בשם המערערים - המערערים בעצמם

בשם המשיב 1 - עו"ד גלי נעמה בביש ועו"ד גריגורי דאנוביץ

בשם המשיבה 2 - עו"ד דניאל פסי

השופטת נטע רות

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (תיק תע"א 10197/08; השופטת אסנת רובוביץ – ברכש ונציגי הציבור עזרא חלילי ואהובה גנור) שבו נדחתה תביעת המערערים, עורכי דין בלשכה המשפטית במוסד לביטוח לאומי (להלן – המוסד או המוסד לביטוח לאומי), לקבלת תוספת משפטנים בשיעור 15% מכוח ההסכם הקיבוצי המיוחד, שנחתם ביום 4.12.06 בין מדינת ישראל לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן – התוספת; להלן - הסכם 2006 או ההסכם ולהלן – ההסתדרות).

רקע כללי

2. המשיב 1 הינו תאגיד סטטוטורי הפועל בהתאם לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי). מכוח סעיף 22(ב) לחוק זה חלים על עובדי המוסד תנאי עבודתם של עובדי המדינה. המוסד הינו "גוף מתוקצב" כמשמעו בחוק יסודות התקציב התשמ"ה – 1985 (להלן - חוק יסודות התקציב). משכך, חלות עליו גם הוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב האוסרות על מתן הטבות כספיות חורגות הקשורות לעבודה "אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר". זאת לצד הוראות סעיפים 29א ו-29ב לחוק יסודות התקציב שעניינן בדיקת "הסכם חורג" או "בטלות הסכם חורג".

3. המשיבה 2 (להלן – המדינה) הינה צד להסכמים קיבוציים ולהסדרים החלים על משפטנים ופרקליטים המועסקים בשירותה, החלים כאמור גם על משפטני המוסד. בנוסף, היא מפקחת על תנאי ההעסקה של המשפטנים בשירות הציבורי, לרבות משפטני המוסד על פי חוק יסודות התקציב, באמצעות הממונה על השכר באוצר (להלן – הממונה על השכר).

4. המערערת 1 התקבלה לעבודה כעורכת דין במוסד, ללא ניסיון קודם, ביום 20.12.2000 והיא החלה את העסקתה בחוזה מיוחד לפי תקנה 1(2) לתקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד) התש"ך – 1960. המערער 2 – התקבל לעבודה במוסד כעורך דין בחוזה מיוחד, גם הוא ללא ניסיון קודם, ביום 2.7.2000. שני המערערים נקלטו לעבודה בדרגה ב2' ושניהם היו בעלי תואר ראשון. זאת שעה שעל פי הוראות התקשי"ר, כפי שהיו בתוקף באותו מועד, ניתן היה לקלוט לעבודה משפטן בשירות המדינה, ללא ניסיון קודם בעל תואר ראשון, בדרגה ג' לכל היותר (דרגה הנמוכה בשלוש דרגות מן הדרגה שבה נקלטו המערערים לעבודה במוסד).

המערערת 1 קודמה לדרגה א' ביום 20.12.2002, לדרגה א1' – ביום 1.2.2005, לדרגה א2' – ביום 1.2.2007 וקיבלה קביעות ביום 20.12.2005.

המערער 2 קודם לדרגה א' ביום 1.7.2002, לדרגה א1' – ביום 1.7.2004, לדרגה א2' – ביום 1.7.2006 וקיבל קביעות ביום 2.7.2005.

5. אין חולק כי לשני המערערים לא שולמה התוספת מכוח הסכם 2006. זאת לטענת המשיבים, מחמת העובדה שאין בהסכם זה כדי לזכות את המערערים בקבלתה, נוכח המועד והדרגה שבה הם התקבלו לעבודה במוסד, וכן בשים לב לכך שהם נקלטו לעבודה בדרגה העולה על זו לה היו זכאים על פי הדין.

6. לצורך השלמת התמונה הצריכה להכרעה נסקור את הרקע להסכם 2006 ובכלל כך את ההסכמים שקדמו לו המתייחסים לתוספת, וכן את המחלוקות שהתגלעו בנוגע לאופן יישומם, שהובילו לכריתתו של הסכם 2006. הסכם שנועד בעיקרו להביא להפסקת תשלומה של התוספת למשפטנים בחוזה מיוחד, כפיצוי על העדר ביטחון תעסוקתי והעדר זכויות סוציאליות בתמורה לקידום בדרגות:

ביום 16.2.1979 נחתם הסכם קיבוצי בין המדינה, המעסיקים הציבוריים, ההסתדרות הכללית ואיגוד המשפטנים (להלן – הסכם 1979) אשר בסעיף 14 הימנו נקבע כי "ניתן להעסיק משפטנים בשירות המדינה בחוזים מיוחדים [ללא קביעות] על פי ההסדר הקבוע בנספח ג' להסכם זה". נספח ג' הנ"ל פרט שורה של תנאים, היוצרים הסדר ייחודי להעסקת משפטנים ב-"חוזה מיוחד" ובכלל אלה: תשלום פיצוי מיוחד (תוספת בשיעור של 15% בשל העדר קביעות והעדר זכויות סוציאליות). בנספח ג' נקבע, בין היתר, כך:

"ניתן יהיה להעסיק משפטן בשירות המדינה בחוזה מיוחד בהתאם להוראות הבאות:

1. המשפטן מתקבל למשרה שהדרגה הצמודה לה היא ה' עד ב' בדירוג המשפטנים.
2. משך החוזה המיוחד הוא לשלוש שנים שניתן יהיה להאריכו פעם אחת בלבד לתקופה נוספת של 2 שנים.
3. שכר המשפטן המועסק בחוזה המיוחד יהיה שכר כולל ויורכב מן השכר (לרבות תוספת ההופעה) המגיע למשפטן בדרגתו המועסק בשירות המדינה על פי כתב מינוי בתוספת של 15% כפיצוי על אי הקביעות והעדר זכויות סוציאליות...
4. השירות על פי החוזה המיוחד לא יישא זכות לגמלאות.
5. עם תום תקופת העסקתו של משפטן על פי החוזה המיוחד לא תהיה כל חובה על המדינה להמשיך ולהעסיקו. משפטן כאמור אשר יבקש להמשיך לשרת בשירות המדינה והמשרד יסכים להעסיקו, יוכל להתקבל לשירות אם יבחר במכרז פנימי. נבחר משפטן כאמור – הוא יחשב כעובד חדש ויחולו עליו כל הכללים המקובלים לקבלת עובד חדש לשירות המדינה." (ההדגשות מכאן ולהלן שלי נ.ר.).

7. הסכם 1979 לא הופעל בשעתו, למעט מקרים בודדים. לפיכך, בהמשך לפניות ההסתדרות (איגוד המשפטנים) סוכם בין הצדדים לו על תשלום התוספת, כמפורט בהודעה מטעם נציבות שירות המדינה מיום 31.12.2000 (להלן "הסדר 2000"). הסדר שקבע את הזכאות לתוספת למשפטנים בדרגות ד'-ב' בלבד החל משנת 1999 לאמור:

"הנדון: תוספת 15% למשפטנים בדרגות ד'- ב'

בהתאם לסיכום עם הממונה על השכר ואיגוד המשפטנים תופעל תוספת של 15% כפיצוי על היעדר קביעות, לעובדים העונים על הדרישות הבאות:

החל מיום 1.1.1999, משפטן המועסק בחוזה מיוחד לפי תקנה 1(2) לתקנות שירות המדינה (מינויים)(חוזה מיוחד) התש"ך – 1960 וכל עוד הינו מדורג בדרגות ד'-ב' בדירוג המשפטנים (לפי המוקדם) יהיה זכאי לתוספת.

במועד העברת העובד להרשאה להעסקה לשעה (תקופת ניסיון) או לכתב הרשאה (מעמד זמני) או למעמד קבוע או במועד העלאת העובד בדרגה לדרגה ב1, ייפסק תשלום התוספת".

החלת ההסדר האמור הותנתה בחתימה על כתב ויתור על פיו מוותר העובד על תשלום התוספת לתקופה שקדמה ליום 1.1.1999.

