הנתבע שכר מאת התובעת דירה על פי הסכם שכירות הקובע, בין היתר, כי תקופת השכירות היא בין יום 24/9/05 ועד 23/9/06. בעלה של התובעת הוא שטיפל בהסכם השכירות ובמערכת היחסים אל מול הנתבע. על פי תנאי הסכם השכירות העמיד הנתבע לטובת התובעת 12 המחאות חודשיות וכן המחאות להבטחת סילוק חיובי חשמל וארנונה. הנתבע עזב את המושכר לפני תום תקופת השכירות ולאחר ששילם 3 חודשי שכירות בלבד.

התובענות דנן עניינן בתשלום דמי השכירות לחודשים הנותרים.

יצויין כי למעשה מדובר בשתי תובענות שאוחדו יחדיו, כאשר באחת התבקש ביצועו של השטר אשר נועד להסדיר את תשלום חודש דצמבר-ינואר וחולל (הוא השיק נשוא בקשת הביצוע בתיק ההוצל"פ שבכותרת), ובשניה התבקש חיוב בגין יתרת חודשי השכירות, נוכח ההפרה הנטענת של הסכם השכירות.

1. טענות הצדדים -

א.1. טענות התובעת בתמצית:

1. לטענת התובעת השכירה לנתבע את הדירה ברח' הנטקה 39 בחיפה (בניגוד למען הנקוב לשיטתה בשוגג בהסכם השכירות). הסכם השכירות מתייחס לתקופת שכירות של שנה שלמה, וסוכם כי הנתבע ישלם את דמי השכירות בתשלומים חודשיים באמצעות שיקים שהעמיד לרשותה בתחילת תקופת השכירות. לשיטתה, רק כאשר חולל השטר שנועד להפרע ביום 24/12/05 התברר כי למעשה עזב הנתבע את המושכר מבלי ליתן כל הודעה בעניין.
2. הואיל ולא הצליחה למצוא שוכר חלופי לנכס המושכר נאלצה למכור את זכויותיה בנכס כדי להקטין את נזקיה.
3. את התובענה הגישה באיחור בטענה כי בין מועד ההפרה האמור ועד למועד הגשת התובענות עברה מספר פעמים דירות והניירת הרלוונטית לא אותרה על ידה עד סמוך למועד הגשת התובענות. לשיטתה על אף דברים אלו נערך נסיון לאתר את הנתבע עוד קודם לכן ולהתריע בדבר כוונתה לפעול כאמור אלא שזה לא אותר, ולא ניתן היה למצאו.

א.2. טענות הנתבע בתמצית:

1. הנכס המושכר אינו הנכס שפרטיו בהעתק ההסכם שצורף. הנכס שהושכר, והמצוי ברח' הנטקה 39 בחיפה, הושכר למעשה לנתבע ולשני שוכרים נוספים, אשר חלקו בדמי השכירות. זמן קצר לאחר כניסתם אל המושכר ועם תחילתו של החורף החלו בעיות רטיבות ועובש להתגלות במושכר, דבר שהקשה על המגורים בדירה ובמיוחד הקשה על אחד השותפים הסובל ממחלת ריאות קשה. בהתאמה פנו הנתבע ושותפיו אל בעלה של התובעת – איש הקשר מולו התנהלו – ודיווחו אודות התקלות. בשיחה שנערכה בעניין הודיע בעלה של התובעת כי אינו יכול לתקן את בעיות הרטיבות במהלך החורף וכי אלו יתוקנו רק בקיץ. במצב דברים זה הסכימו כל הצדדים כי ההסכם יבוטל, הנתבע ושותפיו יעזבו את הדירה, ובעלה של התובעת ישיב לידיהם את השיקים שמסרו בגין יתרת תקופת השכירות.
2. בהתאם למוסכם עזבו הנתבע ושותפיו את הדירה במהלך חודש ינואר, והקשר בין הצדדים ניתק.
3. כך, טוען הנתבע, ההסכם עליו מבססת התובעת את תביעתה בוטל בהסכמת הצדדים, ואין התובעת זכאית לכל סעד על פיו.
4. לשיטת הנתבע עילת התביעה התיישנה משהוגשה התובענה רק בחודש מאי 2013, בחלוף למעלה מ- 7 שנים ממועד התגבשות עילת התביעה, ולכל הפחות מדובר בשיהוי ניכר המצדיק כשלעצמו דחיית התובענה בשל היותה שימוש בזכות שלא בתום לב. לשיטתו, שינה מצבו לרעה בין היתר עקב הנזק הראייתי העצום שנגרם לו. לשיטתו התובעת אף לא טרחה מעולם לפנות אליו בבקשה לקבל את כספה, ככל שסבורה שזכאית לו, ובכך הציגה כלפיו מצג שווא משל אין היא עומדת על טענותיה כלפיו.

