מבוא

1. לפניי תובענה שהחלה על דרך הגשת בקשה לביצוע שני שטרות בסך של 165,000 ₪ כל אחד. בבקשה צוין כי החותם על השיקים היא חברת אלונית שיווק רהיטים בע"מ (להלן: "אלונית") בערבות הנתבע.

2. בדיון שהתקיים ביום 22.10.13, לפני כבוד השופט שקד, ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים לפיה ההתנגדות לביצוע שני השטרות התקבלה ובנוסף, כתב התביעה תוקן על דרך של הוספת יתר 12 ההמחאות הנזכרות בכתב הערבות שצורף להתנגדות. סכום כל אחד מהשטרות הנוספים עומד על סך של 165,000 ₪, כך שסך סכום התביעה בגין ערבות ל - 14 השטרות, עומד על סך של 2,310,000 ₪.

3. גדר המחלוקת הוא האם הבין הנתבע כאשר חתם על כתב הערבות כי הוא חותם על כתב ערבות. התובעת טענה שהנתבע חתם בהסכמה ומרצון חופשי על כתב הערבות ואילו הנתבע טען כי התבקש על ידי מנהל התובעת לחתום על מסמך נדרש לרשות המס לצורך הקדמת תשלום בגין פיטוריו מחברה.

ההתנגדות

4. ביום 6.6.13 הגיש הנתבע התנגדות לביצוע שני שטרות על סך 165,000 ₪ אותה תמך בתצהיר עליו חתם באותו יום. הנתבע טען כי מיום 17.5.2009 ועד ליום 30.11.2012, "המועד בו פיטוריי נכנסו לתוקף, עבדתי כבודק את תקינות מעבר הסחורות בין הרשות הפלסטינית לשטחי מדינת ישראל אצל אלונית". הנתבע הצהיר כי "ביום 1.1.13, או בסמוך לכך, התבקשתי ע"י עמראן, מנהל אלונית, להגיע למשרדי אלונית, ע"מ לקבל את שכר עבודתי לחודש נובמבר 2012 ופיצויי פיטורין".

5. "במעמד זה מסר לי עמראן שיק על סך של 20,000 ₪ בחתימת אלונית, מועד פירעונו 1.4.13 משוך על בנק לאומי לישראל בע"מ, בגין תשלום פיצויי פיטורין, וביקש ממני שאחתום על אישור בדבר קבלת השיק הנ"ל. לבקשת עמראן חתמתי וכן ביקשתי להקדים את תשלום פיצויי הפיטורין, אלא שבקשתי זו נענתה בשלילה ע"י עמראן שטען, כי אלונית מצויה בקשיים כלכליים". הנתבע המשיך ותיאר את השתלשלות הדברים כלהלן : "ביום 13.1.13, יצר עמי עמראן קשר טלפוני וביקש ממני להגיע למשרדי אלונית, ע"מ שיחליף לי את השיק שנמסר לי בגין תשלום פיצויי פיטורין לשיק עליו יירשם מועד פירעון מוקדם מהמועד שנרשם על השיק שנמסר לי, שכן לטענתו, מצבה הכלכלי של החברה השתפר כך שניתן להקדים לי את תשלום פיצויי הפיטורין".

6. הנתבע הוסיף והצהיר כי "בהתאם לכך, הגעתי בשנית למשרדי אלונית, השבתי לעמראן את השיק שנמסר לי וקיבלתי ממנו את השיק אשר העתקו מצ"ב כנספח 4, (להלן: "שיק בגין תשלום פיצויי פיטורין"). במעמד זה ביקש ממני עמראן לחתום שוב בשלושה עותקים על אישור בדבר קבלת השיק שנמסר לי. כששאלתי את עמראן לשם מה דרושים לו שלושה עותקים מחתימתי, השיב כי חתימתי על האישור נדרשת לאלונית לצורך הצגתה לרשויות המס בישראל וברשות הפלסטינית, ולו עצמו".

7. הנתבע הדגיש "כי בפגישות שתוארו לעיל נכחנו אני ועמראן בלבד וכי לבקשת עמראן ובהתאם להנחיותיו השלמתי את פרטי השיק (מועד פירעון, שם הנפרע וסכום), שכן עמראן טען כי אינו יודע לכתוב בעברית. עוד אדגיש, כי אני יודע קרוא וכתוב בעברית ברמה בסיסית, אך אינו שולט שליטה מלאה בהבנת שפה זו".

8. הנתבע הוסיף והצהיר כי לאחר שהפקיד השיק ביום 5.2.13, נמסרה לו ביום 7.2.13 הודעה כי השיק חזר כי אין כסף בחשבון וכאשר פנה לעמראן, הלה המליץ לו לפנות למשטרה, לטענתו, בשלב זה נמסר לו לראשונה מבתו כי "היא נרשמה כבעלת המניות באלונית, אך למראית עין בלבד, כאשר בפועל חברה זו שימשה לפעילות המסחרית של עמראן בישראל, אשר פעל לרוקן אותה מנכסיה, כך שלא ניתן לשלם לי פיצויי פיטורין. בשלב זה לא הבנתי את משמעות הדברים ורק לאחר שפניתי לקבל ייעוץ משפטי הסביר לי בא כוחי על התנהלותו של עמראן". הנתבע המשיך והתצהיר כי "לאחר מכן, הופתעתי לקבל בתחילת חודש מאי 2013 הודעות עיקול, לפיהן המשיבה ביקשה להטיל עיקולים על זכויותיי ונכסיי אצל משרד הרישוי ובנק דיסקונט לישראל בע"מ במסגרת תיק ההוצאה לפועל לפני שנמסרה לי אזהרה".

9. הנתבע טען בתצהירו כי המסמך המתיימר לבסס ערבותו נחתם ביום 13.1.13 "מועד בו כבר הייתי מובטל המתקיים מקצבת דמי אבטלה. ולכן הטענה לפיה במועד זה התחייבתי לפירעון שיקים שמסרה אלונית בסכום כולל של 2,310,000 ₪, אינה הגיונית. עותק מאישור המוסד לביטוח לאומי לעניין דמי אבטלה ששולמו לי מצ"ב כנספח 5". הנתבע מוסיף ומצהיר כי אינו "זוכר בוודאות שחתמתי על המסמך כמות שהוא, וגם אם אומנם חתמתי הרי שלא הייתי מודע למהות הבסיסית של המסמך עליו חתמתי וגם לא הוסברה לי משמעותו המשפטית של מסמך זה, ובכלל זה משמעות הוויתור והסעיפים המפורטים בו, והתוצאות המשפטיות הנובעות מהחתימה על המסמך. אני חשבתי וכך גם מסר לי עמראן כי חתמתי על אישור קבלת שיק בגין פיצויי פיטורין".

10. הנתבע הוסיף ופירט העובדות שלטענתו התבררו לו לפיהן מנהל התובעת הוא בעל השליטה בפועל בחברות נוספות מלבד אלונית וכן תיאר תיק פלילי בעניינו של קרוב משפחה של מנהל התובעת וציין "כי בסמוך לפיטוריי, פנה אלי עמראן וביקש שאשמש כמפקח על שחרורו של מאהר אבו ג'בה, ואף ניסה לעודד אותי לחתום על ערבות עצמית שתשמש תנאי לשחרורו של מאהר אבו ג'בה. אולם בא כוח פרקליטות המדינה מצאה כי אינני מתאים לשמש כמפקח, ולאחר שהיא הסבירה לי על המשמעות הנובעת מחתימתי על ערבות עצמית סירבתי לחתום על ערבות זו". הנתבע צירף עותק פניות בקשר לעניין זה. נספחים 12, 13 ו - 14.

דיון מיום 20.8.13

11. ביום 20.8.13 התקיים דיון בבקשת הנתבע לביטול עיקולים וניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים לפיה יוותר על כנו העיקול על נכס המקרקעין שבבעלות הנתבע וכל יתר העיקולים בוטלו. לא התקיים דיון לגוף הטענות העובדתיות ולא התקיימה חקירה.

דיון מיום 22.10.13

12. ביום 22.10.13 התקיים דיון בו נחקר הנתבע על תצהירו לפני כבוד השופט שקד. ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים לפיה ההתנגדות לביצוע שני השטרות התקבלה. בנוסף, כאמור לעיל, כתב התביעה תוקן על דרך של הוספת יתר 12 ההמחאות הנזכרות בכתב הערבות שצורף להתנגדות.

הגשת כתבי טענות

13. בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 22.10.13, הנתבע הגיש כתב הגנה מתוקן.

דיון מיום 9.3.14

14. ביום 9.3.14 התקיימה ישיבה מקדמית והתיק נקבע לשמיעת ראיות בימים 2.11.14 ו- 9.11.14.

דיון מיום 2.11.14

15. בסמוך לדיון ביום 2.11.14, ביהמ"ש קבע כי בדיון הראשון תידון רק הטענה כי הנתבע לא הבין את משמעות חתימתו על כתב הערבות, או הוטעה לחתום על הערבות ויעידו רק עדים שביהמ"ש התרשם שעדותם נחוצה לבירור סוגיה זאת. בדיון נחקרו הנתבע, בתו גב' טטרו (להלן:"נינו") ומנהל התובעת ובתום החקירות ביהמ"ש הורה לצדדים לסכם בעל פה ומיד לאחר ששמע הסיכומים דחה את התביעה בפסק דין שהוקרא באולם.

הערעור

16. התובעת הגישה ערעור על פסק הדין וביום 27.9.16 ערכאת הערעור הנכבדה ביטלה את פסק הדין והורתה למותב זה לשמוע כל מסכת הראיות ביחס לכלל הנושאים בכללותם וכך גם שמיעת כל אותם עדים שהיו אמורים להעיד בפניו אלמלא החלטתו בעניין פיצול הדיון.

דיון מיום 23.11.16

17. ביום 23.11.16 התקיים דיון בו נקבעו מועדים לשמיעת ראיות. בנוסף, קבע בימ"ש את סדרי החקירות.

דיון מיום 13.12.16

18. ביום 13.12.16 נערכה ישיבת שמיעת הראיות הראשונה ובה נחקרו עדי הנתבע עו"ד אמיר בדראן, עו"ד ארז גבאי, רו"ח אלי גבאי, נינו, עו"ד ראובן וייס והנתבע בעצמו.

דיון מיום 29.12.16

19. ביום 29.12.16 התקיימה ישיבת שמיעת הראיות השנייה ובה נחקרו עדי הנתבע עו"ד אורי רן, ומר אהוד רן ומר לארי יעקב עד מטעם התובעת.

דיון מיום 19.1.17

20. ביום 19.1.17 התקיימה ישיבת שמיעת הראיות השלישית ובה נחקרו מטעם התובעת מר דויד חריף ומנהל התובעת.

