בקשה לחיוב התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים.

המבקשת 1 הינה חברה בע"מ המפעילה אתר אינטרנט בשם "קריות באינטרנט" החל משנת 2002 והמבקש 2 הוא מנהלה של המבקשת 1 ובעל השליטה בה. ואילו, המשיבה היא חברה בע"מ המוציאה לאור עיתון באזור הקריות בשם "חדשות הקריות" מזה כ-20 שנים ומפעילה אתר אינטרנט בו מתפרסם המידע המופיע בעיתון.

המשיבה הגישה תביעתה כנגד המבקשים בגין הפרת חובות חקוקות, גניבת עין, הפרת זכויות יוצרים, גזל מוניטין ועשיית עושר ולא במשפט, כאשר תחילה הוגשה התביעה כנגד המבקש 2 בלבד ובהמשך תוקן כתב התביעה והמבקשת 1 צורפה גם היא כנתבעת.

ביום 9.7.2014, ולאחר הגשת תצהירי עדות ראשית בתיק, הגישו המבקשים בקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאותיהם, ככל שהתביעה כנגדם תידחה, בהסתמך על הוראת סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות"), ועל פסיקת בית המשפט העליון באשר לחזקה העומדת בבסיס סעיף זה. לטענת המבקשים על המשיבה מוטל הנטל להוכיח את מצבה הכלכלי ואת יכולתה לשאת בהוצאות המבקשים ככל שתידרש לכך. עוד הוסיפו המבקשים כי סיכויי התביעה קלושים וכי סכום התביעה הינו שערורייתי ונטען אך למראית עין.

מכאן, המבקשים עותרים לחייב את המשיבה בהפקדת 50,000 ₪ כערובה להבטחת הוצאותיהם.

המשיבה טענה בתגובה, כי דין הבקשה להימחק על הסף מאחר ולא נתמכה בתצהיר. באשר לסיכויי התביעה המשיבה טענה, כי טובים הם, ובאשר למצבה הכלכלי המשיבה טענה, כי מצבה מצוין. בהקשר זה, המשיבה הוסיפה וטענה, כי גם אם מצבה הפיננסי אינו איתן, הרי שמצב זה הינו תוצאה ישירה של הנזקים שגרמו לה המבקשים בעצמם וכי חיובה בהפקדת ערובה יפגע בזכויותיה החוקתיות. לחילופין, טוענת המשיבה כי סכום הערובה המבוקש הינו מופרז ויש מקום להפחתת גובה הערובה, ככל שתוטל על המשיבה, לסכום של 10,000 ₪ או לפי ראות עיני בית המשפט.

בתשובתם לתגובת המשיבה המבקשים טענו - וכמובן, מבלי להודות בטענות המשיבה המייחסות את מצבן הכלכלי הקשה למעשי המבקשים - כי נימוקי התגובה רק חיזקו את טענות המבקשים בכל הנוגע למצבה הכלכלי של המשיבה.

דיון והכרעה

בצד הוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סד"א") - המסדירה את סוגיית הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, קיים הסדר ספציפי לחיוב תובעת, שהינה חברה מוגבלת במניות, בהפקדת ערובה, וזאת במסגרת סעיף 353א לחוק החברות הקובע לקמן: "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

כאשר מדובר בתובעת שהינה חברה אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת - ואין חולק כי התובעת דנן הינה חברה כאמור - חל ההסדר שבסעיף 353א לחוק החברות באשר למתן ערובה, לפיו בית המשפט רשאי להורות לחברה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, ככל שיזכה בדין, בהתאם לבקשת הנתבע. דהיינו, נקודת המוצא היא שבנסיבות בהן התובעת היא חברה מוגבלת במניות והנתבע ביקש לחייבה בהפקדת ערובה, בית המשפט ייעתר לבקשה. המדובר במעין "חזקה" הניתנת לסתירה בהתקיים אחת מן החלופות הבאות: הראשונה, אם החברה הוכיחה כי הינה בעלת יכולת כלכלית לתשלום הוצאות הנתבע, ככל שיזכה בדין. השנייה, אם בית המשפט סבור כי נסיבות העניין אינן מצדיקות לחייב את החברה בהפקדת ערובה. [ראו: רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (13.7.2008) וכן רע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.2009)]. ודוק: בית המשפט בוחן בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה וככל שיגיע למסקנה כי החברה לא הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע, אזי יבחן שמא נסיבות העניין מצדיקות חיוב בערובה.

