בפני בקשה למחיקת כותרת התביעה.

1. המשיב הגיש כנגד המבקש תביעה בסדר דין מקוצר לפינוי המבקש מהמקרקעין הסמוכים לבית מגוריו של המבקש והידועים כחלק מגוש 30090 חלקה 59 ואשר הגדרות שהציב סביבם המבקש סומנו להריסה על-פי התכנית החלה עליהם (להלן: "המקרקעין"). בכתב התביעה הובהר כי התביעה אינה נוגעת לבית מגוריו של המבקש.

על-פי הנטען בכתב התביעה, המקרקעין אינם משמשים לבית מגוריו של המבקש אלא לצרכי גינון ונוי וכי למבקש אין זכויות במקרקעין האמורים. המשיב אשר הינו בעל הזכויות במקרקעין נזקק למקרקעין לצורך הקמת סניף לרווחתם ולשירותם של תושבי מזרח ירושלים. חרף העובדה שלמבקש אין זכויות במקרקעין הרי שהוא מסרב לאפשר למשיב לבצע עבודות לבניית הסניף ואף פנה לבית משפט בבקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על ביצוע העבודות. הבקשה לצו מניעה נסמכה על שני הסכמי שכירות מכוחן ביקש המבקש להוכיח כי החזקתו בבית המגורים ובקרקע הסמוכה לו הינה מכוח זכות לדיירות מוגנת. לטענת המשיב, הסכמים אלה אינם רלבנטיים ואין בהם כדי להצמיח למשיב זכות לדיירות מוגנת. כך מההסכמים עולה כי לא הוענקה למבקש זכות שימוש בשטח נוסף מעבר לבית מגוריו. המשיב מציין כי במסגרת הבקשה למתן צו מניעה זמני אף קבע בית המשפט כי טענות המבקש בדבר דיירות מוגנת בקרקע לא התבססה על אדנים מוצקים.

2. המבקש עותר למחיקת כותרת התביעה. לטענת המבקש הוא דייר מוגן במקרקעין ועל כן התביעה אינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר. כך טוען המבקש, כי הוא מחזיק בבית ובקרקע הסמוכה לו מאז שנת 1967 מכוח שני חוזי שכירות: האחד, מיום 8.5.1967 והשני מיום 25.5.1983, שנחתם בינו לבין עמידר. בהסכם השכירות הראשון נכתב שהמושכר כולל בנוסף לבית גם חלקת קרקע מסביב לבעת, היא הקרקע נשוא התביעה. המבקש טוען כי אמנם חוזה השכירות השני מתייחס לבית בלבד, אולם לטענתו, העובדה כי הקרקע לא נכללה בחוזה השכירות אינה מפקיעה את זכויותיו בקרקע והמבקש אף משלם את דמי השכירות המוגנים עבור הבית והקרקע. עוד טוען המבקש, כי מינהל מקרקעי ישראל ידע על חזקתו של המבקש בקרקע ועל טענותיו לדיירות מוגנת ולא ערעור על זכותו משך שנים.

3. אין מחלוקת כי תביעה לסילוק יד במקרקעין או לפינוי מושכר שאין חוק הגנת הדייר חל עליו ובלבד שיש עליה ראיות בכתב, כשרה להתברר בסדר דין מקוצר, כאמור בתקנה 202(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

השאלה מה הדין כאשר התובע טוען מצדו לדיירות בלתי מוגנת של הנתבע בקרקע בעוד שהנתבע טוען לדיירות בלתי מוגנת על יסוד חוזי שכירות נעשו עמו בעבר.

4. הכלל הוא שכשרותה של תביעה להתברר בסדר דין מקוצר נקבעת על יסוד האמור בכתב התביעה. עיון בכתב התביעה מעלה כי זו מבוססת על זכויות התובע במקרקעין תוך טענה כי לנתבע אין זכויות דיירות מוגנת. לאור העובדה כי כשרות התביעה להתברר בסדר דין מקוצר אינה נבחנת על-פי טענות הנתבע אלא על-פי טענות התובע, הרי שאין מקום למחיקת כותרת התביעה (ראו: רע"א (ת"א) 43982-05-10 בן עזרא נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)); בש"א 2115/01 פסקל נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ (פורסם בנבו)).

5. יחד עם זאת, מובהר כי אין באמור כדי לשלול מן המבקש להעלות את טענתו בדבר דיירות מוגנת כטענה הגנה בפני התביעה וגורלה של טענת זו כטענת הגנה בבקשת הרשות להתגונן, ייקבע בהתאם למבחנים החלים בעניין מתן רשות להתגונן.

לאור האמור, אני דוחה את הבקשה למחיקת כותרת. המבקש יגיש בקשת רשות להתגונן, בתוך 30 יום.

ניתנה היום, ט' תמוז תשע"ג, 17 יוני 2013, בהעדר הצדדים.