החלטה זו עניינה בבקשת הנתבעים 1-2 (להלן: "המבקשים") לסילוק התביעה על הסף ולהעברת מקום הדיון.

1. התביעה הנדונה הוגשה על ידי התובע בגין שתי תאונות דרכים האחת מיום 16.11.08, אשר הוגשה נגד המבקשים, במסגרתה נטען כי התובע, תושב קלקיליה, נפגע בצומת קלקיליה- שטח C, ממשאית צבאית הנהוגה על ידי הנתבע 1, עת נסע התובע על עגלה עם סוס.
2. התאונה השנייה היא תאונה מיום 18.3.10 בכביש המוביל מכפר סבא לאלפי מנשה, התובע רכב על סוס בצד הכביש כאשר רכב פגע בסוס וגרם למותו. בגין התאונה השניה הוגשה התביעה נגד הנתבעים 3-4.
3. המבקשים הגישו בקשה לסילוק התביעה בה טענו, כי יש לסלק התביעה שהוגשה לפי חוק הפלת"ד שכן חוק זה אינו חל במקרה הנדון שכן התרחש בשטח C המצוי בשטחה של הרשות הפלסטינאית, כאשר חוק הפלת"ד הוא חוק בעל תחולה טריטוריאלית לשטחי ישראל בלבד. עוד טענו המבקשים כי בהתאם להסכמים עם הרשות הפלשתינאית החבות בגין תאונת דרכים תהיה בהתאם לחקיקה התקפה במקום התאונה, על כן על אירוע זה יש להחיל את דין המקום דהיינו הדין הפלסטיני.
4. עוד טענו המבקשים כי יש לסלק התביעה על הסף מחמת התיישנות לפי הדין הפלסטינאי הקובע התיישנות בת 3 שנים. לטענת המבקשים בהתאם לפסיקה הדין הזר הוא בבחינת עובדה ולפיכך מוטל הנטל להוכיחו על התובע.
5. עוד טוענים המבקשים כי חוק הביטוח הפלסטיני משנת 2005 קובע דין מיוחד לתקופת התיישנות בתביעה לפיצוי נזק גוף שנגרם כתוצאה מתאונת דרכים. התיישנות זו שונה לחלוטין מהתיישנות על פי הדין הישראלי. סעיף 159 לחוק הביטוח הפלסטיני שכותרתו "התיישנות תביעה לפיצויים" קובע כי "תביעה לפצויים שנגרמו בתאונת דרכים, תתיישן במידה ולא תוגש בתוך שלוש שנים מתאריך האירוע או מתאריך קבלת דו"ח סופי אם כבר חלפו שלוש שנים הנ"ל". על כן היות והתאונה התרחשה ביום 16.11.08 והוגשה רק ביום 23.4.13, בחלוף 4 וחצי שנים, הרי שבהתאם לסעיף 159לחוק הפלסטיני היא התיישנה ויש לדחותה.
6. התובע הגיש תגובתו וטען כי אכן לאחר בדיקת העובדות דין המקום הוא הדין החל וכי לכל היותר בקשת המבקשים צריכה להיות כי התביעה תדון לפי החוק הפלסטיני, וכי התובע מסכים לכך. על כן עתר התובע לראות בתגובתו כבקשה לתיקון התביעה כך שהתאונה תתברר על פי הדין המקומי החל ברשות, קרי חוק הביטוח מס' 20 לשנת 2005 שהוא המקביל לחוק הפלת"ד הישראלי.
7. לטענת התובע אין מקום לקבל טענת ההתיישנות שכן הוא עודנו מצוי בטיפולים על כן אין מקום לקבוע כי בעניינו יש "דוח רפואי סופי" כפי שנקבע בסעיף 159 לחוק הפלסטיני.
8. עוד טוען התובע כי ככל שהמבקשים טוענים כי התביעה התיישנה עליהם להוכיח כי על פי הדין הפלסטיני התביעה התיישנה.
9. עד טוען התובע כי מאחר והדיון מתנהל במדינת ישראל הרי שההוראות הדיוניות השונות של המדינה חלות על תביעתו. על כן חוק ההתיישנות שהוא חוק דיוני הקובע התיישנות דיונית ולא מהותית.
10. בנוסף טען התובע כי אין בחוק ההתיישנות הפלסטיני התייחסות לסוגיית היותו קטין ומועד מנין ההתיישנות במקרים אלו. בנסיבות אלו חוק ההתיישנות לא בא לפגוע בתקופת התיישנות אחרת המדובר בהוראה דיונית נפרדת אשר חלה במקרה הנדון.