ב. דיון -

ב.1. נטל ההוכחה:

טענות ההגנה שהעלה הנתבע הן בכתב ההגנה כנגד התובענה החוזית והן בהתנגדותו לביצוע התובענה השטרית הן טענות מסוג "הודאה והדחה". כך, למעשה, מודה הנתבע כי העביר את ההמחאה נושא התובענה השטרית לידי בעלה של התובעת לצורך תשלום עבור תקופת שכירות בה אמנם התגורר במושכר, וכן מודה הנתבע כי חתם על הסכם שכירות ביחס לדירה (ברח' הנטקה 39 בחיפה) המחייבת אותו להחזיק במושכר ולשלם את דמי השכירות עבור שכירותו בסכום הנקוב בהעתק הסכם השכירות שהוצג לתיק ביהמ"ש עבור התקופה שמיום 24/9/05 ועד 23/09/06.

יצויין כאן כי במסגרת חקירתו הודה הנתבע מפורשות כי לא היה בידיו הסכם אחר, והתברר מדבריו כי טענותיו בנוגע לכך שהעתק ההסכם שצורף אולי אינו תואם את ההסכם המקורי קרסו למעשה בחקירתו כאשר הודה בחתימתו על ההסכם, בתנאיו המפורטים בעותק שצורף ובכך שלא היה בידיו הסכם אחר כלשהו.

הנתבע אף מודה כי לא שילם עבור כל תקופת השכירות הנזכרת וכי שילם עבור 3 חודשי שכירות בלבד.

לטענת הנתבע לא חלה עליו חובה לשלם את דמי השכירות בגין יתרת התקופה ואת השטר נשוא התובענה השטרית בשל הסכמות מאוחרות שנערכו בין הצדדים.

טענות אלו הן טענות מסוג "הודאה והדחה", והנטל להוכיחן רובץ על הטוען להן.

"כאשר בעל דין מודה בעובדות שטוען בעל הדין שכנגד, אך טוען שמחמת עובדת נוספות אין יריבו זכאי לסעד המבוקש – הוא טוען טענת "הודאה והדחה" (A plea in confession and avoidance). הטוען טענת "הודאה והדחה" נתפס על הדברים שהודה בהם, ואילו לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות מפיו, נטל ההוכחה מוטל עליו. אם לא ירים נטל זה יינתן פסק דין נגדו." (ר' א.גורן, בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה 11, 2013, עמ' 132).

ב.2. התיישנות ושיהוי, ומה שביניהן:

1. לשיטת הנתבע דינן של התובענות המאוחדות להידחות מחמת התיישנותן ו/או מחמת השיהוי הניכר שבהגשתן.
2. עיון בתובענה השטרית מלמד כי זו הוגשה ביום 23/12/12, יום אחד לפני חלוף 7 שנים ממועד הפרעון הנקוב בשטר וממילא פחות מ-7 שנים ממועד חילולו.
3. התובענה החוזית, המתייחסת להפרת הסכם השכירות הנזכר, הוגשה רק בחודש מאי 2013.

מהי עילת התביעה בתובענה השניה, החוזית? האם קמה לתובעת הזכות לתבוע את הנתבע מיד על הפרת הסכם השכירות (בהנחה שאמנם הופר כטענתה), או שמא במועד מאוחר יותר? האם מועד התגבשות עילת התביעה כאן הוא במועד ההפרה, כטענת הנתבע או המועד שנועד לביצוע התשלומים החודשיים – חודש חודש לפי לשון ההסכם, או שמא במועד סיום תקופת השכירות והתגבשות מלוא הנזק, כטענת התובעת?