סיכומים

סיכומי הנתבע:

21. הנתבע טען שמעולם לא נתן הסכמה מדעת לתוכנו של המסמך וכי חתימתו עליו הוצאה ממנו במרמה ע"י עמראן. הנתבע חזר על גרסתו להשתלשלות העובדתית שבמהלכה חתם על המסמך כמפורט בתצהיר שתמך בהתנגדותו. הנתבע הסביר כי מרגע שנינו החליטה לסיים את הקשר בינה לבין עמראן פעל עמראן באופנים שונים בלתי ראויים להשגת אמצעים שכל מטרתם היא להלך על נינו אימים ולהפעיל עליה לחצים פסולים, בין היתר באמצעות השגת חתימת הנתבע על המסמך.

22. כמו כן, הנתבע טען כי לא רק שהמסמך חסר כל נפקות משפטית, והוא הוחתם עליו תוך מרמה ו/או הטעיה, אלא שדין התביעה להידחות, גם מן הטעם כי אין כל התחשבנות אמתית בין אלונית לבין התובעת וכלל לא קיים חוב של אלונית כלפי התובעת, באופן השומט את היסוד לתביעה כולה. הנתבע טען כי אין המדובר בחוב בר תביעה משום שאין לחברה מעמד עצמאי, אלא מדובר בחברה שכל קיומה וחיותה נובעת מעמראן- מנהל התובעת ולא קיים כל חוב בר תביעה של אלונית לעמראן. נינו, בתו של הנתבע העידה כי לבקשת עמראן לאחר ההתנתקות מעזה והעברת הפעילות של מפעל הרהיטים לגדה, שימשה "פרונט" עבור פעילותו בשטחים, כאשר נדרש לזהות במעברים את מפעל הרהיטים של עמראן כחברה ישראלית, לצורך קבלת הקלות בהכנסת סחורה לארץ. כל הפעולות החשבונאיות בוצעו לפי שיקול דעתו ורצונותיו של עמראן בלבד, לא הייתה מאחוריהן התחשבנות אמתית ועמראן החזיק במשרדו פנקסי שיקים שלמים של אלונית בחתימתה והוא פעל בכל החברות ובחשבונותיהם לפי שיקול דעתו הבלעדי. הנתבע טען כי התובעת לא הצליחה להציג ולו מסמך אחד התומך בגרסתה בדבר ההתחשבנות הנטענת בינה לבין אלונית, על אף פעילות נטענת ארוכת שנים, ועל אף טענה לישיבת גמר חשבון במסגרתה נמסרו השיקים נשוא הערבות הנטענת. הנתבע הסביר זאת בכך שהטענה לחוב איננה אמת ומעולם לא התקיימה התחשבנות בין החברות. מדובר באותה החברה המתנהלת מול מס' חברות ואין לאלונית כל חוב כלפי התובעת. ראיה נוספת לכך שאין קיים חוב של אלונית לתובעת היא העובדה כפי שמפורט בסע' 58 לתצהיר עמראן, שהתובעת הוקמה בשנת 2012, דהיינו, בזמן שע"פ עדויות הצדדים כבר היה קיים הסכסוך בין עמראן לבין נינו, כאשר מס' חודשים לאחר מכן כבר הועברה הפעילות של אלונית לסרפון. רשימת החשבוניות בהיקף של 3 מיליון בתקופה בת שנה, איננה תומכת בגרסת התובעת עצמה, שטענה כי החוב כלפי הצטבר עקב מעילה של נינו בשנת 2010, מועד בו התובעת לא הייתה קיימת, ואם הייתה זכות כלשהי לעמראן לקבלת כספים מנינו ובוודאי שזה לא היה במסגרת פעילותו בתובעת.

23. הנתבע הפנה לעדותו כי עמראן החתים אותו כאשר הניירות היו אחד על השני ולא היה נוכח כל אדם אחר במעמד החתימה למעט עמראן. כמו כן, לא צורפו העתקי השיקים נשוא אותו מסמך כתב ערבות למסמך וזאת על אף שנאמר במסמך כי העתקי השיקים מצורפים אליו. הנתבע טען כי בנוגע למעמד החתימה על אותו מסמך הוגש מטעם התובעת תצהיר בחתימת עמראן, מנהל התובעת, אשר העיד בתצהירו כי איננו קורא וכותב בעברית, ובמעמד חתימת המסמך תואר על ידו במשפט אחד, דהיינו, התובעת הודתה בפני בית המשפט כי בניגוד גמור לאמור בגוף המסמך- תוכן המסמך ומשמעות המסמך לא הוסברה לנתבע. הנתבע הדגיש כי מדובר במסמך הכולל ויתורים מפליגים ומרחיקי לכת על זכויות בסיסיות המוקנות בדין והפניות לסעיפי חוק שתוכנם ומשמעותם אינם בידיעתו של אדם מן השורה, ובוודאי שאינם בידיעתו של הנתבע שהינו כאמור אדם פשוט שהיעדר ההבנה שלו בשפה ובכלל ניכרים לעין וביהמ"ש ציין זאת בפסק הדין מיום 2.11.14.

24. הנתבע התייחס לגילו המבוגר, 60 שנה, ולעובדה כי היה מובטל בתאריך הנקוב במסמך והתקיים מקצבת אבטלה, העדרם של נכסים בבעלותו למעט דירת המגורים, המשמשת אותו ואת אשתו עליה שילמו 25 שנים הלוואת משכנתא שהסתיימה לפני שנים ספורות וכי כל חייו השתכר מעבודות קבועות במשכורות בסיסיות בגבולות ה - 5000 ₪ לחודש. הנתבע הצביע על גובהו החריג של סכום הערבות לעומת השתכרותו של הנתבע במהלך השנים ובמהלך עבודתו בחברה. בעניין זה ציין כי עמראן בחקירתו הנגדית התקשה להסביר מדוע היה על אביה של נינו לחתום על ערבות אישית בהיקף של מיליונים וכאשר נשאל עמראן מה היה קורה לנתבע אם לא היה חותם, השיב עמראן כי לא היה קורה שום דבר.

25. הנתבע טען כי לא היה בעדויות הנוספות שנשמעו לאחר שהתיק הוחזר בהתאם לפסק הדין בערכאת הערעור כדי לשנות ממסקנת ביהמ"ש בפסק דינו של מותב זה. הנתבע הפנה לעדותם של מר אהוד רן ומר יעקב לארי אשר הציגו עצמם כמקורבים לעמראן. אף לא אחד מהעדים העיד כי ידוע לו על סדרת שיקים שנמסרה ע"י נינו, או ערבות של הנתבע אביה לחוב.

26. הנתבע הפנה לחובת הגילוי המוגברת כלפי ערב, שאיננו צד לעסקה המקורית, ע"מ לוודא כי גמירות דעתו להתקשר בערבות הינה מסוימת ומוגדרת, גמירות דעת שהוכח לשיטתו של הנתבע כי לא התקיימה במקרה כאן.

סיכומי התובעת:

27. לטענת התובעת אין לסטות מההלכה המחייבת הקובעת כי אדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו, לא ישמע טענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. במיוחד כאשר המדובר במסמך מהותי ביחס לנכסיו. עוד נטען כי הנתבע לא הציג ראיות פוזיטיביות כלשהן למרות שהיה עליו לסתור החזקה כי חתם מידיעה ומרצון חופשי, באמצעות ראיות פוזיטיביות.

28. התובעת טענה כי גרסת הנתבע כי לא היה מודע לכך כי יחסיהם של נינו ועמראן אינם כשורה במעמד החתימה קרסה.

29. ביחס לטענת הנתבע כי סבר כאשר חתם על המסמך שהוא חותם על מסמך הנוגע לתשלום הפיצויים המגיעים לו נטען כי התברר מהעדויות שהנתבע יכול לקרוא וחיזקו טענה זו בכך שבמסגרת עבודתו כדבר שבשגרה היה ממלא דוחות ומסמכים וחותם עליהם. עוד הפנתה התובעת לקביעתו של ביהמ"ש בדיון בהתנגדות כי "החייב הקריא את כותרת ההתנגדות וניתן להתרשם שהוא מבין ויודע לבטא את מה שכתוב". התובעת הדגישה את שינוי גרסת הנתבע מ-לא אני חתמתי ל-חתמתי עליו, אך חתימתי הוצאה ממני במרמה ובהטעיה.

30. התובעת טענה כי סתרה טענת הנתבע כי הבעלים האמתי של חברת אלונית הוא עמראן באמצעות המסמכים הרבים אשר הוצגו על ידה. כמו כן נטען שהוכיחה כי הגרסה של נינו כי היא שימשה "פרונט" של עמראן אינה נכונה.

31. התובעת הדגישה כי המדובר בנתבע ובתו אשר העסיקה אותו וביקשה ממנו לעבוד במקום ודבריו כי "למה אני צריך להיכנס לעסקים של אחרים" ו- "למה אני צריך להיכנס באינטרסים של אנשים" הינם בלתי אמינים בעליל.

32. התובעת טענה כי טענת הנתבע כי אין זה סביר והגיוני שיערוב לסכום נשוא כתב הערבות נוכח יכולתו הכלכלית, הינה משוללת כל יסוד עובדתי ומשפטי כאחד. ראשית, כי בבעלותו של הנתבע בית פרטי ברמלה וכן קופת חיסכון על סך של כשלוש מאות אלף ₪. שנית, היותו של הנתבע אביה של בעלת חברת אלונית והרי כל הורה היה עושה זאת בשביל ילדיו, אף אם אין לו יכולות מתאימות לערוב לסכום הספציפי.

סיכומי התשובה של הנתבע:

33. הנתבע הדגיש כי בניגוד לנטען בסיכומי התובעת, כבר בהזדמנות הראשונה בהתנגדות לביצוע השטרות העלה את אותה טענה כי עמראן גרם לו לחשוב כי מדובר במסמך בעל מהות שונה לחלוטין והמסמך לא נחתם על ידו מדעת.

34. הנתבע הצביע על כך שהתובעת לא התייחסה בסיכומיה לטענה להעדר כל חוב של אלונית לתובעת ולכך שלא הוצג מטעמה ולו מסמך אחד שיש בו כדי להעיד על התחשבנות כלשהי בין התובעת לבין אלונית לאורך השנים. כך גם לגבי אותו "גמר חשבון" שלטענת התובעת נמסרו במסגרתו סדרת השיקים, נשוא הערבות, בהיקף של למעלה משני מיליון ₪, בנסיבות שהתובעת עצמה מתארת כנסיבות חמורות של "משבר אמון" ו- "גניבה" שביצעה נינו. הנתבע טען כי גרסת התובעת לפיה ההתחשבנות הייתה בע"פ איננה רצינית ואיננה מתקבלת על הדעת, במיוחד לגבי אותו גמר חשבון נטען. לכן ביקש מביהמ"ש להסיק כי גרסת הנתבע בהקשר לכך כי מדובר בחברות אשר התנהלו כולן ע"י עמראן, לשימושו ולמטרותיו, מבלי שקיים כל חוב של ממש של אלונית לתובעת, הוכחה, והינה אמת, באופן שמחייב את דחיית התביעה כולה.