8. לאחר גיבושו של הסדר 2000 הוגשו מספר תביעות על ידי עובדים שהתייחסו ל-3 נושאים עיקריים: תשלום התוספת רטרואקטיבית, למשפטנים שנקלטו לעבודה בחוזה מיוחד לפני 1.1.99 ולא קיבלו את התוספת מכוח הסכם 1979 לפני המועד האמור; תשלום התוספת למשפטנים שדרגתם עלתה על דרגה ב' וכן, תשלום התוספת ללא צורך בחתימה על כתב ויתור (שהיווה חלק מהסדר 2000). תביעות אלה התבררו באופן מאוחד בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים (תיק עב' (י-ם) 1933/01 ירון מינטקביץ ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (להלן – עניין מינטקביץ).

9. במהלך הדיון בעניין מינטקביץ הגיעו המדינה וההסתדרות להסכמה בדבר המשך התשלום של התוספת גם כאשר דרגת העובד הייתה מעל דרגה ב' וזאת, עד למתן פסק דין או עד לקבלת החלטה אחרת, אם תתקבל. (ההסכמה כאמור עוגנה בחוזר נש"ם מיום 16.7.02). משכך, השאלה המרכזית שבה נדרש בית הדין להכריע, בסופו של יום, בעניין מינטקביץ נגעה לזכאות העובדים בחוזה מיוחד לתשלום התוספת בעבור התקופה שקדמה ליום 1.1.99.

10. ביום 4.12.06, טרם לסיום הדיון בעניין מינטקביץ, נחתם בין המדינה ההסתדרות (איגוד המשפטנים) וארגון הפרקליטים בשירות המדינה הסכם קיבוצי מיוחד (הסכם 2006) אשר ביטל את ההסדר בדבר תשלום התוספת כאמור בהסכם 1979, וזאת החל מיום 1.12.2006 (סעיף 8 להסכם 2006). עם זאת, נקבעו בו "הוראות מעבר" שלפיהן, משפטן שהועסק בשירות המדינה בחוזה מיוחד, בתקופה שבין 1.1.1999 ועד ליום 1.12.2006 או בחלקה, והיה זכאי לתוספת 15% מכוח הסדר 2000, יוסיף להיות זכאי לה עד לתום 5 שנים מהיום הראשון שבגינו קיבל את התשלום, או עד ליום קבלת דרגה א1' או עד ליום קבלת כתב מינוי, לפי המוקדם מבין אלה (סעיפים 9.1, 9.2.1 להסכם 2006).

בנוסף, סעיף 9.3 להסכם 2006 קבע את הזכאות לתוספת
ל-"משפטנים/פרקליטים שנקלטו לעבודה בשנים 2000-2006 בחוזה מיוחד [טווח השנים שבהם נקלטו המערערים לעבודה במוסד]" וכך נכתב בו:

"9.3.1. על אף האמור בסעיף 8 לעיל, מוסכם, כי משפטן או פרקליט שבשנת 2000 נקלט בשירות המדינה בחוזה מיוחד ושובץ בדרגה ב1 בדירוג המשפטנים/הפרקליטים יהיה זכאי לתוספת 15% עד תום ארבע שנים מהיום הראשון שבגינו קיבל התשלום, או עד ליום קבלת דרגה א1 בדירוג המשפטנים/ הפרקליטים או עד קבלת כתב מינוי או כתב הרשאה כהגדרתם בחוק שירות המדינה (מינויים) התשי"ט – 1959 ובתקשי"ר, הכל לפי המועד המוקדם מבין אלה;

9.3.2. על אף האמור בסעיף 8 לעיל, מוסכם, כי משפטן או פרקליט, שבשנת 2001 נקלט בשירות המדינה בחוזה מיוחד יהיה זכאי כדלקמן:

• • • 1. אם שובץ בקליטתו בדרגה ב1 בדירוג המשפטנים/פרקליטים, זכאי יהיה לתוספת 15% עד תום שלוש שנים מהיום הראשון שבגינו קיבל התשלום, או עד ליום קבלת דרגה א1 בדירוג הפרקליטים/המשפטנים או עד קבלת כתב מינוי או הרשאה, כהגדרתם בחוק שירות המדינה (מינויים) התשי"ט – 1959 ובתקשי"ר; הכל לפי המועד המוקדם מבין אלה;
      2. אם שובץ בקליטתו בדרגה ב2 בדירוג המשפטנים/הפרקליטים, זכאי יהיה לתוספת 15% עד תום שנתיים מהיום הראשון שבגינו קיבל התשלום או עד ליום קבלת דרגה א1 בדירוג הפרקליטים/המשפטנים או עד קבלת כתב מינוי או כתב הרשאה, כהגדרתם בחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט – 1959 ובתקשי"ר, הכל לפי המועד המוקדם מבין אלה;"

11. אשר לבסיס השכר שעל פיו יש לחשב את התוספת נקבע בהסכם כי הוא יתייחס ל-"שכר המשולב, תוספת הופעה (לזכאים), תוספת משפטנים/פרקליטים, תמריץ למשפטנים/ פרקליטים וגמול/י השתלמות (לזכאים)".

12. כנגד ההסכמה לביטול התוספת (בכפוף להוראות המעבר כאמור) נקבעו בהסכם 2006 הוראות מטיבות (בהשוואה למצב שהיה לפני הסכם 2006) בנוגע לקידום משפטנים ופרקליטים בדרגות ובכלל כך נקבע כי עובדים בעלי תואר ראשון, אשר יתקבלו לשירות המדינה החל מן "המועד הקובע" (1.12.06), ללא ניסיון מקצועי קודם (כפי שהיה בעניינם של המערערים) ידורגו בדרגה ב' בדירוג המשפטנים [במקום דרגה ג' כפי שהיה בעבר] וכי עובדים בעלי תואר שני או שלישי במשפטים, המתקבלים לשירות המדינה ללא ניסיון, החל מן "המועד הקובע" - ידורגו בדרגה ב1'. כמו כן הוסכם על שיפור במסלול הקידום בדרגות במהלך תקופת ההעסקה בשירות המדינה.

13. הסכם 2006 הוחל גם על משפטנים עובדי המוסד אשר תנאי העסקתם דומים לאלה של עובדי המדינה, לפי סעיף 22(ב) לחוק הביטוח הלאומי.

14. ביום 22.4.09 ניתן פסק הדין בבית הדין האזורי בעניין מינטקביץ שבו נקבע כי התובעים באותו הליך, אשר הועסקו בחוזה מיוחד במדינה במשך 3 שנים, זכאים לתשלום התוספת החל מיום 16.2.1979, בכפוף למועד תחילת עבודתם בשירות המדינה. 

15. המדינה השיגה על פסק הדין שניתן בעניין מינטקביץ בפני בית דין זה וערעורה התקבל. במסגרת פסק הדין שניתן בערעור, ביום 17.10.10, בוטל פסק דינו של בית הדין האזורי, נוכח הקביעה כי לא היה די בעצם ההעסקה בחוזה מיוחד למשך שלוש שנים כדי לזכות באופן אוטומטי בתשלום התוספת טרם ליום 1.1.99. זאת כל עוד לא הוכח כי התקיימו בעובד כל התנאים שבסעיף 14 ובנספח ג' להסכם 1979 ובכלל אלה: העסקה בדרגות מסוימות בלבד; התקשרות מראש למשך 3 שנים; העסקה בשכר כולל והסכמה שהשירות לא יישא זכאות לגמלאות.

16. ביום 4.1.09, טרם שניתן פסק הדין בעניין מינטקביץ, הגישו המערערים את תביעתם לבית הדין האזורי הנוגעת בעיקרה לפרשנותן ולאופן יישומן של הוראות המעבר שבהסכם 2006 אשר על פי לשונן לפחות, לא החילו את הזכאות לתוספת על משפטנים, דוגמת המערערים, שנקלטו לעבודה בשנת 2000 בדרגה ב2'.

17. על פי הראיות שהוצגו בפני בית הדין האזורי (אשר לא נסתרו) במועד שבו נערך הסכם 2006 (שהוחל גם על משפטני המוסד) טרם נודע לממונה על השכר על קליטתם של פרקליטים/משפטנים למוסד לביטוח לאומי במתח דרגות שחרג באופן משמעותי מן הנהוג בשירות המדינה. זאת, כפי שאירע במקרה של המערערים שנקלטו כאמור לעבודה במוסד בשנת 2000 בדרגה ב2'. דרגה שעלתה בשלוש דרגות על הדרגה הגבוהה ביותר שבה ניתן היה לקלוט משפטן בשירות המדינה בעל תואר ראשון וללא ניסיון קודם. כפועל יוצא מכך, גובה השכר התחילי ששולם למערערים עלה ב-25% על גובה השכר ששולם לעובד מקביל שנקלט לעבודה באותה תקופה בשירות המדינה והיה בעל אותם נתוני ותק והשכלה כשל המערערים.

