בפניי בקשתה של התובעת למחיקת התביעה ללא צו להוצאות.

1. תחילתה של תובענה זו בתביעה לסכום קצוב שהגישה התובעת בחודש פברואר 2013 בלשכת ההוצאה לפועל בתל - אביב. הנתבע הגיש התנגדותו לביצוע התביעה, באיחור של חמישה ימים, שנבע, לטעמו בשל חוסר בקיאותו בשפה העברית.

בהתנגדותו, טען הנתבע כי בינו לבין התובעת לא נחתם מעולם הסכם כלשהו, וכי בעל הדין הנכון הוא גיסו, מר אנס עביד, תושב הרשות. לטענתו, התבקש על ידי נציג התובעת להעביר צילום של תעודת הזהות שלו בהיותו אזרח ישראל המחזיק בתעודת זהות "כחולה". לטענת הנתבע, נציג התובעת הסביר כי מדובר בנוהל פנימי של התובעת שאינו כשור לעסקה כלל. הנתבע הופתע לגלות כי בכל מקום בחוזה בו נדרשת חתימתו, מופיעה חתימתו של נציג התובעת, ובשל כך אף הוגשה על ידו תלונה במשטרת ישראל.

לבקשת הנתבע הועברה הבקשה להארכת המועד להגשת ההתנגדות וההתנגדות לבית משפט השלום בירושלים, מקום מגוריו של הנתבע, המקום שבו סניף הבנק בו מתנהל החשבון ממנו היה אמור להיות משולם החשבון לתובעת ומקום ביצוע העסקה.

2. ביום 10.12.13 התקיים דיון בבקשה הרשות להתגונן בפני כב' הרשם פוני, אליו התייצב הנתבע ובא כוחו. על אף שגרסתו המפורטת של הנתבע הובאה בכתב ההתנגדות בחודש אפריל 2013, ביקשה התובעת ארכה של 90 יום לבדיקת טענות המבקש וכב' הרשם נעתר לבקשה. שנה לאחר מכן, בתאריך 25.12.14 משלא מסרה התובעת את עמדתה, קיבל כב' הרשם הבכיר אופיר יחזקאל את התנגדות הנתבע והתובענה הוסבה לסדר דין מהיר. אז שוב ביקשה התובעת ארכה וביום 1.3.15 ביקשה למחוק התביעה ללא צו להוצאות.

3. הנתבע מתנגד למחיקת התביעה ועומד דחייתה. לטעמו התובעת מנסה להטיל אחריות על רשלנותה שלה באי בירור בעל הדין הנכון ומבקשת למחוק את התביעה ביודעה כי תביעה נטולת סיכוי. אין נגדו אישית כל עילת תביעה והוא אינו חתום על כל מסמך התקשרות עמה. הנתבע הוסיף כי במסגרת ההליכים שנקטה התובעת, היא עיקלה ומימשה סכום של 3,168 ₪ שלא כדין, לאחר שרשם ההוצאה לפועל הורה על עיכוב הליכים ולאחר שהודיעה כי תפעל לביטול ההליכים בהוצאה לפועל.

4. התובעת טוענת כי הנתבע הודה כי מסר את פרטיו האישיים יחד עם גיסו, הצעתה למחיקת התביעה נובעת מפרקטיות בא כוחה וכי מי שנושא בהפסדים הינה התובעת.

5. לאחר שעיינתי בבקשות, בתגובות ובתשובות,אני נעתרת לבקשת התובעת להורות על מחיקת התביעה ולא על דחייתה. זאת לאמור בהחלטתו של כב' הרשם הבכיר יחזקאל מיום 25.12.14 (פסקה אחרונה) ובשים לב לתגובת הנתבע מיום 23.3.15 .