דיון והכרעה

35. בפסק הדין שניתן ע"י ערכאת הערעור הנכבדה, תוארה מסכת העובדות הנוגעות לעניין כלהלן:

בתו של הנתבע, נינו היא בעלת המניות באלונית (נכון ליום 5.5.13).

הנתבע עבד בחברת אלונית כשומר/"נאמן ביטחון", ובתפקידו זה היה אחראי לפקח מבחינה ביטחונית על הסחורה היוצאת והנכנסת למפעל הרהיטים, אשר פעל על דרך השלום בסמוך לכפר הפלסטיני עזון.

הצדדים חלקו באשר ליחסים העסקיים שבין עמרנקו לבין אלונית.

התובעת טענה כי החברות קיימו ביניהן שיתוף פעולה עסקי בתחום הרהיטים במשך שנים רבות ואלונית הייתה למעשה "צינור" מקשר בין התובעת לבין לקוחותיה השונים ובנוסף אלונית קיבלה מהתובעת רהיטים לשם מכירתם, אלונית אף הוציאה לטענת התובעת חשבוניות ללקוחות על שמה וכן העבירה תשלומים לספקים, ולרכישת חומרי גלם עבור התובעת.

הנתבע טען כי בתו הסכימה לשמש כ"פרונט" לפעילות עמראן בשטחי איו"ש, והקימה לבקשת עמראן חברות ישראליות ששימשו כסות לפעילותו העסקית של עמראן, במטרה להקנות לעמראן הקלות במעברים ובהכנסת סחורות לארץ.

בנסיבות אשר בהן חלוקים הצדדים, נחתם כתב הערבות ע"י הנתבע לטובת התובעת להבטחת פירעון המחאות של אלונית בסך של 2,310,000 ₪.

כאמור במבוא לפסק דין זה, המחלוקת העיקרית הינה פשוטה בתכלית. האם הנתבע חתם על כתב הערבות כאשר הוא מודע למהות המסמך עליו חותם. מחלוקת נוספת היא האם קיים חוב של אלונית לתובעת.

דיון והכרעה בגרסאות הצדדים

36. כמפורט לעיל, מותב זה קבע בפסק הדין שבוטל לאחר ששמע חקירות הנתבע, בתו ועמראן כלהלן:

"הסוגיה שבפני בית המשפט היא האם יש לקבוע שכתב הערבות האישית והבלתי חוזרת מחייב את הנתבע לערוב לחוב שמסתכם בכשני מיליון שלוש מאות אלף ₪, לתובעת . בפני בית המשפט הובאו שתי גרסאות לגבי נסיבות חתימת כתב הערבות . גרסתו של נציג התובעת היא שבשלב מסוים איבד את האמון בבתו של הנתבע , ולכן הוא ביקש ממנה, שאביה יהיה ערב להמחאות שהתובעת קיבלה מחברת אלונית, שבתו של הנתבע רשומה כבעלת מניות בה, והבת התקשרה לאב , והאב אמר לה בטלפון בנוכחותו כי הוא מסכים, וכך ביום שמיני לראשון 2013, הייתה אמורה להתקיים פגישה שבה יחתם כתב הערבות, אך בשל אילוצי מזג האוויר הסוער, הנתבע לא הגיע באותו יום והגעתו נדחתה ליום 13 לראשון 2013, הוא המועד בו נחתם כתב הערבות .

האירוע המרכזי , נשוא תיק זה, מתואר במשפט המתפרש על פני שורה וחצי. מפאת חשיבותו בית המשפט מצטט סעיף 82 לתצהיר (עמראן-ע.ה.), "ביום 13 לראשון 2013, הופיע הנתבע במשרדי התובעת בכדי לחתום על כתב הערבות, הנתבע קרא וחתם בפניי על כתב הערבות ולאחר מכן נפרדו דרכינו לשלום"

גרסתו של הנתבע שונה לחלוטין. לדבריו , לאחר שפוטר , ועובדת פיטוריו תואמת את תצהירו של נציג התובעת, סעיף 76 לתצהירו, קיבל צ'ק בגין שכרו, או פיצויי פיטוריו וביקש להחליפו בצ'ק עם זמן פירעון מוקדם יותר . לטענת הנתבע , נציג התובעת הסכים , והוא הגיע למשרדו , ובמעמד קצר וחטוף , התבקש לחתום על אישורים בדבר התשלום של הפיצויים לגורמים שונים, ומכיוון שהאמין בנציג של התובעת וסמך עליו, חתם על אותם מסמכים כאשר אינו מעלה בדעתו שהמסמכים שהוא חותם עליהם הם כתב ערבות אישית בלתי חוזרת לתשלום הסכום של 2.3 מיליון ₪ .

יצוין שלקראת ישיבת שמיעת הראיות היום, הגישו שני הצדדים כמויות גדולות של מסמכים מספר תצהירים רב , שכן הנתבע העלה מעבר לטענה שלא התחייב לערוב לשטרות שמופיעים בכתב הערבות, טענות נוספות, יתכן אף כבדות משקל, לגבי זהות בין התובעת לבין הבעלים האמתיים של חברת אלונית שהוא כביכול ערב לחובותיה, אולם בית המשפט הגיע למסקנה לאחר שעיין במסמכים, שאלה לא נדרשים ודאי שלא בשלב הראשון, לצורך ההכרעה בתיק זה , שכן בשלב הראשון יש לבחון את השאלה האם הוטעה הנתבע כאשר חתם על כתב הערבות או לא , ולחילופין , האם לא הבין על מה חתם ודבר לא נעשה, כפי שהדבר מכונה, בדיני החוזים, מכוח הפסיקה .

אשר על כן, בית המשפט קבע שבדיון היום בשלב הראשון יחקרו שני עדים . נציג התובעת, והנתבע . ראשון נחקר הנתבע . לא מצאתי בקיעים משמעותיים בגרסתו. התובעת מתמקדת בעובדה שהנתבע אינו מצליח להסביר את טענתו כי לא התחייב לערוב לחובות חברת אלונית, ולכן טוען כי הוא לא חתם על המסמך. בית המשפט נותן אמון בגרסה של הנתבע , כי ההחתמה שלו על כתב הערבות נעשתה תוך הטעייתו, ולכן הוא רואה במסמך כמסמך מזויף, אם כי אינו מוציא מכלל אפשרות שהוא חתם, אך חתם באופן שבו הוסתר ממנו התוכן האמתי של המסמכים .

התובעת מעלה טענה כבדת משקל . אם בית המשפט ירוקן מתוכן מסמכים חתומים, האם כל מי שיחתום על ערבות די בכך שיעלה טענות כלפי החתימה על הערבות וכך יצא פטור ?

בית המשפט אינו מקבל טענה זו . כל מקרה יש לבחון , לגופו. על פי עובדותיו. כבשגרה , מי שחותם על כתב ערבות, מי שחותם על מסמכים באופן כללי , מוחזק כמי שיודע את תוכנם ועליו לכבדם. תפקידו של בית המשפט לאתר את אותם מקרים שבהם למרות אותה חזקה שניתנת לסתירה, יש מקום לקבוע, כי החזקה נסתרה והמסמכים בכתב והראיות מטים באופן משמעותי את הכף לטובת מי שטוען כי הוטעה כאשר הוחתם על מסמך מסוים.

המקרה הזה, ואסקור כעת את שורת הנסיבות, הוא המקרה שיש לקבוע שהנתבע לא התכוון לערוב לחובות חברת אלונית, וככל שהנציג של התובעת עומד על גרסתו לגבי אופן התנהלות הדברים, הרי אין לקבל גרסה זו, ונציג התובעת הטעה את הנתבע כאשר החתים אותו על המסמך שכותרתו כתב ערבות אישית בלתי חוזרת .

ולהלן הנסיבות . העניין הראשון הוא הגובה החריג של סכום הערבות . כאשר נחקר בשלבים מוקדמים באחד הדיונים המוקדמים הנתבע על ידי בא כוח התובעת, נאמר על ידי התובעת שהנתבע חתם על מסמכים נוספים והיה בכך מעין רמז שיתכן שהנתבע מיתמם, ובעצם הוא חתם על מסמכים עסקיים מורכבים וכעת הוא מנסה לשוות לעצמו מעמד של אדם פשוט שאינו מבדיל מימינו ומשמאלו. אבל כאשר הוגשו התצהירים , מתברר שאותם עשרות מסמכים, הם לא יותר מאשר תעודות משלוח שבהם הנתבע ממלא רשימה של חפצים. לא חתימה על עסקאות מורכבות, לא מתן ערבויות אחרות, או כל מסמך שהיה בו כדי לשנות את הרושם שנוצר אצל בית המשפט שהנתבע הוא אדם פשוט, שהוא עסק בתפקיד שומר שמילא רשימות של תעודות משלוח, שלצורך העניין תפקידו הוכתר בתואר המחמיא משהו "נאמן בטחון". אך לא היה בכך יותר מאשר לספור או לוודא את רשימת החפצים ולמלא אותם בתעודת המשלוח .

ככל שסכום הערבות יותר גבוה ביחס לעובדה שהנתבע הוא אדם שהשתכר בחברת אלונית משכורת חודשית של 5000 ₪ בלבד לחודש, כך הקושי של התובעת לשכנע את בית המשפט שיש לקבוע שהוא אכן התקיים, התכוון והבין שהוא ערב לחוב של 2.3 מיליון ₪, הקושי הזה גדול יותר . אילו הערבות הייתה לחוב של כמה עשרות אלפי שקלים, יתכן שהייתה מתעוררת שאלה.

אך ודאי שכאשר מדובר בחוב כה גבוה, של 2.3 מיליון ₪ , שהוא מעל ומעבר באופן בלתי סביר ליכולותיו של הנתבע, לא מדובר כבר בסימני שאלה, אלא בסימני קריאה לגבי מהימנות הטענה שהנתבע אכן הבין על מה הוא חותם ואכן התכוון לערוב לחובות אלונית .

יצוין שהחתימה נעשתה על פי תצהיר הנציג של התובעת, לאחר שהוא פוטר מעבודתו . כמו כן , בתצהיר, אין שום טענה לגבי כך שכספים שכביכול חייבת בתו של הנתבע לתובעת או לבעליה של התובעת, הוברחו אל הנתבע או נמצאים בחזקתו. אילו היו מובאות ראיות לכך ניתן היה להבין את ההיגיון שמאחורי העמידה על אכיפת כתב הערבות כנגד הנתבע על יכולותיו הכספיות המדולדלות .

