1. לפני תביעה ותביעה שכנגד בגין הסכם שנכרת בין הצדדים לפיו מכר התובע והנתבע שכנגד, מר משה רוס (להלן: "התובע") לנתבע והתובע שכנגד, עו"ד ורו"ח אורי אליאב (להלן: "הנתבע") את מלוא הזכויות שהיו לתובע במשרד לראיית חשבון שהתובע ירש מאביו, רו"ח ז"ל.
2. כל אחד מהצדדים טוען כי משנהו הפר את ההסכם. התובע עותר לחיוב הנתבע בתשלומים בהתאם להסכם וכן פיצויים לרבות פיצויים מוסכמים, ואילו הנתבע טוען כי ההסכם למעשה בוטל ומה שיש לדון בו הוא שאלת ההשבה, ובהתאם, לשיטתו, אין הוא חייב דבר לתובע, אלא נהפוך הוא, התובע חייב לו כספים הנתבעים על ידו בתביעה שכנגד לפיצויים, כולל פיצויים מוסכמים וכן הצהרה על בטלות ההסכם.

רקע עובדתי

1. אביו של התובע, רו"ח לסלי אלעזר רוס נפטר (להלן: "המנוח") והותיר אחריו צוואה לפיה קיבל התובע את הזכויות במשרד לראיית חשבון ולהנהלת חשבונות (להלן: "המשרד") אשר נוהל על ידי המנוח משך כ- 50 שנים. למשרד היו לקוחות רבים ועבדו בו חמישה עובדים, ביניהם רואת חשבון, יועצת מס, מנהלי חשבונות ומזכירה.
2. המשרד מצוי בעיר בני ברק.
3. התובע הוא מנהל חשבונות בדרגה 3 אך אינו רואה חשבון, והוא פרסם מודעה בלשכת רואי החשבון המזמינה רואי חשבון לרכוש את הזכויות במשרד.
4. הנתבע הוא עורך דין וכן רואה חשבון ובעל משרד לראיית חשבון בתל אביב, והוא פנה אל התובע בעקבות פרסום המודעה ובין הצדדים התנהל מו"מ.
5. ביום 23.1.2012 נכרת בין הצדדים הסכם בכתב.
6. שני הצדדים טוענים כי במהלך המו"מ נרקמו ביניהם יחסי אמון, ואף ידידות.
7. זמן קצר לאחר כריתת ההסכם נתגלעו בין הצדדים מחלוקות, שעיקרן זכויות כל אחד מהצדדים בתשלומים שניתנו לפני כריתת ההסכם בהוראת קבע ובשיקים דחויים (ובהתאם לכך אף מחלוקת לעתיד לבוא שטרם התקיימה בפועל, באשר לזכויות הצדדים בתשלומים שיצא בגינם חיוב ויינתנו בגינם שיקים מעותדים לתקופה שלאחר תקופת ההסכם.
8. הצדדים ניסו להגיע להסדר פשרה ביניהם, ובין היתר, בסיוע של עו"ד יעקב גרייף שהיה עורך דינו של התובע, אולם ניסיונות אלו לא הבשילו לכלל הסכם פשרה, ובעקבות זאת הוגשו התביעה ושהתביעה שכנגד.

טענות התובע

1. עיקר טענות התובע הן כי הצדדים הגיעו גם להסכמות בעל פה, שלא קיבלו ביטוי בהסכם, אך הנתבע התחייב כי הן שוות ערך להסכמות שבכתב. התובע סמך על הנתבע, אך תקופה מסוימת לאחר כריתת ההסכם, התכחש הנתבע להסכמות שבעל פה. כן טוען התובע כי הנתבע, שהוא עורך דין במקצועו, הכניס להסכם הוראות המטיבות עם הנתבע על חשבון התובע, אשר לא היה ער למשמעותן. התובע טוען כי בין הצדדים קיים פער כוחות משמעותי וכי הוא לא התייעץ עם עו"ד לצורך בחינת ההסכם לפני כריתתו.
2. התובע טוען כי הציג בפני הנתבע לפני כריתת החוזה את הדוחות הכספיים של המשרד ונתונים נוספים לפי דרישתו של הנתבע וכי הוא לא התחייב בפני הנתבע כי המחזור הכספי של המשרד יהיה בהיקף מסוים או כי על מספר הלקוחות שיהיו.
3. במסגרת המו"מ הסכים התובע לבקשת הנתבע לפרוס את התשלום עבור רכישת המשרד למשך שלוש שנים, אלא שהנתבע לא עומד בהתחייבויותיו לפי ההסכם ולמעשה קיבל משרד בעל מוניטין, המניב הכנסות, מבלי ששילם תמורתו לתובע.
4. התובע טען כי על הנתבע לשלם לו סך של 1,500,000 ₪ כדלקמן:

סך של 1,300,000 ₪ בגין מכירת לקוחות המשרד.

סך של 65,561 ₪ בגין תשלומי הוראות קבע המגיעים לתובע ואשר בוטלו על ידי הנתבע.

סך של 143,965 ₪ בגין עבודות שבוצעו טרם חתימת ההסכם ואשר סוכם בין הצדדים כי יהיו שייכים לתובע.

סך של 50,000 ₪ בגין עבודות שביצוען החל לפני חתימת ההסכם אולם הן לא הסתיימו במועד חתימת ההסכם, ועל פי הסכמות הצדדים תמורתן תהיה של התובע.

סך של 100,000 ₪ פיצוי מוסכם בגין הפרת ההסכם.

סך של 60,000 ₪ שערוך שכ"ט בגין לקוחות חדשים.

בנוסף, פיצוי בגין אובדן הכנסה עפ"י שיקול דעת בימ"ש באשר הנתבע התחייב להעסיק את התובע במשרד ולספק לו מקור פרנסה.

1. עד כה, טוען התובע, שילם לו הנתבע סך כולל של 152,020 ₪ בלבד וללא תוספת מע"מ.

טענות הנתבע

1. הנתבע טוען כי מעבר לכל יתר טענותיו ולפיהן התובע הוא שחייב לא כספים, הרי שגם לפי שיטתו של התובע ואילו ביצע את ההסכם כנדרש, הרי שסכומי התביעה מנופחים ודמיוניים.
2. עיקר טענות הנתבע הן כי התקשר בהסכם שלא היה מתקשר בו אלמלא מצגי שווא, הטעיה, הסתרת עובדות מהותיות וציון נתונים שגויים מצדו של התובע, אשר כתוצאה מהם המשרד אינו רווחי בהתחשב בהוצאות שהיה על הנתבע להוציא והשקעת זמנו.
3. הנתבע טוען כי סמך על התובע ולכן הסתמך לעניין המצגים בדבר הכנסות המשרד על טבלאות אקסל שערך התובע ולא בדק מסמכים חשבונאיים גולמיים.
4. לטענתו, בשל הפרות של ההסכם על ידי התובע, ובין היתר הפרת התחייבותו לסייע לנתבע אל מול הלקוחות משך שלוש שנים, ואף נטישתו את המשרד זמן קצר לאחר כריתת ההסכם, נגרמו לו הוצאות רבות, וזאת בנוסף לכך שממכר מסוג זה איננו כממכר של חפץ, וערכו נופל בהרבה ללא שיתוף פעולה של בעל המשרד המוכר. הנתבע טוען כי בהסתמך על מצגי התובע שכר משרדים חדשים והשקיע במושכר ובציוד למשרד ממון רב.
5. הנתבע טוען כי התובע נטל, בניגוד להסכם, לאחר "היום הקובע" לפי ההסכם, סכומי כסף שהיו אמורים להשתלם לנתבע, באמצעות הוראות קבע ושיקים דחויים שמסרו הלקוחות לתובע לפני כריתת ההסכם, ואשר מועד פירעונן הוא לאחר כריתת ההסכם.
6. הנתבע מכחיש מכל וכול הסכמות בעל פה בין הצדדים.
7. כן הגיש הנתבע תביעה שכנגד למתן הצהרה על בטלות ההסכם וכן פיצויים בסך כולל של 451,482 ₪ כדלקמן:

סך של 100,000 ₪ פיצוי מוסכם בגין הפרת ההסכם.

סך של 5,000 ₪ השבת מלוא דמי שיפוץ החדר במשרד.

סך של 200,000 ₪ תשלום שכר בגין שעות עבודה לא מתוכננות.

סך של 136,482 ₪ השבת הסכום ששולם לתובע בניכוי עמלת העברת תיקים.

סך של 10,000 ₪ פיצוי בגין הפרת חובות ההגינות ותום הלב.

