הרקע להגשת התובענה והליכי תחילת הדיון בה

1. ביום 18/1/13 נפל התובע מגובה של כ-4 מטרים ונפגע בעמוד השדרה שלו. בין השאר, ארע לו שבר בחוליה L1. התובע היה מאושפז בבית החולים "העמק" בתקופה שמיום התאונה ועד יום 20/1/13.

2. התובע הגיש לנתבע תביעה לתשלום דמי תאונה.

3. הנתבע - במכתבו מיום 17/3/13 - אישר את זכאותו של התובע לדמי תאונה בעבור התקופה שמלמחרת התאונה ועד יום 25/1/13, אך דחה את התביעה בגין התקופה שמיום 26/1/13 ועד יום 31/3/13, בטענה שבתקופה זו, התובע לא היה מאושפז ואף לא היה מרותק לביתו.

4. כנגד כך הוגשה התובענה שבפנינו.

5. בכתב התביעה נטען על ידי ב"כ התובע כי בכל התקופה הרלוונטית ואף עד למועד הגשת התובענה, היה התובע "מרותק למיטתו".

עם זאת, במכתב השחרור מבית החולים, מיום 20/1/13, נאמר כי בעזרת חגורת גב, התובע קם ממיטתו. לפיכך, בהחלטה מיום 15/5/13, התבקש ב"כ התובע להבהיר כיצד מתיישבת הטענה בדבר היותו של התובע מרותק למיטתו, עם האמור במכתב השחרור מבית החולים.

לאחר התמהמהות (שגרמה אף למתן פסק דין שמחק את התביעה), הגיש ב"כ התובע הודעה שאליה צורף מכתב רפואי מיום 11/6/13, על כך שבמשך חודשיים וחצי מיום הנפילה (18/1/13), היה התובע מרותק למיטתו.

(במאמר מוסגר נכון להעיר כי מכתב זה - כמובן - אינו יכול ליישב את אי-ההתאמה בין הנטען בכתב התביעה לבין האמור במכתב השחרור מבית החולים. בנוסף, מכתב זה אינו מתיישב עם טענת התובע בכתב התביעה, שכזכור - היתה על כך שהתובע נותר מרותק למיטתו עד יום הגשת התובענה (13/5/13)).

6. בהחלטה מיום 24/6/13, התבקש הנתבע לבחון את המכתב הרפואי מיום 11/6/13 ולציין אם חל שינוי בעמדתו. הנתבע בחן את המכתב, אך עמד על דעתו שדין התביעה להידחות.

7. לפיכך, נראה היה שנותרה מחלוקת בין הצדדים, אלא שהיא רפואית בלבד. על כן, בהחלטה מיום 27/6/13, נקבע כי אם עד יום 15/7/13 לא יודיע מי מהצדדים מדוע הוא מתנגד לכך, ימונה מומחה רפואי שיתבקש לחוות את דעתו בשאלה הרפואית השנויה במחלוקת, וכי במקרה כזה - הצדדים יהיו זכאים להגיש עד יום 31/7/13 - מסמכים רפואיים שלדעתם אמורים להיות בפני המומחה.

ב"כ הצדדים לא הביעו התנגדות, ואף לא הגישו מסמכים רפואיים אחרים (וגם לא בקשה להזמנת מסמכים רפואיים).

על כן, ניתנה ביום 2/8/13 החלטה בדבר מינוי המומחה הרפואי (ההחלטה האמורה עוד תאוזכר להלן).

מהות המחלוקת בין הצדדים

8. סעיף 151(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, מקנה זכאות לדמי תאונה בעד פרק זמן שבו איבד המבוטח את כושר התפקוד עקב תאונה.

9. תקנה 1(2) לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נפגעי תאונות), התשמ"א-1981 מגדירה את המונח "אבדן כושר התפקוד" לגבי מבוטח שאינו עובד ואינו עובד עצמאי, כמצב שבו המבוטח מאושפז או שהוא מרותק לביתו.

בעת הרלוונטית לתובענה, היה התובע מבוטח שאינו עובד ואינו עובד עצמאי. על כן, הוראות תקנה 1(2) האמורה - חלות עליו.

10. המחלוקת בין הצדדים היא - כאמור - בתחום הרפואי בלבד, לגבי התקופה שמיום 26/1/13 ועד יום 31/3/13.

