בפני בקשת הנתבע ( להלן: "המבקש" ) כי בית המשפט יורה על סילוק התביעה על הסף בהתאם לתקנות 100(1), 101(א)(2), 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 ( להלן: "התקנות" ) ולחילופין להורות על מחיקת סעיפים שנוגעים לחומר שצולם ולעילת התביעה של פגיעה בפרטיות.

לטענת המבקש עומדת לו הגנת סעיף 13(5) לחוק לשון הרע, התשכ"ה-1965 לפיו פרסום שנעשה תוך כדי דיון לא ישמש עילה לתביעה פלילית או אזרחית.

לשיטת המבקש מדובר בדברים שנאמרו תוך כדי דיון, כאשר הצדדים יצאו מאולם בית המשפט על פי הוראת בית המשפט, לצורך ליבון המחלוקות בינהם. לכן, כך הנתבע, עסקינן בפרסום מוגן על פי הוראת הסעיף וכן על פי ההלכה שנקבעה ברע"א 1104/07 פואד חיר נ' עודד גיל לפיה פרשנות צירוף המילים "תוך כדי דיון", כוללת את האימרות המיוחסות למבקש. כך גם על פי המלומד א' שנהר בספרו "דיני לשון הרע" שם נקבע כי גם אם היה בפרסום כזב או זדון נהנה המפרסם מהגנת החוק.

עוד טוען המבקש, כי בית המשפט נעדר סמכות עניינית לדון בבקשה לצו מניעה קבוע המורה על איסור הפצתו של החומר המצולם והחרמת העותקים. לכן על בית המשפט להורות על סילוק התביעה הנוגעת לצו המניעה על הסף ולחילופין להורות על מחיקת הסעיפים שקשורים בחומר המצולם ובעילת התביעה של "פגיעה בפרטיות" לשיטתו של המבקש.

עוד לטענת המבקש, גם לעניין "התקרית השניה" במהלכה נטען כי צילם את המשיבים בקפיטרייה של בית המשפט, לא מדובר בפגיעה בפרטיות מכיוון שהצילום לא נעשה ברשות היחיד אלא בצילום בגלוי לעיני המשיבים ולכן לא מתקיימות יסודות הילה ולכן יש לסלקה על הסף.

לטענה בנוגע לתביעה לקבלת סעד של התנצלות טוען המבקש, כי דין הבקשה להמחק על הסף. המבקש מפנה לפסיקת בית המשפט המחוזי בעניין ארגון המורים בו נקבעו הטעמים הערכיים המצדיקים דחיה של סעד התנצלות . לשיטת המבקש מדובר בעניינים בלבו של אדם ולכן בית המשפט איננו יכול כהגדרתו לחייבו בהתנצלות ולכן מתבקשת מחיקת סעיף 44 לתביעה.

התובעים ( להלן: "המשיבים" ), בתגובתם עותרים לדחיית הבקשה. לשיטתם לא מדובר בפרסום שנעשה "תוך כדי דיון" , אלא מדובר בפרסום שנעשה בתום הדיון ומחוץ לכתלי בית המשפט ולכן אין המבקש נהנה מהגנת סעיף 13(5) לחוק לשון הרע.

לעניין הפגיעה הנטענת בפרטיות המשיבים מצילומם בקפיטריית בית המשפט, טוענים המשיבים, כי יש נסיבות בהן מעקב ובילוש ברשות הרבים נכנס לגדר הפרת הפרטיות ובכל מקרה נדרש בירור שכן המשיב מכסה את פניו ולכן דין הבקשה להדחות.

לעניין הבקשה לסעד של התנצלות , מסכימים המשיבים כי הסעד ימחק ובמקומו יבוא סעד של פרסום תיקון או הכחשה לפי סעיף 9(א)(2) לחוק לשון הרע.

