1. זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 שהגיש התובע בשל נזק גוף שנגרם לו לטענתו בתאונת דרכים. בסעיף 2 לתצהירו פורט הענין בקיצור נמרץ כך: "בתאריך 4.2.12 בשעה 20:00 בערך נפגעתי בתאונת דרכים שאירעה בכביש 40 ברחובות... התאונה ארעה בעת שעצרתי את רכבי ברמזור אדום ולפתע רכב צד ג' ... נהוג על ידי מר ניר יסעור התנגש ופגע ברכבי בעוצמה רבה מאחור". התובע צירף לתצהירו תיעוד רפואי הכולל רישום מחדר מיון המתעד את הטענה שנפגע בתאונת דרכים, וכן את פרטי דיווחו למשטרה על האירוע.

2. הנתבעת הכחישה את התאונה. בסיכומיה טענה שהתובע נמנע מהבאת ראיות זמינות להוכחתה – הוא נמנע מזימונו של הנהג המעורב לעדות ולא הוצגו ראיות כלשהן לנזק הרכוש שנגרם לרכבו. לשיטת התובעת לא הביא התובע ראיות ממקור עצמאי להוכחת טענתו שנפגע בתאונה ולכן יש לדחות את תביעתו. מסמכים שמקורם במידע שמסר התובע עצמו – כהודאתו במשטרה או רישום בחדר המיון שנעשה מפיו – אינם מסמכים עצמאיים ואינם "מחזקים" את גרסתו. כך גם "תצהיר נסיבות" שנתן התובע, אינו אלא שכפול של גרסתו ולא ראיה עצמאית המחזקת אותה.

3. הנתבעת סבורה שחקירתו הנגדית של התובע חשפה שינויי גרסאות ותוספות שבגינן "אין לתת אמון במילה שיצאה מפיו של התובע". בטיעון זה נכרכים יחדיו עניינים שונים ובכלל זה עדויות בנוגע לנזק, ולא רק דברים שמסר בנוגע לנסיבות התרחשות התאונה. בין השאר מונה הנתבעת את נסיונו של התובע לייחס לתאונה לקוי באף שנגרם ככל הנראה בתגרה שנים קודם ואת מה שנראה כניסיונו "לנפח" את נזקו הכספי. אף ששאלת מהימנותו הכללית של התובע עשויה להשליך על מידת האמון שיתן בית-המשפט בגרסתו בנוגע לתאונה, מן הראוי לבחון בנפרד מה הליקוי החמור שמצאה הנתבעת בדברי התובע ספציפית בנוגע לנסיבות התאונה: הנתבעת סבורה שהתובע נתן גרסאות שונות וסותרות. בתצהירו טען שהתאונה קרתה בכביש 40, בעת שהיה בדרכו מתל-אביב לחמותו שגרה בקריית עקרון. בתצהיר תשובות לשאלון מסר שהתאונה קרתה כשנסע מביתו בלוד לחמותו שגרה ברחובות. בעדותו מסר שהתאונה קרתה כשהיה ברחובות – אלא שכביש 40 אינו עובר בתוך רחובות. כביש זה מחבר את רמלה לרחובות אך אינו מגיע לתל-אביב – וממילא לא יתכן שהגיע מתל-אביב.

4. הנתבעת התפלאה על שהתובע לא פנה לטיפול בבית-החולים "קפלן" שנמצא כקילומטר ממקום התאונה, אלא הביא את רכבו הפגוע לבית חמותו ומשם היא הסיעה אותו לבית-החולים "אסף הרופא" שנמצא כתשעה קילומטר משם. את תשובותיו על מקצת שאלותיה תיארה כגרסה כבושה ובתשובותיו אבחנה בהתפתלויות והתחמקויות. היא מצאה טעם לפגם בכך שבמענה לשאלה אם היו עדים לתאונה "התחמק התובע וענה שלא לענין כי לפניו בצומת היו רכבים נוספים " ואז הוסיף "בלי שנשאל שהרכבים שלפניו לא ניזוקו".