סימן השאלה הנוסף שמתעורר ועליו לא ניתנה תשובה מניחה את הדעת, מדוע לא הוחתמה גברת נינו טטרו הבת של הנתבע על הערבות. התשובה שאמורה הייתה לספק את בית המשפט היא כאמור בסעיף 80 לתצהיר של נציג התובעת, שבאותו שלב הוא כבר לא נתן בה אמון. והרי השאלה כאן אינה את מי אנחנו נמנה לתפקיד שיש לתת בו אמון, אלא השאלה היא מי יכול לפרוע את החובות ככל שיתברר שחברת אלונית חדלת פרעון . ולענין הזה ברור שהעובדה שנציג התובעת איבד את אמונו בגברת נינו טטרו , והעובדה שאולי הוא נותן אמון בנתבע לא מסייעת, כי האמון לא מייצר כסף או נכסים אצל הנתבע.

בשלב החקירה אמר הנציג של התובעת שהמטרה הייתה בעצם ללחוץ על הבת של הנתבע, ונשאלת השאלה מדוע היה צורך במעין דרך עקלקלה של להחתים אדם שיערוב לחובות כדי שבכך יופעל לחץ על מי שבפועל ממנו רוצים לקבל את הכספים וגם טוענים שכספים הגיעו אליו או אל מקורביו . סוגיה זו רק מחזקת את הרושם שנוצר אצל בית המשפט, שהמהלך של החתמת הנתבע היה מהלך מתוכנן, והוא בעצם הופל בפח, הוחתם על מסמכים שהוצגו בפניו באופן שלא יכול היה להבין על מה הוא חותם, כאשר המטרה היא אכן ליצור לחץ בדיעבד על גברת טטרו ולא לדאוג לכך שהנתבע עצמו, הוא, מיכולותיו יפרע את החובות של אלונית .

נקודה נוספת היא תוכנו של כתב הערבות . נמסר לבית המשפט שכתב הערבות הוכן על ידי משרד עורכי דין , ואכן הוא כתוב לעילא ולעילא . הוא מגן בצורה מיטבית, ועל כך יאמר לזכותו של משרדו של דר' כהן, על ענייניו של הלקוח . אבל כאן גם חולשתו , שהרי כיצד אדם שבחטף אמור לקחת על עצמו חוב של 2.3 מיליון ₪ , יוותר על כל זכויותיו הבסיסיות כערב . הנתבע חתם שהוא מוותר בזאת על דרישה מוקדמת , כמשמעותה בסעיף 8 לחוק הערבות , הנתבע חתם שבעלת הערבות תהיה פטורה ממיצוי הליכים כנגד החייבת, שהערבות היא ערבות אוטונומית בלתי תלויה, שהיא תשאר בתוקף גם במקרה של הסדר חובות עם בעלת הערבות, שהוא מוותר על כל הגנה על פי חוק הערבות , שהערבות תשאר במלוא תוקפה ולא תיפגע למלוא אורכה, שהערבות הייתה ניתנת לביטול ותהיה בתוקף עד שכל ההמחאות תיפרענה .

אין זאת שחד צדדיותו של המסמך רק מחזקת את ההתרשמות של בית המשפט שלנתבע לא היה מושג וצל של מושג כאשר חתם על המסמך , על מה הוא חותם . לא זו אף זו , במסמך נכתב שהנתבע כביכול מאשר בעת חתימתו שהוסברה לו המשמעות של הדבר, כי בעלת הערבות תהא פטורה ממיצוי הההליכים כנגד החייבת ," ובמקרה הצורך תהיה רשאית בעלת הערבות לנקוט כנגדי בהליכים בלי שום תנאי וסייג" .

ברור מהחקירה שהתנהלה היום שמר אבו ג'ובה לא הסביר לנתבע מהי משמעותו של סעיף 8 לחוק הערבות , והדברים גם מתיישבים עם סעיף 82, ששם לא נאמר דבר וחצי דבר על הסבר כביכול שניתן לנתבע לגבי תוכן כתב הערבות . בית המשפט הקשה ושאל את הנציג של התובעת. אדם רב נכסים שכמוך, יכול היה להזמין את הנתבע למשרד עורכי הדין שהכין את המסמך שמגן בצורה כמעט מושלמת על זכויותיך, ולהחתים אותו בנוכחות עורך דין . אין ספק שהדבר היה יוצר קושי רב מאוד על הנתבע להעלות כל טענה לאי הבנה או כל ניסיון אחר להתחמק מגילוי המחויבות .

לנציג של התובעת לא היה כל הסבר לעובדה שהוא בחר להחתים אדם פשוט, דווקא במשרדו , ולא במשרד עורכי דין , לאחר שעורכי הדין מוודאים שהמשמעות הקיצונית ומרחיקת הלכת של כתב הערבות הוסברה והובנה היטב על הנתבע , וגם ענין זה נזקף כמובן לחובתו .

תקלה נוספת שנפלה בכתב הערבות היא העובדה שבכתב הערבות נאמר שהעתקי ההמחאות צורפו לכתב הערבות . אין חולק שכתב הערבות המקורי היום שנמסר לבית המשפט אינו כולל את צילום הצ'קים . סביר להניח שאילו היה רואה הנתבע את צילום הצ'קים צמודים לכתב הערבות יתכן שהיה מעלה שאלות הכיצד אני פה חותם על צ'קים שאני לא מבין מה הקשרם וכיצד הם קשורים לבקשתי לקבל את הצ'ק של הפיצויים במועד מוקדם יותר .

ענין נוסף שלא עלה תחילה מהתצהירים ועלה כתוצאה מחקירתו של נציגת התובעת, היא העובדה שנציג התובעת הודה היום בפני בית המשפט, שהוא הטעה את הנתבע . ועל כך לדעת בית המשפט אין כל מחלוקת . ההטעיה נוגעת לעובדה שבעת שהוא החתים את הנתבע , הוא לא סיפר לו דבר וחצי דבר על הקרע ביחסים בינו לבין הבת של הנתבע . יש בכך ראשית הודאה בהטעיה כולה, אבל ברגע שבוצעה הטעיה בסוגיה הזו נסיבות החתימה על כתב הערבות יוצרות קושי רב מאוד לנציג התובעת שנטל השכנוע עבר אליו, לשכנע שלמרות שהוא הטעה אותו בעניין זה, הוא לא הטעה אותו בעניין האחר והוא על מה הנתבע חותם .

מחלוקת נפלה במהלך הסיכומים , במהלך חילופי הדברים בין בית המשפט לבין בא כוח התובעת לעניין החשיבות של איתור תכליתו של ההסכם . הלכה היא והלכה מושרשת , בבית המשפט העליון , שיש לבחון בכל חוזה , וערבות הוא ללא ספק חוזה מסוים , את תכליתו של החוזה . כאשר בוחנים את תכליתו של החוזה והתחייבותו של הנתבע לערוב לחובותיה של חברת אלונית , לא ניתן לאתר ולו בדוחק תכלית ראויה להסכמתו של הנתבע לקחת על עצמו התחייבות ענק של ערבות בסך של 2.3 מיליון ₪ .

בעניין הזה , היה על התובעת , להבהיר מה היא התכלית , הכלכלית , של ההסכם , ובא כוח הנתבע הקשה פעם אחר פעם . מה היה קורה אם הנתבע לא היה חותם ? ועל כך ענתה התובעת , אז היינו מוצאים פתרון אחר . אבל לא נראה היה שיש איזשהו ענין כלכלי או תועלת לנתבע , מחתימתו על מסמך כה מרחיק לכת , ולכן מבחינת תכליתו של החוזה , גם כאן בית המשפט לא רואה כיצד התביעה יכולה להתבסס .

עניין נוסף הוא האירוע שבו הסכים הנתבע לגרסת נציג התובעת , לחתום על ערבות לטובת בן אחיו של נציג התובעת בעניין פלילי . לטענת הנתבע בתצהירו , כאשר עמד על משמעות הערבות שעליה הוא נדרש לחתום הוא סירב . ענין זה לא בא לידי ביטוי בתצהיר של נציג התובעת שסבר שלא היה מקום כלל להזכיר זאת , אך כשנחקר על כך אמר שלא היה בשום שלב סירוב של הנתבע לחתום , ובסופו של יום הנמצא פתרון אחר , והנתבע לא הוחתם .

לא ברור לבית המשפט אם אכן הנתבע לאורך כל הדרך הסכים לחתום על אותה ערבות , על פי גרסת נציג התובעת, מדוע בסופו של דבר לא חתם על אותה ערבות ? מדוע בסופו של דבר לאחר שאישר בא כוח התובעת , אישר נציג התובעת , שהנתבע הגיע אתו לאולם בית המשפט , והקדיש מזמנו לצורך העניין , מדוע בסופו של דבר הנתבע לא חתם על אותה ערבות . והתשובה שמתיישבת עם ההיגיון , היא דווקא התשובה שכאשר היה מעורב גורם נטול פניות , כגון פרקליטות ובית משפט , שתהה כיצד הנתבע על יכולותיו ערב בסכום של חצי מיליון ₪ , הערבות לא יצאה לפועל .

יתכן שהיה לנציג התובעת עניין לא להביא את הנתבע לחתימה אצל משרד דר' יוסי כהן , שכן יתכן ואילו נציג הנתבע , אם הנתבע אכן היה מוזמן למשרדו של דר' יוסי כהן , ודר' יוסי כהן או עורך דין איתן שור היו רואים במה מדובר והיו שואלים את השאלות המקצועיות הנדרשות לעניין יכולותיו הכספיות של הנתבע , היו נדלקות נורות אדומות אצלם והם היו מזהירים את התובעת מפני הניסיון להחתים את הנתבע על ערבות בסכום כה מרחקי לכת , נציג התובעת בחר שלא לערב במעמד החתימה את עורכי דינו , והדבר רק מחזק את ההתרשמות של בית המשפט שהאופן שבו הוחתם הנתבע היה על ידי הטעייתו לחשוב שהוא חותם על דבר אחד כאשר בפועל חתם על דבר אחר לגמרי .

ענין נוסף הוא עדותה של גברת טטרו . גברת טטרו אומתה היום בפני בית המשפט עם הגרסה של נציג התובעת, לפיה היא שוחחה טלפונית עם אביה והוא אישר בפניה את הסכמתו ליתן הערבות המבוקשת . בית המשפט אפשר לבא כוח התובעת לחקור אותה, והיא דחתה את הגרסה של נציג התובעת בעניין זה . נציג התובעת טען שאין ליתן אמון בגרסה זו של גברת טטרו . יאמר מיד , בית המשפט התרשם שבין גברת טטרו לבין מר אבו ג'ובה יש מערכת מורכבת במישורים שונים, והוא לא מבטל את טענות מר אבו ג'ובה כלפי גברת טטרו ואת טענות גברת טטרו כלפי מר אבו ג'ובה, אולם טענות אלה כבודן במקומן מונח צריכות להידון באימות חזיתי וישיר ביניהם שבו אכן יחקרו הצדדים, על המסמכים המשפטיים השונים הנוגעים לשיתוף הפעולה העסקי שהיה בין שניים אלה במשך מספר שנים.