18. אין חולק כי המערערים לא קיבלו את התוספת, לא מחמת הסכם ההעסקה החורג כאמור, אלא לאור לשונו של הסכם 2006 על פי פשוטה. דהיינו - נוכח העובדה שהוראות המעבר שקבעו את הזכאות לתוספת לא התייחסו לפרקליטים/משפטנים שהתקבלו לעבודה בשירות המדינה בשנת 2000 בדרגה ב2'. מאידך על פי הוראות המעבר כאמור, פרקליטים/משפטנים שהתקבלו לעבודה בשירות המדינה בשנת 2001 בדרגה ב2' (הדרגה שבה נקלטו המערערים לעבודה במוסד) או פרקליטים שנקלטו לעבודה בשנת 2000 (השנה שבה נקלטו המערערים) בדרגה ב1' היו זכאים לתוספת. זאת מכוח סעיף 9.3.2.2 ו- 9.3.1 להסכם 2006.

19. על רקע האמור, הוגשה אפוא תביעת המערערים לבית הדין האזורי. שכן, לפי טענתם, הם הופלו לרעה בהשוואה לעובדים שהתקבלו לעבודה בדרגה ב1' באותה שנה שבה התקבלו הם או בהשוואה לעובדים שהתקבלו בדרגה ב2' בשנת 2001. בנוסף ובזיקה לכך נטען כי אי הכללת העובדים אשר נקלטו לעבודה בשנת 2000 בדרגה ב2' בגדר הזכאים לתוספת מקורו ב-"השמטה מקרית" בהסכם 2006 אשר מן הראוי לתקנה על מנת למנוע אפליה.

20. כתב התביעה שהוגש על ידי המערערים לבית הדין האזורי כוון נגד המוסד לביטוח לאומי ונגד הצדדים להסכם 2006: ההסתדרות והמדינה ובמסגרתו עתרו המערערים בתחילה לסעד הצהרתי הקובע את זכאותם לתשלום התוספת. בהמשך ועל פי החלטה שניתנה בעניין זה הודיעו המערערים על כימות התביעה כך שתביעתה של המערערת 1 הועמדה על סך של 72,977 ₪ ואילו תביעתו של המערער 2 – הועמדה על סך של 68,770 ₪.

21. עמדת המדינה והמוסד, במסגרת ההליך בבית הדין האזורי הייתה - כי המערערים אינם זכאים לתוספת, הן לאור לשונו הברורה והמפורשת של הסכם 2006 והן לאור תכליתו: להביא להפסקת תשלומה כנגד קידום בדרגות. זאת, תוך הסדרה של "הוראות מעבר" שנועדו למנוע פערים בשכר בין עובדים בחוזה מיוחד (שהחלו את העסקתם בשנת 1999) לבין עובדים שנקלטו לעבודה לאחר מכן עד לשנת 2002. בנוסף נטען כי מאחר שהמערערים נקלטו לעבודתם בדרגה חורגת, העולה בשלוש דרגות על הדרגה הגבוהה ביותר שבה ניתן היה לקלוט בשעתו עובד בשירות המדינה בעל נתונים דומים ולכן גם זכו לתוספות שכר חורגות - הרי שדי בטעם זה לבדו להצדיק את דחיית התביעה.

22. ההסתדרות אימצה את עמדת המדינה והמוסד, בכל הנוגע לפרשנותו של הסכם 2006. במסגרת כתב ההגנה שהגישה ההסתדרות לבית הדין האזורי נטען כי המערערים "אשר התקבלו לעבודה בדרגה ב2' אינם עומדים בתנאים שנקבעו בהסכם ולכן אינם זכאים לתשלום התוספת" (ר' סעיף 32 לכתב ההגנה של ההסתדרות; נספח 3 לתיק המוצגים של המוסד בערעור). עוד נטען על ידי ההסתדרות כי "מטרת סעיף 9.3 בהסכם הייתה השוואת הזכאות לתוספת של עובד המתקדם בתוך השירות (מאחר שנקלט באחת הדרגות ד-ב) והמשיך לקבל את התוספת גם כאשר התקדם לדרגה ב1 ומעלה ושל עובד המתקבל מחוץ לשירות המדינה בדרגה ב1 ומעלה". בהמשך ובהסכמת הצדדים נמחקה התביעה נגד ההסתדרות, משלא התבקש כלפיה סעד אופרטיבי.

23. המערערים ויתרו ביוזמתם על הגשת תצהירים מטעמם, מאחר ולטענתם המחלוקת הייתה בעיקרה משפטית. המדינה הגישה תצהיר שנערך על ידי מרכזת בכירה באגף שכר והסכמי עבודה במשרד האוצר הגב' לידור סבתו (להלן - סבתו). הגב' סבתו נחקרה על תצהירה על ידי המערערים. עדותה, אשר התייחסה בהרחבה לנושא חריגת השכר ולאי הידיעה אודותיה של הממונה על השכר באוצר (עד להגשת התביעה על ידי המערערים) – אומצה, ללא סייג, על ידי בית הדין האזורי.

פסק דינו של בית הדין האזורי

24. בית הדין האזורי קיבל את טענת המשיבים, שלפיה הרציונל שעמד בבסיסו של הסכם 2006, היה ביטול התוספת תמורת קידום מהיר יותר בדרגות וכן, הענקת דרגה תחילית גבוהה מבעבר.

25. בנוסף, קיבל בית הדין האזורי את ההסבר שניתן על ידי המשיבים בנוגע לרציונל של "הוראות המעבר" שבהסכם 2006, להשוות את תנאי ההעסקה של עובדים בחוזה מיוחד, שנקלטו לעבודה בשנת 1999 והתקדמו בדרגות בתוך השירות, לאלה של העובדים שנקלטו לעבודה בחוזה מיוחד החל משנת 2000 ועד לשנת 2002, וכך כתב:

"משהתברר כי עלול להיווצר מצב שבו עובד שנקלט לעבודה בשנת 1999 בדרגה ב' – שהיא הדרגה הגבוהה ביותר המזכה בתוספת על פי ההסדר, ומקבל את התוספת, ממשיך לקבלה גם עת מגיע בשנת 2000 לדרגה ב1' – שהיא הדרגה הגבוהה ביותר אליה יוכל להגיע בשנת 2000 ואילו עובד הנקלט מלכתחילה בשנת 2000 בדרגה ב1' אינו מקבל את התוספת, הגם ששניהם באותה דרגה בו זמנית, הוחלט במסגרת הוראות סעיף 9.3 להסכם 2006 להשוות בין שני המקרים. זהו, לטענת הנתבעים, הרציונל שעמד בבסיס הוראת סעיף 9.3 להסכם 2006 והוא אינו רלוונטי לגבי התובעים. שכן בשנת 2000 היו כבר בדרגה ב2'.

יוסבר עוד כי אותו עובד שהתקבל בשנת 1999 בדרגה ב' – שהיא הגבוהה ביותר המזכה בתוספת – יוכל להגיע לדרגה ב2' לכל המוקדם בשנת 2001, ומכאן שסעיף 9.3.2.2 להסכם 2006 משווה תנאי עובד זה לתנאי עובד שנקלט לעבודה בשנת 2001 בדרגה ב2'.

לנוכח האמור, לטעמנו יש הגיון בכך שההסכם שותק לגבי עובד שנקלט בדרגה ב2' בשנת 2000 – שהרי אין עובד מקביל, אשר יכול היה להיות זכאי לתוספת ולהגיע לדרגה ב2' בשנת 2000. על מנת שבשנת 2000 יגיע עובד לדרגה ב2', היה עליו להיות בשנת 1999 בדרגה ב1' לפחות וכאמור בהסדרים בין הצדדים, התוספת לא שולמה בשנת 1999 למשפטן שהיה באותה עת בדרגה ב1'...