11. לאור האמור טען התובע כי היות ובמועד התאונה היה קטין בן 15, והוראת החוק הפלסטיני אינה מתייחסת לעניין היותו קטין, יש להחיל את סעיף 10 לחוק ההתיישנות לפיו כל עוד תובע קטין לא נספרת תקופת ההתיישנות. במקרה זה היות ותביעתו של התובע הוגשה פחות משנתיים לאחר שהגיע לגיל הבגרות, כך שאף אם תתקבל תקופת התיישנות מקוצרת של 3 שנים, הרי שזו לא חלפה כלל.
12. המבקשים הגישו תשובתם לתגובה וטענו כי הדין החל ברשות הוא בגדר דין זר אשר יש להוכיחו בדרכים המקובלות להוכחת דין זר, משמע על ידי משפטנים יודעי דבר. וכי במקרה הנדון היות והתובע לא צירף חוו"ד לעניין הדין ברשות לא עמד בנטל להוכיח את דין המקום. לעניין זה נטען כי היה עליו להוכיח את הדין הזר ולצרף חוו"ד עם הגשת התביעה על מנת להתוות ההליך שבכותרת למשל לעניין אופן קביעת הנכות על ידי חוות דעת או מומחה בית משפט וכו'.
13. לטענת המבקשים טענות התובע לעניין היותו קטין והטענה כי טרם הוצא דוח סופי ועל כן יש להאריך את תקופת ההתיישנות הן טענות העוסקות בדין הזר ויש להוכיחן.
14. לאחר הגשת טענות הצדדים בעניין התנהל דיון בתיק במסגרתו ניתנה לצדדים האפשרות להשלים הטיעון מטעמם לעניין בקשת המבקשים לסילוק התביעה.
15. לאחר הדיון בתיק הגיש התובע כתב תביעה מתוקן בו טען כי התביעה מוגשת בהתאם להוראות הדין הפלסטיני או הדין החל במקום התאונה.
16. במסגרת השלמת הטיעון מטעם המבקשים נטען כי יש לדחות את התביעה בטענת התיישנות וזאת לפי סעיף 5א' לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הנזיקים האזרחיים") הקובע סדרי התיישנות שונים בתביעות מסוג זה.
17. לטענת המבקשים בהתאם לסעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים "לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נשוא התובענה". לטענת המבקשים לשון החוק היא כללית ואינה מוגבלת למעשה איבה או טרור וכי התביעה הנדונה כפופה להוראת סעיף 5א' לא כל שכן כאשר התאונה אירעה תוך כדי נסיעה מבצעית. לעניין זה צירפו המבקשים תצהירו של נהג הרכב הצבאי.
18. לטענת המבקשים המדובר בהוראת חוק ספציפית הגוברת על חוק ההתיישנות, שכן המדובר בהוראה בחוק ספציפי שהיא גם מיוחדת וגם מאוחרת יותר ומתייחסת אף לתחולה רטרואקטיבית.
19. לטענת המבקשים התביעה הנדונה הוגשה לבית המשפט באפריל 2013, במועד זה התיישנה עילת התביעה בגין האירוע המוכחש מנובמבר 2008.
20. המבקשים הפנו בבקשתם לפסק הדין בעניין רע"א 5165/10 עזבון המנוח עדנאן דאוד נ' חסן טאלב, אשר קבע כי אין תחולה לחוק ההתיישנות במקביל לסעיף 5(א)(3) לחוק אחריות המדינה. עוד הפנו המבקשים לפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 6582/10 מדינת ישראל נ' נבילי.
21. בנוסף טענו המבקשים כי בנסיבות תחולתו של חוק הנזיקים האזרחיים הרי שבהתאם לתיקון מספר 8 לחוק יש להורות על העברת הדיון בתובענה לבית המשפט המוסמך שהוא במחוז הקרוב ביותר למקום המעשה בשלו תובעים מבין המחוזות ירושלים והדרום.
22. התובע הגיש תגובתו וטען כי סילוק על הסף בנסיבות אלו מצריך בירור עובדתי או שמיעת ראיות ועל כן אין לדחות התביעה על הסף.
23. בהתייחס לטענת ההתיישנות על פי הדין הפלסטיני וכן לפי חוק הנזיקים האזרחיים טען התובע כי המדובר בשאלות כבדות משקל אשר דורשות בירור משפטי ועובדתי מקיף. על כן סילוק התביעה הוא כלי שאינו מתאים במקרה הנדון.
