ניתנה ביום 06 נובמבר 2013

בפני הרשמת השופטת אביטל רימון-קפלן

זוהי בקשת המערערים בערעור שבנדון (להלן – המבקשים) להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב מיום 21.2.13 (בתיק תע"א 10197/08 השופטת אסנת רובוביץ - ברכש ונציגי הציבור גב' אהובה גנור ומר עזרא חלילי), עד למועד הגשתו בפועל.

רקע כללי

1. בבית הדין האזורי התבררה תביעתם של המבקשים, עורכי דין בלשכה המשפטית של המשיב 1 - המוסד לביטוח לאומי (להלן-המוסד), שהתקבלו לעבודה כעורכי דין במוסד בשנת 2000 בדרגה ב2, לקבלת תוספת משפטנים בשיעור של 15% שנקבעה בחוזר הוראות ביצוע ליישום ההסכם הקיבוצי המיוחד מיום 4.12.06 שבין מדינת ישראל (הממונה על השכר) לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואיגוד המשפטנים, במסגרתו נקבעו הוראות מעבר לגבי משפטנים שהועסקו בתקופה שמיום 1.1.99 ועד למועד הקובע – 1.12.06.

2. בית הדין האזורי דחה את התביעה, בקובעו כי הוראות המעבר, על פי לשונן, אינן מעניקות למבקשים זכאות לתוספת 15% משפטן בשירות המדינה, כמי שנקלטו בשנת 2000 בדרגה ב' 2, וכי המבקשים לא סתרו את טענות המשיבים באשר לתכלית הוראות ההסכם.

כמו כן דחה בית הדין קמא את טענת המבקשים לאפליה, ואת טענותיהם החילופיות של המבקשים.

3. ביום 14.4.13 הגישו המבקשים את הבקשה שבנדון להארכת המועד להגשת הערעור, אליה צורף עותק של הודעת הערעור.

טענות הצדדים

4. בבקשתם טענו המבקשים כי פסק הדין ניתן ביום 21.3.13, אולם, בניגוד ליתר החלטות בית הדין קמא - כלל לא נתקבל אצלם ועל כן, מניין הימים להגשת הערעור טרם החל להימנות.

עוד טענו המבקשים כי בשל חג הפסח ועומס עבודה חריג, לא עלה בידיהם להגיש את הערעור עד למועד הגשתו ביחד עם הבקשה.

בנוסף, ציינו המבקשים כי בפיהם טענות כבדות משקל כנגד פסק הדין של בית הדין קמא וכי "שלילת זכותם לערער עליו תביא לפגיעה קשה בזכותם הדיונית ותמנע מהם את יומם בפני בית דין נכבד זה".

5. הבקשה הועברה לתגובת המשיבים.

המשיבה 2 (להלן – המדינה) התנגדה למבוקש בציינה כי קרוב לחודשיים מיום מתן פסק הדין, הגישו המבקשים את הבקשה דנא בה טענו, באופן סתמי, כי פסק הדין לא הומצא לידם עד ליום הגשת הבקשה, מבלי לצרף תצהיר התומך בטענה זו ומבלי לפרט כיצד גילו על מתן פסק הדין.

עוד טענה המדינה כי ביום 9.4.13 שוחחה המבקשת 1, עם מתמחה בפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי), על מנת לבקש את הסכמת המדינה להארכת המועד להגשת ערעור והתנגדות המדינה נמסרה לה וחרף זאת – נמנעו המבקשים מלציין זאת במסגרת בקשתם.

הוסיפה המדינה וטענה בתגובתה, כי עומסי עבודה חריגים וחופשת חג הפסח, המצוינים כטעם לבקשה – אינם, בהתאם לפסיקה, "טעם מיוחד" להארכת המועד. מה גם שאף סיכויי הערעור נמוכים ואף בהם לא ניתן למצוא "טעם מיוחד" להארכת המועד.

המוסד הבהיר בתגובתו כי אף שיש ממש בנימוקים אשר הועלו על ידי המדינה במסגרת התנגדותה לבקשה, הרי שמאחר והמבקשים הינם עובדים מכהנים במוסד, הוא מותיר הוא את ההכרעה לשיקול דעת בית הדין.

6. בתשובתם לתגובת המשיבים, חזרו המבקשים על טענם כי פסק הדין כלל לא נתקבל אצלם והוסיפו כי במועד, אשר אינו זכור למבקש 2, הובא פסק הדין לידיעתו באמצעות מערכת "נט המשפט'' אך הוא מעולם לא נתקבל באמצעות דואר או פקסימיליה כפי שנתקבלו יתר החלטות בית הדין קמא. לתשובה צורף תצהירו של המבקש 2 לאימות המצוין בה, וכן תצהיר המבקשת 1 ממנו עולה כי במועד, שאינו זכור לה נודע לה מפי המבקש 1 על פסק הדין, אותו קיבל באמצעות מערכת "נט המשפט".