6. באשר לפסיקת ההוצאות. תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 קובעת:

"(א) קבע בית המשפט או הרשם את סכום ההוצאות, רשאי הוא לפסוק אותו, הן לענין שכר טרחת עורך דין והן לענין הוצאות המשפט, כל אחד מהם בנפרד בסכום כולל, ובלבד שבכפוף לאמור בתקנת משנה (ב), לא יפחת סכום שכר הטרחה מן התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), התשל"ז-1977 (להלן - התעריף המינימלי), זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, על תשלום סכום קטן מהסכום האמור.

(ב) בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון.

במהלך השנתיים האחרונות נוהלו בין הצדדים מספר הליכים סביב תובענה זו. הנתבע נאלץ להגיש התנגדות לביצוע התביעה ובקשה להעברת ההתנגדות לבית משפט השלום בירושלים ולא ניתן הסבר מדוע הוגשה התביעה לכתחילה ללשכת ההוצאה לפועל בתל אביב (הגם שהצורך בהגשת בקשה להארכת מועד נבע ממחדליו שלו עצמו).

אני מוצאת כי התובעת השתהתה מאוד בהגשת תגובותיה ולא בכדי שנה לאחר הדיון בהתנגדות ניתנה רשות להתגונן בהעדר הודעה מתאימה מטעמה חרף התחייבותה לעשות כן (ש. 13-14 לפרוטוקול מיום 10.12.13). גם לאחר מתן הרשות להתגונן ביקשה התובעת ארכה נוספת לה הסכים הנתבע ברוב אדיבותו.

7. מהמסמכים שבתיק עולה, נכון לשלב זה, כי התביעה אינה מבוססת וכי יש לנתבע הגנה משמעותית. לא הוכח כי הוא בעל הדין הנכון, כי התקשר בהסכם עם התובעת ולו ימצא כי טענותיו העובדתיות נכונות, הרי שישנם פגמים של ממש בהתנהלותה של התובעת בעסקה זו. בצדק צירף הנתבע את קביעת הרשמת (כתוארה דאז) ג. לויו בע"א 3088/06 אליעזר ניר נ' יאיר רבינוביץ - יו"ר הרשות לבקרה תקציבית:

"כאשר יוזם ההליך מבקש למחקו ללא קבלת הסעד המבוקש, על פני הדברים, יש בכך כדי להצביע על כך שהגשת ההליך לא הייתה מוצדקת מלכתחילה. מדובר, עם זאת, בהנחה הניתנת לסתירה, כאשר הנטל לעשות כן מוטל על יוזם ההליך (ראו, בש"א 8396/06 בנק הפועלים בע"מ נ' ארטיפו בע"מ ([פורסם בנבו], 13.2.2007); ע"א 11788/05 סגל נ' בן ארצי ([פורסם בנבו], 8.11.2006))".

אין בפני הסבר מניח את הדעת באשר לאחריותו של הנתבע לחוב הנטען, כמו גם הסבר מדוע עיקלה התובעת 3,168 ₪ מהנתבע, מדוע לא הושב לדיו הסכום עד כה וזאת בניגוד להצהרתה שלה בסעיף 5 לבקשתה מיום 17.3.14.

8. בפסיקה נקבע כי "התעריף המינימלי אינו משמש בדרך כלל כאמת מידה לקביעת הוצאות משפט. מהווה הוא רף תחתון" (בג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה, המסחר, החלטת כב' הרשם מרזל, כתוארו דאז, מיום 30.6.05) וכי שיקול הדעת המסור בידי רשם לפסיקת הוצאות, רחב (שם).

בשים לב לבקשות שהגיש הנתבע להשתהות התובעת בניהול ההליך כמו גם לשאלת סיכויי ההליך, אני מורה כי התובעת תשיב לתובע סכום של 3,168 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום העיקול ועד למועד ההשבה בפועל. וכן ישא בשכ"ט ב"כ הנתבע בסכום של 4,000 ₪ (כולל).

לא מצאתי לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש ולא הובאו בפני אסמכתאות להוצאות שהוצאו על ידי הנתבע.

סכומים אלו ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאחרת יישאו ריבית והצמדה עד לתשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ט ניסן תשע"ה, 18 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.