כנגד נתבעת 2 ואחר, הוגשה תובענה בגין הפרת חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 וחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, בכך שצילמה את התובעים ( להלן: "המשיבים" )בקפיטריה של בית המשפט העליון.

נתבעת 2( להלן: "המבקשת" ) הגישה בקשה לסילוק התובענה כנגדה על הסף לפי תקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

לטענת המבקשת, צילום המשיבים נעשה ברשות הרבים, ובוצע ע"י נתבע 2 ולא ע"י המבקשת.

מכיוון שהמבקשת לא צילמה את המשיבים ולאור הודאת המשיבים, כהגדרתה, בסעיף 31 לכתב התביעה, כי טענותיהם כנגד המבקשת נוגעות רק לעניין צילום המשיבים בניגוד לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 אזי אין בין הצדדים יריבות המקימה עילת תביעה כנגדה ולכן דין התביעה כנגדה להידחות.

לעניין בקשת המשיבים למתן צו מניעה קבוע, טוענת המבקשת, כי בקשת המשיבים לצו מניעה קבוע המורה על איסור הפצה של התמונות והחרמת עותקים, אינה בסמכותו העניינית של מותב זה , אלא בסמכותו השיורית של בית המשפט המחוזי לפי סעיפים 40(1) ו- 40(2) לחוק בתי המשפט[נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

לבקשת המשיבים לקבלת צו עשה להתנצלות, טוענת המבקש, כי בקשה מסוג זה איננה בסמכות בתי המשפט ולכן דינה להימחק מכתב התביעה.

המשיבים בתגובתם עותרים לדחיית הבקשה שכן לשיטתם מדובר בצילום ברשות היחיד שכן צולמו בעת חקירה ע"י המנהל המיוחד.

המבקשת בתשובתה טוענת כי, המשיבים אינם מתייחסים בתגובתם ואינם נותנים מענה כלל לטענותיה בנוגע להעדר סמכות עניינית של מותב זה לדון בבקשה לצו מניעה קבוע וכן לטענת המבקשת להעדר סמכות להורות על התנצלות המבקשת בפני המשיבים.

לעניין, הפרת חוק הגנת הפרטיות , טוענת המבקשת, כי המשיבים אינם מבססים משפטית מדוע יש לראות בצילום שנעשה בקפיטריה של בית המשפט העליון בגדר צילום ברשות היחיד.

המבקשת טוענת, כי טענת המשיבים "לסיטואציה מיוחדת" ואגב "חקירה" ( המרכאות במקור א.פ.פ ) נטענו לראשונה בתגובה ולא נטענו בכתב התביעה.

המבקשת טוענת, כי עילת התביעה החדשה אותה העלו המשיבים בתגובתם לפיה המבקשת ביצעה עוולה של בילוש והתחקות נסתרת בכתב התביעה עצמו ומנוגדת להשתלשלות העניינים המתוארת על ידם ולפיה , המשיבים, הם שהגיעו לקפיטריה בעקבות המבקשת.

דיון בבקשה למחיקה על הסף:

בית המשפט רשאי למחוק ולחילופין לדחות על הסף תובענה על יסוד אחד מעילות המחיקה שבסעיף 100-101 לתקסד"א כמפורט לעיל:

"...בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים האלה:

(1) אין הכתב מראה עילת תביעה;

(2) נראה לבית המשפט או לרשם מתוך הכתב שהתובענה היא טרדנית או קנטרנית;

(3) שוויו של נושא התובענה נישום בחסר והתובע לא תיקן את הכתב תוך הזמן שנקבע לכך;

(4) שולמה אגרה בלתי מספקת והתובע לא שילם את האגרה הנדרשת תוך הזמן שנקבע לכך.

101. (א) בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה:

;

(1) מעשה בית דין;

(2) חוסר סמכות;

(3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות  מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע..."

אולם, על פי ההלכה הפסוקה, בעת שבית המשפט מורה על מחיקה או דחייה על הסף עליו לנקוט במשנה זהירות ולנקוט בה רק במקרים מיוחדים ובנסיבות מיוחדות:

"הסנקציה של מחיקה על הסף היא סנקציה מרחיקת לכת, אשר בית המשפט יעשה בה שימוש רק במקרים מיוחדים ובנסיבות מיוחדות" (ע"א 693/83 שמשון שמש נ' רשם המקרקעין תל אביב יפו מ(2), 668, 271).

בית המשפט יורה על מחיקת התובענה על הסף רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד המבוקש שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה. (ע"א 109/84 ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח' מא' (1), 577, ע"א 642/89 עיזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה מו' (1), 470, ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח', מה (4), 18).

לעניין הבקשה למחיקת כתב התביעה על הסף בהעדר יריבות, טוענת המבקשת, כי מי שצילם את התמונות במצלמתה הוא הנתבע 1 וכן, מדובר בצילום שנעשה ברשות הרבים ולכן דין התביעה להדחות.