5. התובע השיב על טענות אלה במחאה על עצם העובדה שהנתבעת מעזה לכפור בחבותה. חלק ניכר מסיכומי התשובה שלו מוקדשים לנסיון להציג עמדה זו כבלתי לגיטימית. אגב כך הוא צירף מסמכים שונים תוך אזכור האפשרות להגיש ראיות גם בשלבים מאוחרים מאד בהליך. שלא במפתיע עורר הדבר תגובה חריפה של הנתבעת, שעליה גם הגיב התובע. לאחר עיון בחילופי הדברים הללו מצאתי שאין בהם כדי לתרום מאומה להכרעה בשאלות שבמחלוקת ואין טעם להרחיב עליהם את הדיבור.

התאונה - הכרעה

6. התובע אכן אינו יכול "להרים עצמו בשרוכי נעליו" ולחזק את עדות עצמו בעדות אחרת שלו עצמו. לצד זה, יש משקל רב לדברים שמסר ספונטנית, כשהגיע לבית-חולים כדי לקבל טיפול רפואי. תיעוד של אמרה כזו הניתנת "סמוך לאירוע" הוא אחד מחריגי הכלל הפוסל עדות שמיעה והוא ראיה קבילה בעלת ערך ראייתי עצמאי. מכיוון שהונצחה באופן אמין (ברשומה מוסדית של גורם אובייקטיבי) עצם אמירת הדברים על-ידי התובע מיד כשהגיע לטיפול רפואי, מוכחת היטב. אמרות שכאלה נחשבות בדרך-כלל כראויות לאמון בשל ההקשר שבו נאמרו: מי שמספר לרופא כיצד נפצע, יודע שמוטב לומר לרופא את האמת, שאחרת עלול השקר להפריע לטיפול הרפואי. לרוב, דברים כאלה אף נאמרים בטרם נועץ אומרם באחר ובטרם היתה לו שהות לבדות סיפור כוזב.

7. התובע סיפר שנפצע בשעה 20:00 בערך. ממקום התאונה נסע מרחק קצר לחמותו, שם השאיר את מכוניתו הפגועה והיא לקחה אותו לבית-החולים "אסף-הרופא". בתעודת חדר המיון נכתב שהוא הגיע לשם בשעה 21:06. לא רק שמסופר שם שהוא נפגע בתאונת דרכים, אלא שמדובר שם על פגיעה מסוג צליפת שוט במנגנון אחורי. זהו תיאור מפורט למדי המתאים לדברים שמסר לרופאים ובבית-המשפט לגבי דרך התרחשות התאונה ויש בהם חיזוק ניכר לעדותו.

8. טענות הנתבעות מרשימות פחות לאחר קריאה ביקורתית. למעט בענין אחד שחשיבותו שולית, בעצם לא נמצאו סתירות של ממש בדברי התובע בנוגע לעצם התרחשות התאונה. התאונה קרתה כנטען בכביש 40 בקרבת רחובות, כקילומטר מבית החולים "קפלן" בקרבת קריית עקרון. בהחלט סביר שמקום כזה יתואר לעתים כ"ברחובות" ולעתים כ"ליד רחובות". זו בוודאי לא "סתירה". בהודעת התובע למשטרה, למשל, נכתב: "מקום התאונה רחובות בכביש בינעירוני" ושורה מתחת "הערות מקום כביש 40 צומת בילו". האם יצא התובע לדרכו מתל-אביב או מלוד? האם גרה חמותו ברחובות או בקריית עקרון? מהעדות היה ברור שחמותו של התובע גרה בקרבה למקום התאונה, שקרתה ממש בין רחובות וקריית עקרון. אין זה חשוב באמת אם ההגדרה המוניציפלית הנכונה של מקום מגוריה היא "קריית עקרון" או "רחובות" –ענין שהתובע עצמו נראה כמהסס לגביו. לא ברור מדוע פעם אחת מסר התובע שיצא לדרך מתל-אביב ופעם אחרת מסר שיצא מלוד. מכל מקום, אין לשאלה זיקה ישירה לתאונה ולא ניתן לבסס על ענין שולי שכזה מסקנה שמדובר בסיפור בדוי.