24. לטענת התובע עוד לא הוכח הדין הזר על פיו לכאורה התיישנה התביעה, הרי שלא ניתן לדחות התביעה ובוודאי שלא על הסף.
25. בהתייחס לטענת המדינה לתחולת חוק הנזיקים האזרחיים טען התובע כי יש לתמוהה על מועד העלאת הטענה אשר לא הועלתה בבקשת הסילוק הראשונית ובמועד הדיון בתיק. לעניין זה הוסיף התובע כי יש לתהות על תצהיר המבקשים המעיד על "מבצעיות" הנסיעה ועל הטענה המופרכת כי המדובר בתאונה שארעה תוך כדי נסיעה מבצעית. לטענת התובע לא ניתן לדחות התביעה על סמך תצהיר המחייב חקירה.
26. לטענת התובע המבקשים נסמכים על פסק דין בודד מבית משפט שלום בחדרה אשר דובר בו על נזקי רכוש, וכי המדובר בסוגיה אשר נדונה לא אחת בבתי משפט ונשארה בצריך עיון. לעניין זה הפנה התובע להחלטת כבוד השופטת אורנה לוי בת.א. 489944/05 וכן להחלטת בית המשפט המחוזי בערעור בערעור על החלטה זאת בר"ע 2086/07.
27. בהתייחס לבקשת המבקשים להעברת הדיון השיב התובע כי טענה מסוג זה יש להעלות בהזדמנות הראשונה ולא רק עתה.
28. עוד טען התובע כי במקרה זה נפגע בשתי תאונות דרכים אשר הוגשו במאוחד בתביעה זו כאשר המדינה אחראית רק לאחת התאונות, כאשר בירור נזקי התובע דורשים הבאת מומחים לבחינת נכויות ונדחה כי פיצול התביעה ייצור סרבול ועומס על בתי המשפט.
29. המבקשים הגישו תשובתם לתגובת התובע וטענו כי התובע תיקן תביעתו ביום 23.3.14 על כן טענותיו לעניין העלאת טענות חדשות אינן רלוונטיות. עוד טענו המבקשים כי טענת ההתיישנות לפי חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) היא טענת התיישנות מהותית ולא דיונית על כן ניתן להעלותה בכל עת. כך גם לעניין העברת מקום הדיון בהתאם לתיקון 8 לחוק הנזיקים האזרחיים אינה נופלת בגדר טענת סמכות מקומית אלא מהווה תיקון של הוראת דין ועל כן אין צורך בהעלאתה בהזדמנות הראשונה. לעניין זה הפנו המבקשים לפסק דינה של כבוד השופטת נחליאלי חיאט בת.א. (מחוזי י-ם) 61213-05-13 דראוויש נ' מדינת ישראל.
30. לטענת המבקשים חוק הנזיקים האזרחיים חל על פי הפסיקה על כל מעשה שנעשה על ידי המדינה או שלוחיה בין אם הוא בעל אופי מלחמתי ובין אם לאו, ובלבד שנגרם באזור. יחד עם זאת וגם אם תתקבל טענת התובע כי החוק חל רק במקרים בהם מדובר בפעולה של כוחות הביטחון הרי שהתצהיר שצורף לבקשת המדינה מבהיר כי במקרה הנדון המדובר בנסיעה מבצעית.
31. המבקשים הפנו בתגובתם להחלטת בית המשפט בתא"מ 13382-08-12 סלאמה נ' מדינת ישראל שם נקבע כי הוראת ההתיישנות המקוצרת חלות על כל פעולה של כוחות הביטחון ובכללם גם אם היה רכב בטחון מעורב בתאונת דרכים. המבקשים הפנו לפסקי דין נוספים בעניין זה.
32. לטענת המבקשים לא ניתן להסתמך על פסק דינה של השופטת ארנה לוי אשר בוטל על ידי בית המשפט המחוזי. וכי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי עמד בית המשפט על כך כי אין לייחס את הוראת ההתיישנות אך ורק לפעולות בעלות אופי לחימתי.
33. לטענת המבקשים היות ואין תחולה בנסיבות אלו לחוק ההתיישנות הכללי ממילא אין כל תוקף לטענות התובע באשר לתחולתן בהקשר היותו קטין.
34. לאור כל האמור עתרו המבקשים להעביר הדיון בתיק על מנת שתינתן הכרעה בסוגיית ההתיישנות על ידי בית המשפט המוסמך.