לסיכום: הסכם 2006 לא התכוון להרחיב את היקף המשפטנים הזכאים לתוספת מכוח הסדר העבר. נהפוך הוא – עניינו של הסכם 2006 הוא ביטול תשלום התוספת. עם זאת, כפי שהובהר על ידי הנתבעים, והן על ידי איגוד המשפטנים וההסתדרות, נקבעו 'הוראות מעבר' להמשך התשלום, למשך תקופה מסוימת, תוך הוספת סעיפים אשר מטרתם למנוע מצב של תנאי שכר שונים באותה עת, בין שני עובדים המדורגים באותה דרגה."

על רקע האמור, דחה בית הדין האזורי את טענת האפליה שהעלו המערערים ובנוסף קבע כי בכל מקרה, על פי הפסיקה יש להימנע, ככל האפשר, מלהתערב בתוכנו של הסכם קיבוצי כפי שמבקשים המערערים כי יעשה.

26. בית הדין האזורי דחה גם את טענת המערערים שלפיה, אי הכללת משפטנים שנקלטו לעבודה בשנת 2000 בדרגה ב2' בגדר הזכאים לתוספת לפי הסכם 2006 היה פועל יוצא של "השמטה מקרית". בעניין זה הוסיף בית הדין ופירט כי המערערים לא הציגו "מסמכים אשר קדמו לחתימת ההסכם ואשר יש בהם כדי ללמד על רוח הדברים בשלב המשא ומתן לחתימה על ההסכם ולא ביקשו לזמן עדים כלשהם בתיק זה" וכי מכתבו של יו"ר איגוד המשפטנים מיום 25.3.07, שהוצג במהלך ההליכים והופנה אל סגן בכיר לממונה על השכר מר עוזיאלי אינו תומך בטענתם בדבר "השמטה מקרית". זאת נוכח האמור בכתב ההגנה של ההסתדרות ומשההסתדרות גם לא הגיבה בשעתו למכתב התשובה של מר עוזיאלי אשר הבהיר את עמדת המדינה שלפיה, אין מדובר בהשמטה.

27. בנוסף, קבע בית הדין האזורי כי המערערים לא הביאו ראיות לסתירת הגרסה של העדה מטעם המדינה הגב' סבתו שלפיה, הדרגה שבה הם נקלטו לעבודה במוסד (ב2'), ללא ניסיון קודם, הייתה גבוהה בשלוש דרגות מן הדרגה שבה היה אמור להיקלט משפטן באותה תקופה בשירות המדינה ובמוסד (ג') לפי סעיף 23.22 לתקש"יר. זאת באופן "שהוביל לתשלום שכר גבוה יותר לתובעים, שהינו בגדר חריגת שכר. שכן, הוא שולם להם ללא אישור הממונה על השכר".

הוסיף בית הדין האזורי וקבע באותו הקשר כי טענת המערערים שלפיה, הקליטה לעבודה במוסד בדרגה תחילית ב2' הייתה בגדר "נוהג" מזה שנים רבות – הן לפני קבלתם לעבודה והן לאחריה - לא הוכחה ומכל מקום, אין בה "לגבור" על חריגה מן השכר. שכן, "אפילו חריגת שכר משולמת במשך תקופה ארוכה ולעובדים רבים, ללא ידיעתו ואישורו של הממונה על השכר, אין בכך כדי להפוך את חריגת השכר לנוהג אשר יש בו כדי 'להכשיר' את חריגת השכר".

עוד נקבע כי על פי הגרסה, שלא נסתרה, של העדה מטעם המדינה, הממונה על השכר הסכים, לפנים משורת הדין, שלא לדרוש מעובדי המוסד להשיב תוספות שכר ששולמו להם ביתר בשל דרגה תחילית חורגת. זאת למרות ששכר המערערים היה גבוה בכ– 25% מהשכר שהיה אמור להיות משולם להם לו היו נקלטים בדרגה ג', בהתאם להוראות הדין. בית הדין קיבל בהקשר זה את ההסבר שניתן על ידי הגב' סבתו שלפיו "לא היתה דרישה להשבת הכספים כאמור, על מנת למנוע 'טלטלה גדולה בארגון'... ובשל התחייבות המוסד לביטוח לאומי כי מהיום והלאה קליטת העובדים תהיה בדרגה ב'".

יחד עם זאת, ציין בית הדין האזורי בשולי הדברים כי "טענת המדינה בדבר העובדה ששולם לתובעים שכר חורג בשל קליטתם בדרגה גבוהה – אין בה כשלעצמה כדי להצדיק דחיית תביעת התובעים, שכן לא הובאו בפנינו נתונים בדבר גובה השכר החורג ששולם לתובעים לעומת סכומי תוספת 15%".

28. אשר לטענת האפליה, שמקורה בכך שהממונה על השכר לא דרש השבת כספים גם ממשפטנים שנקלטו לעבודה במוסד בדרגה תחילית חורגת (ב2') בשנת 2001 וקיבלו את התוספת - קבע בית הדין האזורי כי "אין בעובדה ששכר שולם באופן חורג ובניגוד לחוק יסודות התקציב...לעובד אחד, כדי להכשיר תשלום חורג לעובד אחר" וכן כי "לא הוכח ואף לא נטען כי היו פרקליטים אחרים במוסד אשר התקבלו בשנת 2000 בדרגה ב2' וקיבלו את התוספת או אשר עלו בשנת 2000 לדרגה ב2' וקיבלו את התוספת".

טענות הצדדים בערעור

טענות המערערים

29. המערערים השיגו על פסק דינו של בית הדין האזורי. לטענתם: לא היה מקום לדחות את הטענות בדבר אפליה והשמטה מקרית; בית הדין האזורי נתפס לכלל טעות משלא בחן את האופן שבו יושמו הוראותיו של הסכם 2006 הלכה למעשה, המלמד על קיפוח המערערים, בהשוואה לעובדים שנקלטו לעבודה במוסד בשנת 2000 בדרגה ב1' או לעובדים שנקלטו לעבודה במוסד בשנת 2001 בדרגה ב2'; בית הדין לא יישם נכונה את ההלכה בעניין התערבות בהסכם קיבוצי במקרה של פגיעה בשוויון והוא נתפס לכלל טעות עת שאימץ את הרציונל של ההסכם לו טענו המשיבים. זאת בשים לב לכך שבפועל שולמה התוספת גם למשפטני המוסד שהתקבלו לעבודה בדרגה ב2' ללא ותק קודם החל משנת 2001 ואילך. חודשים ספורים לאחר שהתקבלו המערערים לעבודה במוסד. עוד נטען כי לא היה מקום לאמץ את עמדת המשיבים בנוגע לרציונל של ההסכם, משלא הובאו ראיות לתמיכתה, למעט עדות שמועה של העדה מטעם המדינה שלא הייתה שותפה למו"מ שהוביל לכריתתו של הסכם 2006 וכן, כי לא ניתן המשקל הראוי למכתבו של יו"ר איגוד המשפטנים, שממנו עולה כי שתיקת ההסכם בנוגע למשפטנים שנקלטו בדרגה ב2' בשנת 2000 מקורה ב-"השמטה מקרית".

בנוסף נטען כי עמדת המדינה שלפיה, המערערים התקבלו לעבודה בדרגה גבוהה מזו של יתר המשפטנים במדינה באותן שנים לא הוכחה, משלא הוגשו מסמכים בעניין זה; כי קליטתם של משפטנים בדרגה ב2' הייתה בבחינת "נוהג" שהשתרש במוסד; כי משבית הדין האזורי קבע כי אין בטענות המשיבים בעניין חריגות השכר כדי להצדיק את הדחייה של התביעה הרי שלא היה מקום ליתן להן משקל לצורך ההכרעה בה; כי הממונה על השכר לא דרש השבת סכומים כלשהם ממשפטני המוסד או שינוי דרגות ובכך זנח את טענותיו בהקשר זה.