אין לנסות להחדיר ענין זה לניסיון להפעיל לחץ על גברת טטרו בדרכים עקלקלות במסגרת המאבק הזה על ידי ניסיון לקבוע שאביה התחייב כביכול להיות ערב לחוב של 2.3 מיליון ₪ . גם אם דבריה של גברת טטרו בהתדיינויות השונות אינם תמיד תואמות את האמת, הרי גם גרסתו של נציג התובעת לא תאמה, כפי שציינתי קודם לכן בהחלטה זו, את העובדות ואת המסמכים לאורך כל הדרך. אבל בסופו של יום , לעניין הנסיבות שמעניינות את בית המשפט , ישנם שני עדים , גם הנתבע וגם הגברת טטרו שנחקרה בפני בית המשפט , ששוללים את גרסתו של נציג התובעת לעניין החתימה על כתב הערבות אל מול עדותו של נציג התובעת .

כאמור לעיל , הצבר הדברים מוביל את בית המשפט למסקנה שהחזקה לפיה אדם החותם על מסמך יודע את תוכנו נסתרה בעניין זה, ובית המשפט קובע שמר אבו ג'ובה הטעה את הנתבע כאשר החתים אותו על מסמך שהנתבע לא הבין אותו , ואם היה מבין אותו ואת המשמעות ודאי שלא היה חותם עליו . אשר על כן בית המשפט דוחה את התביעה נגד הנתבע , יצוין שהתביעה נגד חייבת 1 התקבלה מכיוון שזו לא הגישה התנגדות ."

37. פסק הדין שצוטט כמעט במלואו בוטל, אך לא עקב טעויות בתיאור העובדות בפסק הדין, או בהסקת מסקנות מהממצאים, אלא עקב העובדה שבימ"ש פיצל הדיון בסמוך למועד שמיעת הראיות ולא שמע כל העדים.

38. בימ"ש קיבל עליו לשמוע כל הראיות מתוך כוונה ליתן ההחלטה הצודקת והנכונה, וכן קיבל עליו לשנות המסקנות לאחר שמיעת העדים הנוספים, ככל שיהיה מקום לכך.

39. בימ"ש שמע כל העדים שביקשו הצדדים להעיד מטעמם ובסדר שנקבע מלכתחילה. בתום שמיעת מכלול הראיות שביקשו הצדדים להביא לפני בימ"ש, המסקנה היא כי לא רק שאין מקום לשנות מהמסקנה כי עמראן הטעה הנתבע, אלא שמשמיעת כל הראיות, מתברר שיש הנמקות נוספות למסקנה זו.

40. מלכתחילה, התובעת העמידה רק שני עדים נוספים אותם לא שמע בימ"ש לפני מתן פסק הדין, מר דוד חריף ומר יעקב לארי שלא ידעו כלל על מתן הערבות ולא סייעו לתובעת באופן משמעותי בסוגיה המרכזית. מנהל התובעת כבר נחקר לפני מתן פסק הדין, והמשך חקירתו הנגדית שממילא היה אמור לכאורה לסייע דווקא לנתבע, לא תרם לגיבוש מסקנה שתזיק לנתבע ותטה הכף לטובת המסקנה כי הנתבע חתם על הערבות מתוך ידיעה והסכמה להתחייבות כבדת המשקל שלקח עליו.

41. עדות מרבית עדי הנתבע שלא נחקרו עובר למתן פסק הדין שבוטל, לא סייעה רבות לשינוי מהותי לכאן, או לכאן, למעט עדות מר אהוד רן כפי שיפורט בהמשך. עו"ד אמיר בדראן אישר שלא היה לו קשר עם נינו ועמראן לאחר הפגישה במשרדו. הוא נשאל האם לאחר שהחתים על הצדדים המסמכים להעברת הבעלות היה לו קשר עם נינו במהלך השנים, וענה "לא הייתה לי שיחה או קשר לא עם נינו ולא עם הצד השני". הוא נשאל האם כל האינטראקציה עם השניים הסתכמה באותה פגישה במשרדו, וענה "נכון". עמ' 6 שורה 21 עד עמוד 7 שורה 1.

42. נראה שעדותו נוגעת לטענות התלויות ועומדות לפני ערכאות אחרות בין השניים שכן נשאל האם משהו בהתנהגותה של נינו נראה חריג, והשיב "לא". העד נשאל האם נינו נראתה מבוהלת או מפוחדת והשיב "לא זכור שמי מהצדדים היה מבוהל או מפוחד, זכור לי שהם רצו שהדבר ייעשה בו במקום". כפי שיבואר בהמשך נינו האשימה עמראן באונס ובימ"ש התרשם שחלק מהחקירות עוסקות בתיק שכלל לא מתנהל לפניו.

43. חקירתו של עו"ד ארז גבאי הייתה קצרה ביותר והסתכמה בכך ש"מאחר שאני לא דובר ערבית אמרתי שאני לא יכול לטפל ושיפנו לעורך דין הבקיא בשפה". עמ' 8 שורה 5 עד עמ' 8 שורה 13. לרו"ח אלי גבאי אמורה הייתה להיות תרומה משמעותית יותר לעניין ידיעתו לגבי סכום התביעה ולכן הציפייה הייתה שבחקירתו הנגדית, התובעת תביא לביסוס סכום התביעה. אולם העד לא זכר הפרטיים המהותיים עקב חלוף השנים. הוא אישר שנינו עמדה עמו בקשר להכנת הדוחו"ת של אלונית "כשעמדתי להכין מאזן הייתי שואל אותה כמה שאלות על חייבים, זכאים והיו לה תשובות". עמ' 10 שורה 18 עד עמוד 11 שורה 4. כמו כן אישר כי היה רוה"ח האישי של נינו: "נכון. מילאתי דוחות אישיים שלה". כשנשאל האם היו לה הכנסות מאלונית, השיב "מכל חברה שהיא ניהלה הייתה לה הכנסה במשכורת. היא משכה משכורת". עמ' 11 שורה 5 עד עמוד 11 שורה 19. לאחר מכן אישר כי היו לה משיכות בנוסף למשכורות מהחברות.

"כשביהמ"ש שואל אותי האם הסכום שציינתי מתייחס רק למשכורות או גם למשיכות נוספות, אני משיב שזה כולל את כלל המשיכות". עמ' 11 שורה 20 עד עמ' 11 שורה 27. מכאן שבסופו של יום, עד זה לא סייע בעניין קיום חוב, אם בכלל, של אלונית לתובעת.

44. עדה נוספת מטעם הנתבע הייתה הבת, נינו, שכבר נחקרה לפני בימ"ש עובר למתן פסק הדין. חקירתה הנגדית הנוספת לא התרכזה כמצופה בניסיון לבסס טענת התובעת כי היא אישרה טלפונית לנתבע לחתום כערב להתחייבויות אלונית. כאמור לעיל, נראה היה שהחקירה משרתת עניין אחר שיש לתובעת בעדה במסגרת הליך משפטי אחר המתנהל בין עמראן לבין נינו. כך למשל פרק זמן נכבד עסק ברכישת מכונית ע"י העדה והנהיגה בה. ראה עמ' 14 שורה 16 עד עמ' 15 שורה 6 עד סוף העמוד.

45. לעניין המחלוקת העיקרית בתיק זה, דהיינו, השיקים נשוא תיק זה, נינו עמדה על גרסתה לפיה

"עמרן היה לו במפעל פנקס שיקים פתוח חתום על ידי, לא הייתי כל הזמן במפעל, הסתובבתי בין החנויות והספקים. השארתי לו פנקסי שיקים חתומים בלי חותמת שאם מגיע ספק שהוא צריך לשלם לו הוא נותן לו שיק של אלונית חתום על ידי והוא נותן לאותו אדם וממלא את הסכום. כשביהמ"ש שואל אותי האם לשיקים אלה התכוונתי אני אומרת שלא ספציפית. השארתי לו הרבה שיקים..". לעניין הטענה כי אביה ערב לשיקים העידה "כשפנו אלי ממשרד עוה"ד והראו לי את כתב הערבות שאבי חתום עליו כביכול כערב הייתי מופתעת, זה לא הגיוני.. הופתעתי לראות את הטופס ואת הערבות ואת רשימת השיקים שם, זה לא הגיוני שאבי יחתום על טופס כזה מעולם לא הייתי חייבת לאלונים שהתנהלה ע"י עמרן". כשהעדה נשאלה למה התכוונה שלא היה סיכוי לפירעון בפועל של השיקים, ענתה "כשביקשתי לסיים את כל הקשר שלי עם עמרן והיינו במצב לא טוב זמן ארוך, עברתי איתו תקופות לא קלות הוא התנהג בצורה מחריפה, ביקשתי לעזוב מספר רב של פעמים. היינו בשלב שעמרן ביקש להעביר את המניות וביקשתי ממנו לצאת מהעסק הזה כי אני לא יכולה יותר, לא הייתי חייבת שום דבר". כשנשאלה האם השאירה פנקס שיקים חתום, השיבה "נכון". כשנשאלה מי היה מורשה חתימה מאלונית, ענתה "רק אני". נינו העידה כי הכירה את עמרן עד הפיצוץ "14 שנה". היא העידה כי פחדה מעמראן. כשנשאלה אם הייתה עושה דברו, השיבה "כן כל הזמן". העדה עומתה עם תוכן מסרונים ששלחה אל עמראן וגם כאן נראה שהחקירה גלשה למחלוקות שנדונות לפני ערכאות אחרות. מחקירתה עלה, בניגוד לעדות עמראן, כי היחסים ביניהם היו "מורכבים" כעולה מתוכן מסרונים ששלחה אליו שבימ"ש מעדיף לא לצטט מחמת צנעת הפרט - "כל התקופה שהיינו יחד, מהפחד שלי ממנו בגלל העובדה שהוא אדם מהמגזר הערבי והתנהלות החיים שלהם שונה כלפי נשים גם כשהיה פוגע בי אח"כ היה מנסה לפייס אותי במתנות, בנסיעות לחו"ל, או מעין זוג. בקשר למסרונים הם הגיעו מתוך כאב כי עמראן החל לאיים עלי שיפגע בי ובילדים ובמשפחה, ובחתן שלי, בתי הייתה צריכה להתחתן. גם הוא שלח לי מסרונים מאיימים וטלפונים מאיימים". עמ' 16 שורה 1 עד עמ' 18 שורה 15.

46. גם בשלב מאוחר יותר בחקירתה הנגדית, נינו שבה על גרסתה כי הופתעה בדיעבד לשמוע על הטענה כי אביה חתם על ערבות "לא ידעתי בכלל על המסמך הזה. המסמך לא היה קיים מה שהם מכנים ערבות לא ידעתי עליו עד שהסבירו לי ממשרד עוה"ד לא ראיתי את המסמך מעולם". מכאן שגם המשך החקירה הנגדית של בתו של הנתבע לא הביא לבקיעים בגרסת הנתבע כי לא ידע כי חותם על ערבות ולבטח לא חתם בעקבות שיחה עם בתו.