דיון והכרעה

1. לאחר עיון בטענות הצדדים יש מקום תחילה לדון בטענות הסף של המבקשים ולפיהן היות והמדובר בתביעה לפי חוק הנזיקים האזרחיים יש להעביר התביעה לבית המשפט המוסמך אשר יידון בתביעה זאת, לרבות בטענת ההתיישנות.
2. טענת התובע היא כאמור כי התביעה הנדונה היא תאונת דרכים רגילה אשר אין מקום להחיל עליה את חוק הנזיקים האזרחיים. עוד טען כי תצהיר המבקשים שצורף לתגובתם ואשר ממנו עולה כי המדובר בנסיעה מבצעית, מוכיח כי במקרה הנדון לא ניתן להכריע בנושא זה ללא בדיקה מורכבת ובוודאי שאינה מצדיקה סילוק על הסף.
3. סעיף 5א' לחוק הנזיקים האזרחיים קובע כי "תובענה נגד המדינה או נגד שלוח של המדינה בשל נזק שנגרם באזור כתוצאה ממעשה שנעשה על ידי צבא הגנה לישראל (בסעיף זה - תובענה) תידון בכפוף להוראות סעיף זה".
4. במקרה הנדון טוען התובע כי נפגע על ידי רכב צה"לי הנהוג על ידי הנתבע 1. המבקשים הגישו תצהיר מטעמם של הנתבע 1 במסגרתו נטען כי הנסיעה הייתה נסיעה מבצעית אשר נועדה להביא לוחמים מהפלוגה לעמדה במסגרת הפעילות השוטפת של הפלוגה.
5. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפסיקה והחקיקה הרלוונטית אני קובעת כי במקרה הנדון יש תחולה של חוק הנזקים האזרחיים על תאונת הדרכים מושא התביעה, וזאת בשים לב כי המדובר בחייל צה"ל אשר נהג ברכב צבאי, וזאת גם ללא הכרעה שאלת היותה של הנסיעה, נסיעה מבצעית.
6. ניתן ללמוד על מטרתו של סעיף 5א', אשר הוסף בתיקון מס' 4 לחוק (חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 4), התשס"ב-2002). בהצעת החוק שם פורטו הטעמים לתיקון החוק, צויינו הנימוקים לתיקון החוק וכך צוין שם :

"התביעות המתוארות לעיל מעמידות את המדינה גם בפני בעיות קשות בתחום סדרי הדין ודיני הראיות, אשר לעתים תכופות אין בידה להתמודד עימם בכלים המשפטיים הקיימים.

בחלק מן התובענות, אין למדינה אף ״קצה חוט״ כדי לבדוק את הטענות בדבר מעורבות כוחות הבטחון באירוע הנטען, הן מבחינת האחריות לאירוע והן מבחינת גובה הנזק. בתקופת האינתיפאדה התקשתה המדינה להגיע לסביבת מגוריו של התובע, תושב האזורים, במטרה לברר את נסיבות הפגיעה הנטענת והיקף הנזקים. הבירור כשלעצמו היה כרוך בסיכון חיי אדם ולעתים קרובות נמנע עקב כך. עם יציאת צה״ל ממרכזי האובלוסיה, כינון הרשות הפלטטינית, והפריסה החדשה של צה"ל באזורים, אין למדינה, למעשה, אפשרות גישה למקומות שבהם נגרם הנזק הנטען.

קושי נוסף באותו הקשר הוא שהטיפולים הרפואיים של הנפגעים נעשו במתקנים רפואיים שאינם בישראל, ואשר גם אליהם אין כיום גישה למדינה. עובדה זו יוצרת קושי לגבי בדיקת מהימנות הדיווח הרפואי הנטען. חטיפת גופות מבתי חולים של פלסטינים שנהרגו סיכלה את האפשרות לברר אם נפגעו מחיילי צה״ל, חלק מהפגיעות לא היו ידועות לחיילים ולכן לא נחקרו כלל. בבתי חולים מקומיים ישנם רישומים חלקיים בלבד, וגם אלה - אין בהם בהכרח ללמד על זהות הפוגע. אף אם נמצאו רישומים כלשהם אודות האירוע הנטען אצל צה״ל, אזי אין ברישומים, ברוב המקרים, די כדי ללמד באופן ברור על אופי האירוע או ע ל תוצאותיו.