9. טיעוני הנתבעת בנוגע לתשובות התובע בחקירתו הנגדית מחייבים להזכיר, שהוא לא היה חייב לחזות בתצהיר העדות הראשית כל עניין שתעורר הנתבעת ולהקדים ולתת לגביו גרסה. כאשר עד משיב בחקירה הנגדית לשאלה שלראשונה התעוררה במשפט, לא מדובר ב"עדות כבושה". רכבו של התובע נפגע בתאונה. מצבו הגופני אפשר לו גם לדאוג לשמירת רכושו. במקום לזנוח אותו ולמהר לקבל טיפול רפואי בבית החולים "קפלן" שבמרחק קילומטר אחד, הוא נסע נסיעה קצרה לקריית עקרון, הביא את רכבו למקום מבטחים ומשם הובא על ידי חמותו לבית החולים "אסף הרופא" שגם הוא קרוב מאד. המהלך אינו אבסורדי עד אי סבירות, להפך. הסברי התובע לא היו מתחמקים או מפותלים ונכונותו לספק תשובות החורגות מעבר לשאלה שנשאל התאימו להקשר הדברים. לא מצאתי שכל זה מצדיק חשד ממשי. איני סבור שהתובע היה מצופה בנסיבות כאלה לזמן לעדות את חמותו, כדי שתספר על פינויו לבית-החולים. התובע הסביר מדוע הדבר אינו הולם את מצב הדברים במשפחה. איני סבור שיש משמעות רבה לאי זימונם לעדות של אנשים שזיקתם לאירוע כה רחוקה.

10. הנתבעת הלינה על כך שהתובע לא זימן לעדות עדים שהיו יכולים לתמוך בגרסתו, לא צירף ראיות על נזק הרכוש שנגרם למכוניתו. בצירוף לאותן "סתירות" (שאינן ממש סתירות) ותמיהות (שניתן למצוא בכמעט כל סיפור עובדתי) ניסתה הנתבעת לעורר חשד, שמדובר בסיפור שלא היה ולא נברא. אלא, שבעוד ידה האחת מקימה את החשד, באה ידה האחרת ומוטטה אותו: התובעת הכחישה את החבות מתחילת המשפט. במהלכו העידו שני חוקרים פרטיים שחקרו בעניינו של התובע, עקבו אחריו מעקב סמוי לפחות שלושה ימים וצילמו אותו בחשאי בעבודתו. הנתבעת השקיעה כסף רב רק בניסיון להתמודד עם טענות התובע לנזק. הראיות שהגישה כללו צילומי מעקב, שני תצהירים קצרים של החוקרים ודו"ח חקירה קצר. תחת הכותרת "המקרה" מתחיל הדו"ח במילים "המשך לדיווחנו בנדון" – ובהמשך אכן בא פירוט של החקירה שבה בחנו החוקרים את תפקודו של התובע, לפי הנחיות ב"כ הנתבעת. משמע, "המקרה" נחקר בדו"ח קודם שלא הוגש כראיה, מן הסתם מפני שלא העלה דבר. החוקרים כותבים בדו"ח שהם פעלו לפי הנחיות ב"כ הנתבעת. בהכירי את כישוריו וניסיונו אתקשה להאמין שהם לא הונחו לבדוק אם בכלל קרתה תאונה. אילו נמצאה ראיה התומכת בתזה שמדובר באירוע בדוי היא היתה מובאת בפני בית-המשפט. משמע, עננת הספק שלקיומה טוענת הנתבעת, היא עננת שווא. היא עצמה יודעת היטב של"ראיות החסרות" אין ערך. נזכיר, שאת כל הראיות שלא הביא התובע, יכולה היתה הנתבעת להשיג עצמאית ולהציג בפני בית-המשפט. אם מסתתר באותן ראיות שלא הוגשו "קלף מנצח", חזקה על הנתבעת שהיתה מודעת לקיומו ומביאה אותו בפני בית-המשפט.

11. לאור כל זאת אני מקבל את גרסת התובע באשר לעצם התרחשות התאונה. אין חולק על כך שהנתבעת חבה בפיצויו של התובע בגין נזקיה.

הנכות

12. המומחים הרפואיים שמינה בית-המשפט העריכו את נכותו של התובע ב- 16.3%.

ד"ר טאובר, אורתופד מצא שבצווארו של התובע נותרה נכות קבועה בשיעור 7%. הוא העריך שהתובע סבל מ- 25 ימי אי כושר אחרי התאונה ואח"כ מעוד  חודשיים של נכות בשיעור 10%.