דיון והכרעה

7. המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי נקבע בתקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991 (להלן - התקנות) כדלקמן:

"המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי הוא שלושים ימים מיום השימוע, או מהיום שהומצא למערער פסק הדין אם ניתן בהעדר הצדדים, והוא כשאין הוראת חיקוק אחרת הקובעת מועד שונה להגשת ערעור".

ואולם, תקנה 125 לתקנות, קובעת כי לבית הדין סמכות להאריך מועדים שנקבעו בחיקוק בהתקיים "טעם מיוחד", כדלקמן:

"מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם, מטעמים מיוחדים שיירשמו".

הצורך להצביע על "טעם מיוחד" נובע מכלל סופיות הדיון, לגביו נפסק כי סופיות הדיון מחייבת תחימת מועדים להתמשכותם של הליכים, כאשר בחלוף זמן סביר מסיומם, מתגבשת צפייתו של הצד שכנגד כי מסכת ההתדיינות בה נטל חלק תהפוך לנחלת העבר [ראו: עא"ח 49/06 איגור סומרוקוב - מדינת ישראל, (מיום 21.12.2006)].

על מהותם של ה"טעמים המיוחדים" הנדרשים לצורך הארכת מועד להגשת ערעור [ראה בהרחבה החלטותי ב: בר"ע (ארצי) 46461-01-13 יוסף לוי – עולם הבית בע"מ (מיום 21/3/13); ע"ע (ארצי) 30719-05-13 ניסים פרץ – מיגון יוסי פרץ בע"מ (מיום 29/7/13); בר"ע (ארצי) 17062-06-13 יוסף עאמר – אבראהים נזאם איבראהים (מיום 9/7/13)].

8. ובחזרה לענייננו. הגם שהבקשה שבנדון הוכתרה בכותרת "בקשה להארכת מועד להגשת ערעור", הרי שלטענת המבקשים, פסק הדין כלל לא הומצא לידיהם כדין ועל כן מניין הימים להגשת הערעור טרם החל להימנות.

כמבואר לעיל, בתקנה 73 לתקנות נקבע שהמועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי הוא שלושים ימים מיום השימוע, או "מהיום שהומצא למערער פסק הדין אם ניתן בהעדר הצדדים".

אופן ה"המצאה" של החלטה נקבע בתקנות 475 - 503 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר חלות בבתי הדין לעבודה מכוח תקנה 129 לתקנות.

הנה כי כן, רק המצאה כפי שנקבע בתקנות מתחילה את מנין הימים שנקצבו לבעל דין לביצוע פעולה משפטית, כך שלכאורה בהעדר המצאה, כלל לא נדרשת הארכת מועד לצורך הגשת הערעור.

ואולם, במסגרת תצהיריהם שהוגשו בתמיכה לתשובתם לתגובת המשיבים, אישרו המבקשים כי הגם שפסק הדין מעולם לא הומצא לידיהם כדין, הרי שנודע למבקש 2 עליו במועד קודם כלשהו ממערכת "נט משפט", אם כי המבקשים לא ידעו לומר באיזה מועד בדיוק נודע לו על פסק הדין.

9. כך או כך, הואיל ואין חולק שלא היתה המצאה כדין של פסק הדין, הרי שבטרם ניתן יהיה לדון בבקשה להארכת המועד להגשת הערעור, ובשאלה האם הצביעו המבקשים על "טעם מיוחד" המצדיק הענות לה, יש לקבוע תחילה, האם בכלל איחרו המבקשים את המועד להגשת ערעור.

10. אופן ה"המצאה" של החלטות כפי שאומץ בתקנה 129 לתקנות, כונה בפסיקה "כלל ההמצאה", אשר נועד לספק את הוודאות הנדרשת לצורך מנין הימים לביצוע פעולות משפטיות.

עם זאת, בחלוף העיתים התפתחה פסיקה שהכירה בכך שכלל ההמצאה אינו חזות הכול, ובנסיבות מסוימות קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה לטובת כלל הידיעה. זאת בעיקר במקום שבו התנהלותו של בעל-הדין יוצרת השתק או שיש בה משום חוסר תום-לב דיוני [ראה: רע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (מיום 8/7/07); רע"א 4577/09 חסון נ' י.ש יגדל – חברה לבנין והשקעות בע"מ (מיום 4/8/09) עע"ם 9680/10 בלעוס נ' מועצה מקומית מג'אר (מיום 21/2/11)].