טענות המשיבים

30. המוסד צידד בפסק דינו של בית הדין האזורי וכן טען כי הערעור מתייחס בעיקרו לקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי, לרבות הקביעה שלפיה קליטת המערערים לעבודה בדרגה תחילית ב2' מהווה חריגת שכר; כי המשיבים הציגו ראיות לתמיכת הטענות הנוגעות לתכליתו של הסכם 2006 ובכלל אלה: כתב ההגנה של ההסתדרות, תצהיר הגב' סבתו ועדותה בחקירה הנגדית וכן, מכתבו של סגן בכיר לממונה על השכר מר עוזיאלי אשר הבהיר את עמדת המדינה בהקשר זה בזמן אמת. זאת שעה שהמערערים לא הציגו ראיות מטעמם. כן נטען כי קיים שוני רלוונטי בין המערערים לבין קבוצות ההשוואה שאליהן הם מתייחסים (פרקליטים שהתקבלו לעבודה בשנת 2000 בדרגה ב1' או פרקליטים שהתקבלו לעבודה בשנת 2001 בדרגה ב2'). זאת בשים לב לתכליות שעמדו בבסיס הסכם 2006, כפי שעמד עליהן בית הדין האזורי; כי קבוצת ההשוואה היחידה הרלוונטית ביחס למערערים היא זו של הפרקליטים שהתקבלו לעבודה בשנת 2000 וכי המערערים לא הופלו לעומתה; כי האפליה לה טוענים המערערים אינה קשורה למאפיין הנוגע לזהות המערערים ומשכך - אף לו הייתה אפליה הרי שלא היה בה להצדיק התערבות בהסכם קיבוצי; כי במסגרת פסק הדין שניתן בעניין מינטקביץ, שהתייחס לאותה תוספת, קבע בית דין זה כי העובדה שמשפטנים מסוימים אינם נכללים בגדר הזכאים לה לעומת אחרים שנקלטו לעבודה באותן שנים שכן היו זכאים לה - איננה מהווה אפליה או חוסר תום לב.

31. המדינה הצטרפה לטענות המוסד ותמכה אף היא בפסק הדין ובטעמיו. בנוסף היא טענה כי הסכם 2006 נותן ביטוי לפשרה שהושגה בין המדינה לבין ההסתדרות, כאשר העוגן לפשרה זו הוא הסדר 2000 שלפיו, אין קמה זכאות לתוספת מעבר לדרגה ב'. עמדה שאף אושרה בפסק הדין בעניין מינטקביץ; כי הזכאות לקבלת התוספת לבעלי דרגות גבוהות יותר נוצרה כחלק מפשרה בין הצדדים ליחסי העבודה לפני מתן פסק דין מינטקביץ על מנת להביא לביטול סופי של הזכאות לה; כי תשלום התוספת למערערים עלול להביא להרחבת ההסדר לו כיוונו הצדדים להסכם 2006 וכן, להעמיד את המערערים במצב טוב יותר ממצבם של משפטנים במדינה שנקלטו לעבודה כדין בשנת 2000 (בדרגה ג') או ממשפטנים שנקלטו לשירות המדינה כדין בשנים 1999 ו-2000. כן נטען כי מתן פיצוי למשיבים בגובה התוספת יוביל לדרישה דומה של משפטנים בשירות המדינה ובהמשך גם של פרקליטים ומשפטנים המועסקים ברשויות המקומיות וכי לו היו המערערים נקלטים כדין, על פי דרגות השכר המקובלות וללא חריגה מהן - הרי שניתן היה לשלם להם את התוספת על פי ההסכם. זאת שעה שנכון להיום מבקשים המערערים למעשה "להנות מכל העולמות": גם מחריגת שכר וגם מתשלום התוספת בהתבסס על שכר חורג זה.

הכרעה

32. נקדים ונציין כי לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת כלל החומר המצוי בתיק, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. במסגרת ההכרעה נעמוד תחילה על התשתית העובדתית הרלוונטית, כפי שהיא נקבעה על ידי בית הדין האזורי ועל העדר ההצדקה להתערב בה. בהמשך נבחן אחת לאחת את השאלות הבאות הצריכות להכרעה:

• האם הסכם 2006 אכן טומן בחובו אפליה ביחס למשפטנים שהתקבלו לעבודה בשנת 2000 בדרגה ב2'?
• ככל שמדובר באפליה כאמור, האם יש בה להצדיק התערבות של בית הדין בתוכנו של הסכם 2006 ובאיזה אופן?
• ככל שתתקבלנה הטענות כי מדובר בהסכם מפלה המחייב את התערבותו של בית הדין, באופן לו טענו המערערים – האם יהיה בכך כדי להוביל לקבלת תביעתם לתשלום התוספת. זאת נוכח הקביעה שלפיה, המערערים נקלטו לעבודה במוסד בדרגה ב2', שלא כדין, ונהנו אגב כך מתוספות שכר חורגות משמעותיות.

העדר הצדקה להתערבות בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי

33. כפי האמור, לא ראינו כל הצדקה להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי שלפיה, המערערים נקלטו לעבודה בדרגה גבוהה בשלוש דרגות מזו לה היו זכאים במועד קליטתם על פי התקשי"ר ומזו שבה נקלטו משפטנים בשירות המדינה שהיו בעלי ותק והשכלה דומים לאלה של המערערים. זאת ללא קבלת אישור לחריגה כאמור מן הממונה על השכר ובלא שהממונה ידע בזמן אמת על חריגה זו עד להגשת התביעה על ידי המערערים. הדבר נתמך בעדותה של העדה מטעם המדינה הגב' סבתו אשר בית הדין האזורי לא ראה מקום לפקפק בנכונותה, כאשר המערערים מנגד לא הביאו ראיות לסתור אותה.

בנוסף, לא ראינו מקום להתערב בקביעה העובדתית שלפיה, הממונה על השכר לא דרש השבה של תוספות שכר חורגות ממשפטני המוסד על מנת למנוע זעזועים במוסד ובתמורה להתחייבות המוסד להימנע מחריגות שכר בעתיד. זאת נוכח הכלל הנקוט שלפיו, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאי עובדה אלא במקרים חריגים ומשהמערערים לא הצביעו על טעמים המצדיקים חריגה מכלל זה במקרה כאן. מה גם שעולה מתוך העיון בתיק בית הדין האזורי כי מדובר בקביעות עובדתיות המעוגנות היטב בחומר הראיות.

34. כך גם המסקנה של בית הדין האזורי שלפיה, העובדה שלשון ההסכם כפשוטה איננה מחילה את הזכאות לתוספת על משפטנים שנקלטו לעבודה בשנת 2000 בדרגה ב2' איננה פרי "השמטה מקרית" מקפלת בתוכה שורה של קביעות עובדתיות שלא ראינו הצדקה להתערב בהן מאותם טעמים. קביעות הנוגעות לנסיבות שהובילו לכריתת ההסכם; להסכמים ולהסדרים קודמים שהיו בין הצדדים לו, לאופן יישומם; להתנהגות הצדדים לאחר כריתתו של הסכם 2006; לחילופי המכתבים בין יו"ר איגוד המשפטנים לבין הממונה על השכר וכן, לעמדת ההסתדרות והמדינה בכתבי בי-דין שהוגשו לבית הדין האזורי בהליך זה. על רקע דברינו אלה נותר אפוא להכריע ביתר השאלות שפורטו לעיל.

האם הוראות המעבר או "קו פרשת המים" שהותוו בהסכם 2006 הוכתמו באפליה?

35. לשונו של הסכם 2006 מדברת בעד עצמה ועולה מתוכה, מניה וביה, כוונה להביא לביטול התוספת בתמורה לקידום בדרגות ובכפוף לקביעת הוראות מעבר המתייחסות למשפטנים שהתקבלו לעבודה בין השנים 1999-2006.

עוד עולה מלשון ההסכם כי קבוצת ההשוואה שאליה הושוו המשפטנים שנקלטו לעבודה לאחר שנת 1999 ועד לשנת 2001 לעניין הזכאות לתוספת הייתה - של המשפטנים שנקלטו לעבודה בשנת 99 (השנה המוקדמת ביותר שבגינה שולמה התוספת) בדרגה ב' (הדרגה הגבוהה ביותר שזיכתה בשעתו בתוספת מכוח הסכם 1979), לפי אפיק קידום המניח עליה בדרגה אחת מידי שנה.