המחלוקת היא בשאלה אם בתקופה האמורה, היה מצבו הרפואי של התובע כזה שבגינו התובע היה בגדר "מרותק לביתו".

המומחה הרפואי

11. בהחלטה מיום 2/8/13 מונה ד"ר דב אורי אופנהיים לשמש מומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין בתובענה זו. (ד"ר אופנהיים ייקרא להלן בהחלטה זו: "המומחה"). המומחה נשאל אם על סמך החומר הרפואי שהומצא לו - היה נכון לראות את התובע כמי שהיה בגדר "מרותק לביתו" בתקופה שמיום 26/1/13 ועד יום 31/3/13 (או בחלק ממנה) (כפי שאין חולק שהיה בתקופה שמאז שחרורו מאשפוז ביום 20/1/13 ועד יום 25/1/13).

12. המומחה נתן את חוות דעתו (לתוכן חוות הדעת נתייחס בסעיף 15 להלן).

13. ביום 29/8/13, עם קבלת חוות הדעת בבית הדין, ניתנה החלטה שבה קיבלו הצדדים ההזדמנות לבקש להפנות למומחה שאלות הבהרה. באותה החלטה, נאמר כי אם לא תוגש בקשה להפניית שאלות הבהרה, יהיו הצדדים רשאים להשלים בכתב את טיעוניהם.

14. בתגובה, הגיש ב"כ התובע, ביום 18/9/13, בקשה להפניית שאלות הבהרה, אך בטרם חלוף המועד להגשת תגובת הנתבע על אותה בקשה, הגיש ב"כ התובע, ביום 29/9/13, השלמת טיעונים מטעמו, כאילו לא הוגשה כלל בקשה להפניית שאלות הבהרה.

מכל מקום, בהחלטה מיום 11/10/13, נדחתה בקשת התובע בדבר הפניית שאלות הבהרה, בשל הטעמים שפורטו באותה החלטה (שעיקרם היה - ששאלות ההבהרה המבוקשות לא היו רלוונטיות לתובענה). בהחלטה מיום 11/10/13, ניתנה לנתבע ההזדמנות להשלים את טיעוניו (הטיעונים המשלימים מטעם התובע - הוגשו עוד לפני כן). הנתבע אכן השלים את טיעוניו (לאחר שביקש וקיבל הארכת מועד לעשות כך).

15. מחוות דעתו של המומחה עולה כי דעתו היא כאמור להלן:

א. לתובע נגרם שבר דחוס של אחת מחוליות החלק המותני של עמוד השדרה. התובע טופל באמצעות מחוך ליישור הגב.

ב. המחוך האמור מקבע את האזור המתאים בעמוד השדרה ומקל במשהו על הכאבים, כך שהוא מונע את הצורך בשכיבה במיטה.

ג. עם זאת, עד לחיבור השבר, צפויות הגבלות ממשיות בניידות, לרבות בהליכה ובנסיעה.

ד. לפיכך, עד לחיבור השבר (שצפוי להיות תוך 6 שבועות מיום הפגיעה), הרי שאף שאין המצב עונה באופן מלא על ההגדרה של "ריתוק לבית", נכון לראות את התובע כמי שהיה למעשה מרותק לביתו, שכן מגבלותיו היו כאלה שהגבילו אותו לשהיה בביתו.

גורל התביעה

16. חוות דעתו של המומחה סבירה, מפורטת ומנומקת. היא מבוססת על הידע המקצועי שלו ועל החומר הרפואי שהיה בפניו. בנסיבות אלה, אנו מאמצים את חוות דעתו. למעשה, גם שני הצדדים ביקשו לאמץ את חוות דעתו של המומחה, אלא שכל אחד מהם הסיק ממנה מסקנה שונה.

17. לטענת ב"כ הנתבע, מאחר שהמומחה ציין כי מצבו של התובע לא ענה באופן מלא על ההגדרה של "ריתוק לבית" - נכון לדחות את התביעה.

טענה זו - אינה מקובלת עלינו.

המונח "מרותק לביתו" אמור להתפרש באופן סביר, כך שאם מתברר שמצבו של מבוטח (שאינו "עובד" ואינו "עובד עצמאי"), אשר נפגע בתאונה, היה כזה שבאופן סביר מונע ממנו לצאת מביתו, יש לראותו כמי שהיה "מרותק לבית".

אין צורך שהמצב יהיה כזה שלפיו לא תיתכן כל אפשרות של הוצאת המבוטח מביתו למקום אחר.