דיון והכרעה

ביטול ההסכם

1. הנתבע טוען כי אין עוד מחלוקת שההסכם בוטל וכי יש להורות על השבת הכספים שהנתבע שילם לתובע, והשבה של המשרד לתובע. במצב זה, ממילא אין לפסוק לתובע כספים מכוח סעד של אכיפת הסכם ואין לפסוק לו פיצויי קיום.
2. הנתבע טוען כי בסעיף 40(א) רישא וסעיף 40 (ה) לכתב התביעה עתר רוס לביטול ההסכם, לפסיקת פיצויי קיום ולפסיקת פיצויים מוסכמים. בסעיף 41 לכתב התביעה שכנגד עתר גם הנתבע לביטול ההסכם, להשבה עקב הביטול ולפיצויים מוסכמים. בכך, לטענת הנתבע, הסכימו הצדדים לביטול ההסכם, ולא נדרש עוד צו שיפוטי לצורך כך, והשאלה היחידה שנותרה נוגעת לתוצאות הביטול. בעוד שהתובע ביקש בכתב התביעה פיצויי קיום, הנתבע ביקש השבה ופיצויים מוסכמים, אלא שבכתב ההגנה שכנגד הסכים התובע גם להשבה מלאה חלף פיצויי קיום מלאים שתבע, וזאת, לא פעם אחת, אלא 4 פעמים כדלקמן:

בסעיף 21 לכתב ההגנה שכנגד: "התובע שכנגד דורש לבטל את החוזה – בבקשה!!"

בסעיף 22 לכתב ההגנה שכנגד: "ובכל זאת, אם מתעקש התובע שכנגד לבטל את ההסכם הרי שאין כל בעיה והנתבע שכנגד מוכן ומסכים לביטול ההסכם ולהשבת המצב לקדמותו".

בסעיף 27 לכתב ההגנה שכנגד: "ברור שהתובע שכנגד אינו מאמין לשקריו שלו, ובכל זאת, אם יחפוץ יבוטל ההסכם".

בסעיף 39 לכתב ההגנה שכנגד: "אולם אם מבקש התובע שכנגד לבטל את ההסכם הרי שהנתבע שכנגד מוכן ומזומן לעשות כן".

1. לכן, טוען הנתבע, בסעיף 5 לסיכומיו, כי בנקודה זו מסכימים הצדדים, שההסכם בוטל ויש לבצע השבה הדדית. התובע ישיב לנתבע את הכספים שקיבל בסך 175,513.55 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית והנתבע ישיב לתובע את המשרד שקיבל.
2. אקדים ואומר כי אינני מקבלת טענה זו של הנתבע.
3. בסעיף 40 לכתב התביעה טוען התובע כי: "לאור התנהלותו וחוסר רצונו של הנתבע לקיים את ההסכם ולאור העובדה כי לא ניתן להשיב לתובע את המשרד, מתבקש בית המשפט הנכבד להורות כי ההסכם נשוא התביעה בטל ומבוטל וכי התובע זכאי לסעדים הבאים". בהמשך מפורטות עתירות כספיות של התובע, אשר כולן מבוססות על ההתחייבויות שבהסכם. פשיטא שהגם שהתובע עותר לכאורה לביטול ההסכם, למעשה הוא עותר לאכיפתו. התובע ממשיך לאורך כל התביעה, בתצהיר ובחוות הדעת שהגיש, בעדותו בחקירתו הנגדית ובסיכומים, לטעון לאותם סעדים שכולם נגזרים מאכיפת ההסכם ולא מביטולו (ובסיכומי התשובה טוען כי ההשבה אינה אפשרית בשיהוי כה גדול). לכן, בהתחשב בתוכן הדברים אין לומר שהתובע עותר לביטול ההסכם.
4. לא אף זאת, אלא שאין לפנינו "הסכמה" של הצדדים לביטול ההסכם שכן כל אחד מהם, לצד זה, עותר לסעדים שונים, כך שהסכמה במובן החוזי, בוודאי שאין בענייננו.
5. הנתבע בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד טוען כי יש לבטל את ההסכם. בסעיף 126(א) לכתב ההגנה טוען הנתבע כי בשל הפרה יסודית של ההסכם על ידי התובע, ההסכם צריך להתבטל וכל התחייבותו של הנתבע לתובע בטלה ואין הוא חייב לשלם לתובע את התמורה הנקובה בהסכם". יחד עם זאת ממשיך הנתבע וטוען כי הוא מסכים לשלם לתובע עמלה בגין השירות של מסירת רשימת הלקוחות ומידע לגביהם, והעמלה המקובלת בגין כך היא בסך של 50,000 ₪. מאחר ושילם לתובע הרבה יותר מכך, אין הוא חייב לו דבר.
6. לחילופין, טוען הנתבע בסעיף 126(א) לכתב ההגנה, אם ייקבע כי יש לקיים את ההסכם, הרי שעליו לשלם את הסכומים בהתאם למחזור ההכנסות בפועל, הנמוך בהרבה ממחזור של 700,000 ₪ עליו הצהיר התובע בהסכם, ובנוסף, שיעור האחוז שיש לשלם צריך להיקבע באופן יחסי להיקף שכר הטרחה של תיקי הלקוחות, ומאחר ומדובר בהיקף קטן יותר, ומאחר ועיקר הלקוחות מורכבים מתיקים קטנים, יש להעמיד את התשלום החודשי בגובה של 15% מהמחזור בלבד. לחילופי חילופין טוען הנתבע כי יש לקזז מהסכום המגיע לתובע סכומים שונים המגיעים לו, לשיטתו. כך גם טוען הנתבע בתביעה שכנגד בה תבע הצהרה על ביטול ההסכם וכן פיצויים שונים מהסוג הניתן לתביעה במקביל לעתירה לביטול הסכם.
7. לא רק שהתובע למעשה תובע אכיפת ההסכם ולא ביטולו, ולא רק שאין בין הצדדים הסכמה במובנה החוזי לביטול ההסכם, אלא שגם בתצהירו, בחקירתו הנגדית ובסיכומיו הוא טוען לפיצויים שהם למעשה אכיפה של ההסכם.
8. לא אף זאת אלא שאין כל אפשרות ממשית לבטל את ההסכם ולהשיב את המצב לאחור לאחר שהמשרד וכל הממכר מצוי בבעלותו של הנתבע מזה מספר שנים, הנתבע נותן להם שירות כרואה חשבון, וכאשר התובע אינו רואה חשבון ומלכתחילה בשל כך נזקק למכור את המשרד. השבה כאמור של המשרד אינה מעשית ואולי אף אינה אפשרית, ומכל מקום הצדדים לא הגישו ראיות כיצד בדיוק תתבצע השבה זו. על כך עומד התובע בסיכומי התשובה.
9. גם טענת הנתבע לפיה ישיב התובע את הכסף שקיבל ויקבל חזרה את המשרד, אף אילו הייתה ניתנת לביצוע, הינה טענה החסרה חלק עיקרי בה והוא שווי ההשבה של כל אשר קיבל הנתבע מכך שהמשרד היה בבעלותו משך מספר שנים (ולרבות השפעת נסיבות אלה על השאלה אם הלקוחות ימשיכו בשלב זה לקבל שירות מהנתבע או "שיעברו" אל התובע במסגרת ההשבה). הנתבע בסיכומיו מסתפק בטענה שמכיוון שלא הוגשו על כך ראיות, שהתובע לא הוכיח את שיעור ההשבה שהוא טוען לה, ומכיוון שלא הוכיח, הרי שאינו זכאי לסכומים כלשהם.
10. כן אינני מקבלת את טענת הנתבע כי כל שעליו לשלם הוא עבור קבלת רשימת הלקוחות של המשרד ומידע לגביהם (סעיף 126(א) לכתב ההגנה), וכי שוויה הוא 50,000 ₪. יש הבדל גדול בין רכישת רשימת לקוחות ומידע לגביהם לבין הממכר שרכש הנתבע בעסקה נשוא התביעה. כמו כן הנתבע לא הגיש חו"ד מומחה בשאלה מה השווי של רשימה כאמור, ודי בכך כדי לדחות טענתו זו.
11. לפיכך נדחית טענת הנתבע כי יש לבטל את ההסכם ולבצע השבה.