קיים גם קושי באיתור עדים מטעם המדינה מקרב כוחות הבטחון והבאתם לבית המשפט. הקושי באיתור נובע מכך שתדירות תחלופת הכוחות בשטח היתה גבוהה מאוד, וקיים קושי רב לאתר בדיעבד, לעתים שנים רבות לאחר האירוע, את החיילים שהשתתפו בפעילות נקודתית. גם אם אותרו החיילים, אזי במועד שבו נדרשת עדותם הם כבר, בדרך כלל, לא חיילים, חלקם שוהים בחו״ל, וקיים קושי להביאם למסירת עדות. אף אם אותרו, ואף אם התיצבו למסור עדות, מתברר לעתים מזומנות כי עקב השתתפותם באירועים דומים רבים בפרק זמן קצר, הם אינם יכולים לזכור כדבעי אירוע פלוני. קושי זה מחריף נוכח השיהוי הניכר בהגשת חלק גדול מהתביעות.

צירוף כל אלה תוצאתו חוסר יכולת מעשית להתגונן מפני התביעות, ועידוד תופעה של תביעות כזב ונסיונות הונאה מצד התובעים, כאשר אין בידי המדינה כלים אפקטיביים להבחין בין תביעות מסוג כאמור לבין תביעות המבוטסות על עובדות שאכן התרחשו בפועל".

1. בפסק הדין בעניין רע"א (מחוזי נצרת) 45806-11-12 שיך נ' מדינת ישראל (23.12.12), דן בית המשפט בשאלת פרשנות התיקון לחוק ותחולתו על אירועים שאינם אירועים מלחמתיים. לעניין זה קבע בית המשפט המחוזי את הדברים הבאים היפים אף לענייננו:

"התיקון העמיד שורה של מגבלות פרוצדורליות, שיקלו על המדינה את ההתמודדות עם הקשיים הרבים בפניהם היא עומדת בהתגוננות מפני תביעותיהם של תושבי האזור. בתוך כך הבחין המחוקק בין תובענות שעניינן "פעילות מלחמתית", ביחס אליהן ניתנה למדינה חסינות, לבין תובענות אחרות, מפניהן אין המדינה חסינה. הבחנה זו ניתן לראות בין ההגדרה שבסעיף 5 לבין זו שבסעיף 5א' לחוק. בעוד שסעיף 5 הוכתר בכותרת "פעולה מלחמתית", סעיף 5א' הוכתר בכותרת "תביעות בשל פעולות כוחות הבטחון באזור", בלא שנוספה לה פעילות מלחמתית או כל פעילות עוינת אחרת. הדברים באים לידי ביטוי גם בתוכנו של סעיף 5ב'. מלים אחרות, בעוד שביחס לפעילות מלחמתית נתן המחוקק חסינות מפני תביעה, תובענות אחרות אפשר שתתבררנה, אלא שאז תחולנה עליהן המגבלות הפרוצדורליות שבסעיף 5א', על מנת להקל, כאמור, עם המדינה בהתמודדות עמן.

יתר על כן, כל הקשיים עליהם הצביע המחוקק בהצעת החוק חלים לא רק כאשר מדובר בפעילות מלחמתית, כי אם בכל תובענה מכל סוג שתוגש בידי תושב האזור. הלוגיקה המצדיקה מתן הקלות פרוצדורליות למדינה בהתמודדות עם תובענות שעניינן פעולות איבה, מצדיקה מתן הקלות למדינה גם בתובענות אחרות, שאין בינן לבין פעולות איבה דבר.

חיזוק למסקנה זו מצינו בדבריה של עוה"ד סיגל קוגוט, היועצת המשפטית של ועדת החוק חוק ומשפט, שישיבה שעסקה בהצעת החוק הנ"ל (פרוטוקול מס' 493 בישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט מיום 24.6.2002) לאמור:

"אנחנו עוברים את העניין של פעולה מלחמתית, לפעולה מלחמתית יש פטור טוטלי. עברנו את זה והגענו למצב שהוא לא פעולה מלחמתית. היתה פעולה בשטח, נזק כלשהו, היתה תאונת דרכים בשטח, היה אימון בשטח ושכחו רימון ליד בית ספר... החלק השני של החוק דן במגבלות הראייתיות על מקרים שהם לא פעולה מלחמתית. כלומר, ברור שהם לא נעשו במסגרת של לחימה בטרור או בהתקוממות, אלא נזקים רגילים מכל סוג שהוא, אלא שהרטיטוריה שבה הן קרו היתה, במקרה או שלא במקרה, באזור... כל המגבלות האלה של ההתיישנות וחובת ההודעה ונטל הראייה חלות גם על נזקים שלא קשורים בכלל לפעולות של חיילים. גם אם היתה תאונת דרכים באזור, לפי החוק, יחולו המגבלות".

