1. בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה מיום 12.06.14 (כבוד הרשמת הבכירה גילה ספרא – ברנע) במסגרת ת"ק 13470-05-13, (להלן: "בית משפט קמא"), שהוגשה על ידי חברת מונה טורס בע"מ ח.פ. 510897093 (להלן: "המבקשת"). בית משפט קמא קיבל את תביעתם של מר וגב' לנקרי (להלן: "המשיבים"), וחייב את המבקשת לשלם להם סך של 7,144 ₪, המורכב מעלות כרטיסי הטיסה שהזמינו דרכה ולא קיבלו תמורתם בסך של 6,144 ₪ ועוגמת נפש בסך של 1,000 ₪, ואלה בצירוף הוצאות משפט בסך של 300 ₪.

לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, בבקשת רשות הערעור ובתשובת המשיבים לבקשה, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה עליה הרשות והוגש הערעור לפי הרשות שניתנה. לצד זאת וכפי שיפורט בהמשך, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות.

2. מהעובדות המתוארות בפסק דינו של בית משפט קמא, עולה, כי ביום 06.11.12 הזמינו המשיבים מהמבקשת כרטיסי טיסה בעלות של 6,144 ₪ בחברת aerosvit airlines (להלן: "חברת אירוסויט"), אשר בסמוך לחודש ינואר 2013 נודע כי נקלעה להליכי חדלות פירעון.

3. המשיבים טענו בתביעתם, כי היקלעותה של חברת אירוסויט להליכי חדלות פירעון נודע להם מהתקשורת, לאחר ששילמו 2 מתוך 5 התשלומים עבור העסקה, או אז פנו הם למבקשת בבקשה להסכים לביטול יתר התשלומים בכרטיס האשראי, אך המבקשת סירבה, ולצד זאת הבטיחה למשיבים מספר פעמים, כי הם יקבלו בחזרה את כספם, אך כספים אלה לא הוחזרו.

4. המבקשת מנגד טענה בפני בית משפט קמא, כי היא הייתה רק חוליה מקשרת בין המשיבים לחברת אירוסויט, וכי אין עליה כל אחריות. כן טענה המבקשת, כי הכספים הועברו לחברת אירוסויט בסמוך להנפקת כרטיסי הטיסה על ידי המערכת העולמית המופעלת על ידי דאטא ולכן היא דחתה את פניית המשיבים בעניין.

5. בית משפט קמא, קיבל את טענות המשיבים תוך הפנייה למספר פסקי דין שניתנו במקרים דומים לעניין הנדון, לרבות: ת"ק (ת"א) 29823-05-13 נסרי נ' בליק טרוול, [פורסם בנבו], (28.11.13); רת"ק 13809-03-13 קיסוס נ' איסתא, [פורסם בנבו], (28.07.13).

בית משפט קמא קבע בפסק דינו, כי לא נסתרה טענת המשיבים כי המבקשת כלל לא פנתה אליהם, אלא הם אלה שפנו למבקשת בסמוך ליום 20.01.13 ביוזמתם ונענו, כי הם יקבלו את הכסף בחזרה. כן קבע בית משפט קמא, כי לא נסתרה טענת המשיבים, כי המבקשת סירבה ליתן להם אישור לבטל את חיוב כרטיס האשראי. דברים אלה, יש בהם כדי להעיד לגישת בית משפט קמא על רשלנותה של המבקשת.

על רקע האמור, קיבל בית משפט קמא את תביעת המשיבים וחייב כאמור את המבקשת בתשלום סך כולל של 7,518 ₪. מכאן הערעור שבפניי.

6. המבקשת טענה בבקשתה, כי עיקר טענותיה מבוססות על טעות משפטית עקרונית שעניינה בשאלה, האם ניתן להחיל אחריות על סוכנות הנסיעות בגין קריסת חברת התעופה, ו/או האם ניתן היה למנוע נזקיהם של המשיבים נוכח מידע בגין קריסתה של חברת התעופה. על שאלה זו סבורה המבקשת, כי יש להשיב בשלילה.

לטענת המבקשת, פסיקה המאשרת הטלת אחריות על סוכנות נסיעות מהווה סכנה של ממש להמשך קיומם של יחסים רבים בין ענף התיירות ובין מובילים אוויריים.