ההסכם שבכתב

1. נקודת המוצא להכרעה בפלוגתאות הצדדים מצויה בחוזה שנכרת ביניהם בכתב, שאינו חוזה ארוך ומורכב אלא כזה המחזיק 3 עמודים.
2. בהתאם למבוא להסכם, התובע מחזיק בזכויות בלקוחות המשרד לראיית חשבון והנהלת חשבונות ובמוניטין ובכל הזכויות הקשורות למשרד בהתאם לצוואת המנוח והוא מעוניין להעביר את מלוא הזכויות בתיקי הלקוחות ובמוניטין של המשרד ובכל המידע וניירות העבודה והרשומות החשבונאיות של המשרד.
3. בהתאם לסעיף 4 לחוזה מצהיר הנתבע שהוא בעל ידע מקצועי וניסיון בניהול משרד רו"ח ובמתן שירות מקצועי ללקוחותיו ומתחייב לתת את מלוא השירות ככל שיידרש ללקוחות המשרד ויפעל ככל יכולתו שלקוחות אלו ימשיכו לקבל ממנו שירות.
4. בהתאם לסעיף 5 להסכם, התובע מעביר לנתבע את מלוא הזכויות שהיו לו במשרד לרבות הזכויות לטיפול המלא בלקוחות המשרד וקבלת התשלומים השונים מהם ושימוש בשם רוס לסלי אלעזר רו"ח ובמסמכים ובתיקי העבודה של המשרד, בתוכנות השייכות למשרד ובשימוש במוניטין החל מיום 1.2.2012, המוגדר בהסכם כ"יום העסקה".
5. כן מתחייב התובע ללוות את הנתבע בקליטת הלקוחות, לקבוע פגישה עם המנהלים בעמותות ועם אנשי הקשר של הלקוחות בהתאם לנדרש במשך 6 חודשים מיום העסקה. בנוסף מתחייב התובע להגדיל את כמות הלקוחות והיקף מתן השירותים של המשרד במשך 3 שנים מיום העסקה.
6. עוד, בסעיף 7 להסכם מתחייב התובע לא להתחרות במשרד, לשמור בסודיות את שמות הלקוחות, היקף שכר הטרחה ומהות השירות הניתן להם במשך 5 שנים.
7. בסעיף 6 להסכם הגדירו הצדדים את התמורה כדלקמן:
8. התובע יקבל שכר עבודה קבוע במשך 3 שנים מיום העסקה שעלות המעביד בגינו תהיה 20,000 ₪ והנתבע מתחייב להמשיך ולהעסיק את התובע במשך 3 שנים מיום העסקה בשכר האמור.
9. בנוסף יקבל התובע תשלום חודשי במשך 3 שנים שיהיה בגובה ההפרש בין 50% מהגבייה כל חודש ובין סך של 20,000 ₪. סכום זה ישתלם כנגד חשבונית מס או בתשלום בשכר או בכל דרך אחרת בהתאם לרצונו של התובע.
10. אם בחודש מסוים 50% מהגבייה יהיה נמוך מ- 20,000 ₪, יקוזז ההפרש ביניהם בחודש הבא.
11. בגין כל תיק שייכנס למשרד ויגרום לעליית המחזור השנתי מעל 700,000 ₪ ובתנאי ששכר הטרחה בגינו מגלם מחיר לשעת עבודה של לפחות 100 ₪, ישולם לתובע בונוס בתום כל שנה במשך 3 שנים, באחוזים שונים לכל שנה (עד 31.1.15, עד 31.1.16 ועד ליום 31.1.17.
12. אם הגבייה מלקוחות המשרד בחישוב שנתי במשך 3 השנים יהיה מעל 1,500,000 ₪ לשנה, יוסיף הנתבע לתמורה שלעיל סך של 10%.
13. אם הגבייה מלקוחות המשרד בשנה הראשונה תהיה מתחת לסך של 625,000 ₪ לשנה, יחזיר התובע לנתבע סך של 10% מהתשלומים ששילם לו הנתבע כאמור לעיל.
14. בהתאם לסעיף 8 להסכם מתחייב הנתבע להעביר לתובע מידי חודש עד ליום 20 בחודש, פרוט הגביה מלקוחות המשרד בחודש הקודם ולשלם את התמורה, וכן למסור דו"ח מפורט בתום כל שנת פעילות במשך 3 שנים מיום העסקה, ולגבי הלקוחות החדשים, עד למועד גמר התשלומים בגין תיקים חדשים כאמור לעיל (היינו תיק שיעלה את המחזור השנתי מעל 700,000 ₪ וששכר הטרחה בגינו מגלם מחיר לשעת עבודה של לפחות 100 ₪).
15. כל הסכומים שלעיל אינם כוללים מע"מ בהתאם לסעיף 12 לחוזה.
16. בהתאם לסעיף 10 לחוזה, צד שיפר את ההסכם הפרה יסודית יחויב לשלם לצד השני פיצויים מוסכמים ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ₪ ללא קשר לסך התמורה וכן יהיה הצד הנפגע רשאי לתבוע את כל הנזקים שנגרמו לו בגין ההפרה, והפיצויים המוסכמים לא יחושבו כחלק מהפיצויים הראויים עבור הנזקים שנגרמו על ידי ההפרה.
17. להסכם קיים נספח (נספח 1א לתצהירו של הנתבע), אשר יידון בנפרד.

הסכמות מחייבות בעל פה במקביל לחיובי החוזה שבכתב

1. התובע טוען כי בנוסף לאשר הוסכם בהסכם שבכתב, היו בין הצדדים הסכמות, שהנתבע התחייב כי תוקפן ממש כתוקף הוראות החוזה שבכתב. טענה זו מתייחסת בין השאר ובעיקר לתשלומים שלגרסת התובע היו אמורים להמשיך ולהשתלם לו: הוראות קבע ושיקים דחויים בגין עבודה שבוצעה לפני כריתת ההסכם ובגין עבודות שהוחל בביצוען אך הם לא הסתיימו לפני חתימת ההסכם. התובע המשיך לקבל לחשבונו הוראות קבע ושיקים דחויים אלו, לטענת הנתבע, שלא בהתאם להסכם, עד שחדל לקבל את הוראות הקבע בספטמבר 2012 לפי קביעת המומחה מטעם התובע. מכאן שהצדדים חלוקים בשאלה למי שייכים כספים אלה שנפרעו אצל התובע.
2. הנתבע מכחיש מכל וכל טענה זו של התובע בדבר הסכמות בעל פה במקביל לחוזה שבכתב, ומפנה להסכם הקובע במפורש כי כל ההבנות וההסכמות הקודמות להסכם מבוטלות על ידי ההסכם.
3. בקשר עם טענה זו, טוען התובע כי בין הצדדים פערי כוחות משמעותיים ביותר, כי הנתבע הוא עורך דין במקצועו וכי הוא ניסח את ההסכם, כי הוא עצמו, שאינו עו"ד ואינו רו"ח, לא התייעץ עם עו"ד, וכי הנתבע ניסח את ההסכם באופן המיטיב עמו באופן חד צדדי וכאשר התובע לא היה מודע למשמעות ההוראות האמורות.
4. הנתבע טוען בהקשר זה כי פערי הכוחות היו לטובת התובע, שהיה מודע לכל הפרטים הקשורים במשרד, בעוד שלנתבע לא היה כל מידע על המשרד למעט זה שניתן לו על ידי התובע. כן טוען הנתבע כי התובע אינו "אדם פשוט" אלא בעל דרגה 3 בהנהלת חשבונות שניהל את המשרד בעת מחלתו של אביו והכיר את המשרד, הלקוחות, השירותים הניתנים להם והתמורה שהם משלמים, דברים שלא היו ידועים לנתבע.
5. יש מידה מסוימת של אמת בטענת התובע בדבר פערי הכוחות שבין הצדדים, אך אני מקבלת את טענת הנתבע לפיה ישנה הפרזה בטענת התובע לגבי יכולותיו המוגבלות. אכן, הנתבע, בשנות החמישים לחייו, בעלים ומנהל של משרד רואי חשבון זה שנים רבות. כמו כן אין להתעלם מכך שהנתבע עורך דין במקצועו, הנותן גם יעוץ משפטי לאחרים, והוא זה שניסח את ההסכם, אף אם התובע העביר הערות להסכם וחלקן מצא ביטוי בהסכם. התובע, אדם צעיר, שפעל במשרד תחת כנפיו של אביו, אשר היה רואה חשבון והיה בעל המשרד וניהל אותו משך כ- 50 שנים. הנתבע גם אינו רואה חשבון, והעובדה שהתובע מכיר את הממכר בעוד שהנתבע, כקונה אינו מכיר אותו, הינה פועל יוצא של כמעט כל מכירה ורכישה. כרואה חשבון היה לנתבע כל הידע המקצועי הדרוש, על מנת לדרוש כל מסמכים שמצא לנכון על מנת לבדוק את כדאיותו של המשרד.
6. עם זאת, צודק הנתבע כי התובע מפריז ב"חולשותיו". התובע הוא בעל תעודת מנהל חשבונות דרגה 3, התובע נלווה אל אביו בניהול המשרד ולמד ממנו במידה מסוימת כיצד לנהל את המשרד, ובשנתיים האחרונות, בהן תפקודו ונוכחותו אביו ירדו, היה התובע באופן הדרגתי יותר ויותר בחזית ניהול המשרד, אם כי הדבר נעשה בסיוע שהלך ופחת של האב ועם הצוות המיומן של המשרד.
7. בנוסף, התובע העיד כי התייעץ עם ידיד עורך דין, הגם שלגרסתו התייעץ עם אותו עורך דין באופן כללי בלבד, ואותו עו"ד לא קרא לגרסתו את ההסכם.
8. גרסאות הצדדים בעניין זה עולות מתמליל שיחה שנערכה בין התובע, עו"ד יעקב גרייף והנתבע ביום 9.5.12 (נספח 7 לתצהיר הנתבע) (להלן: "הפגישה" ו"השיחה") בניסיון להגיע להסדר פשרה ביניהם, כדלקמן:

"מוישי: ... אני הייתי צריך להיעזר בו כשעשינו את החוזה.

אורי: אמרת לי שהלכת לעו"ד.

מוישי: לא. לא. התייעצתי בטלפון עם חבר. התייעצתי בטלפון עם חבר. אף אחד לא קרא את החוזה. אף עורך דין לא קרא את החוזה. אף עו"ד. (מדברים ביחד)

אורי: אמרת לי שלחתי את זה לעו"ד.

מוישי: לא. לא נכון. יש לי חבר שקוראים לו גיא בלאס. התקשרתי לגיא בלאס הוא אמר:

אורי: לא יודע אם הלכת או לא, אני אומר מה אמרת. אמרת שהתייעצת על זה עם עו"ד.

מוישי: לא. לא. נכון.

אורי: לא אמרת לי את זה.

מוישי: ממש לא. פעם ראשונה שרואה את זה, שעו"ד ראה את החוזה,

אורי: מה לא נכון? לא נכון שאמרת לי או לא נכון שהתייעצת? לא אמרת לי שהתייעצת על זה,

מוישי: אני לא יודע מה אמרתי לך, או לא אמרתי לך. (מדברים ביחד)

אורי: אני לא יודע מה העובדות, אני שמעתי שהתייעצת עם עו"ד,

מוישי: אני אישית מרגיש שלא, שעשיי את הטעות.

אורי: בסדר. אני חושב שלא עשית טעות אבל זכותך," (עמ' 90 שורות 3 – 22 לתמליל).

1. גם אם אקבל את גרסת התובע, שלמרות שהייתה לו היכרות עם מספר עורכי דין, וכי כשהיה מתעורר הצורך הוא היה נעזר בעורך דין לאותו עניין קונקרטי, הרי שלא שכר שירותי עו"ד ולא נתן לאף עורך דין לקרוא את ההסכם, לא אוכל לקבל את טענותיו בעניין זה. בעת עריכת ההסכם התובע היה בעל העסק, שבין היתר הועסקה בו רואת חשבון, והתובע ביצע לגבי העסק עסקה מסחרית של מכר בסכום ניכר. לתובע הייתה אפשרות, שבה לא בחר, לגרסתו, לשכור שירותי איש מקצוע, עורך דין, לסייע לו. כמו כן, לפי עדותו של הנתבע שלא הוכחשה ולא נסתרה, התובע נתן הערות לטיוטת ההסכם שערך הנתבע, ואף נעשו בה שינויים לבקשתו. לבסוף, מדובר בהסכם קצר ולא מסובך וההוראות שהתובע מלין עליהן כתובות בלשון בני אדם שאינה מצריכה ידע מקצועי מיוחד. רוב רובו של החוזה הוא הסדרים כספיים עסקיים שבהם אין לתובע נחיתות ביחס לנתבע.
2. ההסכם קובע באופן ברור ואשר אינו משתמע לשתי פנים, בסעיף 2 להסכם: "הסכם זה מבטל כל הבנות והסכמות הקודמות להסכם זה". יכול אמנם התובע, שאיננו משפטן לטעון כי מדובר בהסכמות קודמות ואין מדובר בהסכמות בעל פה שהינן ביחד עם ההסכם, אולם דומה כי הוראה זו ברורה למדי ופירושה שאין לפנינו אלא הרשום בהסכם.
3. זאת ועוד, התובע לא הוכח קיומן של ההסכמות הנוספות בעל פה הנטענות על ידו. כל שהציג התובע בעניין זה הוא עדותו שלו בלבד, וכנגדה עומדת גרסת הנתבע, הא ותו לא.
4. אין בפנינו תכתובות שמהן עולה כי בשלב כלשהו גם הנתבע סבר כי קיימת בין הצדדים הסכמה בעל פה לגבי סכומים אלה בגין עבודות שבוצעו או שהתחיל ביצוען לפני חתימת ההסכם, או שיש בכלל הסכמות בעל פה מחייבות מעבר להסכם.
5. התכתובת הראשונה שבין הצדדים לאחר חתימת ההסכם ואשר ממנה עולות מחלוקת שנתגלעו ביניהם הוא מכתבו של הנתבע אל התובע מיום 19.4.12. במכתב זה כותב הנתבע לתובע "אני חושב שיש לך חוב אלי של 32,408 ₪ הנובע משתי הוראות קבע שטרם העברת אלי ושהתקבלו בחשבונך לאחר 1.2.2012. טענתך כי חלק מסכומים אלו מקורם בחובות העבר אינה רלבנטית משום שכך הוא ההסכם...".
6. מתמליל השיחה עולה כי הנתבע עומד בעקביות על דעתו כי לא היו הסכמות בעל פה וכי ההסכם פשוט וברור ופירושו שמיום 1.2.12 הוא זה שצריך לבצע כל עבודה, כולל עבודה ששולם בגינה בעבר וכולל עבודה שיש לבצע בגינה תיקון או המשך טיפול, וכי כל התשלומים המשולמים מאותו מועד, מגיעים לו (ומתוכם יבוצעו גם תשלומים לתובע בהתאם להסכם).
7. לאור האמור לעיל אינני מקבלת את טענת התובע בדבר הסכמות בעל פה בנות תוקף בין הצדדים, אלא ההסכם שביניהם קיבל ביטוי מלא בהסכם שבכתב שעליו חתמו.