1. אציין כי ערעור שהוגש לבית המשפט העליון על החלטה זאת נדחה ראו רעא 792/13 ‏ ‏ נגוא שיך נ' מדינת ישראל -משרד הביטחון (5.8.13).
2. מכאן שבהתאם לאמור לעיל עולה כי כוונתו של המחוקק הייתה, ולעניין זה ראו דבריה של עו"ד קוגוט בישיבה שעסקה בהצעת החוק כמצוטט לעיל, כי יש להחיל את חוק הנזיקים האזרחיים גם על פעולות אשר אינן נופלות בגדר פעולה מלחמתית כגון תאונות דרכים, כל עוד הללו התרחשו בשטח האזור. לעניין זה ראו גם החלטתו של בית המשפט בע"א 3071/07 (מחוזי ת"א) המועצה המקומית אלקנה נ' מדינת ישראל (22.12.08) בו ציין ביהמ"ש כי כוונת המחוקק הייתה להחיל את סעיף 5א' על כל נזק שנגרם על ידי צה"ל באזור.
3. על כן אני מקבלת את טענת המבקשים כי על התביעה הנדונה חל חוק הנזיקים האזרחיים.
4. מכאן יש לבחון את בקשתם של המבקשים להעביר הדיון בתיק, וזאת עוד טרם הכרעה בטענות ההתיישנות.
5. סעיף 5ב1 לחוק הנזיקים האזרחיים שכותרתו "בית המשפט המוסמך" קובע כדלקמן:

"תובענה כאמור בסעיף 5א, וכן תובענה כאמור בסעיף 5ב לרבות בסוגי תביעות או לסוגי תובעים כאמור בתוספת הראשונה, יוגשו לבית המשפט המוסמך במחוז הקרוב ביותר למקום המעשה שבשלו תובעים, מבין המחוזות ירושלים והדרום".

1. מיום 23.7.2012
2. תיקון מס' 8
3. ס"ח תשע"ב מס' 2370 מיום 23.7.2012 עמ' 522 (ה"ח 387)
4. הוספת סעיף 5ב1
5. לעניין זה טען התובע כאמור כי המדובר בטענה של סמכות מקומית אותה היה על המבקשים להעלות בהזדמנות הראשונה. עוד טען התובע כי העברת הדיון תסרבל ההליך ותביא לפיצולו שכן בתיק זה הוגשה תביעה בגין ת"ד נוספת.
6. לעניין העברת הדיון אני מקבלת את קביעתה של השופטת נחליאלי חיאט (מחוזי י-ם) בת.א. 61213-05-13 דראוויש נ' מדינת ישראל (24.4.14) כי הוראת החוק הקבועה בחוק הנזיקים האזרחיים אינה עוסקת בסמכות מקומית אלא היא הנחיה מנהלית ועל כן אף בית המשפט רשאי להעלותה מיוזמתו. לעניין זה ראו גם החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת ברע"א 45806-11-12 שיך נ' מדינת ישראל (23.12.12)
7. לאור האמור אני מקבלת את טענתם של המבקשים כי בנסיבות אלו ועל פי בדיקת המרחק, יש להעביר הדיון בתיק לבית המשפט המוסמך, הוא בית המשפט בירושלים.
8. על כן הדיון בתביעה מול המבקשים יועבר לבית המשפט בירושלים.
9. על מנת לייעל הדיון בתיק ועל מנת שלא יימצאו בתי המשפט שונים דנים בשתי תאונות של אותו תובע, הרי בית המשפט מציע כי התאונה השניה הנוגעת לנתבעים 3-4 תועבר גם היא לבית המשפט ירושלים. ככל שהתובע או הנתבעים 3-4 מתנגדים לכך יודיעו תוך 10 ימים.
10. תז"פ ליום 10.11.14.

ניתנה היום, כ"ח תשרי תשע"ה, 22 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.