ד"ר בייזר, מומחה ברפואת אף אוזן גרון בדק את התובע וקבע שבתחומי מומחיותו לא נגרמה לו נכות. שמיעתו היא בגדר הנורמה. התובע טען שבתאונה נגרמה פגיעה במחיצת האף שמפריע לזרימת האוויר בעת נשימה, אלא שהמומחה מצא שלא תועדה פגיעה בפניו של התובע בעת התאונה וכבר לפני שנים רבות נפגע אפו של התובע בתגרה. דומה שהתובע מייחס לתאונה פגיעה נושנה באפו. התובע טען שהוא סובל מסחרחורת והמומחה מצא שהיא אינה נובעת מהאוזן הפנימית ויש אינדיקציות שהיא נובעת מהמח. לכן המליץ על הפניית התובע לבדיקת נוירולוג.

ד"ר אילן בלט, נוירולוג, העריך שלתובע נותרה נכות בשיעור 10% בשל סחרחורות. בסיכומיה מתמודדת הנתבעת עם חוות-דעתו בלשון רפה. לטענתה, לא היו למומחה הסברים לכך שלא היו בתיעוד הרפואי ממצאים נוירולוגיים, היא סבורה שאין זה סביר שהתובע סבל מבעיה רפואית ונמנע מפניה לטיפול במשך 4 שנים. היא מצביעה על-כך שהמומחה אישר שבניגוד לדברי התובע, זריקת וולטארן לא משפיעה על סחרחורת.

13. מחקירתו של ד"ר בלט עלה שסחרחורת עלולה לנבוע מהמערכת הוסטיבוראלית המרכזית (דהיינו, מפגיעה במח) או מהמערכת הוסטיבולארית הפריפריאלית (דהיינו, מפגיעה באוזן התיכונה). בעוד שבדרך כלל ניתן להוכיח או להפריך פוזיטיבית את הפגיעה באוזן לא ניתן לעשות כן בקשר לפגיעה במח. במקרה זה נשללה האפשרות שלתובע נגרמה פגיעה באוזן התיכונה. גם ד"ר בייזר וגם הוא מצאו אינדיקציות לפגיעה בבדיקת ENG.ד"ר בלט עצמו הצליח לאמת זאת גם בבדיקה הקלינית – שהיא "אובייקטיבית" – למשל, כאשר התובע נשאל בצורות שונות ומזויות שונות על אותו ענין, ותשובותיו היו עקביות. כך למשל, כאשר בודקים אותו, התגובות הגופניות שלו תואמות את תלונותיו – הוא מציג סימני מצוקה בהזדמנויות הצפויות ואינו מפגין אותן היכן שלא צריך. לכן, המומחה האמין לו, ולא שינה דעתו גם כשהועמד על כך שיתכן שהתובע אינו מהימן לגמרי (למשל, כשניסה לייחס ליקוי נושן לתאונה). המומחה תיאר את המגבלות הצפויות להופיע אצל התובע בעבודתו כספר, סחרחורת כאשר הוא מבצע תנועות מהירות או בזוויות שונות. זה גם מה שהתובע עצמו מתאר.

14. התובע טען שבעקבות התאונה התחוללה ירידה משמעותית בתפקודו. לפני התאונה הוא עבד כספר עצמאי, עבודה הכרוכה בשעות רבות של עמידה. בשל העדרויות רבות מהעבודה נקלע למצב כלכלי קשה, שכן התקשה בביצוע עבודתו. הוא החל להמנע מפעולות מקצועיות שונות – החלקות והארכות שיער – הכרוכות בעמידה ורכינה ממושכות, קצב עבודתו ירד ולכן איבד לקוחות והכנסה. לדעתו יש לפסול את צילומי החוקרים כמסמך חלקי המשקף רק חלק קצר ממיום עבודתו של התובע, או לפחות להמעיט במשקלם. לדעתו יש להעניק משקל מלא לנכויות הרפואיות ולהביא בחשבון שמדובר באדם לא צעיר (יליד 1970) שאין לו השכלה פורמאלית ואפשרויות העסקתו מוגבלות ומקצועו בעל אופי גופני. לכן, מבקש התובע שנכותו התפקודית תוערך כנכות של 25%. הנתבעת מפקפקת מאד במשמעות התפקודית של הנכות וחלק ניכר מסיכומי שני הצדדים (אשר אינם סימטריים) עוסקים בקשר בין הנכות לבין סוגי הפעילות שיכול התובע לעשות ולהכנסות שהפיק בעבר ויוכל להפיק בעתיד.