מועד הזכאות לתקבולים עפ"י ההסכם, הוראות הקבע והשיקים הדחויים

1. לטענת הנתבע ההסכם פשוט וברור ולפיו מ"היום הקובע" ה- 1.2.12, כל הכספים הנכנסים שייכים לנתבע (בכפוף לחובתו כלפי התובע על פי ההסכם).
2. לטענת התובע, הנתבע המציא מושג חדש לחוזה, הנקרא "היום הקובע". לטענתו, לא יעלה על הדעת שהנתבע זכאי לתשלום בגין עבודה אותה ביצע התובע (סעיף 40 לסיכומי התובע בתביעה העיקרית).
3. התובע מלין על כך ש"הנתבע ביטל את הוראת הקבע שאיננה חלק מההסכם (ההדגשה במקור - ר.פ.) (סעיף 41 לסיכומי התובע בתביעה העיקרית). לטענתו, הוראות הקבע הינן בגין עבודות שבוצעו בשנים 2009 – 2010, ואין לנתבע כל קשר לעבודות אלו אשר בוצעו במלואן על ידי המשרד בעת שהיה בבעלותו של התובע. כמו כן, טוען התובע כי עבודות שבוצעו בטרם ההסכם וטרם שולם בגינן שכר טרחה שייכות לתובע לפי ההסכמות שבין הצדדים.
4. הנתבע טוען כי ניתן לרכוש עסק בשתי דרכים: הדרך הראשונה כי כאשר ביום חתימת ההסכם יש לבצע דו"ח מפורט הכולל את כל העבודות שהסתיימו ואשר טרם שולם בגינן שכר טרחה, את כל העבודות שטרם החלו ואשר שולם בעדם שכר טרחה ואת העבודות שהינן בתהליך עשייה. דבר זה מצריך התחשבנות עמוקה ופרטנית לגבי העלויות והרווחים של כל צד, כאשר כל צד יקבל את השכר בגין העבודות שהוא עשה, או יעשה בעתיד, לרבות בגין עבודה חלקית. לשם כך יש לקבוע מנגנון התחשבנות, דבר שלא אירע בענייננו.
5. הדרך השנייה היא קביעת "היום הקובע" כנקודה על ציר הזמן בה כל ההתחייבויות וכל הזכויות של העסק מועברים לקונה. שיטה זו נוהגת בדרך כלל כאשר אין אפשרות לבצע ניתוק מוחלט בין העבר והעתיד. הנתבע טוען כי זו הדרך שבה נקטו הצדדים בענייננו.
6. אני סבורה כי בעניין זה הצדק עם הנתבע. אין חולק כי הצדדים לא קבעו מנגנון התחשבנות פרטני כמפורט בדרך הראשונה לעיל, ואפשר היה מאפשר לרדת לרזולוציה לגבי שיעור העבודה שעשה כל אחד מהצדדים לגבי כל עבודה, כפי שמבקש, למעשה, התובע לעשות שעה שהוא טוען כי מגיעים לו כספים בגין עבודה שבוצעה ועבודה שבוצעה באופן חלקי, בעבר.
7. בסעיף 5.1 להסכם נקבע: "רוס מעביר לאליאב את מלוא הזכויות שהיו לו במשרד לרבות הזכויות לטיפול המלא בלקוחות המשרד וקבלת התשלומים השונים מהם... החל מיום 1 בפברואר 2012 (להלן – יום העסקה)".
8. בהיעדר תוספת או החרגה להוראה האמורה, פירוש ההוראה הוא כי מיום 1.2.12, על הנתבע לתת שירות גם בגין עבודה שתמורתה שולמה מראש, וכי הוא זכאי גם לתמורה שתשתלם מיום 1.2.12 ואילך, גם אם העבודה בגינה בוצעה קודם לכן.
9. לא אף זאת, אלא שברגיל, כאשר זו ההוראה לחלוקת הכספים שבין הצדדים, והמוכר מחזיק בידיו שיקים דחויים והוראות קבע אשר ייפרעו בעתיד, מן הראוי שהדבר יקבל ביטוי בהסכם וייכתב בו במפורש כי הללו ימשיכו להיפרע לחשבונו של המוכר. לא כך נעשה בענייננו. הוראות הקבע והשיקים הדחויים לא נזכרים כלל בהסכם, וממילא לא נרשם באיזה סכום מדובר, בגין איזו עבודה מדובר, ולא נקבע כי הללו ימשיכו להיפרע בחשבונו של התובע.
10. זאת ועוד, מחומר הראיות עולה כי התובע אף קיבל תמורה בגין עבודה עתידית, שאותה יהיה על הנתבע לבצע. גם עניין זה לא קיבל ביטוי כלשהו בהסכם. התובע לא נתן שום הסבר טוב מדוע יקבל כספים עבור עבודה עתידית רק משום שנפרעה לפני כריתת ההסכם, אך לא יפרעו כספים המתקבלים לאחר כריתת החוזה בגין עבודה שנעשתה בעבר, לידי הנתבע.
11. כאמור, דחיתי לעיל את טענת התובע כי היו הסכמות בעל פה בין הצדדים, ובין היתר בעניין השיקים הדחויים והוראות הקבע.
12. בנוסף, הנתבע טוען, ועדותו זו לא נסתרה ויש לה תמיכה בחומר הראיות, כי רק לאחר כריתת החוזה נודע לו להפתעתו כי לחשבונו של התובע נפרעות המחאות דחויות והוראות קבע שהיו בידיו.
13. ממכתבו של הנתבע, המוזכר לעיל, מיום 19.4.12, עולה כי מייד כשנודע לנתבע על כך, הוא טען בפני התובע כי אסור לו לקבל כספים אלה לחשבונו, וכי את שהופקד לחשבונו, עליו להשיב לידי הנתבע (שינהג בכספים אלה בכפוף לאמור בהסכם).
14. גם מתמליל השיחה עולה כי הנתבע היה איתן בדעתו כי הוא זכאי לכל תקבול מיום 1.2.18, ללא קשר בגין איזו עבודה ניתנה אותה תמורה.
15. מהאמור לעיל עולה כי אין לקבל את טענת התובע כי יש לבדוק כל עבודה ועבודה, על ידי מי נעשתה ובאיזה שיעור ולפי זה לקבוע את הזכאי לתקבול. כן אין לקבל את טענתו לפיה במידה והתשלום נעשה בשיק או בהוראת קבע קודם לכן, אך התשלום בפועל נעשה מאוחר יותר, ייחשבו הכספים כמתקבלים במועד בו ניתנו השיק או הוראת הקבע, בהבדל ממועד הפירעון שלהם.
16. התובע גם טוען כי אין לקבוע את מועד קבלת הכספים מלקוחות על ידי הנתבע כמועד בו נפרעו בפועל, אלא יש לקבוע את הזכאות להם לפי מועד הוצאת החיוב, שכן, לטענתו, יכול הנתבע להחזיק את השיק בכיסו ולהפקיד אותו מאוחר יותר. בין היתר מתייחס התובע לעניין זה לכספים שהתובע יהיה אמור לקבל לקראת סוף תקופת ההסכם ובפועל ייפרעו הסכומים לאחר תקופת ההסכם.
17. ההסכם אינו קובע מנגנון של מועד הוצאת החיוב אלא מועד קבלת הכספים.
18. התובע לא הוכיח כי הנתבע החזיק בכיסו תקבולים שיכול היה להפקיד והפקיד אותם באיחור (דבר היכול להיחשב חוסר תום לב בקיום ההסכם).
19. אין מקום שהנתבע ישלם לתובע את חלקו מתוך "השותפות" ביניהם בכספים עם קבלת השיק אלא רק עם הפירעון שאחרת יוצא שהנתבע יאלץ לשלם לתובע כספים שאותם אולי לא יגבה כלל או כספים שאותם יגבה מאוחר יותר ובינתיים יממן את התובע מימון ביניים. ההסדר שבין הצדדים הוא "שותפות" בכספים המתקבלים, ובהתאם לרוח ההסכם שבין הצדדים, וסוג העסק, המועד הקובע ההגיוני הוא מועד הפירעון בפועל.
20. לאור האמור לעיל, קבלת הכספים בחשבונו של התובע בגין הוראות הקבע והשיקים הדחויים, הייתה בניגוד לקבוע בהסכם שבין הצדדים. מדובר בכספים שהיו צריכים להשתלם לנתבע (שעליו היה מוטל לשלם מתוכם לתובע בהתאם להסכם).
21. מכאן גם שאין יסוד לתביעת התובע בגין תשלומי הוראת הקבע שבוטלו (סעיף 40(ב) לכתב התביעה), עבודות שבוצעו טרם חתימת ההסכם (סעיף 40 (ג) לכתב התביעה) ובגין עבודות שביצוען החל לפני כריתת ההסכם וביצוען הסתיים לאחר כריתת ההסכם (סעיף 40(ד) לכתב התביעה).