זאת שעה שלשיטתם של המערערים, היה על הצדדים להסכם לקבוע קבוצת השוואה רחבה יותר שתכלול גם את בני הקבוצות המושוות (משפטנים שנקלטו לעבודה לאחר שנת 99 ובדרגה העולה על דרגה ב', לרבות משפטנים שנקלטו לעבודה בשנת 2000 בדרגה ב1' או משפטנים שנקלטו בדרגה ב2' בשנת 2001). קבוצות אשר לטענת המערערים לא היה שוני רלוונטי בינן לבין המערערים או למשפטנים אחרים שנקלטו בשנת 2000 בדרגה ב2' לצורך הזכאות לתוספת.

36. אכן נכון כי הבחירה בקבוצת השוואה שבהסכם, לצורך קביעת הזכאות לתוספת לא מנעה באופן מוחלט מצבים שבהם חלק מן העובדים נהנה, לפחות למשך תקופה מסוימת ומוגבלת (שבה היה זכאי לתוספת לפי ההסכם), משכר גבוה יותר מזה ששולם לחלק אחר מעמיתיו לעבודה, חרף הזהות בדרגה. אולם, הדבר נכון לא רק ביחס למשפטנים שהתקבלו לעבודה בדרגה ב2' בשנת 2001 (שהיו זכאים לתוספת) לעומת עובדים דוגמת המערערים שהתקבלו בדרגה זו בשנת 2000 (ולא היו זכאים לה על פי ההסכם). מצב דברים זה התקיים גם ביחסים שבין קבוצות עובדים אחרות אשר לכאורה לא הייתה ביניהן שונות רלוונטית: כך למשל, משפטנים שהתקבלו לעבודה בחוזה מיוחד בשנים 2002 עד 2006 בדרגה ב1' עד א' היו זכאים לתוספת בתקופות ובתנאים שנקבעו בסעיף 9.3. להסכם ואילו אלה שהתקבלו בבוקרו של יום 1.1.07 ואילך באותן דרגות, לא היו זכאים לה כלל.

הבחירה במשפטנים שהתקבלו לעבודה בשנת 1999 בדרגה ב' כקבוצת השוואה רלוונטית מקורה במו"מ שהתנהל בעקבות הסכם 1979 (שהגביל את הזכאות לתוספת עד לדרגה ב' לכל היותר), בהסדר 2000 שהגביל בדיעבד את הזכאות לתוספת רטרואקטיבית לשנת 1999 לכל המוקדם ובהסכמה של הצדדים לבטל את תשלום התוספת בתמורה לקידום בדרגות בהסכם 2006. זאת בכפוף להתוויית "קו פרשת מים". "קו" אשר מעצם טיבו וטיבעו טומן בחובו היבטים שרירותיים שאינם מהווים בהכרח אפליה. בהקשר זה כבר נפסק כי

"בכל מקום בו נקבעים גבולות ותחומין – יהיה זה גבול גיאוגרפי, משקל או זמן – תמיד יהיו שימצאו עצמם מחוץ לתחום. זהו קושי אינהרנטי שאנו מחויבים להכיר בו ולהשלים עמו... אך מובן כי לכל גבול יהיו שוליים של שרירות. כך, למשל, קטינים אינם בעלי זכות הצבעה. טעם הדבר הוא ברור – הצבעה דורשת שיקול דעת עצמאי, מודעות, ניסיון חיים ובגרות, שניתן להניח כי לא יתקיימו במידה מספקת בקרב אחוז ניכר מהקטינים. עם זאת, ברי כי יימצא קטין פלוני שמלאו לו 17 שנים, אשר בכל הפרמטרים לעיל עולה על בגיר אלמוני בן 18. בכך ראינו כי הכלל, אפילו ששורשיו טמונים בהיגיון, עדיין יצמיח שוליים של שרירות, שאין מנוס מהם."

(ר' בג"ץ 8803/06‏ ‏ גני חוגה בע"מ נ' שר האוצר(1.4.07) (להלן – עניין גני חוגה)).

מקרה אחר שבו נדרש בית המשפט העליון לסוגיה דומה היה במסגרת עתירה שהגיש קיבוץ יחיעם, המצוי כ-10 קילומטרים דרומית לגבול שבין ישראל ולבנון, להיכלל ברשימת יישובי קו העימות, שכללה את הישובים המצויים במרחק של עד 9 קילומטרים מהגבול. בדחותו את העתירה, כתב השופט חשין בהקשר זה כך:

"בהצבתו של גבול להבדיל בין לבין, לעולם עשויה שתתעורר שאלה מדוע זה נקבע הגבול כפי שנקבע – כך ולא אחרת. קושי זה קושי מובנה הוא בכל נושא שעניינו זמנים, משקלות ומידות. כך הוא באשר להתיישנות, כך הוא באשר לגיל וכך הוא באשר למשקל. לו נקבעה אמת מידה של עשרה ק"מ כי אז היו מעלים שאלה וטרוניה יישובי האחד-עשר ק"מ, ולו נקבע גבול של שמונה ק"מ, כי אז היו באים בטרוניה יישובי התשעה ק"מ" (ר' בג"ץ 5193/99 קיבוץ יחיעם נ' ממשלת ישראל(7.2.00).

בדברינו לעיל אין כדי לקבוע מסמרות או ללמד כי קביעתו של "קו פרשת מים" לא תוכל לבסס, בנסיבות מסוימות, טענה של אפליה פסולה. שכן, קו גבול אינו יכול להיות שרירותי לחלוטין ועליו להתבסס "על רציונל כלשהו, שתכליתו קידום ערכי היסוד של שיטתנו" (ר' עניין גני חוגה).

הדבר תלוי, בין היתר, בתכלית של קביעת קו הגבול, בזיקה שבין הקריטריון שנבחר על מנת להתוות את "קו פרשת המים" לבין התכלית שאותה מבקשים להשיג, במידת הפגיעה בשוויון עקב הבחירה בקריטריון זה, בהשוואה למידה שבה מקדם הקריטריון הנ"ל את התכלית שלשמה הוא נקבע וכן בתשובה שתינתן לשאלה: האם ניתן היה לבחור בקו גבול אחר שהיה מצמצם את היקף הפגיעה בשוויון באופן משמעותי. זאת שעה שבמקרה דנן, לא עלה בידי המערערים להראות כי "קו פרשת המים" שאותו בחרו הצדדים להסכם 2006 – קו שנועד בעיקרו להוביל להסדר חדש של ביטול התוספת בתמורה לקידום בדרגות ובה בעת להגן על אינטרס ההסתמכות של שני הצדדים להסכם ועל היציבות במקום העבודה - אינו ראוי מבחינת תכליתו או לוקה בחוסר סבירות או חורג ממתחם המידתיות.

ההתערבות המוגבלת בתוכנו של הסכם קיבוצי מטעמים של פגיעה בשוויון

37. זאת ועוד, אף לו היה עולה בידי המערערים להראות כי "קו פרשת המים" שנקבע בהסכם 2006 נגוע באפליה כאמור - הרי שלא היה בכך די על מנת להצדיק התערבות של בית הדין בתוכן ההסכם. במיוחד, בדרך שהתבקשה במקרה כאן של "הרחבת" התחולה של הוראות ההסכם על כלל המשפטנים בשירות המדינה (ואולי גם ברשויות המקומיות) שנקלטו לעבודה בשנת 2000 בדרגה ב2'. בשל חשיבות הדברים להכרעה נוסיף ונרחיב מעט בעניין זה:

38. כידוע, כלל נקוט הוא כי בית הדין לא ימהר להתערב בהסדרים המעוגנים בהסכמים קיבוציים וימנע מלקבוע לצדדים את תוכן ההסכם. זאת מאחר ויש בכך פגיעה ביציבות של יחסי העבודה, באוטונומיה של הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים ומכאן גם בחירות ההתארגנות ובחופש החוזים. במיוחד, על רקע טיבעו ומהותו של ההסכם הקיבוצי, המסדיר את מכלול הזכויות של הצדדים לו ושל צדדים שלישיים שהינם פרי מו"מ קיבוצי של הצדדים להסכם. צדדים המוחזקים כשווי כוחות, אשר נשאו ונתנו על הטבות וויתורים. מכאן שהתערבות בחלק מן ההוראות שבהסכם עלולה להפר את האיזון של מכלול ההסכם ולערער את שווי המשקל העדין של מערכת יחסי העבודה, כפי שהיא משתקפת בהסכם הקיבוצי.