47. גם חקירתו הנגדית של עו"ד ראובן וייס בעניין רישום החברה לא שינתה פני הדברים לכאן, או לכאן.

48. עד מרכזי מבחינתה של התובעת היה הנתבע שכבר נחקר לפני מתן הפסק הדין, אולם לתובעת ניתנה אפשרות נוספת לסדוק גרסתו. הנתבע נשאל האם לא קרא את המסמכים לפני בואו לחתום עליהם, והשיב "לא. לא ראיתי שום דבר מה היה רשום. לא זוכר. הוא שם לי 3 ניירות על השולחן, תחתום פה, פה ופה. וזה עבור שאתה לוקח ממני כסף של הפיצויים". הנתבע נשאל האם טענתו הינה שסמך על עמראן ויכולה להיות אפשרות שהינו חייב מיליון דולר, ועל כך ענה "אם הייתי יודע שאני חייב לא הייתי חותם בלי להסביר. הצד השני צריך להסביר לי על מה אני חותם". הנתבע נשאל מדוע בדיון ההוכחות הקודם (לפני הגשת הערעור), כשהשיב לשאלת עו"ד שור, עמ' 20 לפרו' שורה ראשונה, לא ציין כי בכלל לא קרא, וענה "אני כשקרא לי עמראן אמר לי תבוא למשרד אחליף לך שיק על הפיצויים, שם לי 3 מסמכים למעלה, אמר לי תחתום פה, למה 3 ניירות? אחד אני צריך בשביל נייר אחד בשביל מס של הפלשתינאים. שני מס ישראלי. שלישי שאין חוב בשבילי שלא נשאר חוב. ובזה נגמר". הנתבע נשאל לאורך המסמכים וענה "הוא שם את זה אחד על השני, תחתום פה, פה ופה". עמ' 22 שורה 25 עד עמ' 23 שורה 13.

49. הנתבע נשאל מדוע לא קרא המסמכים והשיב "כי הייתי אצלו נאמן, לא הייתי מאמין שהוא ירמה אותי בחתימות" ואישר כי סמך מאוד על עמראן כל התקופה "נכון. סמכתי גם עליו והוא עליי. שאנחנו היינו נאמנים אחד לשני" ואישר עוד כי היו ביחסים טובים. הנתבע נשאל מדוע כשחזר השיק לשיטתו, ישר רץ למשטרה להגיש תלונה למשטרה על אדם שכ"כ סמך עליו, והשיב "איך אני יכול להיות אדם שמח כשאדם נותן לי שיק של פיצויים וזה חוסר, אומרים לי שאין כיסוי לכסף. פניתי למשטרה כדי לדעת לאן אני צריך ללכת שהשיק חזר, אני לא יודע למי לפנות. כשהלכתי למשטרה הם פנו אליי הם הפנו אותי לאן ללכת". הנתבע נשאל מי אמר לו ללכת למשטרה, וענה "עמראן. בתצהיר כתוב שאפנה למשטרה". הנתבע נשאל מדוע לא שאל את עמראן למה לפנות למשטרה כאשר סמכתם אחד על השני, וענה "..כי עמראן אמר לי לפנות למשטרה.. הוא סגר את הטלפון והלכתי למשטרה". הוא העיד כי לא שוחח עם בתו טרם הפניה למשטרה. עמ' 22 שורה 14 עד עמ' 24 שורה 1.

50. הנתבע נשאל על אופן קבלת המשכורות שלו והשיב "מעמרן. תלוש משכורת. הייתי מקבל בשיק 5,000 ₪". כשנשאל האם בתו במהלך השנים שבהן עבד באלונית הייתה מוסרת לו את השיקים של המשכורת, ענה "לא" ושב על גרסתו לפיה את השיקים של המשכורות, קיבל "רק מעמראן" וכך גם לגבי מכתב הפיטורין "עמראן. שיק של החודש ההוא וגם זה, הכל מעמראן". הנתבע נשאל לסע' 33 לתצהירו ונשאל האם קיבל את מכתב הפיטורין מעמראן והשיב "עמראן הודיע לי שבועיים לפני שהוא מפטר אותי, אני מקבל את הכסף עבור השבועיים האלה... וגם את הפיצויים אקבל כשאבוא אליו למשרד". עוד נשאל האם קיבל את מכתב הפיטורין בבואו לקבל את השיק, והשיב "כן". כשנשאל האם ביום 1.1.13 קיבל את מכתב הפיטורין, ענה "וגם את השיק של המשכורת". לאחר מכן שינה תשובתו וטען שבאותו מועד קיבל הפיצויים ואילו מכתב הפיטורין נמסר לו "אחרי שבועיים שהוא הודיע לי שאני עוזב את העבודה, לא זוכר תאריך זה היה לפני שהלכתי לאבטלה". הנתבע נשאל ארוכות לאחר מכן לגבי מועד קבלת מכתב הפיטורין והאופן בו הסדיר קבלת התשלומים מהביטוח הלאומי, אולם מלבד השינוי הקל בעניין המועד המדויק של קבלת מכתב הפיטורין, לא היה בחקירה זו לשנות באופן מהותי, מרגע שאין חולק כי בסופו של יום הנתבע הציג מסמך של הביטוח הלאומי לפיו היה זכאי לדמי אבטלה החל מדצמבר 2012.

51. הנתבע טען כי נודע לו לראשונה כי נינו הייתה רשומה כבעלי אלונית מעו"ד שפורן "רק אחרי שהשיק של הפיצויים חזר ועד עכשיו לא קיבלתי."... "רק עוה"ד שלי סיפר לי". גם בעניין זה יש שינוי לעומת תוכן התנגדותו, אולם בימ"ש לא מוצא חשיבות בסוגיה מי גילה לנתבע כי נינו נרשמה כבעלת המניות, נינו, או עו"ד שפורן, לצורך ההכרעה במחלוקת. העד העיד כי יחסיו עם בתו טובים ולגבי מקור פרנסתו כיום ענה "אני מציג שאני מקבל מביטוח לאומי הבטחת הכנסה". המסמך הוגש וסומן נ רפאל/1. עמ' 24 שורה 15 עד עמ' 25 שורה 17. סיכומם של דברים הוא כי גם היו מספר אי דיוקים שניתן לייחס אותם לכך שחלפו 5 שנים מאז התרחשות האירועים, בסוגיה העיקרית, דהיינו, מעמד החתימה על כתב הערבות, לא נבעו סדקים משמעותיים בגרסת הנתבע.

52. לגבי שני עדים נוספים שזימן הנתבע, עו"ד אורי רן ודודו, אהוד רן, יש לציין כי התברר שמר אהוד רן הינו עד מרכזי עקב קרבתו הרבה לעמראן. עו"ד אורי רן לא תרם רבות לגבי המחלוקת העיקרית שכן צמצמם מעורבתו להחתמה על מסמך העברת מניות מנינו לאהוד רן "אני זוכר שאמרתי אוקיי בסדר תחתמו על שטר העברת מניות, על ההודעות למיניהן, הודעת העברת מניות, ואני אגיש את זה. נדרשתי לבצע פעולה טכנית. לא נכנסתי לצד המסחרי ביניהם. עשיתי את זה כטובה". העד נשאל האם יודע מי עשה בדיקת נאותות לקבלת המניות, והשיב "אין לי שום מושג, אם היה הסכם, מה היה, שום מושג. אני התבקשתי לבצע את הפעולה הטכנית על ידי שני הצדדים, זהו". עמ' 36 שורה 19 עד עמ' 38 שורה 6. הדוד, אהוד רן, זכר אחרת: "לדעתי אורי.. עד כמה שאני זוכר, הוא היה עורך דין שאליו באנו, וכשבאנו לשם אמרתי לו שאני הולך לרכוש את סרפון ללא תשלום, סיפרתי לו למה, סיפרנו לו למה נינו ואני, ומה שסיפרתי לו למיטב זכרוני זה שעמרן לא יוכל לעבוד יותר עם נינו. ואז יש חברה, והחברה הזו זו חברה שמוכרת ע"י כל החנויות, ועמרן ביקש ממני להמשיך לתפעל אותה בגלל שהוא מאמין בי, ואז עשינו את ההסכם של העברת מניות". מר אהוד רן נשאל האם יכול להיות שעבד עם עוד עורכי דין ועורך דין אחר הכין את הסכם העברת המניות, ועל כך ענה "אני ממש לא זוכר, לדעתי לא, כי אורי לא עולה לי כסף. לדעתי לא לקחתי עורך דין אחר עד כמה שאני זוכר, אלא אם כן נינו הביאה אבל אני לא זוכר. יכול להיות שנינו הציעה עורך דין אחר והתחלנו, אבל, כשזה היה תלוי בי הבאתי את זה לאורי כי זה לא עולה לי כסף פשוט".

53. עד מרכזי בעיני בימ"ש היה, כאמור לעיל, הדוד של עו"ד אורי רן, אהוד רן, שהתברר שיש לו קשר אמיץ עם עמראן. ראשית, מתשובות העד לגבי האופן בו הוא מנהל חברת לשיווק רהיטים ללא כל עיגון הקשר עם התובעת, או מנהלה, בכתב, התחזק הרושם שכל תפקידו, הוא אכן להיות "פרונט" של עמראן בישראל.

54. מר רן נשאל איך סוכמה התמורה לה זכאי מהתובעת והאם הייתה בע"פ או בכתב, ועל כך השיב "הכל בעל פה, תמיד. ולמה הכל ע"פ? הכל ע"פ כי אני זה שגובה את הכסף כך שמי שצריך לדאוג אם דברים יתקיימו או לא זה הוא ולא אני. כי אני, אותה בחורה שעובדת אצלי יצרה את הקשר עם החנויות, לקחה מהן את ההזמנות והעבירה למפעל.."... "בהתחלה דיברנו על 10 אחוזים.. תוך כדי עבודה ברגע שסרפון עברה אליי, פתאום התחילו להגיע אליי עוד לפני שהספקנו לעשות את ההתחשבנות הראשונה, כל מיני דרישות תשלום מכל מיני ספקים של החברה הזו, של עמרנקו ואז התקשרתי אליו ואמרתי לו תגיד לי אני באתי ולקחתי חברה שהיא כביכול נקייה מחובות...אז הוא אמר לי תשמע הדרך שבה אנחנו עובדים זה שבמקום להעביר כספים, שאני אשלם לך ואתה תשלם.. סרפון היא זו שמתחשבנת עם הספקים של עמרנקו.. הוא אמר מצד שני כל גרוש שלא קשור אליך שהחברה, שסרפון תהיה חייבת, אני אשלם. ואכן כך קרה. והסכומים של החובות לדעתי עברו את המיליון שקל בהרבה, כשספק עצים פתאום אמר שלא שילמו לו כבר 8 חודשים". עמ' 58 שורה 9 עד עמ' 59 שורה 11.