עוד טענה המבקשת, כי למעשה כל נתון עובדתי הדרוש לשם ליבון הסוגיה המשפטית, נמצא בפסק דינו של בית משפט קמא, וכי ממילא לצורך ההכרעה בשאלה המשפטית שהוצגה בפתח בקשת רשות הערעור, אין כל צורך בממצאים עובדתיים, למעט העובדה, כי התמורה בגין כרטיסי הטיסה שרכשו המשיבים הועברה לחברת התעופה ולא הוחזרה למשיבים טרם קריסתה של חברת אירוסויט או ידיעתה של המבקשת על כך.

כן טענה המבקשת, כי לפי מיטב ידיעתה, במועד הדיון בתביעת המשיבים, לא ניתן ולו פסק דין אחד בגין רשלנות סוכנות נסיעות בגין קריסת חברת תעופה.

לטענת המבקשת, הסוגיה שעולה מבקשת רשות הערעור, הינה בעלת חשיבות כוללת לכלל סוכני הנסיעות אשר מפעם לפעם נדחקים אל מול הצגתם כאחראים לכלל מחדלי צרכני התיירות, שהינה מעבר לכל היגיון ו/או רלוונטיות, ועל כן הינה בעלת נפקות משפטית רבה שטרם נדונה ולובנה, על ידי בית המשפט.

המבקשת טענה, כי שגה בית משפט קמא בקביעתו בכל הנוגע למערכת היחסים בין הצדדים שכן המבקשת היא סוכנות נסיעות אשר תפקידה ועיסוקה הוא תיאום בין הצרכן רוכש כרטיסי הטיסה, לבין המוביל האווירי אשר מעניק לאותו צרכן את השירותים אותם ביקש, וכי היא מעולם לא דחתה את קיום חובותיה המקובלים לרבות גילוי כל מידע למשיבים כפי שזה התקבל בידה.

כן טענה המבקשת, כי היא אינה אחראית לתקלה הנטענת, אשר נגרמה בעטיה של חברת התעופה, וכי בזמן אמת לא הובא לידי המבקשת כלל דבר המחדלים הנטענים בכתב התביעה שהוגש.

הוסיפה וטענה המבקשת, כי שגה בית משפט קמא עת התעלם באופן מוחלט מהגשת התביעה ומכל טענה מקדמית שהועלתה ושעה שהמשיבים לא ביססו טענותיהם על הודעה או פניה מטעמם למבקשת.

עוד טענה המבקשת, כי שגה בית משפט קמא, עת ציין מספר פעמים בפסק דינו, כי טענת המשיבים כאילו פנו לאחר ששילמו 2 תשלומים מתוך 5 עבור העסקה לביטול העסקה, נוכח מידע על מצבה הכלכלי של חברת אירוסויט לא נסתרה. בהקשר זה נטען, כי לא ברור אם יש ממש בעניין ביטול תשלום בכרטיס אשראי מאחר שזה עניינה של חברת האשראי וכל ביטול אף אם היה נדרש אינו בסמכותה של המבקשת.

המבקשת הפנתה בבקשתה לפסק הדין שניתן במסגרת בר"ע (י-ם) 3278/01 רענן בר טוביה נ' רג'ואן נסיעות בע"מ, פ"מ תשס"א (א) 625, לפיו נדחו הטענות שהועלו בדבר אחריותה של סוכנות נסיעות בגין מחדלים של חברות תעופה. כן הפנתה המבקשת לאסופה של פסקי דין שניתנו בעניינן של תביעות רבות שהוגשו נגדה ושבתי המשפט דחו.

מעבר לאמור, התייחסה המבקשת לפסיקה אליה הפנה בית משפט קמא, וטענה, כי המדובר בנסיבות שונות שאינן תואמות את נסיבות המקרה הנדון. כאשר מנגד עומדים לזכות המבקשת פסקי דין רבים אשר דחו טענות דומות שהועלו כנגדה ו/או כנגד סוכנויות נסיעות אחרות, לרבות: ת"ק 3230-08-07 שלום גבאי נ' איסתא ישראל; ת"ק (פ"ת) 1253/07 רחל זלמנוביץ' נ' איסתא ישראל בע"מ.

לבסוף טענה המבקשת, כי אף אם מסקנותיו של בית משפט קמא היו נכונות, עדין טעה בית משפט קמא בקביעתו, כי לא נסתרה טענת המשיבים לעניין פנייתם, מאחר וזו לא הוכחשה ואולם זו נעשתה במועד מאוחר להפסקת פעילות חברת התעופה דבר אשר שומט כל קרקע עובדתית בעניינה, בפרט משלא התקבל כל החזר כספי.