בבחינת נסיבות העניין, בית המשפט יידרש לזכויות החוקתיות של כל אחד מן הצדדים, להנחה בסעיף 353א לחוק החברות כי הכלל הוא שחברה שלא הוכיחה יכולת כלכלית חייבת להפקיד ערובה וחריג לכך הוא פטור מהפקדת ערובה. נוסף על אלה, יש מקום גם לבחינת סיכויי ההליך במסגרת בחינת הנסיבות, זאת רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד או קלושים במיוחד, כאשר ראוי להדגיש כי הנטל להוכחת נסיבות המצדיקות שלא לחייב בהפקדת ערובה מוטל על החברה – התובעת [ראו רע"א 10376/07 הנ"ל].

בנידון דידן, המשיבה טענה באופן ערטילאי כי מצבה הכלכלי מצוין, אך לא הוכיחה את הטענה; לתגובת המשיבה לא צורף תצהיר ומשכך אין לייחס משקל לטענות העובדתיות שטענה המשיבה בדבר יכולתה הכלכלית. המשיבה אף לא צירפה מסמך אובייקטיבי כלשהו להוכחת יכולתה הפיננסית וטענותיה נטענו ללא כל ביסוס. לא זו אף זו, המשיבה טענה בתגובתה כי מצבה הכלכלי מצוין והיא עומדת בכל התחייבויותיה, ומנגד הוסיפה וטענה במסגרת אותה תגובה, כי מצבה הכלכלי של החברה הינו קשה, זאת נוכח מעשי המבקשים.

המשיבה התמקדה בתגובתה בזכות הגישה לערכאות ובשיקולים למתן ערובה לפי תקנה 519 לתקנות סד"א, כפי שפורשו בפסיקה, תוך התעלמות מההסדר הספציפי בחוק החברות ומנטלי ההוכחה המוטלים עליה.

כאמור, ההסדר בסעיף 353א לחוק החברות בדבר הפקדת ערובה נושא בחובו רציונל אחר ושיקולים אחרים מאלה שבבסיס הוראת תקנה 519, והוא גובר על תקנה 519 בהיותו הסדר ספציפי.

המשיבה לא התייחסה בתגובתה לחוסנה הכלכלי ויכולתה לשאת בהוצאות המבקשים, ככל שתידרש לכך, והנטל מוטל על שכמי המשיבה ולא על המבקשים, כפי שניסתה המשיבה לטעון. כמו כן, המשיבה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח קיומן של נסיבות המצדיקות פטור מהפקדת ערובה [רע"א 9618/11 ארט יודאיקה בע"מ נ' ג. טלי עד שינוע בע"מ (29.12.2011)].

טענת המשיבה כי חיובה בערובה יפגע בזכותה לגישה לערכאות נטענה ללא כל הסבר או נימוק ואף אינה מתיישבת עם טענתה בדבר איתנותה הכלכלית. גם טענת המשיבה בדבר סיכויי ההליך אין בה כדי להוות טעם המצדיק סטייה מן הכלל הקבוע בסעיף 353א לחוק החברות, שעה שלא ניתן להעריך בשלב זה את סיכויי ההליך כגבוהים במיוחד או קלושים במיוחד.

לאור האמור לעיל, שוכנעתי כי יש לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשים, ככל שיזכו בדין.

באשר לקביעת גובה הערובה, יש לאזן בין כלל השיקולים הרלבנטיים, ובכללם זכות הגישה לערכאות, זכויות הקניין של הצדדים, סכום התביעה והיכולת הכלכלית של התובעת, ולהעמיד את גובה הערובה על סכום מידתי בהתחשב בכלל הנסיבות.

בענייננו, התובעת לא הוכיחה את יכולתה הכלכלית וטענותיה לא גובו במסמך כלשהו. יחד עם זאת סכום הערבות המבוקש על ידי המבקשים הינו גבוה מדי ויש מקום לקבוע סכום מידתי אשר ישקף את כלל הנסיבות והשיקולים, לרבות היקף ניהול ההליכים בתיק, ותוך התחשבות בהסכמת המשיבה להפחתת סכום הערבות אשר תידרש להפקיד.

לאור כל האמור לעיל, אני מעמידה את סכום הערובה על סך של 15,000 ₪.

המשיבה תפקיד סכום זה בקופת בית המשפט עד יום 30.09.14.

ניתנה היום, ט"ו אב תשע"ד, 11 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.