי אפסול עצמי מלדון בתיק זה. ב"כ הנתבעים מתנגד ובתשובתו פירט אחת לאחת את נימוקי ההתנגדות.

לטענת ב"כ התובעת יש חשש ממשי ל"משוא פנים", של השופט הדן.

דין הבקשה להידחות, ונימוקי החלטתי יובאו להלן:

1. הטענה כי ניתנו החלטות ביניים שגויות או מוטעות:

במהלך הדיון עד כה הוגשו בקשות שונות וניתנו החלטות וזה המקום להדגיש: כל ההחלטות שניתנו הן החלטות מתחום הפרוצדורה של ניהול הדיון. לפיכך, טענות כי השופט הדן "גילה דעתו" עוד לפני ההכרעה המהותית, אינה יכולה להתקבל. שכן, באותה המידה ניתן לומר כי השופט "גילה דעתו" דוקא לטובת התובעים שעה שהמליץ על פשרה המקבלת את התביעה בחלקה, בה בחרו בסופו של יום שישה מתוך שמונת התובעים המקוריים. בחרו, ולא שינו – יש להדגיש- מבחירתם עד היום.

יתר על כן, כבר נפסק שאם החליט השופט הדן לדחות שורה של בקשות שהגיש בעל דין, אין פירוש הדבר שלשופט "דעה קדומה" כלפיו (עא"ח 1004/04 אמציה תבואה נ' מינהל מקרקעי ישראל, סע' 6 לפס"ד מיום 31.5.04; דב"ע נד/2-96 יצחק אביד נ' מב"ל, סע' 3 לפס"ד מיום 10.11.93; עא"ח 50/09 בית היתומים הכללי ואח' נ' יעל נחום ואח', סע' 11 לפס"ד מיום 26.10.09).

2. הטענה כי ביה"ד סבר כי "סטטיסטית" סיכויי "הרמת מסך ההתאגדות אינם רבים". או דברים דומים, אינה מועילה ל"פסילת השופט הדן".

גם לפי ב"כ התובעים, ביה"ד לא הביע עמדה לגבי התיק הנוכחי, אלא רק ציין ש"הרמת מסך ההתאגדות" אינה דבר נפוץ בפסיקת בתי המשפט ובתי הדין לעבודה, ואינה "דרך המלך" בדין. הדברים כשהם נאמרים בעת המלצה לפשרה, הם לגיטימים לחלוטין. הם באים לעזור לצדדים להגיע להחלטה מושכלת בהערכת "סיכוי" לעומת "סיכון", ואין להם דבר עם "הבעת עמדה" בתיק לגופו. במיוחד נכונים הדברים כשהדברים נאמרים בשלב התחלתי של הדיון (ר': עא"ח 1013/02 מזל שדה נ. השופט שפיצר ואח', סע' 7 לפס"ד מיום 31.7.02).

3. פרוטוקול הדיון:

פרוטוקול הדיון משקף את עיקרי הדברים שנאמרו והתרחשו באולם ביה"ד, ואיש מהצדדים בכלל לא ביקש את תיקונו.

4. "כובד הדין" או "כובד הדיון" במהלך שמיעת ההוכחות:

ב"כ המבקשת מדגישה את מורכבות ההליך הנוכחי, כך לדבריה: ולכן בדרך שניהל ביה"ד את שמיעת ההוכחות לא ניתן להגיע לתוצאה ראויה. ואולם, כבר שמענו במקורותינו (הרמב"ם – הלכות סנהדרין), כי אסור לדיין לפסול עצמו מלדון רק כדי להימנע מ"כובד הדיון" שעל כתפיו, אלא: "סובל (הדיין) טורח הציבור ומשאו כמשה רבנו. שנאמר בו כאשר ישא האומן את היונק" (ור' גם: יעקב חבה על "אתיקה של ניהול התדיינות במשפט העברי" משפטים כה' 343-333). רוצה לומר, אסור לשופט לפסול עצמו מלדון, רק על מנת לשחרר עצמו מעול הדיון, גם כאשר מדובר בבעלי דין או עדים שעדותם לא מתנהלת על מי מנוחות.

סוף דבר:

הטענה ל"משוא פנים" מתבססת על כך שהשופט המליץ לתובעים להתפשר וחלקם הגדול עשה כן, אינה מובילה למסקנה כי מדובר ב"משחק מכור".

לא מצאתי כיצד בהחלטותי יש משום "משוא פנים" לצד זה או אחר, וממילא לא מצאתי עילה משפטית המצדיקה היענות לבקשה.

גם הטענה כי התובעים (המעט שנותרו) איבדו אמונם בביה"ד, אין בה ממש.

באיטליה במאה הטו' מצאנו במקורותינו שאלה: האם יש לעודד שופט להסתלק מן הדין שעה שאינו מקובל על אחד מבעלי הדין? וניתנה התשובה בזו הלשון:

"מאחר שהוכחנו שכשרים לדין ... אין לומר שמפני החומרא שיש לו (לדיין פלוני) להסתלק מן הדין. אלא אדרבא, יש לו להשתדל בדין ..." (תשובות ר' יוסף קולין – איטליה המאה הטו' – שו"ת מהרי"ק – סימן כא').

שנים רבות לאחר מכן, בפסיקת בית המשפט העליון ובדברי מלומדים, שמענו לאמור: "מקום בו שופט משתחרר מדיון בלא עילה ראויה, הרי נפגעת הגינות המשפט, נפגע אמון הציבור ואף נגרם עיוות דין". (ד"ר י. מרזל "דיני פסלות שופט" פתח דבר, ההוצאה לאור של לשכת עוה"ד – 2006 – בע"מ כג'; ור' גם: ע"א 6204/96 ד' גל עזר ואח' נ' אבי גולדבליט ואח', פס"ד מיום 8.10.96).

ובפסיקה אחרת נאמר מפי ביה"ד הארצי לעבודה בירושלים, כי: "הצדק ייראה אם הציבור יווכח לדעת שהשופט תקיף בדעתו ואינו נענה לבקשות סרק" (דב"ע נא/9-63 נדיה שבסו נ' סריג צפת שיווק בע"מ, סע' 4 לפס"ד מיום 20.12.90).

מכל האמור, הבקשה נדחית, והוצאותיה יילקחו בחשבון בעת שומת הוצאות ההליך העיקרי.

ניתנה היום, כ"ט תמוז תשע"ה, (16 יולי 2015), בהעדר הצדדים.