נוכח כל המקובץ, עותרת המבקשת לביטול פסק דינו של בית משפט קמא, ועל מנת שבית משפט יבהיר את תפקידו של סוכן הנסיעות ואת אשר נדרש ממנו במסגרת יחסיו עם חברת התעופה.

7. המשיבים טענו מנגד, כי אם תתקבל עמדת המבקשת, לא תהייה לסוכנות הנסיעות כל אחריות כלפי הלקוח, ובכך הרי שיתייתר הצורך בהקמתן של סוכנויות נסיעות. במצב דברים זה טענו המשיבים, ניתן לרכוש את הכרטיסים ישירות מחברת התעופה.

כן טענו המשיבים, כי המבקשת התנערה מהם לאורך כל הדרך ולא ביצעה כלל את התחייבויותיה כלפיהם. כך למשל נטען, כי במעמד רכישת הכרטיסים לא הזהירה המבקשת את המשיבים, כי יש חשש לבצע את הטיסה בחברת אירוסויט, למרות שידעו בענף התיירות על קשיי החברה. בנוסף נטען, כי המבקשת לא העבירה לרשות המשיבים בשום שלב את אישור ה- BSP למרות פניתם לקבלת האישור וכי את המסמך הנ"ל הם ראו לראשונה רק במהלך ניהול ההליך בבית המשפט קמא.

הוסיפו וטענו המשיבים, כי המבקשת לא הודיעה להם בשום מועד ובאף דרך על העובדה, כי חברת אירוסויט נמצאת בהליכי חדלות פירעון, וכי דבר זה נודע להם מהתקשורת. כן נטען, כי המבקשת סירבה באופן שיטתי לענות למשיבים או לשוחח עמם, לא השיבה לדואר אלקטרוני שנשלח לה, ובפעם היחידה שהצליחו המשיבים לשוחח עם נציגי המבקשת קיבלו מהם הבטחה, כי הכסף יוחזר להם במלואו.

מעבר לאמור, טענו המשיבים, כי מלבד ההתנערות מהם, נקטה המבקשת בהתנהלותה מולם בדרכי שקר וכזב, כאשר עובדים שונים של המבקשת הבטיחו במועדים שונים למשיבים, כי הכסף יוחזר לידיהם, וכשהתבקשה המבקשת לספק את תמלילי השיחות שיאשרו את הדברים, סירבה המבקשת ולא הציגה אותן גם לא בפני בית משפט קמא.

כן טענו המשיבים, כי בשום שלב, לא הייתה כוונה מצדם לבטל את העסקה דרך חברת האשראי ללא הסכמת המבקשת, וכי הם פנו למבקשת על מנת לקבל את הסכמתה לביטול העסקה, והמבקשת סירבה ליתן את האישור האמור תוך הבטחת שווא, כי המשיבים יקבלו את כספם בחזרה. כן נטען, כי בניגוד לטענת המבקשת, המשיבים היו מוכנים בכל שלב של ההליך להגיע לפשרה על מנת לצמצם את הפסדם, וכי המבקשת, היא זו שסירבה להגיע איתם לפשרה ואף סירבה לפנות להליך של גישור לפי המלצת בית משפט קמא, תוך שהיא מסתמכת על הטענה, כי היא משמשת רק צינור להעברת הכסף לחברת אירוסויט, למרות שבפועל התנהלה ברשלנות ותוך התעלמות מוחלטת מהלקוחות שביצעו עמה את העסקה.

על רקע האמור, ביקשו המשיבים לדחות את ערעור המבקשת.

8. אכן מעיון בפסיקה השונה בעניין אחריותם של סוכנויות נסיעות, עולה, כי טרם ניתנה תשובה חד משמעית לסוגיית אחריותן של סוכנויות נסיעות למחדלים של חברות תעופה, וזאת, לא בכדי. שכן נסיבותיו של כל מקרה הן שונות. בנסיבות המקרה דנן, השאלה הרלוונטית לבחינת אחריותה של המבקשת הינה האם יכלה סוכנות הנסיעות לצפות את קריסתה של חברת אירוסויט ואם היה עליה לדווח ללקוחותיה בזמן אמת על חוסר איתנותה הכלכלית של חברת התעופה.