עבודת התובע מגבלות התפקוד שלו והפסדי הכנסותיו – טענות הצדדים

15. התובע הוא ספר עצמאי. לדבריו, עבודה זו כרוכה בעמידה וברכינה ממושכות ותנועות מהירות. הוא סיפר שמאז התאונה הוא מתקשה בביצוע עבודה זו. לעתים הוא חש כאבי צוואר שגם פוגעים ביכולתו להתרכז והוא נאלץ לשנות תנוחה ולעתים לערוך הפוגה בעבודה. לעתים הוא גם נתקף בסחרחורות. בעקבות התאונה הוא הפסיק לערוך הארכות והחלקות שיער מלאכותיות וקצב עבודתו ירד. מעגל לקוחותיו הצטמצם והכנסותיו פחתו בהדרגה.

לטענת התובע, לא תמיד הוא טרח ליטול תעודות מחלה מרופא או לשמור אותן ולא תמיד יכול היה לצאת לחופשות מחלה גם כשהיה זקוק להן. את הכנסותיו של בעבר הוא מעריך בסיכומיו לאורה של הכנסתו המדווחת לפני שנפצע. נקודת המוצע לחישוביו היא הכנסתו הממוצעת 4,714₪ בחודש – המשוערכת ל – 5,040₪. את הפסדיו בעבר הוא מעריך בהשוואה להכנסה זו. לחודש שבו לא עבר – 5,040 ₪, לחודשים שבהם קבע ד"ר טאובר נכות זמנית של 10% - 1,008₪ מאז, על ידי השוואת ההכנסה השנתית המדווחת להכנסה הממוצעת המשוערכת לפני התאונה – בשנת 2012, 27,192₪, בשנת 2013 – 52,092₪. בשנת 2014 – 52,920₪. בשנת 2015 – 28,416₪, עד יולי 2016 – 16,576₪. לעתיד, ועד גיל 70 מחשב התובע הפסדים לפי רמת ההכנסות שלו בשנת 2015 - 485,724₪.

16. הנתבעת אינה מאמינה לתובע. היא שלחה חוקרים פרטיים שעקבו אחריו בעבודתו. הם הסריטו עבודה זו ולא ניכרת בה כל מגבלה גלויה לעין. התובע אישר, שלא ניתן להבחין חיצונית במגבלותיו. הוא אף העיד שהוא מסתיר אותן מלקוחותיו. התובע העיד פלוני, מר וולקוב, שהיה כנטען עד לאפיזודה שבה סבל התובע ממצוקה בעת העבודה וסייע לו להגיע לטיפול רפואי. הנתבעת מתנתחת בפרטי פרטים את עדויות התובע בענין ואת עדותו של מר וולקוב, ומוצאת בהם פרכות וסתירות לרוב. היא מצביעה על שינויים שחלו בגרסת התובע מעת לעת, תוך הוספה הדרגתית של טענות חדשות - בתצהיר תשובות לשאלון, בתצהיר עדות ראשית ובחקירה הנגדית. היא מסיקה שהתובע לא ראוי לאמון ולמעשה לא חל שינוי בתפקודו מאז התאונה. בתצהיר תשובות לשאלון שנתן בשנת 2014 הוא טען רק שצמצם את מספר ימי ושעות העבודה. הוא לא טען שצמצם או הפסיק לבצע עבודות מסויימות לא הזכיר קושי בצביעת שיער, החלקתו או הארכתו. היא מפנה לתשובה שנתן במהלך המשפט שלגבי העבודות ה"קצרות" אין למגבלותיו כל השפעה, ועל כך שמר וולקוב העיד על כך שהוא מסתפר אצל התובע ברציפות (ובכך מפריך טענה על ירידה בזמינות או בהיקף הפעילות של התובע). עם התובע עבדו אנשים שונים שלא זומנו כעדים ובנוגע לעבודתם עמו סיפק התובע גרסאות סותרות. על פני עמודים רבים ובהדפסה צפופה מפרטת הנתבעת עשרות עניינים שבהם נתן התובע תשובות סותרות, או בלתי סבירות, התחמק ממתן תשובות, או שבא-כוחו הפריע לחקירה הנגדית תוך השמעת אמירות מטעות או מיתממות – בין השאר בניסיון להתחמק מהתמודדות עם מסמכים שהוא עצמו הגיש. מסקנתה מכל אלה היא, שאין להאמין לתובע ולטענותיו.