1. התובעת טוענת כאמור כי הנתבע הפר את ההסכם בכך שעזב את המושכר ללא כל הודעה מוקדמת ונמנע מקיום התחייבויותיו החוזיות. עיון בהסכם מלמד כי בהתאם להסכמת הצדדים, שאינה שנויה במחלוקת כאן, העמיד הנתבע לטובת התובעת 12 המחאות חודשיות לביצוע התשלומים החודשיים העוקבים. הנה כי כן, לשיטת התובעת הפר הנתבע את ההסכם שבין הצדדים, והיא – תחת שתפעל לביטול ההסכם ולעמידה על זכותה לפיצויים, בחרה באפשרות האכיפה העומדת לה בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970.
2. משבחרה באכיפה, הרי שזכותה לקבל את התשלומים על פי ההסכם תלויה בהגיע מועד הפרעון של כל שיק שבידיה. רוצה לומר – משנקבע בהסכם שבין הצדדים כי שכה"ד ישולם בתשלומים חודשיים – ממילא מועד קום הזכות לקבלת תשלום כל אחד מחודשי השכירות אינו קם אלא בהגיע המועד החוזי לביצוע התשלום החודשי.

בהתאמה, תשלומים שהיה על הנתבע לשלם עד יום 24/1/05, ממילא אין התובעת זכאית לדרוש קיומו עובר למועד זה, וכך חוזר חלילה מדי חודש בחודשו.

1. התיישנות העילה נגזרת מהשאלה מהו מועד היווצרותה של עילת התביעה. כך, נשאלת השאלה מתי עמדה לתובעת הזכות ברת התביעה לקבל את התשלומים אותם היא תובעת כאן. חיוב שטרם קמה החובה לבצעו – אינו חיוב בר תביעה. כך, חיובי חודש מרץ, על דרך הדוגמא, לא היתה התובעת רשאית לדרוש בחודש ינואר, כל עוד עומדת היא על אכיפת ההסכם, וכל עוד לא בוטל ההסכם על ידה, הצד הנפגע.
2. מכל אלו אין לי אלא לקבוע כי חיובים שמועד היווצרות עילת התביעה בגינם (מועד קום הזכות החוקית לתבוע ביצועם) חל לפני יום 17/5/06 – אין התובעת רשאית לתבעם בחלוף למעלה מ-7 שנים מאותו מועד, ואילו חיובים שמועד ביצועם נועד להתקיים אחרי יום 17/5/06 רשאית היתה התובעת להגישם בתביעה דכאן, באשר עילתם טרם התיישנה במועד הגשת התביעה.

כך, אני קובעת כי יש לדחות תביעת התובעת ביחס לתשלומי חודשים ינואר 2006 -16/5/2006.

1. בהערת אגב אציין כי התובעת ביקשה להפנות תשומת הלב לעובדה שכנגד התובענה החוזית לא הועלתה כלל טענת התיישנות במסגרת כתבי הטענות של הנתבע, ולמעשה כי הנתבע איחר את ההזדמנות לטעון להתיישנות העילה בתובענה זו. יחד עם זאת, מעיון בבקשה לביטול פסה"ד, בקשתו הראשונה של הנתבע כאן, ניתן לראות כי טענת הנתבע בנוגע להתיישנותה של התובענה צוינה גם צוינה, וזה חזר על טענתו בכתבי הטענות הנוספים ובסיכומיו כאן. לפיכך, לא מצאתי להכביר מילים בסוגית הויתור על הטענה.
2. אשר ליתרת התובענה, ולתובענה השטרית טען הנתבע כי אם לא תדחנה אלו בגין התיישנות העילה, הרי שדינן להידחות בשל השיהוי הרב שננקט טרם הגשתן.
3. לעיתים מביא שיהוי בהגשת תובענה לכך שהתובענה תדחה בשל כך, או שנטל הבאת הראיות יעבור ממי שעליו נטל השכנוע אל הצד שכנגד, המשתהה.
4. הנטל להראות כי דין התביעה להידחות בשל השיהוי הרב או כי דין נטל ההוכחה לעבור לכתפי המשתהה (במקום שזה אינו רובץ על כתפיו מלכתחילה) רובץ על הטוען לכך, ובשני אלו אליו להראות כי לא זו בלבד כי התובעת השתהתה בהגשת תביעתה אלא כי יצרה מצג משל אינה עומדת על גביית חובה, והוא עצמו שינה מצבו לרעה בהסתמך על מצגה. לחלופין רשאי הנתבע להראות כי השיהוי מקורו בחוסר תום לב מצד התובעת.

"טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעל-דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות, והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם.

...

נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים.

..

לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע (ע"א 403/63 תמיר נ' שמאלי [12], בעמ' 53; ע"א 410/87 עיזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל ע"י יורשיה נ' יונגר (להלן – פרשת ליברמן [13]), בעמ' 756-755). הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך, קרי הנתבע (ע"א 206/75 סלון 100 בע"מ נ' פנטריסה בע"מ [14]; פרשת ליברמן [13], בעמ' 756; ע"א 167/51 ברסקי נ' סגל [15]; ע"א 118/75 עזבון מחמד שריידי נ' מנסור [16], בעמ' 664; ע"א 554/84 החברה לשכון עממי בע"מ נ' מימון [17], בעמ' 810; ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' חסן [18]; ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים [19]).

...

איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות, לפיכך קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו.

...

התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. אין הרי שינוי מצב לרעה של נתבע בשל שינוי בנסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בתובע, כהרי שינוי הנובע מהתנהגות התובע. מכאן, כי סילוק תביעה בטענת שיהוי ייתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום-לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצדו על זכותו הם אשר הניעו את הנתבע למעשה או למחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה. מכאן, ששינוי מצב לרעה בהקשר של טענת שיהוי אחוז ושלוב ביחסים הפנימיים בין התובע לנתבע ובמערכת יחסי הגומלין ביניהם (ע"א 5634/90 הנ"ל [19], בעמ' 852; ע"א 656/79 גרינפלד נ' קירשן [21], בעמ' 317; ע"א 69/84 שפר נ' בונה [22], בעמ' 656; ע"א 367/71 טייג נ' ישראלי [23], בעמ' 716-715)" (ר' עא 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, נז (5) 433, פורסם בנבו).

1. כך, על הנתבע להראות במה היה שונה מצבו לו הוגשה התובענה כבר בשנת 2006, ובמה נגרעה יכולתו להביא ראיותיו כיום, ומדוע נובע שינוי זה במצבו ממצגי התובעת.
2. הנתבע העיד כי לא טרח לעמוד על החזרת יתרת השיקים לידיו, לא עמד על החתמתו של אלון (בעלה של התובעת) על הסכם לביטול הסכם השכירות ואף לא טרח לשלוח לו בעצמו או באמצעות מי משותפיו הנטענים סיכום של הישיבה שלשיטתו נערכה לצורך ביטול ההסכם כאמור. מתוך עדותו נדמה כי אף לו הוגשה התובענה כבר בשנת 2006, לא היו בידי הנתבע ראיות טובות יותר להוכחת טענותיו מאלו שבידיו עתה. הנתבע אף לא טען כי צילם בזמנו את הדירה העבשה או כי היו בידיו ראיות בנוגע למידת חומרת המצב בדירה אותן איבד עם חלוף הזמן.
3. זאת ועוד – העד העיקרי אשר לא הובא לעדות מטעם הנתבע, ואשר חסרונו יש בו כדי להשליך על תוצאות התיק דכאן, לא הובא לשיטתו להעיד בטענה כי זה אינו עומד עימו בקשר עוד, ובהתאמה ניתן היה לסבור כי די בכך כדי להצדיק ולו גם העברת נטל ההוכחה לכתפיה של התובעת, אלא שבתצהירי הנתבע והעדה מטעמו צוין מפורשות כי מר גרינברג הנ"ל סבל "ועודנו סובל" ממחלת ריאות קשה. אם יודעים הנתבע והעדה מהו מצבו הרפואי של מר גרינברג כיום, הרי חזקה שיודעים זאת מתוך הקשר שהם מנהלים מולו כיום, ולולא ידעו חזקה כי היו מסתפקים באמירה בנוגע למצבו הרפואי דאז. הנה כי כן עולה מתוך תצהירו של הנתבע הרושם כי הלה יודע גם יודע הכיצד לאתר את מר גרינברג, ובהתאמה כי לא שונה מצבו לרעה בכל הנוגע לנגישותו של הנתבע לראיותיו היום לעומת מצבו אז.
4. מכל אלו הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להעברת נטל הבאת הראיות וההוכחה אל התובעת, וכי אין לדחות את יתרת התובענה בשל השיהוי שבהגשתה.