ראיה לכך ניתן ללמוד גם מעצם העובדה שהנתבע אינו חולק על כך שיש מקרים שבהם מבוטח שאינו "עובד" ואינו "עובד עצמאי" יכול להיות זכאי לדמי תאונה תחילה בעת שהוא מאושפז, ובהמשך - בעת שהוא "מרותק לבית". זאת, אף שברור שהיתה הסעה של המבוטח מבית החולים אל הבית.

כך היה גם עם התובע עצמו, שהנתבע - כזכור - ראה אותו כ"מרותק לבית" בתקופה שעד יום 25/1/13, אף שהשחרור מהאשפוז היה כבר ביום 20/1/13.

כלומר, עצם העובדה שהתובע היה מחוץ לבית החולים ומחוץ לביתו בעת שנסע (או הוסע) מבית החולים הביתה, אינה שוללת - גם לדעת הנתבע - את האפשרות שהתובע ייראה כמי ש"מרותק לביתו".

השאלה החשובה אינה אם המבוטח נמצא "בבית" אלא אם באופן סביר נכון לראות אותו כמי שמסוגל לצאת מביתו.

התשובה על שאלה זו, בעניינו של התובע, אמורה להינתן על ידינו, בהתבסס על חוות דעתו של המומחה.

18. הנתבע נסמך בטיעוניו, בין השאר, על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל 326/99 המוסד לביטוח לאומי - גבאי (פס"ד מיום 9/11/01). לדעתנו, הסתמכות זו אינה במקומה, מאחר ששם דובר על מבוטח שנפגע בפרק כף ידו, ואשר לא היתה כל סיבה להניח שהוא היה מוגבל לצאת מביתו. עצם העובדה שבית הדין הארצי לעבודה הזכיר באותו פסק דין את ביקוריו של המבוטח במרפאות - אינה אמורה להביא למסקנה שדי בכך שהמבוטח יבקר במרפאה כדי למנוע את האפשרות להכיר בו כמי ש"מרותק לביתו". הכל - ענין של סבירות ושל מידה. בענין זה, פרשנותנו לפסק דינו האמור של בית הדין הארצי לעבודה, שונה מהפרשנות שניתנה לו בפסק דין נוסף שהנתבע נסמך עליו, פסק דינו של בית דין זה בתיק 10637-12-11 גליק - המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 18/10/12).

19. אכן נכון שהתובע ביקר במרפאה ביום 26/2/13 (כלומר - בתוך ששת השבועות שלאחר התאונה), אך כפי שכבר הבהרנו לעיל, עצם הביקור אינו מלמד שאין מדובר במי ש"מרותק לביתו", מאחר שאין מניעה שהתובע הוסע לשם על ידי אחרים, ומאחר שאת שאלת הריתוק לבית יש לבחון באופן סביר על פי כלל נסיבות הענין.

20. מחוות דעתו של המומחה עולה כי בתוך ששת השבועות שמאז התאונה (כלומר בתקופה שמיום 19/1/13 עד יום 1/3/13), נכון לראות את התובע כמי שלא היה יכול - באופן סביר - לצאת מביתו.

על פי עמדתו של המומחה, באותה עת היתה לתובע "מגבלה ניכרת בניידות ... שהגבילה אותו לשהייה בביתו.".

21. לפיכך, לדעתנו, נכון לקבל את התביעה בגין התקופה שעד יום 1/3/13.

לסיכום

22. אנו מקבלים את התביעה ומצהירים כי התובע זכאי לדמי תאונה לא רק בגין התקופה שהנתבע הכיר בה מלכתחילה (כלומר עד יום 25/1/13), אלא גם בגין התקופה שמיום 26/1/13 ועד יום 1/3/13.

אנו דוחים את התביעה בגין התקופה שמיום 2/3/13 ואילך.

23. בהתחשב בכך שהתביעה התקבלה באופן חלקי בלבד ובהתחשב בכך שבטרם הגשת התובענה לא היתה בידי הנתבע תעודה רפואית שביססה את טענת התובע על כך שהוא היה מרותק לביתו, וטענתו בכתב התביעה היתה אף מנוגדת למסמך הרפואי שצורף אליה, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 590 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/2/14, אם הוא לא ישולם לפני כן.

24. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו.

ניתן היום, י"ג בטבת תשע"ד, 16 בדצמבר 2013, בהעדר הצדדים.