עבודת התובע מגבלות התפקוד שלו והפסדי הכנסותיו – ההכרעה

17. אין זה נדיר שקשה להעריך הפסדיו של עצמאי. להבדיל משכיר, אין גורם חיצוני המתעד את נוכחותו בעבודתה, את סוג פעילותו או את שכרו. לעתים, כל שיש לו על מנת להוכיח עובדות אלה, היא עדותו שלו, או מסמכים שונים המבוססים על הצהרותיו, כדיווחיו לרשויות המס. התובע היה ער לקשיים אלה ולכן ניסה לתמוך את טענותיו בעדותו של אדם שלטענתו נקלע במקרה לאפיזודה רפואית שבה נחשפה מצוקתו. ענין זה, שהוא שולי למדי במשפט, זכה בסופו של דבר ליותר התייחסות בסיכומי הנתבעת מאשר בסיכומי התובע עצמו.

18. צודקת הנתבעת המפרטת בסיכומיה אינספור עניינים שבהם סתירות ושינויי גרסה בטענות התובע בנוגע לנזקו. לא אמנה אותם כעת, שכן יש בהם כדי לטשטש את בהירותה של "התמונה הגדולה" הנחוצה לאומדן נזקי התובע. לדבריו, הכנסתו החודשית הממוצעת היתה בשנת 2012 - 1,641, בשנת 2013 - 669₪, בשנת 2014 - 630₪, ומראשית 2015 עד אמצע 2016 - 2,672₪. מכאן, שבמשך יותר מארבע שנים התמיד התובע לעבוד בעסק שכמעט ולא מייצר הכנסה פנויה. מצוקתו כה גדולה עד שנאלץ "לשבור" חסכונות. מספרים אלה מעמידים את בית-המשפט בפני שתי שאלות: האם הנכויות שנגרמו לתבוע בתאונה מצדיקות ירידה כה דרמטית בביצועיו העסקיים? האם סביר שאלה מספרי אמת? התשובה על שתי השאלות היא לאו מוחלט.

19. לתובע נקבעו נכויות קלות למדי בתחומי האורתופדיה והנוירולוגיה. הוא עצמו העיד שהוא מצליח להסתיר את מגבלותיו מלקוחותיו. ניתן היה לצפות שנכויות כאלה יאטו מעט את קצב עבודתו, יגרמו לו ליטול יותר הפסקות, או להמנע מתנועות מסויימות. הן יכולות להצדיק ירידה מסויימת בהכנסות, לא התרסקות עסקית מוחלטת. לתובע נכות רפואית של 16.3%. לטענתו, יש לה משמעות תפקודית של 25%, אלא שהוא מייחס לתאונה את הירידה הריאלית בהכנסתו. כך למשל, בשנת 2014 הוא איבד 87% מכושר השתכרותו בשל "נכות תפקודית של 25%... אפילו את חישובי הפסדיו לעתיד, עורך התובע לפי פחיתה של 47% מכושר ההשתכרות המקורי. טענות התובע אבסורדיות ולא מתיישבות זו עם זו. איני מאמין שהשפעת הנכות הרפואית שנגרמה לתובע מצדיקה ירידה כה דרמטית בהכנסתו.