ב.3. קיומה של הפרה מצד התובעת והסכמה לסיום מוקדם של הסכם השכירות:

1. כאמור, טענת הנתבע המצדיקה לשיטתו דחית יתרת התובענות נוגעת לקיומה של הפרה מצד התובעת בקיום חיוביה כמשכירה. לשיטתו, סבלה הדירה מבעיות רטיבות שהתגלו לאחר תחילת תקופת השכירות ובעלה של התובעת סירבה לטפל בבעיות על אתר באופן שהפך את הדירה לבלתי ראויה למגורים והצדיק ביטולו של ההסכם.
2. בסוגיה זו העידו בעלה של התובעת (להלן ולעיל: הבעל או אלון), הנתבע עצמו, והעדה מטעם הנתבע – הגב' אלונה טרבוקינה (להלן: אלונה).
3. לאחר ששמעתי את העדויות בעניין זה מצאתי כי הנתבע לא הרים את נטל ההוכחה להראות כי אמנם נתגלו בעיות רטיבות במושכר וכי אמנם נערכה ישיבה בה סוכם על פינוי המושכר ואבהיר –
4. ראשית אציין כי הנתבע הותיר רושם בלתי מהימן על ביהמ"ש, כאשר מצא לנכון לספר לפרטי פרטים אודות חלק מהאירועים הנטענים על ידו אך בחר לטעון כי אינו זוכר ביחס למגוון פרטים אחרים. נדמה בעיניי כי זכרונו הסלקטיבי של הנתבע יש בו כדי להעיד על מגמתיות עדותו ועל העדר האוטנטיות שבזיכרונות אותם בחר לתאר. גם הסתירות המרובות בין גרסתו לבין גרסת העדה מטעמו ובין גרסתו בישיבה המקדמית לבין זו שבדיון ההוכחות, השינוי בגירסאות וההתפתחות שלהן כל אלו ביחד יצרו רושם בלתי מהימן על ביהמ"ש, ומצאתי כי אין לסמוך על דבריו. גם עדויותיה של אלונה, והשינוי בין זו שנמסרה בתצהיר מטעמה לבין זו שהעלתה בחקירתה הותירו רשום בלתי מהימן על ביהמ"ש.
5. אציין בקצרה כי בין העדויות סתירות מרובות לרבות לעניין מועד גילוי תופעת הרטיבות, מועד עריכת הישיבה הנטענת עם אלון לסיכום הדברים, מועד פינוי הנכס ועוד.
6. גם טענת הנתבע לפיה לכאורה גילו הוא ושותפיו את הליקוי בדירה שבועות ספורים לאחר כניסתם אל המושכר, ואולם בחרו לכאורה לעזוב את המושכר – כך על פי הגרסה האחרונה – בחודש פברואר 2006 (לאחר שנכנסו להתגורר בו כבר בשלהי חודש ספטמבר 2005), קרי כ- 5 חודשים לאחר כניסתם למושכר, וכל זאת שעה שלכאורה סובל מר גרינברג (שמשום מה לא העיד עדות ישירה על מצבו הרפואי ולא הוצגה כל אסמכתא לכך) ממחלת ריאות קשה והבית אינו ראוי למגורים, נמצאה בעיניי תמוהה למדי.
7. העובדה שהנתבע לא ידע לכאורה כי אחת ההמחאות חוללה בשעה שעדיין החזיק, לפי כל גרסאותיו, בנכס המושכר, ביחד עם העובדה שאין חולק כי לכל אחד מה"שותפים" היו בעיות כלכליות (הנתבע, שנעזר באמו בתשלום השכירות כולה לכאורה, מר גרינברג שנקלע לקשיים כלכליים, כטענת הנתבע, ואלונה שהיתה בת 19 ולכאורה רק החלה לעבוד ואף לא עשתה שימוש בפנקסי שיקים עדיין), וביחד עם העובדה שלא ברור האם מימן הנתבע את מלוא שכה"ד, בעזרתה של אמו – כטענתו, או שמא בעזרת "שותפיו", איש איש לפי חלקו, כטענתו האחרת – כל אלו ביחד יוצרים בבימ"ש זה תחושה כי הנתבע עזב את המושכר בשל קושי כלכלי, שמנע ממנו את המשך השכירות ותו לא.