המשיבים מנגד טוענים, כי מדובר בצילום שאומנם נעשה לכאורה במרחב הציבורי אולם בנסיבות המקימות יסוד של פגיעה במרחב הפרטי שכן המשיבים היו באותם רגעים בסיטואציה של חקירה ולכן מדובר בפגיעה בזכותם לפרטיות.

לאור הטענות הקוטביות הדרושות הוכחה בראיות שימציאו הצדדים, יש לדון בעילות התביעה לגופן בטרם החלטה.

אי לכך הבקשה למחיקה על הסף נדחת והתובענה תידון לגופה.

בעניינה של הבקשה למחיקת התביעה, מהטעם שמדובר בסעד שבסמכות בית המשפט המחוזי , במסגרת סמכותו השיורית לפי סעיף 40(1) לחוק בתי המשפט, דין הבקשה להידחות, שכן עסקינן בבקשה לצו מניעה קבוע שיורה למבקשת שלא להפיץ את התמונות נשוא התביעה.

סעיף 29 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 קובע כדלקמן:

"... בנוסף לכל עונש וסעד אחר רשאי בית המשפט, במשפט פלילי או אזרחי בשל הפרה של הוראה מהוראות חוק זה, לצוות כמפורט להלן, לפי הענין:

צווים נ

תשס"ז-2007

(1) על איסור הפצה של עתקי החומר הפוגע או על החרמתו; צו החרמה לפי פסקה זו כוחו יפה כלפי כל אדם שברשותו נמצא חומר כזה לשם מכירה, הפצה או החסנה, גם אם אותו אדם לא היה צד למשפט; ציווה בית המשפט על החרמה, יורה מה ייעשה בעתקים שהוחרמו;

(2) על פרסום פסק הדין, כולו או מקצתו; הפרסום ייעשה על חשבון הנאשם או הנתבע, במקום, במידה ובדרך שקבע בית המשפט;

(3) על מסירת החומר הפוגע לנפגע;

(4) על השמדת מידע שנתקבל שלא כדין, או לאסור על שימוש במידע כאמור או במידע עודף כהגדרתו בסעיף 23ה, או להורות לגבי המידע כל הוראה אחרת.

(תיקון

(ב) אין בהוראות סעיף זה כדי למנוע החזקת עותק של פרסום בספריות ציבוריות, בארכיונים וכיוצא באלה, זולת אם הטיל בית המשפט, בצו החרמה על פי סעיף קטן (א)(1), הגבלה גם על החזקה כזאת, ואין בהן כדי למנוע החזקת עותק של פרסום בידי הפרט...."

בה"פ (ת"א) 1242-01-13 יצחק רוזנטל הראל נ' google inc נקבע לבית משפט השלום סמכות מקבילה לסמכות בית המשפט המחוזי.

"...על יסוד חוק הגנת הפרטיות. פגיעה בפרטיות היא גם עוולה לפי סעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות, וחלות עליה הוראות פקודת הנזיקין. חוק הגנת הפרטיות גם מסמיך את בית המשפט להורות על איסור הפצת החומר הפוגע או השמדתו, כאמור בסעיף 29(א) לחוק הגנת הפרטיות, וזאת בצד סעדים נוספים. משכך, אין מניעה שבית משפט השלום יורה על מתן סעד לפי חוק זה...המסקנה המתבקשת היא, שקיימת סמכות מקבילה לבית משפט השלום ולבית המשפט המחוזי..."

לאור האמור הבקשה למחיקת כתב התביעה בהעדר סמכות עניינית נדחת.

לעניין, הבקשה למתן סעד של התנצלות , טוענת המבקשת כי מדובר בסעד שאינו מצוי בסמכות בתי המשפט ולכן דין בקשת המשיבים, בסעיף 44 לתביעה להמחק.

עיון בפסיקת בית המשפט העליון מלמד כי עסקינן בסעד שבסמכות בתי המשפט לתיתו. ראה לעניין זה רע"א 2783/01 גלובס פבלישר עתונות (1983) בע"מ נ' עו"ד שמואל אריאלי (לא פורסם), שם נקבע כי בתי המשפט רשאים בתי המשפט ליתן:

"לאחר שקילת כל הנסיבות, המסקנה היא כי אין הצדקה לעיכוב ביצוע ההתנצלות. סעד מעין זה רשאי ביהמ"ש לתיתו בתיקים מסוג זה, אפילו לא התבקש."

לאור האמור הבקשה למחיקת סעד ההתנצלות נדחת.

סוף דבר:

הבקשה על כל רכיביה נדחת.

המבקשת תשלם את הוצאות המשיבים בסך 1,500 ₪.

ניתנה היום, ט"ו אב תשע"ג, 22 יולי 2013, בהעדר הצדדים.