39. בהתאם לכך נפסק בשורה ארוכה של פסקי דין כי, בית הדין ימנע מלהתערב בתוכנו של הסכם קיבוצי, למעט ב-"מקרים נדירים וחריגים של פגיעה קיצונית ומוכחת בזכויות חוקתיות" וככל שנמצא כי בהוראות ההסכם הקיבוצי קיימת סתירה להוראות החקיקה בכלל ולחקיקת המגן בפרט (ר' סב"א (ארצי) 32690-10-10 הסתדרות העובדים הכללית החדשה האגף להתאגדות עובדים – כוח לעובדים ארגון עובדים דמוקרטי (20.1.11); בג"ץ 439/82 נחיאס נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לז(2) 109, 113 (27.3.83); ע"ע (ארצי) 397/99 דני קליג' - מדינת ישראל נציבות שירות המדינה (31.12.99); סק"כ (ארצי) 722-09-11 מדינת ישראל משרד הבריאות ומשרד האוצר - ההסתדרות הרפואית בישראל (4.9.11); דב"ע לו/7–4 אל-על נתיבי אוויר בע"מ – גיא חרות ואח', פד"ע ח'(1) 197, 214 (8.2.77); סק"כ (ארצי) 51/09‏ "סאוט אלעאמל" - להגנת זכויות העובדים והמובטלים נ' שר התעשיה המסחר ‏והתעסוקה (3.1.12); סק"כ (ארצי) 2376-10-11 מדינת ישראל-משרד הבריאות ומשרד האוצר - ההסתדרות הרפואית בישראל (12.10.11)).

40. עמדה ברוח זו, הנוגעת לצמצום ההתערבות בתוכנו של ההסכם הקיבוצי, גם במקרים שבהם יכול וההסכם טומן בחובו הוראה מפלה וככל שאין מדובר באפליה חמורה, ניתן למצוא אף בפסיקתו של בית המשפט העליון, כפי שהיא מצאה ביטויה בבג"ץ 6051/95 אפרים רקנט נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(3) 289 (24.6.97) שם נכתב בהקשר זה כך:

"בית-המשפט מוסמך לבטל הוראה קבועה בהסכם קיבוצי שנכרת ונחתם כדת-וכדין. אכן, בית-המשפט לא ימהר לעשות כן. ביטולה של הוראה בהסכם קיבוצי יש בה פגיעה באוטונומיה של הרצון ובחופש החוזים. יתר על-כן: ביטול הוראה אחת בהסכם הקיבוצי - בעוד שאר הוראות באותו הסכם נותרות על כנן - יכול שיביא לחוסר איזון בתוככי ההסכם הקיבוצי. בית-המשפט ישקול אפוא היטב-היטב קודם שיראה להידרש לסמכות זו של ביטול...יש לנהוג בזהירות עד שמרחיבים את תקנת הציבור, ומוסיפים לה קטגוריה זו או אחרת, כדי לבטל הוראה בהסכם בשם תקנת הציבור. כך גם לגבי ביטול הוראה בהסכם מן הטעם שהיא פוגעת בזכות ושוויון. שהרי ביטול הוראה בהסכם אף הוא פוגע בזכות, קרי, בחופש החוזים. חופש החוזים אף הוא ביטוי של תקנת הציבור. תקנת הציבור דורשת כי, בית-המשפט יכבד את רצון הצדדים לחוזה. כך בחוזה אישי וכך בהסכם קיבוצי... לפיכך על בית-המשפט לשקול זה כנגד זה את חומרת ההוראה המפלה שבהסכם הקיבוצי כנגד חומרת הביטול של רצון הצדדים להסכם. התוצאה תלויה באיזון בין השיקולים. רק הפליה חמורה סותרת את תקנת הציבור ומובילה, לכן, לתוצאה החמורה של ביטול ההסכם" (ר' גם בג"ץ 6845/00 איתנה ניב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נו(6) 663 (9.10.02)).

על המנעד הרחב של ההתנהגות המפלה, מבחינת חומרתה, ועל השלכת המיקום הנמוך יחסית במנעד זה על ההיקף המוגבל של ההתערבות השיפוטית בהסדר נורמטיבי מפלה עמד בית המשפט העליון בבג"ץ 6784/06 ‏ רס"ן רונית שליטנר ו-25 אחרים נ' הממונה על תשלום גמלאות, פ''ד סד(2) 581 (12.1.11). באותו עניין הובהר כי לא כל פגיעה בשוויון מהווה פגיעה בכבוד האדם או מבטאת השפלה ומשכך לא כל פגיעה בשוויון מעלה שאלה בעלת אופי חוקתי המצדיקה התערבות שיפוטית.

41. כללם של דברים: השאלה האם יש מקום להתערב בתוכנו של הסכם קיבוצי בעילה של אפליה מותנית מחד - במידת החומרה של האפליה ומאידך - בהיקף הפגיעה בחופש החוזים ובחירות ההתארגנות שעשויה להיגרם כתוצאה מאותה התערבות. אי לכך, אף לו היו המערערים מראים כי הסכם 2006 נגוע באפליה, שמקורה בקביעת קו גבול שרירותי לצורך תחימת היקף הזכאות לתוספת - הרי שלא עלה בידם להראות מדוע מצדיק הדבר התערבות בהסכם 2006. הן מחמת כך שהמערערים לא הראו מדוע יש באי השוויון הנטען כדי לפגוע בכבוד האדם או בערך חוקתי או בחוק והן מחמת העובדה שההתערבות בהסכם לה עתרו המערערים, נוגעת להוראות הנמצאות בלב ליבו של הסכם 2006. הסכם שהיה פרי מו"מ קיבוצי ממושך ומשכך - כל התערבות באחד מעיקריו עשויה לפגוע פגיעה משמעותית בזכות למו"מ קיבוצי ובחופש החוזים.

אופן ההתערבות בהסכם 2006 לו עתרו המערערים כסעד חריג

42. זאת ועוד אחרת, עיון בפסיקה מלמד כי גם במקרים שבהם ימצא כי ההסכם הקיבוצי נגוע בפגיעה חמורה בשוויון המצדיקה התערבות בו מטעם זה – הרי שאין די בכך כדי להוביל, באופן אוטומטי, לאופן ההתערבות שהתבקש על ידי המערערים של הרחבת ההסדר הקיים (extension). כך שהזכאות לתוספת מושא המחלוקת כאן תחול גם על משפטנים שהתקבלו לעבודה בשנת 2000 בדרגה ב2', על אף שהדבר לא נכתב בהסכם. זאת להבדיל מדרך ההתערבות המקובלת של ביטול ההוראה המפלה, עם או ללא הנחייה של הצדדים להסכם באשר לאמות המידה שלאורן עליהם לפעול כדי לקבוע תחתיה הוראה אחרת במסגרת מו"מ קיבוצי. בהקשר זה יפים הדברים שנכתבו בבג"ץ 721/94‏ אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ‎ ‎נ' יונתן דנילוביץ, פ''ד מח(5) 749 (30.11.94), שם אימץ בית המשפט העליון, באופן חריג, את סעד "ההרחבה", תוך שהוא מוצא להוסיף ולהבהיר כך:

"השימוש בתרופה זו [extension] אינו עניין מכני. יש לבדוק בכל מקרה אם ההרחבה אפשרית. יש לבחון אם היא פשוטה לביצוע, ואם אין בהתערבות יתרה במרקם החקיקתי. יש להתחשב בהשפעות התקציביות. אכן, טובת הנאה המוענקת בחוק לקבוצה שולית, אין בה כדי להצדיק מתן תרופה חוקתית בדרך של הרחבת התרופה לקבוצה גדולה ומהותית. אין גם לנקוט טכניקה זו כדי להטיל חובות על קבוצות אוכלוסייה שהחוק הפלה אותן לטובה בכך שלא הטיל עליהן חובות אלה.

...הרחבה זו תואמת את התבנית החוזית. היא מוסיפה קבוצה קטנה של נהנים ואינה מטילה, על-כן, מעמסה תקציבית של ממש... ".

(ר' לעניין השימוש בסעד ההרחבה כחריג גם בעס"ק (ארצי) 1018/04‏‏ שירותי בריאות כללית נ' ועד עובדי מחוז דן של שירותי בריאות כללית (30.5.05)).