55. מר רן נשאל על הסכום ששילם לנינו עבור המניות של סרפון, ועל כך ענה "לא שילמתי לה" וכשנשאל מדוע, השיב "כי החברה לא הייתה שווה.. לחברה לא היה ערך כלכלי לגביה והאדם היחידי או החברה היחידה שסרפון עושה עסקים מולו זה הוא ואם הוא אומר שהוא לא מוכן לעבוד עם נינו יותר לחברה אין שום ערך כלכלי לגבי נינו, ולגביו כן ולגביי כן". מר רן נשאל כמה כסף היה בחשבון ביום 21.12, והשיב "אני חושב שלא היה בו כסף..". כשנאמר לו כי לפני הוא אמר שתמיד היה כסף, השיב "כשאני פתחתי את החשבון אני פתחתי את החשבון בבנק הפועלים. אותו בנק שאני עובד איתו עם החברות האחרות שלי וכששאלו אותי האם אתה צריך אשראי אמרתי לו לא. ולמה? כי מיד התחילו להגיע כספים". מר רן נשאל האם יהיה נכון להגיד כי חברת סרפון הינה למעשה חברת השיווק של עמרנקו בלבד, ועל כך השיב "נכון יהיה להגיד". אולם, למרות זאת עמד על כך, שעמראן לא היה מקבל ההחלטות בסרפון "לא.. חד משמעית לא". עוד דוגמא לאופן התמוה בו השתלב מר רן בעסקיו של עמראן במקום נינו, ללא הסכמים וללא בדיקות, היא דבריו כאשר נשאל האם נינו אמרה לו שלסרפון יש חובות. על כך ענה: "היא אמרה לי בפירוש שלא". מר רן נשאל איפה הדבר נכתב, האם נכתב בהסכם, ועל כך ענה "לדעתי לא, לדעתי יש הסכם העברת מניות וזהו.. אני הייתי חבר של נינו ואני עדיין חבר שלו וכשנינו אמרה לי אז קיבלתי". מר רן נשאל האם בדק עם רואה החשבון לפני קבלת המניות מה המצב של החברה, ועל כך ענה "לא בדקתי כלום משום שעמראן אמר לי שאם החברה חייבת כספים, עליו". כשנשאל מדוע שעמראן יגיד דבר שכזה, השיב "כי הוא אמר".

56. מר רן הופנה לכרטסת הנהלת החשבונות ונשאל "לפי כרטסת הנהלת חשבונות שהוצגה פה, רהיטי קדומים שזה למעשה סרפון, אנחנו יודעים שרהיטי קדומים בע"מ שינתה את שמה לסרפון בדצמבר, נותרה חייבת ביום 14 לנובמבר 2012, 400 אלף ₪ לאלונית בגין עסקאות יוני עד אוקטובר 2012. שילמת את הכסף הזה?" לא הייתה בפיו תשובה מניחה הדעת "אני לא מכיר לא את קדומים ושוב לא היה לי שום קשר עם אלונית. וכשאני קיבלתי את סרפון קיבלתי חברה, הכספים שאני שילמתי שהחברה הזו הייתה חייבת לספקים..". התשובות נשמעו תמוהות, שלא לומר מתחמקות, ולכן בימ"ש היקשה "זה סוגיה שלא קיבלתי תשובה, אתה מקבל חברה, נכון תשובה מסוימת קיבלתי בכך שאמרת שבשום שלב אתה לא חתמת על ערבויות, לכן לכל היותר אם היו לחברה חובות אז החברה תלך לפירוק, אבל בכל זאת אתה מקבל אחריותך כדירקטור כמנכ"ל חברה ואתה לא נעזר באיש כספים מטעמך, רואה חשבון שיבדוק את הדוחות האחרונים? כי הוא אומר לך כל מיני נתונים שלמעשה היית צריך להזדקק לאיש כספים כדי לבדוק אותם". על כך השיב: "באף אחת מהחברות שלי ויש לי כמה חברות אין לי איש כספים שמייעץ לי. אני עובד עם הרבה מאוד אנשים על אמון. האמון שלי בעמרן הוא בין 100-150 אחוז". עמ' 66 שורה 4 עד עמ' 66 שורה 18.

57. מר רן הופנה לדיון בתיק אחר ביום 9 לאוקטובר 2016 בעמ' 32, ונאמר לו כי כאשר נשאל האם ישנו הסכם כתוב בין סרפון לבין עמרנקו השיב "בוודאי זה נמצא אצלי במשרד", ולכן נשאל איפה ההסכמים האלה שרק באוקטובר 2016 הצהיר על קיומם. על כך ענה "כל ההתקשרות בין עמרן לביני הייתה לפני 3 שני, לפני 4 שנים, מבחינה של סרפון או כמה שנים אני לא זוכר. לדעתי לא כתבנו הסכם. יכול להיות שיש התכתבות בינינו, אבל יש בעיה כי הוא לא מדבר, לא כותב עברית. למיטב ידיעתי אין הסכם כתוב אבל יכול להיות שהיה התמיילות או משהו כזה". כשנשאל האם מדבריו אלו עולה כי שיקר לבימ"ש בתיק האחר כשהעיד על קיום הסכם במשרד השיב "יכול להיות שכששאלו את השאלה הבנתי האם היה איזשהו הסכם בין נינו לביני בעניין סרפון ואז אמרתי כן" עמ' 67 שורה 8 עד עמ' 67 שורה 32.

58. העד עומת עם קושי נוסף שעולה מאותה עדות והופנה לפרוטוקול בעמ' 33, שורה 17 שם כשנשאל אם ישנו צורך להוציא צ'ק, ענה כי עמראן מתקשר אליו והוא מוציא שיק. מר רן נשאל האם מדובר בכלל בחברה אמתית, האם בעולם העסקי ישנה מציאות כזאת שבה בן אדם מתקשר, השני מוציא צ'ק בלי לשאול שאלות. על כך השיב "בוודאי. כש-400 אלף שקל שלו נמצאים אצלי בחשבון והוא אומר לי תעביר לי 100 אלף ₪ כי אני צריך, אני מעביר לו אבל אני לא שואל שאלות כי אני מתחשבן איתו פעם בשנה".

59. מר רן אישר כי מכיר עמראן שנים רבות וכי הוא לויאלי כלפיו למרות שמצא להוסיף "כן. אני לויאלי לכולם". לא תהיה זו הפעם האחרונה שהעד ינסה לסייג תשובותיו באופן מעורר תמיהה.

דווקא למרות ניסיונותיו לגונן על עמראן שהוא אישר כי הקשר ביניהם אינו רק חברי, אלא כספי, לעובדה כי אישר גרסת הנתבע כי התבקש לחתום על ערבות לטובת אחיינו של עמראן, חשיבות רבה. בימ"ש שם לב שמר רן ניסה להמעיט מחשיבות המקרה ואף להימנע מציון העובדה כי הנתבע התבקש לחתום על ערבות, אך לבסוף אישר זאת. "גם במשפט של מאהר בין ההצעות היו שהוא (הנתבע –ע.ה.) יהיה זה שישמור עליו במפעל בהתחלה ואז זה עבר אליי כי זה שמה בשטחים ואצלי זה בישראל". מר רן נשאל ע"י ביהמ"ש האם היה מודע לכך כי בהתחלה הציעו לנתבע להיות הערב, ועל כך ענה "בהתחלה עלה הרעיון שמאהר יהיה במעצר בית במפעל ושרפאל יהיה המשגיח שלו.. כי רפאל הוא נאמן ביטחון שם. אבל אז התובע אמר זה בשטחים... אנחנו רוצים שזה יהיה בישראל עם אחראי ישראלי". עמ' 76 שורה 17 עד עמ' 78 שורה 1. מר רן נשאל ע"י בימ"ש האם לא היה ידוע לו שהנתבע היה אמור להיות ערב והשיב "גם ערב.. אני חושב גם ערב אבל לא רק ערב אלא גם לשמור..". עוד נשאל ע"י ביהמ"ש, אם יודע מדוע ערבותו של הנתבע לאחיין ירדה מהפרק ועל כך השיב "לא יודע אם יש לו כסף.. לאבא של נינו אין סכומי כסף עד כמה שאני יודע שדרשו בערבות, דיברו על מיליונים של שקלים.. עמרן לא התייעץ איתי על הערבות שלו.. אני יודע שרפאל היה אמור להיות משגיח במפעל על מאהר אבל זה ירד מהפרק בגלל שזה בשטחים". מר רן נשאל שוב לסיבה שבגינה ערבותו של רפאל ירדה מהפרק, ועל כך השיב "אני לא יודע". עמ' 78 שורה 4 עד עמ' 79 שורה 9. לפחות, אחת מהגרסאות של מר רן, חברו הקרוב ושותפו של עמראן לגבי סימן השאלה האם "יש לו כסף ?" (לנתבע ), מדברת בעד עצמה וסותרת ניסיון התובעת לטעון להיגיון כלכלי בקיום ערבות הנתבע.

60. בעניין שחרור האחיין נקלע מר רן לסתירה נוספת. התברר שמר רן הוצג כבעלי אלונית בהליך שחרור אחיינו של עמראן, למרות שהחברה כביכול הייתה בבעלות נינו, ולא היה לו הסבר לכך. "מה שאני אומר זה שאני לא זוכר שאני אמרתי שאני בעל אלונית". כשבימ"ש אמר לו כי הוא ראה את ההחלטה בה צוינה עובדה זו, ענה "לא ראיתי, ז"א לא, אני אחרי שגמרתי להעיד הלכתי, לא נשארתי שם". כשנשאל האם לא חתם מטעם אלונית, ענה "חתמתי ערבות בשמי, לא חתמתי בשם אלונית". לשאלת בימ"ש האם לא ביקשו ממנו גם לחתום בשם אלונית, ענה "לא". עמ' 55 שורה 30 עד עמ' 57 שורה 6.

61. בחקירתו הנגדית ע"י התובעת התברר שבשלושה מקרים, עמראן פנה אליו כדי שיסייע לו כשנקלע למצוקה ביחסיו עם נינו. האחד, כאשר נינו, לטענת עמראן, העלילה עליו כי אנס אותה, השני, כשארעה תאונה כאשר עמראן ונינו נסעו יחדיו והשלישי, כאשר עמראן טען כי נינו שרפה לו את המשרד. בעניין הטענה לאונס הוא העיד כי יעץ לחברו " עמרן, קח בחשבון שהיא מאיימת להאשים אותך באונס. אז עמרן אומר איך היא יכולה להאשים אותי באונס? אמרתי היא יכולה. בפועל זה קרה.." . היעלה על הדעת אם כן, שלמר רן תפקיד מרכזי בשחרור האחיין, הוא מייעץ לעמראן בעניין טענת נינו לאונס, הוא מחליף נינו כבעל מניות ב"עיניים עצומות" על סמך התחייבות בעל פה של עמראן כי יערוב לחובות החברה, ככל שיתברר שישנם, הוא מחלץ עמראן מהתאונה, עמראן פונה אליו כאשר לטענתו נינו שורפת את משרדו ועמראן לא מספר לו שהחתים הנתבע על ערבות לסך של 2.3 מיליון ? (לעניין זה ראה עמ' 79 שורה 16 עד עמ' 80 שורה 1.)