9. ככלל סבורני, כי ראוי לדמות את תפקידה של סוכנות נסיעות, לתפקידו של מתווך, וככזאת, חייבת היא לנהוג בנאמנות, בהגינות ובדרך מקובלת כלפי שני הצדדים, קרי כלפי חברת התעופה וכלפי לקוחותיה. כמו כן חייבת היא למסור ללקוחותיה כל מידע שיש בידה בעניין מהותי הנוגע לעסקה.

10. במקרה דנן, ובהסתמך על חומר הראיות שנפרש בפני בית משפט קמא, קבע בית משפט קמא, כי לא הוכח בפניו, שהמבקשת פנתה למשיבים והודיעה להם על קריסתה הכלכלית של חברת אירוסויט, אלא שהמשיבים הם אלה שפנו למבקשת בבקשה לבירור העניין. סוגיה זו אף נתמכת בתכתובת שהחליפו הצדדים ואשר צורפה לכתבי הטענות שהוגשו מטעמם לבית משפט קמא. בהקשר זה יש, לציין, כי מעיון בתכתובת שבין הצדדים, עולה כי המבקשת לא הכחישה, את הטענה בדבר הבטחת נציגיה לשיפוי המשיבים בגין נזקיהם, ואין זכר לטענה, כי המבקשת פנתה בשלב כלשהו למשיבים ועדכנה אותם אודות מצבה הכלכלי של חברת אירוסויט.

11. כידוע, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים וקיצוניים, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם. ראו: ע"א 1226/11 עוזי ישראל-פור נ' יהודה אליהו, [פורסם בנבו], (28.07.14). לא מצאתי, כי המקרה דנן נופל בגדרם של אותם מקרים חריגים המצריכים התערבות.

12. מעבר לאמור אציין, כי עצם רכישת הכרטיסים על ידי המשיבים באמצעות המבקשת, מגלמת צפייה סבירה, כי המבקשת היא כתובתם של המשיבים בנוגע לשירותי חברת התעופה, לרבות העברת מידע מהותי בנוגע לספק השירותים. בהקשר זה, ניתן לצפות, כי המבקשת תהייה מודעת למצבן ולאיתנותן הכלכלית של חברות התעופה שבתיווכה מהן רוכשים לקוחותיה כרטיסי טיסה ותפעל למניעת כל נזק הצפוי להיגרם ללקוחותיה, שאם לא כן, הרי שיתייתר הצורך במהות קיומן של סוכנויות נסיעות. ראו: רת"ק 60390-07-13 IATA יאט"א ישראל נ' שמעון שוורץ, [פורסם בנבו], (08.01.14).

13. בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי לא עלה בידי המבקשת להוכיח על בסיס התשתית הראייתית שהונחה בפניו, כי היא לא ידעה מאומה אודות מצבה הכלכלי הרעוע של חברת אירוסויט. כן נקבע על ידי בית משפט קמא כממצא עובדתי כי המבקשת לא התריעה בפני המשיבים על מצבה הכלכלי של חברת התעופה. זאת ועוד, עם היוודע מצבה הכלכלי של החברה למשיבים פנו הם לאלתר למבקשת בבקשה להקפיא את יתר התשלומים לחברה וזו סירבה לסייע ולא נתנה אישור לבטל את חיוב כרטיסי האשראי. בכך סבורני, כי המבקשת לא עמדה בחובת הזהירות המוטלת עליה כלפי לקוחותיה שעה שהיה עליה לבדוק את המידע שהתפשט אגב מצבה הכלכלי של חברת התעופה, להביא המידע לאשורו בפני לקוחותיה ולאפשר להם לשקול את המשך צעדיהם, לרבות ביטול עסקת האשראי. ויצוין, כי בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי שהמשיבים אכן יכלו לפעול כאמור באותה העת.

14. לאור כל האמור סבורני, כי ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא מעוגנים בראיות ואלה תומכים במסקנה אליה הגיע בית משפט קמא עת חייב את המבקשת בתשלום האמור.

15. על רקע המקובץ לעיל, הנני דוחה את הערעור.

16. בנסיבות העניין ומשהתבקשה תשובת המשיבים לבקשת רשות הערעור, הנני מחייבת את המבקשת בתשלום הוצאות משפט למשיבים בסך של 1,000 ₪.

17. העירבון, ככל שהופקד, יוחזר על ידי מזכירות בית משפט לידי המפקיד.

18. המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתן היום, כ"א אב תשע"ד, 17 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.