הרשימה נספח להסכם

1. בסעיף 3.4 להסכם נקבע: "לקוחות המשרד המקבלים שרות פעיל במשרד ומשלמים שכר טרחה מפורטים בנספח א' להסכם" (ראו נספח 1א לתצהיר הנתבע).
2. לפי שיטתו של הנתבע, מנספח זה עולה התחייבות של התובע לגבי הלקוחות שיהיו בשנה או בשנים הבאות לכריתת ההסכם, או התחייבות לתמורה אותה ישלמו, וכי התובע הציג מצג כוזב לגבי הלקוחות הפעילים של המשרד והסכומים שהם משלמים, ובין היתר בשל העובדה שלא כל הלקוחות שברשימה היו גם לקוחות בשנה שלאחר מכן, ובשל לקוח שהודיע שהוא עומד לעזוב את המשרד.
3. בטענה זו אין ממש. הרשימה מתייחסת ללקוחות פעילים במשרד ומשלמים, כאשר חלקם פונים לקבל שירות כמה פעמים בשנה או כל שנה, וחלקם בתדירות נמוכה יותר או לא באופן יציב. אין היא כוללת לקוחות שהיו בעבר לקוחות ואשר ברור שאינם עוד לקוחות. אין בה התחייבות כלשהי ללקוחות שימשיכו לקבל בעתיד שירותים מהמשרד או להיקפי התמורה שישלמו. לשם כך קבעו הצדדים, במסגרת ההסכם, הסדרים שונים במידה והכנסות המשרד יהיו בסכומים שונים בשנים שלאחר כריתת ההסכם.
4. לאור האמור אינני מקבלת את טענת הנתבע בדבר מצג כוזב מצדו של התובע בעניין הלקוחות והתשלומים ששילמו למשרד (וראו לעניין זה חוות דעתו של המומחה מטעם התובע רו"ח וקנין דקל, להלן).
5. לאור ההסדרים השונים שקבעו הצדדים למקרה שהמשרד ירוויח סכומים שונים, ולאור העובדה שהנתבע רואה חשבון במקצועו ועורך דין, ויכול היה לבחור לבדוק כל חומר חשבונאי שרצה לפני כריתת החוזה (הגם שלשיטתו, למרות זאת העדיף להסתמך על מסמכי אקסל של התובע), גם אין לקבל את טענת הנתבע לפיה אילו ידע שההכנסות יהיו כך או אחרת לא היה מתקשר בהסכם (וגם לעניין זה ראו להלן חוות דעתו של רו"ח וקנין). מכאן שנימוק זה על יסוד הרשימה נספח לחוזה אינו יכול לשמש טעם לעתירת הנתבע להצהיר על בטלות ההסכם או על ביטולו.
6. לבסוף, הנתבע עצמו טוען בסעיף 105 לסיכומים כי הנתבע לא טוען כי יש לבטל את ההסכם בשל פגם בכריתה שמקורו בהטעיה (המצגים הכוזבים הבאים לידי ביטוי בנספח להסכם), אלא בשל הפרות יסודיות של ההסכם עצמו, בנוסף לביטול המוסכם.

הכנסות המשרד לפני ואחרי העסקה, והחשבון שבין הצדדים

1. התובע הגיש התייחסותו לחשבון שיש לערוך בין הצדדים בתצהירו וכן הגיש חו"ד מומחה רואה חשבון וקנין דקל.
2. הנתבע הגיש התייחסותו לחשבון בתצהירו, וצירף מסמכים בדבר ההכנסות ובדבר התשלומים ששולמו לתובע.
3. אקדים ואומר כי ראיתי לנכון לקבל את חוות דעת המומחה מטעם התובע לעניין הכנסות המשרד לפני העסקה ולעניין ההכנסות שהיו לנתבע לאחר העסקה. חוות הדעת הושתתה על מסמכים כנדרש. חוות הדעת הייתה מפורטת. לא הוגשה חוות דעת נגדית, וחוות דעתו של המומחה לא התערערה בחקירתו הנגדית.

חוות דעת המומחה מטעם התובע

1. לפי חו"ד רו"ח וקנין, חוות דעתו ניתנה בשאלות הבאות:

מה הן ההכנסות שנבעו לנתבע בגין המשרד עבור התקופה פברואר 2012 עד דצמבר 2013.

מה ההכנסות ממתן שירותים שהפיק המשרד בשנים 2003 – 2011.

1. רו"ח וקנין ביסס את חוות דעתו על שורה של מסמכים, ובין היתר, תצהיר של הנתבע, מסמכים שהתובע קיבל מאת הנתבע במסגרת גילוי המסמכים, דוחות רווח והפסד של רוסי סי. פי. אי., חברת רוס מערכות מדעי המנהל רממה בע"מ ושל אלעזר רוס לשנים 2003 – 2011 ודו"ח הכנסות של אלעזר רוס לשנת 2007, רשימת הלקוחות ערב המכירה (נספח להסכם) ופירוט תנועות בחשבונות התובע והעסק בבנק הפועלים ובבנק מזרחי (לעניין פירוט תנועות בחשבונות התובע ראו להלן).
2. חוות הדעת הייתה מפורטת חודש בחודשו לגבי ההכנסות שצמחו לנתבע מהמשרד.
3. ממצאיו של המומחה באשר להכנסות המשרד בתקופה שקדמה לעסקה היו שאלו עלו בכל אחת מהשנים, למעט בשנת 2011, על הסל של 700,000 ₪ לשנה. בשנת 2011 היו ההכנסות 666,733 ₪.
4. ממצאי חוות הדעת לגבי הכנסות הנתבע מהמשרד היו:

סה"כ הכנסות מפברואר ועד (כולל) ינואר 2013: 859,010 ₪. 50% מזה המגיעים לתובע – 329,505 ₪.

הכנסות מפברואר 2012 ועד (כולל) דצמבר 2013, כלומר 11 חודש: סך של 631,652 ₪. 50% המגיעים לתובע – סך של 315,826.

מסקנות חוות הדעת:

1. ההכנסה החודשית הממוצעת של הנתבע בפברואר 2012 עד דצמבר 2013 היא 56,116 ₪.
2. ההכנסה החודשית הממוצעת של משרד רו"ח רוס לשנת 2011 שקדמה למכירה היא 55,561 ₪.
3. דהיינו, לא חלה ירידה בהכנסה החודשית הממוצעת של הנתבע לעומת זו של המשרד בשנת 2011.
4. ההכנסות של הנתבע מהמשרד בפברואר 2012 עד דצמבר 2013 גבוהות מהסך של 550,000 ₪, אשר נטען על ידי הנתבע בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד של הנתבע (ואעיר כי הן גבוהות גם מאשר נטען בתצהירו של הנתבע).
5. בתקופה מפברואר 2012 עד ינואר 2013, 50% מהגבייה המגיעים לתובע, עולים כדי סך של 329,505 ₪ בעוד שלפי פירוט התנועות בחשבון בבנק הפועלים, הסכום שהתקבל בפועל אצל התובע והנתבע הוא כ- 152,000 ₪.
6. בהתאם לפירוט תנועות בחשבון בבנק מזרחי, החל מחודש ספטמבר 2012, הפסיקו תשלומי הוראת קבע.
7. סך הודעות החיוב שהונפקו בגין עבודות שבוצעו טרם חתימת ההסכם כאמור בסעיף 40(ג) לכתב התביעה העיקרית עומד על סך של 143,965 ₪ כולל מע"מ. אעיר כי בהתאם לקביעתי שלעיל ולפיה התובע אינו זכאי לתשלומים בגין עבודות שבוצעו טרם חתימת ההסכם, אין רלוונטיות לקביעתו של רו"ח וקנין ביחס להודעות החיוב.
8. בחקירה הנגדית לא נשאל רו"ח וקנין לגבי החברות השונות שהוא סכם את ההכנסות שלהן במסגרת הכנסות המשרד. גם התובע לא נשאל על כך. לכן אין מקום להערתו של ב"כ הנתבע בעניין זה בסיכומים.
9. בחקירה הנגדית גם לא נשאל המומחה לגבי ההכנסות שהיו במשרד קודם לכריתת ההסכם, ובכך הוכחו הכנסות אלה.
10. בחקירתו הנגדית של המומחה טען כלפיו ב"כ הנתבע כי נתוני המומחה מטעם התובע לגבהי הכנסות חודש ספטמבר וחודש אוקטובר 2012, שגויים, וכי לגבי ספטמבר 2012 מעיד הנתבע שהתקבל סך של 30,008 ₪ ואילו המומחה ציין סך של 42,209 ₪; ולגבי אוקטובר 2012 ציין המומחה סך של 82,356 ₪ ואילו הנתבע העיד כי קיבל 78,035 ₪. המומחה העיד כי הסכום שהוא כתב, בהסתמך על המסמכים שהיו לפיו כאמור לעיל, נכון.
11. אולם, הנתבע הגיש לעניין זה את נספח 6, דוחות כספיים - הכנסות לתקופה מיום 1.1.12 עד 31.12.12, שאין בהם ציון של ההכנסות לפי חודשים אלא רישום הכנסות לפי שם לקוח בלבד. לפיכך אני מעדיפה את עדותו של המומחה מטעם התובע בעניין זה, אשר פירטה את ההכנסות חודש בחודשו בהסתמך על המסמכים שהומצאו על ידי הנתבע.
12. שנית טען ב"כ הנתבע כלפי המומחה בחקירתו הנגדית, כי הנתבע שילם לתובע סך של 176,000 ₪ לפני מע"מ (סה"כ כולל מע"מ - 187,000 ₪), ואילו המומחה כתב כי הועבר לתובע סך של 152,000 ש"ח. המומחה העיד בתשובה כי סך של 187,000 ₪ הוא הסכום שהופקד בבנק, סכום הכולל מע"מ.
13. בסיכומיו מתייחס ב"כ הנתבע לעניין זה ובין היתר לקביעה כי שולם סך של "כ" 152,000 ₪, היינו העדרו של סכום מדויק כמתבקש. אולם, למעשה אין כל מחלוקת בין הצדדים בדבר הסכום שהופקד, כולל מע"מ בחשבונו של התובע העומד על סך של 187,000 ₪, או, ליתר דיוק, וכפי המופיע גם בנספח 27 לתצהירו של הנתבע 186,482.55 ₪. לכן לעניין הסכום שהופקד בחשבונו של התובע, אין חשיבות לכך שהמומחה העיד בחקירתו הנגדית כי לא ראה את נספח 27 לתצהירו של הנתבע, שהרי הסכים לסכום ששולם לחשבונו של התובע כנטען על ידי הנתבע, ואשר ללא מע"מ עומד לשיטתו על סך של כ- 152,000 ₪. כך גם ניטל העוקץ מכך שהמומחה הסתמך בעניין זה על פירוט התנועות בחשבון שנערך על ידי התובע ולא על תדפיסי חשבונות הבנק, כפי שעולה הן מחוות הדעת והן מעדותו של המומחה בחקירתו הנגדית בעמ' 41 לפרוטוקול, והן מהפירוט, מוצג נ/1 (וראו סעיף 46 לסיכומי הנתבע).
14. מכאן שאני מקבלת את טענת שני הצדדים כי שולם לתובע סך של 186,482.55 ₪ כולל מע"מ. מאחר ובתקופה זו חלו שינויים בשיעור המע"מ, רשאים הצדדים להגיש חשבון המפרט את המע"מ בגין כל תקופה לגבי הסך של 187,000 ₪, ומהו הסכום ללא מע"מ המתייחס לסכום זה (להלן: "הסכום ששולם").
15. לגבי ההכנסות הנתבע מהמשרד, כאמור, צירף הנתבע לתצהירו דו"ח הכנסות של המשרד לשנת 2012 (נספח 6 לתצהירו), אולם דו"ח זה הינו עד ליום 31.12.12 בלבד, ואין בו פירוט לפי הכנסות חודשיות אלא מופיע סכום ללא מע"מ וסכום חשבוניות, לפי שם לקוח.
16. לפיכך אני מעדיפה את חוות דעתו של המומחה אשר התבססה בעניין זה על המסמכים שמסר הנתבע, בין היתר במסגרת גילוי המסמכים בתיק, ובהתחשב בכך שגרסת התובע הובאה בחוות דעת אשר נסמכה על מסמכים ותוך מתן פירוט, ואילו הנתבע לא הגיש חו"ד מומחה ואף לא הגיש פירוט מספיק ולא את המסמכים הגולמיים המצויים בידיו.
17. אוסיף לעניין זה כי הנתבע מעלה טענות שונות ש"חותכות" בהכנסות מנימוקים שונים, שאין להם זכר בהסכם. כך, לטענתו, בפועל שכר הטרחה בגין שירותי ראיית חשבון בשנת 2012 קטן מסכום ההכנסות שלפי נספח ההכנסות (נספח 6 לתצהיר) שכן היו לקוחות שהיו חייבים שכר בגין העבר ולא המשיכו לקבל שירותים מהמשרד, וכן בשל כך שהמשרד נותן לעמותת ארמונות חן רק שירותי הנהלת חשבונות, שאינם שירותי ראיית חשבון ואשר הם פחות כדאיים. להפחתות אלה אין כל יסוד עפ"י ההסכם, שאינו מפריד בין כספים המתקבלים בגין עבודה שנעשתה לפני כריתת ההסכם לבין הכנסות שהתקבלו בגין עבודה שבוצעה לאחר כריתת ההסכם, והרי הנתבע עצמו הוא שטוען שלפי ההסכם אין לכך רלוונטיות והחשוב הוא מתי התקבלו ההכנסות. וודאי שההסכם אינו מפריד בגין סוגי הכנסות שונים: עבור ראיית חשבון, עבור הנהלת חשבונות, עבור משכורות או עבור כל דבר אחר. ושוב, הנתבע עצמו הוא שטען שההסכם פשוט וברור וקבע נקודת זמן לגבי כניסת התקבולים, הא ותו לא.
18. לאור האמור לעיל, על הנתבע לשלם לתובע סך של 329,505 ₪ בגין הכנסות הנתבע מפברואר ועד (כולל) ינואר 2013, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מאמצע התקופה ועד למועד התשלום בפועל.
19. כן על הנתבע לשלם לתובע סך של 315,826 ₪ בגין הכנסות הנתבע מפברואר 2012 ועד (כולל) דצמבר 2013, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מאמצע התקופה ועד למועד התשלום בפועל.
20. מסכום זה יש להפחית מחצית מסכומי הוראות הקבע והשיקים הדחויים שמועד פירעונם לאחר מועד כריתת החוזה ואשר נפרעו לידי התובע כדלקמן:

סכום השיקים הדחויים – סך של 33,242 ₪;

סכום הוראות הקבע - סך של 42,329 ₪;

סה"כ 75,571 ₪;

מחצית מכך – היינו סך של 37,785.5 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין.