43. עולה אפוא מן הדברים - כי השימוש בסעד "ההרחבה", צריך להיעשות בזהירות רבה ולא כעניין "מכני", בהתחשב במהות האפליה שאותה הוא בא לתקן ובמידת חומרתה; במידה שיש בשימוש בו כדי לפגוע בבסיס ההסכמה, בחופש החוזים ובחירות ההתארגנות; במידה שבה הוא עלול ליצר אי שוויון או להעצים אי שוויון קיים ביחס לקבוצות עובדים אחרות וכן, בשים לב להשלכות הרוחב של מתן הסעד בהיבט הארגוני והתקציבי. הנטל להראות כי התקיימו הנסיבות המצדיקות שימוש חריג בסעד זה מוטל על כתפיהם של אלה העותרים לו.

44. במקרה כאן, משעולה כי הסכם 2006 מסדיר בעיקרו את הפסקת התשלום של התוספת, בתמורה לקידום בדרגות - הרי שהרחבה של הוראות המעבר שנקבעו בו איננה מהווה כאמור התערבות בהוראה שולית בהסכם אלא - בעיקר מעיקריו ומכאן גם בבסיס ההסכמה החוזית שבין הצדדים להסכם הקיבוצי. יתירה מכך, הרחבתן של הוראות המעבר, באופן שבו מבקשים המערערים כי יעשה, עלולה לכשעצמה להוות פגיעה בשוויון. זאת משהמערערים לא הראו מדוע יש להעדיף את המשפטנים בחוזה מיוחד, שנקלטו לעבודה בשנת 2000 בדרגה ב2' על פני משפטנים שנקלטו לעבודה בחוזה מיוחד החל מיום 1.1.07 שאף הם לא זכו בתוספת. בנוסף, המערערים אף לא סתרו את טענות המדינה בנוגע להשלכות הרוחב, לרבות אלה התקציביות, שעשויות להיות לסעד ההרחבה, לו היה ניתן. סעד שאמור היה לחול על כלל המשפטנים בשירות המדינה או ברשויות המקומיות שנקלטו לעבודה בשנת 2000 בדרגה ב2'.

המערערים לא הופלו ביחס לקבוצת ההשוואה הרלוונטית

45. זאת ועוד, אף לו קיבלנו את טענת המערערים שלפיה, ההתוויה של "קו פרשת המים" בהסכם 2006 נגועה באפליה חמורה המצדיקה התערבות בה – וכאמור אין זו דעתנו – ואף לו קיבלנו את טענתם כי דרך ההתערבות הראויה בנסיבות אלה היא של "הרחבה" או שינוי של קבוצת ההשוואה, באופן לו טוענים המערערים - הרי שלא היה בכך כדי להוביל לקבלת התביעה.

46. שכן, קבוצת ההשוואה הרלבנטית למערערים שלפנינו - זו אשר אין בינה לבין המערערים שוני רלוונטי מהבחינה המהותית איננה זו של המשפטנים שהתקבלו לעבודה בדרגה ב2' בשנת 2001 או בדרגה ב1' בשנת 2000 אלא - של המשפטנים שהתקבלו לעבודה בשירות המדינה כחוק, באותה רמת השכלה ובאותו ותק כפי שהיו למערערים, בעת שהם נקלטו לעבודה במוסד. זאת בשים לב לכך שנתון הדרגה התחילית אמור לבטא, מבחינה מהותית ועל פי הוראות הדין, את הוותק וההשכלה של העובד הנקלט לעבודה בשירות הציבורי וכן, בשים לב לזיקה ההדוקה שבין גובה הדרגה לבין היקף הזכאות לתוספת.

משמע – בהינתן העובדה שהמערערים שלפנינו נקלטו לעבודה במוסד בדרגה תחילית החורגת בהרבה מזו לה היו זכאים על פי נתוני הותק וההשכלה או מזו שבה נקלטו עמיתיהם בשירות המדינה או ברשויות המקומיות – הרי שקבוצת ההשוואה הרלוונטית, שאליה יש להשוות את המערערים, היא זו של המשפטנים הדומים להם ביותר מבחינה מהותית. זו של המשפטנים שנקלטו לעבודה בשירות המדינה בשנת 2000 שהיו הדומים ביותר למערערים בכל אותם מאפיינים רלוונטיים לקביעת הזכאות לתוספת (השכלה וותק המזכים בדרגה).

47. קבוצת ההשוואה הרלבנטית כאמור נקלטה לעבודה בשירות המדינה בדרגה ג' (שהייתה נמוכה בשלוש דרגות מן הדרגה שבה נקלטו המערערים לעבודה במוסד) ומשכך, זכתה אומנם בתשלום התוספת אולם מאידך לא קיבלה את הטבות השכר החורגות המשמעותיות שקיבלו המערערים, שלא כחוק, ללא ידיעה וללא אישור של הממונה על השכר. משכך גם התוספת ששולמה לקבוצת ההשוואה הרלוונטית למערערים נגזרה משכר נמוך בהרבה מזה של המערערים (בשיעור של 25%).

המערערים מצידם, לא טענו ולא הראו כי הם הופלו לרעה בתנאי השכר לעומת קבוצת ההשוואה הרלוונטית כאמור, דהיינו - כי הטבות השכר שאותן קיבלו, כפועל יוצא מקליטתם לעבודה בדרגה חורגת, נפלו משווי התוספת ששולמה למשפטנים דומים להם בהשכלה ובוותק שהועסקו כחוק בשירות המדינה. בהקשר זה איננו תמימי דעים עם בית הדין האזורי אשר קבע כי אין בחריגות השכר כדי להצדיק דחייה של תביעת התובעים "משלא הובאו נתונים בדבר גובה השכר החורג ששולם לתובעים לעומת סכומי תוספת 15%". שכן, הנטל להוכיח את טענת האפליה ביחס לקבוצת ההשוואה הרלוונטית היה מוטל על כתפי המערערים. נטל שהמערערים לא עמדו בו.

48. על רקע האמור, נראה כי השוואה של המערערים אל "קבוצת ההשוואה" לה הם טוענים לצורך ביסוס טענת האפליה, וככל שהייתה תביעתם מתקבלת עלולה הייתה להוביל להעדפתם על פני משפטנים בשירות המדינה שהיו דומים להם מבחינה מהותית בוותק ובהשכלה בעת הקליטה לעבודה בשנת 2000. זאת רק מחמת העובדה שהמערערים דורגו בדרגה גבוהה יחסית תוך חריגה מהוראות החוק.

49. יודגש כי הקביעה של קבוצת ההשוואה הראויה כאמור היא זו המתבקשת, לא רק מחמת הדמיון המהותי שבין המערערים לבין המשפטנים שהתקבלו לשירות המדינה בתקופה הרלוונטית (בעלי תואר ראשון וללא ניסיון קודם) אלא גם מחמת העובדה שעל פי סעיף 29(ב) לחוק יסודות התקציב, ההסכם שקבע את דרגת המערערים היה בטל מעיקרו. משכך, לא היה יכול להוות בסיס לדרישה או להשוואה. זאת גם אם הממונה על השכר לא דרש מהמערערים להשיב הטבות שכר ששולמו להם שלא כדין.

50. באומרנו זאת, ערים אנו לטענת המערערים שלפיה, עמיתיהם לעבודה במוסד (להבדיל מן המדינה) שהתקבלו בשנת 2001 בדרגה ב2', גם הם בעלי תואר ראשון וללא ותק קודם, זכו לתוספת ולא נדרשו להשיב אותה. עם זאת, גם אם יש ממש בטענה זו הרי שאין בה ללמד על אפליה אלא על הפרה של הוראות החוק ביחס לאותם משפטנים שאיננה יכולה לבסס זכות למערערים. לכל היותר, היה בכך אולי לבסס טענה בנוגע לאופן השימוש של הממונה על השכר בסמכות להורות על השבת סכומים ששולמו שלא כדין. טענה שאין אנו נדרשים להכריע בה במסגרת הליך זה.

סוף דבר

51. לאור כל האמור אנו דוחים את הערעור.

לאור התוצאה שאליה הגענו ובשים לב לכך שהמערערים העלו במסגרת ההליך טענות משפטיות הראויות לליבון, הרי שלא ראינו מקום לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, ו' תשרי תשע"ח (26 ספטמבר 2017), בהעדר הצדדים.