המבקש בתשובתו טוען, כי עיון בתגובת המשיבים מראה כי אינם חולקים על כך שסעיף 13(5) לחוק לשון הרע מעניק חסינות כאשר המניעים שעמדו ביסוד הפרסום אינם רלוונטים. לגרסתו, המשיבים מנועים מלטעון שהפרסום נעשה לאחר הדיון נסתרים באמור בכתב התביעה אותו הגישו ובו טענו, כי הדברים נאמרו במסגרת התייעצות הצדדים מחוץ לאולם בית המשפט.

לעניין הפגיעה בפרטיות טוען המבקש, כי לשון החוק ומטרותיו ברורות ולא תיתכן מחלוקת על כך שהצילום נעשה ברשות הרבים.

דיון:

האם מתקיימים התנאים למחיקת התביעה על הסף בנסיבותיה הספציפיות ובשים לב להלכה בפסיקה?

בית המשפט רשאי למחוק ולחילופין לדחות על הסף תובענה על יסוד אחד מעילות המחיקה שבסעיף 100-101 לתקסד"א כמפורט לעיל:

"...בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים האלה:

(1) אין הכתב מראה עילת תביעה;

(2) נראה לבית המשפט או לרשם מתוך הכתב שהתובענה היא טרדנית או קנטרנית;

(3) שוויו של נושא התובענה נישום בחסר והתובע לא תיקן את הכתב תוך הזמן שנקבע לכך;

(4) שולמה אגרה בלתי מספקת והתובע לא שילם את האגרה הנדרשת תוך הזמן שנקבע לכך.

101. (א) בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה:

;

(1) מעשה בית דין;

(2) חוסר סמכות;

(3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות  מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע..."

אולם, על פי ההלכה הפסוקה, בעת שבית המשפט מורה על מחיקה או דחייה על הסף עליו לנקוט במשנה זהירות ולנקוט בה רק במקרים מיוחדים ובנסיבות מיוחדות:

"הסנקציה של מחיקה על הסף היא סנקציה מרחיקת לכת, אשר בית המשפט יעשה בה שימוש רק במקרים מיוחדים ובנסיבות מיוחדות" (ע"א 693/83 שמשון שמש נ' רשם המקרקעין תל אביב יפו מ(2), 668, 271).

בית המשפט יורה על מחיקת התובענה על הסף רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד המבוקש שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה. (ע"א 109/84 ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח' מא' (1), 577, ע"א 642/89 עיזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה מו' (1), 470, ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח', מה (4), 18).

בעניינו של המבקש, מטענות המבקש עולה, כי קיימת מחלוקת באשר לקיומה של הגנת סעיף 13(5) לחוק לשון הרע. המבקש טוען מחד, כי עניינו נכנס לגדר ההגנה לאור פרשנות הפסיקה בפרשת חיר לצירוף המילים "תוך כדי דיון" בעוד שהמשיבים טוענים שהדברים נאמרו לאחר סיום הדיון ומביאים תימוכין שתומכים בטענתם. לאור המחלוקת יש לבחון את הטענות לעומקן, טרם קבלת החלטה.

לעניין צילום המשיבים בקפיטריית בית המשפט טוענים המשיבים, כי מדובר בצילום שאומנם נעשה לכאורה במרחב הציבורי, אולם בנסיבות המקימות יסוד של פגיעה במרחב הפרטי שכן המשיבים היו באותם רגעים בסיטואציה של חקירה ולכן מדובר בפגיעה בזכותם לפרטיות.לפיכך , יש לדון בעילות התביעה לגופן בטרם החלטה.

בעניינה של הבקשה למחיקת הסעד של צו מניעה מכיוון שלשיטת המבקש מדובר בסעד שבסמכות בית המשפט המחוזי, במסגרת סמכותו השיורית לפי סעיף 40(1) לחוק בתי המשפט.

דין הבקשה להדחות שכן עסקינן בבקשה לצו מניעה קבוע שיורה למבקש שלא להפיץ את התמונות נשוא התביעה.