8. לבסוף אני רואה לנכון להדגיש כי מצאתי כתמוהה את העובדה שהנתבע בחר שלא לזמן את מר משה גרינברג, לכאורה השותף השלישי לגרסתו, במיוחד משהצהיר כאמור הצהרות לעניין מצבו הרפואי כיום. ממילא מובן כי בעניין זה קמה כנגד הנתבע החזקה לפיה לו הובא מר גרינברג לעדות כאן – היתה עדותו פועלת לחובת הנתבע דווקא ומחלישה את גרסתו.
9. אומר כאן כי אף התובעת ובעלה הותירו רושם בלתי מהימן על ביהמ"ש, החל בעובדה שכל אחד מהם טען בנפרד כי החתימה, המתנוססת על גבי העתק הסכם השכירות שצורף כחתימת המשכירה, היא חתימתו-הוא, דרך העדרו של הסבר מניח את הדעת בנוגע לשיהוי הניכר בהגשת התביעות, וקיומם של הסברים סותרים בעניין ביניהם - וכלה בהעדרו של הסבר מניח את הדעת בנוגע לצריכת המים והחשמל וזהות המחזיק ברישומי חברת החשמל, כפי שיפורטו להלן, בשים לב לטענתם כי הנכס נותר ריק עד למכירתו בלית ברירה, ולא מצאתי כי ניתן לסמוך על עדויותיהם.
10. אציין כי אין בכך כדי לומר שלא שוכנעתי כי הנכס נמכר בשל מצוקה כלכלית, ולמעשה אף שוכנעתי כי הנסיון הרע עם הנתבע כאן וקיומם של חודשים ללא הכנסה בהחלט עמדו בבסיס ההחלטה למכור את המושכר, אך יחד עם זאת, מצאתי כי התשובות הדלות שנתן אלון להסביר את האמור בתעודות עובד הציבור שהוגשו מטעם תאגיד המים וחברת החשמל אף הם הותירו על ביהמ"ש כאן את הרושם כי לא ניתן לסמוך על חלקים נכבדים בעדותו.
11. משקבעתי כאמור כי נטל השכנוע רובץ על הנתבע להראות כי אמנם הפרה התובעת את חיוביה כמשכירה וכי ביטול ההסכם נערך בהסכמה, ומשנטל זה לא הורם על ידו, בהעדרו של מר גרינברג ומשהותירו הוא והעדה מטעמו רושם בלתי מהימן על ביהמ"ש, אני קובעת כי הנתבע לא הרים את נטל השכנוע להוכחת טענתו כאן.
12. נטל השכנוע הנדרש כאן, כמו בכל הליך אזרחי הוא הנטל לשכנע את ביהמ"ש במידה העולה על 50% כי סבירות טענתו של הנתבע (במקרה זה) גבוהה יותר מסבירות טענת התובעת באותו עניין. כאשר שני הצדדים מותירים רושם בלתי מהימן על ביהמ"ש, רואים אנו את כפות המאזניים כמאויינות - ואו אז אין לנו אלא לקבוע כי הנטל לא הורם כנדרש.
13. מכל האמור עד כה הגעתי לכלל מסקנה כי הוכח לפניי שהנתבע שכר מאת התובעת את הדירה ברח' הנטקה 39 בחיפה, כי הוסכם על תשלומים חודשיים לכיסוי שכר הדירה וכי הנכס פונה טרם תום תקופת השכירות תוך שאף התשלום שנועד להפרע בחודש דצמבר 2005, בגין חודש השכירות שבין 24/12/05 עד 23/1/06, במהלכו לשיטת הנתבע התגורר במושכר – חולל ולא נפרע. לא שוכנעתי כי בנכס נמצאו פגמים נסתרים כטענת הנתבע ולא שוכנעתי כי בין הצדדים נערכה הדברות במסגרתה סוכם כי הנתבע יתגורר בנכס עד לחודש פברואר 2006, מבלי לשלם עבור החודש האחרון, ולאחר מכן יבוטל ההסכם.