כמו כן הובהר בפסיקה כי כלל 'הידיעה' על מתן פסק דין שניתן בהעדר הצדדים לא נועד לתפוס את מקומו של כלל ה'המצאה' המעוגן בדין, ואינו אלא אחת ההשתקפויות של חובת תום הלב הדיונית המוטלת על כל בעל דין באשר הוא, המחייבת כל מי שמעורב בהליך משפטי לנהוג בדרך הוגנת כלפי יריבו, וכלפי מערכת השיפוט שבמסגרתה נדון עניינו. כלל 'הידיעה' אין פירושו אלא, כי מקום שבו יודע בעל דין ידוע היטב על קיום פסק דין בעניינו, ואף יודע, או יכול לדעת בבירור את תוכנו, והוא משתהה השתהות בלתי סבירה, ארוכה וממושכת בייזום הליך ערעורי, תוך ניצול ביודעין של תקלה שארעה בהמצאה כדין של פסק הדין, כי אז יתכן בנסיבות מסוימות כי חובת תום הלב הדיוני תפעל כחסם וכמניעות לייזום הליך ערעורי עם חלוף תקופה ארוכה מאז ידע בעל הדין בפועל על פסק הדין [ראה: פסק דינה של השופטת פרוקצ'ה בבש"א 1788/06 רונית קלינגר נ' שלמה זקס, (פסק הדין מיום 13.11.07)] (להלן - עניין זקס).

עוד נקבע בעניין זקס לעיל כי כדי להחיל את "כלל הידיעה" כחריג נדיר לכלל "ההמצאה" של פסק הדין:

"נדרש עוד כי אופי הידיעה של בעל הדין על דבר קיום הפסק יהיה כזה שניתן להשוותו לידיעה ממש, כפי שקיימת בעקבות המצאה כדין. לשון אחר, החלת "כלל הידיעה" אפשרית רק מקום בו הוּכחו ידיעה מלאה, ספציפית וברורה של מלוא תוכן פסק הדין, או, למצער, יכולת סבירה להגשים ידיעה כזו בידי בעל הדין הפונה בהליך ערעור".

ברוח זו אף נפסק על ידי מותב בית דין זה בע"ר (ארצי) 38199-05-11 נתן קרמר- שרה אורן (פסה"ד מיום 29/8/11).

על ההלכה העדכנית בסוגיה זו, ניתן ללמוד מפסק הדין המאוחר מבין פסקי הדין שנזכרו לעיל, הוא פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין רע"א 8467/06 לובנה אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ, (פסה"ד מיום 8/7/10), שם חזר בית המשפט העליון על ההלכה כמבואר לעיל, תוך חידודה והבהרתה, ובין היתר תוך הבהרה כי הכלל היה ונותר "כלל ההמצאה", ואילו החריג לכלל הוא "כלל הידיעה", ותוך שהובהר כי אין פסול בעמידתו של בעל-הדין המערער על כך שפסק-הדין לא הומצא לידיו, חרף ידיעתו על מתן פסק-הדין, ובלבד שעמידתו זו על זכותו הדיונית, תעשה בתום לב.

כמו כן נקבע כי הפרת חובת תום הלב של בעל דין המערער תבוא לידי ביטוי בניצול לרעה של מועד ההמצאה כדין, בין אם עקב השתהות בלתי סבירה, ארוכה וממושכת בייזום הליך ערעורי, בין אם על ידי השתהות לא סבירה לאחר שבעל הדין נקט בעצמו פעולות והליכים בעקבות ידיעתו זו ויצר מצג כלפי הצד שכנגד ששינה את מצבו לרעה, ובין אם כאשר התנהגות זו של בעל הדין מערימה קשיים בלתי מידתיים על בעל הדין שכנגד ועל ניהול ההליך המשפטי.

11. בענייננו טענה המדינה כי פסק הדין הומצא לידיה שלה כדין ביום 3.3.13. בהנחה שפסק הדין אמור היה להגיע לצדדים לאותו תיק במועד דומה, הרי שבהינתן פגרת הסוכות שחלה נכון לאותה תקופה, המועד להגשת הערעור על פסק הדין, אילו הומצא כדין לידי המבקשים, היה ביום 10.4.13.

במילים אחרות, לכל היותר עסקינן בעיכוב של 4 ימים בהגשת הערעור, אילו הומצא פסק הדין לידי המבקשים כדין.

עיכוב זה אינו עולה כדי השתהות בלתי סבירה, ארוכה וממושכת בייזום הליך ערעורי, או כדי הערמת קשיים בלתי מידתיים על בעל הדין שכנגד ועל ניהול ההליך המשפטי, באופן שיהא בו כדי להצדיק את הפעלת החריג ל"כלל ההמצאה" והחלת החריג בדבר "כלל הידיעה" על המערערים.

12. אי לכך התוצאה היא שבנסיבות העניין, והואיל ואין חולק שפסק הדין לא הומצא כדין לידי המבקשים – לא ניתן לומר שבמועד הגשת הערעור והבקשה, איחרו המבקשים את המועד להגשתו.

כפועל יוצא מכך, אין צורך להאריך את המועד להגשת הערעור, ותחת זאת אני קובעת כי ערעור המבקשים הוגש במועד.

13. סוף דבר –

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, התוצאה היא שהערעור הוגש במועד.

המזכירות תרשום את הערעור בפניה. על המבקשים להגיש חמישה עותקי נייר של הודעת הערעור ולשלם את אגרת הערעור, עד לא יאוחר מיום 20.11.13.

ניתנה היום, ג' כסלו תשע"ד (6 בנובמבר 06 נובמבר 2013) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.