סעיף 29 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 קובע כדלקמן:

"... בנוסף לכל עונש וסעד אחר רשאי בית המשפט, במשפט פלילי או אזרחי בשל הפרה של הוראה מהוראות חוק זה, לצוות כמפורט להלן, לפי הענין:

צווים נ

תשס"ז-

(1) על איסור הפצה של עתקי החומר הפוגע או על החרמתו; צו החרמה לפי פסקה זו כוחו יפה כלפי כל אדם שברשותו נמצא חומר כזה לשם מכירה, הפצה או החסנה, גם אם אותו אדם לא היה צד למשפט; ציווה בית המשפט על החרמה, יורה מה ייעשה בעתקים שהוחרמו;

(2) על פרסום פסק הדין, כולו או מקצתו; הפרסום ייעשה על חשבון הנאשם או הנתבע, במקום, במידה ובדרך שקבע בית המשפט;

(3) על מסירת החומר הפוגע לנפגע;

(4) על השמדת מידע שנתקבל שלא כדין, או לאסור על שימוש במידע כאמור או במידע עודף כהגדרתו בסעיף 23ה, או להורות לגבי המידע כל הוראה אחרת.

(תיקון

(ב) אין בהוראות סעיף זה כדי למנוע החזקת עותק של פרסום בספריות ציבוריות, בארכיונים וכיוצא באלה, זולת אם הטיל בית המשפט, בצו החרמה על פי סעיף קטן (א)(1), הגבלה גם על החזקה כזאת, ואין בהן כדי למנוע החזקת עותק של פרסום בידי הפרט...."

בה"פ (ת"א) 1242-01-13 יצחק רוזנטל הראל נ' google inc שם נקבע לבית משפט השלום סמכות מקבילה לסמכות בית המשפט המחוזי:

"...על יסוד חוק הגנת הפרטיות. פגיעה בפרטיות היא גם עוולה לפי סעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות, וחלות עליה הוראות פקודת הנזיקין. חוק הגנת הפרטיות גם מסמיך את בית המשפט להורות על איסור הפצת החומר הפוגע או השמדתו, כאמור בסעיף 29(א) לחוק הגנת הפרטיות, וזאת בצד סעדים נוספים. משכך, אין מניעה שבית משפט השלום יורה על מתן סעד לפי חוק זה...המסקנה המתבקשת היא, שקיימת סמכות מקבילה לבית משפט השלום ולבית המשפט המחוזי..."

לעניין, הבקשה למתן סעד של התנצלות , טוען המבקש כי בית המשפט אינו יכול לחייבו בהתנצלות ולכן לשיטתו יש למחוק את הסעד המבוקש מכתב התביעה.

עיון בפסיקת בית המשפט העליון מלמד כי עסקינן בסעד שבסמכות בתי המשפט לתיתו. ראה לעניין זה רע"א 2783/01 גלובס פבלישר עתונות (1983) בע"מ נ' עו"ד שמואל אריאלי (לא פורסם), שם נקבע כי בתי המשפט רשאים בתי המשפט ליתן:

"לאחר שקילת כל הנסיבות, המסקנה היא כי אין הצדקה לעיכוב ביצוע ההתנצלות. סעד מעין זה רשאי ביהמ"ש לתיתו בתיקים מסוג זה, אפילו לא התבקש."

לאור האמור ובשים לב להלכה הפסוקה לפיה סעד של סילוק על הסף ינתן במשורה ובמקרים חריגים כאשר ברור שהתובע לא יזכה לסעד גם לאחר שיוכחו כל טענותיו.

מאחר והמבקש לא הוכיח כי במקרה דנן מתקיימים התנאים לקיום החריג, הבקשה, על כל רכיביה, נדחית.

המבקש ישלם את הוצאות המשיבים בסך 1,500 ₪.

ניתנה היום, כ"ט אב תשע"ג, 05 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.