מכל אלו עולה כי על הנתבע חלה חובה לשלם את מלוא יתרת דמי השכירות (בגין התקופה שלא נדחתה בשל התיישנותה כאן).

ב.4. חובת הקטנת הנזק – האם בוצעה והאם הביאה להקטנה כאמור:

1. הנתבע טען כטענה חלופית לטענתו הראשונה, לפיה כלל לא הופר ההסכם, כי היה על התובעת להקטין את הנזק על ידי השכרת הנכס בשכירות חלופית בתקופה שלאחר צאתו.
2. למעלה מן הצורך אבהיר כי למעשה, מדובר בהכחשה של מידת הנזק, ועל כן איני סבורה כי יש בעצם העלאתה כדי לגרוע מנטל ההוכחה הרובץ כמפורט מעלה על הנתבע להראות כי לא הפר כלל את ההסכם, וממידת היות טענתו העיקרית טענת הודאה והדחה.
3. בהקשר זה טען אלון כי עשה מאמץ עילאי להשכרת הנכס בתקופה שלאחר צאתו של הנתבע מן המושכר ואולם הדבר לא עלה בידו. עוד טען באותו ענין כי מצבו הכלכלי חייב מציאת דייר חלופי והסביר זאת בכך שלקח בחשבון את שיעור ההכנסות הצפוי מהשכרת הנכס דנן על מנת שיוכל לעמוד בהתחייבויותיו השונות כגון – תשלומי משכנתא ושכ"ד. עוד טען, במענה לשאלות שהופנו אליו בעניין, כי שרוי היה במצוקה כלכלית באותן שנים ולמעשה כבר משנת 1998 שעה שעסק שניהל קרס. טענותיו של אלון בהקשר זה נמצאו סבירות והגיוניות, אך מסמכים להוכחת קיומה של משכנתא בשנים הרלוונטיות, שיעור התשלומים ששולמו, הסכם שכירות שנערך בתקופה המקבילה המחייב אותו ואת התובעת בתשלום דמי שכירות כטענתם ומסמכים נוספים להוכחת טענות אלו לא הוצגו.
4. לשיטת התובעת ובעלה, משלא נמצאו שוכרים חלופיים והשעה דחקה העמידו את הבית למכירה, וזה נמכר על פי הסכם המכר שצורף – ביום 21/9/06.
5. אלון העיד כי חיפש שוכרים במלוא המרץ, וכי לא נדרש לפעול לשיפוץ הנכס עובר למכירתו והסתפק בסיודו מחדש בלבד בשל הלכלוך שהותיר הנתבע במושכר. לשיטתו, המשיך לחפש שוכרים עד כחודש-חודשיים לפני מכירת המושכר.
6. כאשר נשאל מיהו "ירון אמויאל" ששמו נזכר כמחזיק בחברת החשמל מחודש אפריל 2006 ועד דצמבר 2006, השיב כי הוא אינו מכיר אדם בשם זה ועוד הוסיף וטען כי ממילא מדובר בחיוב בסכום של כ- 160 ₪ בלבד ועל כן לשיטתו לא טרח לבחון במה מדובר.
7. עיון בתעודת עובד הציבור של תאגיד המים מלמד כי שם המחזיק בנכס שונה בחודש דצמבר 2005 לראשונה לשמו של הנתבע, וכי זה שונה לאחר מכן לשמו של אלון רק בחודש אוקטובר 2006, אז הוסדרו החשבונות. הואיל והחיובים כאן הם דו חודשיים, כעולה מהרישומים, הרי שניתן ללמוד מהם בקירוב על כך שבחודשים מרץ-אפריל 2006 היתה צריכה מזערית יחסית של מים (חיוב דו חודשי של כ- 15 ₪, לעומת חיובים דו חודשיים של כ- 200 ₪ קודם לכן) במאי-יוני חיוב דו חודשי של 51 ₪ בלבד וביולי –אוגוסט 2006 חיוב של כ- 168 ₪. לאחר מכן חזרו החיובים לעמוד על עשרות שקלים בודדים (20-40 ₪ לחודשיים) עד לסוף השנה. יובהר כי שם המחזיק שם לא שונה מעולם לשם של אחר במהלך 2006, למעט הנתבע ואלון.
8. עיון בתעודת הציבור של חברת החשמל מעלה כי הנתבע צוין שם כמחזיק מחודש ספטמבר 2005 ועד ליום 30/1/06. ממועד זה ועד לחודש אפריל אותה שנה צוינה התובעת כמחזיקה ומחודש אפריל ועד לחודש דצמבר צוין אדם בשם אמויאל ירון כמחזיק (הסכם או מסמך אחר המעיד על זכותו של זה להירשם כמחזיק לא צורף). עוד עולה מהרישומים כי בתקופה שבה החזיק הנתבע במושכר עמדה הצריכה על 781 ₪ (החיוב נראה כרטרואקטיבי ובהתאמה משקף צריכה של כ- 3 חודשים, ובממוצע כ- 260 ₪ לחודש בחודשי החורף המוקדמים). בחודשים שלאחר מכן עמדה הצריכה על סכום ממוצע של כ- 35 ₪ לחודש במשך כשלושה חודשים, בחודש יולי בוצע תשלום בגין חשבון חודש מאי בסך של 180 ₪, וכן חיוב נוסף בגין חודש יולי בסך של 542 ₪ (לא נמצא חיוב נפרד של חודש יוני 2006). ולאחר מכן שוב נראה כי מדובר בצריכה של עשרות בודדות של שקלים עד לחודש דצמבר אותה שנה.
9. נדמה מעיון במסמכים אלו כי בחודשים יוני- יולי נערכה צריכה של חשמל ומים המשקפת לכאורה מגורים בדירה. שקלתי האם יש לראות בכך כצריכה המשקפת ביצוע עבודות בדירה בחודשי הקיץ ולקראת המכירה, אך נדמה בעיניי כי משהצהיר אלון כי לא בוצעו שיפוצים בנכס למעט סיוד ושטיפה, ממילא אין מקום להניח לטובתו כי מדובר בצריכה לשם ביצוע שיפוץ תחת מגורים. יוצא אם כן, כי לא נשמע מפי התובעת כל הסבר מניח את הדעת לצריכה זו.
10. מכל האמור, אני קובעת כי באין הסבר אחר מניח את הדעת יש לראות את התובעת כמי שמצאה שוכר חלופי לתקופה שבין חודש יוני לחודש יולי 2006.
11. אוסיף ואומר כי משצריכת המים בחודשים מאי-יוני מעידה על צריכה חלקית בלבד (גבוהה ממרץ-אפריל אך נמוכה משמעותית מצריכת יולי-אוגוסט), איני סבורה כי התגורר מאן דהוא במושכר עובר לחודש יוני. זאת ועוד - משנראה כי צריכה מוגברת זו של מים וחשמל אינה ממשיכה בחודשים אוגוסט-ספטמבר, אני קובעת כי אף בתקופה זו לא התגורר איש במושכר.
12. מכל האמור הגעתי לכלל מסקנה כי בניגוד לגרסתו של אלון לפיה לא מצא איש אשר יתגורר במושכר ממועד צאתו של הנתבע מהמושכר, הרי שבמשך כחודשיים – יוני-יולי אמנם אויש המושכר, וחזקה כי התובעת ובעלה קיבלו שכר בגין תקופה זו. באין נתונים מטעמם להראות מהו שיעורו של השכר שהתקבל בעדה – אין לי אלא לקבוע כי שיעורו הוא כשיעור השכר הראוי, אותו אני מעמידה על שיעור השכר שהוסכם עם הנתבע כאן, באין נתונים נוספים להשוואה.
13. סיכום ומסקנות -