20. האם נתוני ההכנסה שעליהם דיווח התובע אמינים? גם התשובה על-כך חד-משמעית שלילית. על פני הדברים, מספרים אלה פשוט אינם סבירים. מדובר במספרה גדולה, מודרנית ונאה למראה שבה כמה עמדות עבודה. בצילומים שערכו החוקרים ניכר שהיא פעילה ויש בה לקוחות. מעדותו של התובע עצמו עלה שבזמנים שונים עבדו בה גם אנשים נוספים חוץ ממנו. איני מאמין שאדם ימשיך להפעיל עסק כזה על מנת להפיק הכנסות כה זעירות. הדבר נכון לא רק לתקופה שאחרי התאונה, אלא גם לתקופה שלפניה, שבה דיווח התובע על הכנסה הקרובה לשכר המינימום. מי שהכנסותיו כה מעטות מצופה לצמצם מאד את הוצאותיו. התובע מפרנס משפחה, משלם 2500₪ בחודש משכנתא, מחזיק מכונית (אף שהוא גר 500 מ' ממקום עבודתו), נוסע לחו"ל מדי שנה (גם בשנה שבה "שבר חסכון" מחמת המחסור). היתכן? ההסבר שנתן, שאשתו משתכרת 9,000₪ בחודש, סותר את תקצירי שומות המס שהגיש – מהם עולה שהכנסת האשה אפסית או פעוטה. ההסבר האחר שנתן, שבתו (תלמידת תיכון בת 18 שעובדת עבודה חלקית) תורמת לפרנסת המשפחה אינו סביר. בוודאי שאינו רלבנטי לשנים שבהן היא היתה ממש ילדה. בקצרה, יש אי התאמה בולטת מאד בין מה שהעסק מרוויח ומה שמוציאה המשפחה. המסקנה הממשית היחידה שניתן להפיק היא שאין לתת אמון בנתוני ההכנסה המדווחים על-ידי התובע. הם לא סבירים ואם היו נכונים היה נאלץ לסגור את עסקו מזמן.

21. על רקע "תמונה גדולה" זו, אין טעם לעסוק ב"חישובים". אין תכלית בתרגיל חשבוני שבו מהוונים מכפלה של פיקציות. חישוב הנזק על ידי התובע מופרך. מסד הנתונים שלפיו נדרש בית-המשפט להעריך אם נגרם לו בכלל נזק – בלתי מהימן. אין ראיה מהימנה לכך שבפועל פחת כושר השתכרותו של התובע עד כה. להפך, למראית עין מתפקד הוא כרגיל ולקוחותיו אינם מבחינים בבעיה כלשהי. אין להוציא מכלל אפשרות שבעתיד תבוא נכותו לידי ביטוי ותפחית מהכנסתו, אך לא ניתן לחשב רכיב זה. לפיכך הוא יוערך גלובאלית (לרבות הפגיעה בזכויות סוציאליות) בסך 50,000₪.

עזרת הזולת בעבר ובעתיד

22. התובע טוען בסיכומיו שלפני התאונה, סייע לאשתו בפעולות שונות בניהול משק הבית ומאז התאונה לא רק שאינו יכול לעשות כן, אלא שהוא עצמו נעזר בה ובבני משפחה אחרים בעריכת קניות, בטיפול בילדים ובעבודות ניקיון. הוא מבקש שיפסק לו בשל כך פיצוי בסך 20,000₪ בעבר ובסך 30,000 בעתיד. לא מצאתי שהנתבעת התייחסה במישרין לטענות אלה, אף שהיא אינה נותנת אמון בכלל טענות התובע להפסדים. יש להודות, שלא מצאתי בסיס ממשי בראיות להוצאות כלשהן שהויצא התובע או לעזרה חריגה כלשהי שקיבל ממישהו. לצד זה, סביר להניח שסמוך לפציעתו – ובתקופה שבה סבל מנכות זמנית – סביר שנזקק לעזרה כלשהי החורגת מהמקובל מקרב בני משפחתו. בגינה נפסק לו פיצוי בסך 5,000₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

23. התובע מבקש 5,000 ₪ בגין טיפולים רפואיים, ייעוץ, פיזיותרפיה ורכישת תרופות, שרק על חלקם הציג קבלות. גם לטענה זו לא התייחסה הנתבעת בסיכומיה. הסכום נראה על פניו בגדר הסביר ולתובע נפסק פיצוי בסך 5,000₪ בראש נזק זה.

כאב וסבל

24. התובע ביקש 25,050₪ בהתאם לכללי החישוב הנוהגים לפי חוק הפיצויים והנתבעת לא חלקה על החישוב. לאור זאת נפסק לו הסכום המבוקש.

לסיכום

25. התביעה מתקבלת הנתבעת תשלם לתובע 85,050₪, שכ"ט עו"ד בסך 14,926₪ ואת האגרה.

ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ז, 28 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.