62. גם עדים נוספים, הפעם מטעם התובעת, ה"ה יעקב לארי ודוד חריף, לא העידו כי עמראן, או נינו סיפרו להם על מתן הערבות ונראה שזומנו כדי לתמוך בטענה של עמראן כי נינו גנבה ממנו כספים שכאמור מתבררת לפני ערכאה אחרת. חקירתם הנגדית חיזקה התרשמות בימ"ש כי עמראן מנהל עסקים בישראל באמצעות מי מטעמו שכן כאשר נשאל מר לארי האם יודע למה צריך היה להעביר את הפעילות מאלונית לסרפון, ענה "לא" למרות שעמד בקשר עסקי עם עמראן. הוא נשאל למה לא שאל והשיב "לא מעניין אותי". עמ' 83 שורה 15 עד עמ' 83 שורה 27. גם מר לארי הופנה לעדות אחרת שלו בבימ"ש השלום באשקלון שמחזקת גרסת הנתבע לגבי שליטתו של עמראן בחברות הישראליות ששיווקו מוצריו בישראל בעמ' 48 שורה 17 שם נאמר על ידו כי ביום שהוחלט שמר לארי יקבל סחורה זה היה עמראן שהסכים שהעסק ימכור לו סחורה. כשנשאל איזה עסק עמראן הסכים שימכור לו סחורה, על כך ענה "לא יודע, אני לא יודע מי, איזה עסק, כשאני הולך לקנות סחורה באיזשהו מקום אני לא שואל מי בחברה, איך קוראים לחברה, העסק היה מוכן למכור לי סחורה, מכר לי סחורה". מר לארי נשאל של מי היו החשבוניות שקיבל בהתחלה כשעמראן הסכים למכור לו, ועל כך ענה "הום דרים.. אני לא יכול להגיד בוודאות, עברו הרבה שנים". הוא שוב הופנה לעדותו הנוספת, שם העיד שאם רצה הנחה ארעית הוא ונינו היו מתקשרים לעמראן, והשיב "נינו הייתה מתקשרת". כשנשאל למה היה צורך להתקשר לעמראן, השיב "היא הייתה מבקשת ממנו הנחה בשביל לתת לי את ההנחה". עמ' 83 שורה 30 עד עמ' 84 שורה 27.

63. חקירתו של מר דוד חריף הייתה קצרה ביותר והוא אישר כי ראה בנינו ובעמראן "אחד".

64. חקירתו הנגדית הנוספת של עמראן מלכתחילה לא הייתה אמורה לסייע לתובעת, אלא, לכל היותר לגרוע בלבד ואכן , לא היה בה כדי לסייע לתובעת.

65. סיכום האמור מעלה כי חקירת העדים הנוספים של הנתבע, ובמיוחד מר אהוד רן, ועדי התובעת, חיזקה התרשמות בימ"ש כי עמראן שולט בחברות הישראליות שמשווקות רהיטים מטעמו בישראל ולכן ספק רב אם קיים חוב של אלונית כלפיו, או כלפי התובעת. לעניין זה יצוין עוד שהטענה לגובה החוב מתבססת על גמר חשבון בעל פה. גם כאן מזדקר סימן שאלה לגבי התיישבות הטענה לקיום גמר חשבון בסכומי עתק בעל פה, עם היגיון הדברים.

66. בימ"ש מאמין לגרסתו של הנתבע כי ראה בעמראן בעל בית בעסק, לרבות אלונית, וראה בעניין זה עדותו של מר אהוד רן לפיה עובר למתן הערבות הנטענת, הוא מוצג לפני בימ"ש כבעלי אלונית. לכן, מדוע שהנתבע יערוב כביכול לשיקים של בעל הבית כלפי חברה אחרת של בעל הבית ?

67. הטענה של התובעת כי הנתבע ערב לחובות בתו כדי לסייע לה, אינה מתיישבת עם העובדה שהנתבע לא מזהה, במועד הנוגע לעניין, אלונית, כרכוש של בתו ולכן אם כביכול חתם במודע כערב, הרי הוא אינו ערב בפועל לחובותיה של בתו, אלא של חברה מסחרית לתפיסתו, בבעלות עמראן שנותן לו בפועל שיקים עם שכרו.

68. כפי שכבר נקבע בפסק הדין שבוטל, עמראן הודה שהיטעה הנתבע לגבי אופי יחסיו עם בתו בעת שהחתים אותו על הערבות, מכאן שהטעיית הנתבע אינה זרה להלכותיו. עדותו הנוספת של עמראן חיזקה התרשמות בימ"ש כי עמראן בקיא בשפה העברית (ראה שימוש של מר עמראן בביטויים "גורם מקשר, מעין מתווך" (ראה החלטה בעמוד 113) וכן בקיא בהלכות מסחר ולא לחינם הצליח עסקית כאשר הוא עושה שימוש בישראל בגורמים שונים כדי לקדם עסקיו ולהתגבר על קשיים הנובעים מנתינותו הזרה. מנגד, הנתבע, אינו איש עסקים, שימש בתפקיד של שומר במפעל ולכל היותר ערך רשימות מלאי של מוצרים שיצאו שערי המפעל וחשוב מכך היה תלוי בעמראן לפרנסתו הצנועה ולאחר מכן לקבלת פיצוייו. יתרונו של עמראן על הנתבע לעניין יכולתו להטעות הנתבע, ברור.

69. ממכלול הראיות שהוצגו, לרבות עוד לפני מתן פסק הדין שבוטל, בימ"ש מסיק כי כאשר התברר לעמראן בשנת 2012 שיחסיו עם נינו עלו על שרטון והוא מאשים אותה בגניבת כספו החל משנת 2010, הוא מסתיר זאת מאביה. עדות ליחסים הטובים בין עמראן לבין הנתבע ניתן למצוא בעצם העלאת שמו ע"י עמראן כמועמד לערוב לאחיינו בהליך שחרורו. הנתבע בוטח בעמראן וכאשר האחרון מחתים אותו על מסמכים שמוצגים כמסמכים שאמורים לאפשר הקדמת תשלום פיצוייו, הוא מנצל האמון שנותן בו הנתבע ומחתים אותו על כתב ערבות שאליו לא צורפו צילומי השיקים שעלולים היו לעורר חשדו של הנתבע. עמראן עצמו הודה כי לא הסביר לנתבע על הפגיעה בזכויותיו כתוצאה מתוכן כתב הערבות, עובדה שמתיישבת עם המסקנה שכלל לא אמר לנתבע שמחתים אותו על כתב ערבות להתחייבויות חברה שהנתבע מזהה עמראן כבעל הבית בה, כפי שגם עדים אחרים סברו.

70. בימ"ש השתומם לגלות מעדות מר אהוד רן כי לגרסתו לאחר שנינו העלילה על עמראן כי אנס אותה, עמראן ונינו ממשיכים לשהות זה במחיצת זה, ונראה שכחלק ממערכת יחסים משונה זו, עמראן ניצל את אמונו של אביה בו כדי להחתימו על ערבות ככלי מיקוח מבחינתו במאבקים עם בתו שמתנהלים עד היום לפני ערכאות אחרות.

71. חשוב לציין עניין נוסף שלא היה בידיעת בימ"ש בטרם שמע עדים המקורבים לעמראן שזומנו ללא הגשת תצהיר. לאחר שמיעת העדים הנוספים, הן מטעם התובעת והן מקורבי עמראן שזומנו ע"י הנתבע, התברר שחוץ ממר עמראן, אין מי מטעמו, עו"ד, אהוד רן, או חבר אישי, או מי שעמד עמו בקשר עסקי, שיעיד כי עמראן סיפר לו בזמן אמת כי נינו הסכימה להעמיד אביה כערב לחובותיה והאב, שלא הסכים לחתום על ערבות במקרה קודם, התרצה והסכים לחתום על ערבות לסכום גבוה הרבה יותר.

72. עניין נוסף שלא נזכר בפסק הדין שבוטל, התחדד נוכח התרשמותו של בימ"ש מתחכומו של עמראן שנעזר ביועצים קרובים כגון אהוד רן, ושרותי עריכת דין ברמה גבוהה כעולה מנוסח כתב הערבות. היעלה על הדעת שאם הנתבע אכן נתן הסכמתו למתן ערבות כאשר כל רכושו בית ופיקדון, עמראן לא קיבל ייעוץ לשעבד נכסים אלה לטובת התובעת כאשר ישנו סיכון כי במצב שבו הנתבע יקלע לחדלות פירעון, התובעת עלולה למצוא עצמה עם כתב ערבות חתום, אך מול שוקת שבורה, מתמודדת עם הברחת רכוש, או נושים אחרים ? אם אכן הייתה כוונה להחתים הנתבע על ערבות, היגיון הדברים הוא שעמראן היה מחתים הנתבע בנוסף על מסמכי שיעבוד מתאימים. הימנעותו לעשות זאת, מחזקת אף היא המסקנה שעמראן ידע כי ניסיון להחתים על מסמכים אלה, כמו גם צרוף רשימת השיקים, יעורר חשדו של הנתבע.

73. בימ"ש לא יחזור על כל נימוקי פסק הדין הקודם, אותם הוא מאמץ שוב, בנוסף לראיות וסימני השאלה הנוספים שנמנו לעיל שמחזקים המסקנה כי נסתרה החזקה לפיה חתימת הנתבע מעידה על אישור תוכן כתב הערבות ע"י החותם. בימ"ש שב ומגיע, וביתר שכנוע, למסקנה כי עמראן טמן לנתבע פח והחתים אותו על כתב ערבות בתואנה כי מחתים אותו על מסמך שמהותו שונה לחלוטין. אשר על כן, דוחה התביעה נגד הנתבע במלואה.

דיון בהוצאות

74. בשים לב להוצאות שכבר הושתו על התובעת בעת מתן פסק הדין הקודם ולהוראות ערכאת הערעור הנכבדה בעניין זה, ככל שאלה כבר שולמו בימ"ש פוסק הוצאות על הרף הנמוך בסך של 20,000 ₪ בלבד, בנוסף להוצאות שכבר שולמו. ככל שההוצאות לא שולמו, הסך של 20,000 ₪ יתווסף לסכום ההוצאות שנפסקו בפסק הדין הקודם ואשר בימ"ש שב ומחייב בו התובעת.

ניתן היום, בהעדר הצדדים.

חתימה

ניתן היום, י"א אייר תשע"ז, 07 מאי 2017, בהעדר הצדדים.