לסיכום הדברים אני קובעת כי בגין חודש דצמבר-ינואר זכאית התובעת למלוא סכום תביעתה בהתאם לשטר נשוא תיק ההוצאה לפועל שבכותרת, ואני מקבלת את התביעה השטרית במלואה.

אשר לתקופה שמ- 24/1/06 (מועד פרעונו של השיק הבא בסדר השיקים שמסר הנתבע) ועד 17 במאי 2006 התיישנה התובענה החוזית, ודינה להידחות.

באשר ליתרת התקופה אני רואה לנכון לקבוע, בהעדר נתונים מדויקים בנוגע להחזקת הנכס בידי אחרים, כי למען הסדר הטוב ראוי שאתייחס לכל חודש כמתחיל ביום ה- 24 לחודש שלפניו ועד ליום ה- 23 של החודש הרלוונטי. בהתאמה אני קובעת כי -

מיום 17/5/06 ועד ליום 24/5/06 – דין התביעה להתקבל בהעדר נתונים המעידים, כאמור מעלה, על החזקה בפועל בנכס בידי שוכר חלופי.

אשר לתקופה שמיום 24/5/06 ועד יום 23/7/06 – דין התביעה להידחות משהוקטן שיעור הנזק במלוא שיעור שכר הדירה לו היתה התובעת זכאית מאת הנתבע כאן, בשל קיזוזו מול הכנסותיה המוערכות משכירות באותה תקופה;

אשר לתקופה שמיום 24/7/06 ועד 23/9/06 – אני מקבלת את התביעה, משלא שוכנעתי כי הנכס היה מושכר באותה עת, אך שוכנעתי כי התובעת פעלה בנסיון להקטין את נזקיה, בין היתר בעריכת הסכם למכירת המושכר (מסירת החזקה במושכר והזכות לגבות שכר דירה בגינו, כך על פי הסכם המכר, חל כ- 45 ימים אחרי חתימת הסכם המכר, וממילא לאחר תום תקופת השכירות נשוא תובענה זו).

אשר על כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 7,114 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 24/9/06 ועד יום התשלום המלא בפועל. בהתאמה, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך כולל של 10,043 ₪ בתוך 30 ימים מהיום, שאן לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.

בשים לב לתוצאה אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.

זכות ערעור בתוך 45 ימים מקבלת פסק דין זה.

המזכירות תמציא העתק מפסה"ד לצדדים, בדואר רשום.

ניתן היום, כ' אב תשע"ה, 05 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.