הפרות הצדדים את ההסכם ופיצוי מוסכם

1. כל אחד מהצדדים תבע את הפיצוי המוסכם קבוע בהסכם בסך של 100,000 ₪.
2. כעולה מחומר הראיות שלפני שני הצדדים הפרו את ההסכם הפרות יסודיות.
3. תחילתן של המחלוקות שבין הצדדים הייתה בכך שהתברר לנתבע, להפתעתו, כי בניגוד להסכם קיבל התובע לחשבונו סכומים של הוראות קבע ושיקים דחויים. הצדדים היו חלוקים בפרשנות החוזה בעניין זה, כאשר התובע סבר כי סכומים אלה מגיעים לו, וכי העובדה שהנתבע החל מקזז סכומים אלה מהכספים המגיעים לו, הינה הפרה של החוזה, ואילו הנתבע סבר שעצם פירעון הכספים לידי התובע מהווה הפרה יסודית של ההסכם.
4. בעניין זה, כאמור לעיל, קבעתי כי הצדק הוא עם הנתבע, היינו כספי הוראות הקבע והשיקים הדחויים היו צריכים להשתלם לידי הנתבע (אשר היה אמור להעביר לנתבע את חלקו בהם).
5. אולם, הנתבע לא הסתפק בקיזוז הכספים האמורים אלא הפחית כראות עיניו מהתשלומים לתובע מאחר וסבר לשיטתו, כי התובע הפר את ההסכם הפרה יסודית נוספת, היורדת לשורשו של ההסכם, בכך שהתובע נתן מצג שווא לגבי לקוחות המשרד והתשלומים שהם משלמים למשרד. לאור זאת טען הנתבע כי לא מוטל עליו לשלם את האחוזים הקבועים בהסכם שבין הצדדים אלא יש להפחית אותם. למעשה, דרישתו של התובע הייתה כי יש "לפתוח" את ההסכם להגיע להסכמות עסקיות חדשות.
6. בעניין זה, כאמור לעיל, קיבלתי את טענות התובע, לפיה לא נעשו מצגי שווא, ולא הפרה של ההסכם, והצדדים צפו מראש אפשרות להכנסות נמוכות יותר (אף שבסופו של דבר, כאמור לעיל, ההכנסות לא ירדו, ואף עלו), וקבעו מה יקרה במקרה כזה.
7. בנוסף, הנתבע לא מסר לתובע פירוט הסכומים המשולמים ופירוט הסכומים המקוזזים, כפי שהיה עליו לעשות.
8. זאת ועוד, הנתבע לא מסר לתובע את הדו"חות החודשיים והשנתיים שהיה עליו לתת לפי ההסכם. חמור מזאת, הנתבע לא נתן לתובע עד היום פירוט שהיה עליו לתת לגבי לקוחות חדשים והתקבולים מהם (וזאת בנפרד מטענתו כי התובע לא הביא את הלקוחות החדשים למשרד ולכן לא מגיע לו דבר מהסכומים שהתקבלו מהם. אעיר לעניין זה כי ההסכם אינו קובע כי התובע יקבל מההכנסות של הלקוחות שאותם יביא למשרד אלא מלקוחות חדשים, הא ותו לא. לא אדון בכל הטענות שיכולים הצדדים להעלות בעניין זה מאחר ולא הוכח מה היו ההכנסות מלקוחות חדשים, רכיב שהנטל להוכיח אותו מוטל על התובע. משכך, הדיון בסוגיה זו הפך לתיאורטי בלבד, ואין מקום לפסוק לתובע סכום כלשהו בגין כך (לפי סעיף 40(ו) לכתב התביעה).
9. לאור האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי אף אחד מהצדדים אינו זכאי לפיצוי המוסכם הקבוע בחוזה.
10. אוסיף כי ההפרות הנוספות שכל אחד מהצדדים טוען כלפי משנהו, הן פועל יוצא של הסכסוך המרכזי שנתגלע ביניהם ביחס להוראות הקבע, ולשיקים הדחויים מצד אחד, ובאשר לשיעור חלקו של התובע לאור מספר הלקוחות והיקף ההכנסות המצד השני. התובע טוען כי הנתבע מידר אותו, וקבע פגישות באמצעות המזכירה מבלי להודיע לו עליהן וממילא מבלי להזמין אותו אליהן. לכן, טוען התובע כי נבצר ממנו לתאם פגישות עם לקוחות בהשתתפות התובע והנתבע כפי שהוסכם מראש. הנתבע מכחיש טענה זו, אולם אין לי ספק, לנוכח העובדה שסמוך לאחר כריתת ההסכם, כשהתברר לנתבע שהתובע מקבל כספים מהשיקים הדחויים והוראות הקבע, לא חפץ הנתבע בנוכחותו של התובע במשרדו. כעובדה אין ולו מכתב אחד בו דורש הנתבע מהתובע להתייצב במשרד או לתאם פגישות. מעדותה של המזכירה, הגב' כרמלה חקק, נקבעו פגישות לפי הצורך בין הנתבע לבין הלקוחות. בעניין זה טוענים הצדדים בלהט רב, באיזו מידה הייתה נחוצה נוכחותו של התובע בפגישות עם הלקוחות כאשר במשרד נמצאת מזכירה וותיקה המכירה את כל הלקוחות, את השירותים שהם זקוקים להם, את התשלומים שגבו מהם בעבר ועוד. מחד גיסא אין ספק שהיה סיוע רב בכך שבמשרד נמצאת מזכירה וותיקה שהכירה את הלקוחות והקשור בחיובים ובגבייה מהם. את הפגישות וודאי שהיא יכלה לתאם לא פחות טוב מהתובע. עם זאת, לא ניתן לטעון כי נוכחותו של התובע בפגישות מיותרת ויש להניח שהדבר היה מועיל לתחושת ההמשכיות של המשרד. בכל זאת ראוי לציין כי הנתבע עצמו טוען שכתוצאה מההתנהלות הקודמת במשרד, שבה התובע אינו רואה חשבון אלא מעסיק רואת חשבון שכירה בלבד, גרמה ללקוחות רבים של המשרד לעזוב בשנה האחרונה לפני כריתת החוזה, דבר המכהה במידה מסוימת מעוקצה של הטענה בדבר נחיצותו של התובע בפגישות. כך או כך, כאמור הדבר היה פועל יוצא של התנהלות שני הצדדים ולא רק התנהלותו של התובע, ולא הוכח, ואינני מקבלת כי הנתבע דרש בשלב כלשהו מהתובע להגיע לפגישה והתובע סירב לכך. מכאן שהנתבע היה שותף מלא לכך שהתובע לא השתתף בישיבות. כמו כן וכעולה מחו"ד רו"ח וקנין, הכנסות המשרד לא רק שלא ירדו, אלא אף עלו.
11. הנתבע הגיש לעניין זה של חוסר שיתוף הפעולה הנטען את תצהירה של המזכירה, הגב' חקק, אולם לא היה בעדותה כדי לסייע לנתבע. שני הצדדים מסכימים כי הגב' חקק חשה מאוד שלא בנוח במתן העדות. התובע טוען שהדבר הוא פועל יוצא של נוכחותו של מעבידה, הנתבע, באולם. הנתבע טוען כי מדובר באישה מבוגרת וכי חשה שלא בנוח שכן עבדה שנים רבות עם אביו המנוח של התובע והכירה את התובע שנים רבות. כך או כך, כאמור, לא יכול להיות חולק כי הגב' חקק חשה מאוד שלא בנוח בעדותה והרבתה להשיב כי היא אינה זוכרת את שנשאלה. כמו כן הגב' חקק לא הייתה מודעת להתחייבויות של הצדדים עפ"י ההסכם ולא למחלוקות שנתגלעו ביניהם ולא הייתה לה יכולת להכריע בשאלת שיתוף הפעולה שבין התובע לנתבע. הגם שאין לפסול עדות של עובד בתביעה של מעבידו, או לתת לה משקל פחות, בשל כך בלבד, מעדותה של הגב' חקק, עולה כי ניסתה לסייע לנתבע שהוא מעבידה.

התביעה שכנגד

1. לנוכח הקביעות שלעיל ולאו המסקנה כי אין לבטל את ההסכם ולבצע השבה, וכי אף צד, כולל הנתבע אינו זכאי לפיצוי המוסכם, וכן לאור העובדה שהנתבע הפר את ההסכם הפרות יסודיות, נשמט היסוד מתחת לעתירות התביעה שכנגד, וכל שנותר היה לעשות, הוא, כמפורט לעיל, את החשבון הנכון בין הצדדים על יסוד חומר הראיות שהוגש.
2. לפיכך דין התביעה שכנגד, להידחות.

טענות נוספות של הצדדים

1. הצדדים העלו שלל טענות האחד כלפי משנהו, שאין בהן כדי לשנות את תוצאות פסק הדין, ולהלן אדון בקצרה בחלקן.
2. טענת התובע בדבר אי הפרדה בין המשרדים וטענת הנתבע כי הטענה מהווה הרחבת חזית – לטענה כשעצמה אין רלוונטיות לסעדים המתבקשים, והתובע לא טען בכתב התביעה ולא הוכיח כי הנתבע הסב הכנסות של המשרד למשרדו שבתל אביב. התובע מלין על פגישות שקיים הנתבע עם לקוחות מהמשרד במשרד בתל אביב, אולם לכך אין כל השלכה על רכיבי הפיצוי שנטענו בכתבי הטענות.
3. טענת הנתבע כי התובע היה העד היחידי מטעם עצמו ואי העדת עדים רלוונטיים – הנתבע מתייחס ללקוחות שאותם ניסה התובע לגייס כלקוחות חדשים למשרד, לטענתו, וכן לאחיו או לגיסתו. הנתבע טוען כי היה על התובע להעיד אותם עדים כדי להוכיח כי ניסה להשיג אותם לקוחות או כדי להוכיח את גרסתו לגבי העובדה שאחיו בחר שלא להמשיך ולקבל את שירותי המשרד.
4. כאמור לעיל, התובע לא התחייב כי הלקוחות ימשיכו להיות לקוחות של המשרד, דבר זה גם אינו תלוי אך ורק בו, וממילא לא היה צורך כי יזמן לעדות את אחיו או גרסתו. באשר לעדים אותם ניסה לשכנע לטענתו להיות לקוחות חדשים של המשרד, כאמור, הגעתי לכלל מסקנה כי לאחר תקופה קצרה התובע פסק מלחפש לקוחות חדשים למשרד, וכי הדבר אירע בשל הקרע בין הצדדים, ובנסיבות שגם הנתבע היה אחראי להן. לכן אין כל משמעות לאי העדת העדים האמורים. כך גם טענת הנתבע כי חלק מטענותיו של התובע בדבר ניסיונותיו להשיג לקוחות חדשים הן טענות כבושות.

פסיקתא

1. לאור כל האמור לעיל, ישלם הנתבע לתובע סכומים כדלקמן:

סך של 329,505 ₪ בגין הכנסות הנתבע מפברואר ועד (כולל) ינואר 2013, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מאמצע התקופה ועד למועד התשלום בפועל.

סך של 315,826 ₪ בגין הכנסות הנתבע מפברואר 2012 ועד (כולל) דצמבר 2013, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מאמצע התקופה ועד למועד התשלום בפועל.

מסכום זה יש להפחית מחצית מסכומי הוראות הקבע והשיקים הדחויים שמועד פירעונם לאחר מועד כריתת החוזה ואשר נפרעו לידי התובע, סה"כ סך של 37,785.5 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין.

1. התביעה בגין יתר הסעדים שנתבעו על ידי התובע בתביעה העיקרית, נדחית.
2. התביעה שכנגד, נדחית.
3. הנתבע ישלם לתובע הוצאות אגרה יחסיות כיחס שבין סכום התביעה לבין סכום פסק הדין.

כמו כן ישלם הנתבע לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מסכום פסק הדין (ללא הוצאות) (כולל מע"מ).

ניתן היום, כ"א אב תשע"ח, 02 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.