ניתן ביום 01 יוני 2016

השופט אילן איטח

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופט אורן שגב ונציג הציבור מר הרצל גבע) בו התקבלה ברובה תביעתו של המשיב כנגד המערערת.
2. המשיב עבד במערערת כ"עוזר מלמד" מיום 1.2.2002 ועד להתפטרותו ביום 25.3.2009. להלן עיקרי פסק הדין:
3. התקבלה טענת המשיב לפיה התפטר מעבודתו בנסיבות מזכות בפיצויי פיטורים. בית הדין האזורי קבע כי: "לאחר שבחנו את מכלול הראיות, באנו למסקנה כי הנתבעת פגעה בשכרו ובזכויותיו של התובע בכך שהנפיקה תלושי שכר שאינם משקפים נכונה את השכר שקיבל .." וכי המערערת "הפחיתה את שכרו ..." של המשיב בחודשים האחרונים לעבודתו "ללא כל צידוק". לפיכך, נקבע כי המשיב זכאי לפיצויי פיטורים.
4. בית הדין האזורי קבע כי שכרו הקובע של המשיב לתקופת העבודה שקדמה לשנה האחרונה הוא 5,000 ₪ וכי בשנה האחרונה פחת היקף המשרה של המשיב ל- 70%, ולכן לתקופה זו שכרו הקובע הוא 3,500 ₪. לאור קביעות אלה חייב בית הדין האזורי את המערערת לשלם למשיב פיצויי פיטורים בסכום של 33,916 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (12.10.09).
5. עוד קבע בית הדין האזורי כי המערערת לא שילמה למשיב את מלוא שכרו לחודשים דצמבר 2008 – מרץ 2009, ולכן חייב את המערערת לשלם למשיב הפרשי שכר עבודה בסכום של 14,140 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (12.10.09).

כמו כן חייב בית הדין האזורי את המערערת לשלם למשיב, בשל האיחור בתשלום הפרשי השכר כאמור, פיצויי הלנת שכר בסכום "גלובלי" של
5,000 ₪.

1. נוכח קביעתו של בית הדין האזורי כי תלושי השכר אינם משקפים נכונה את המצוין בהם, נקבע כי אין לראות בהם ראיה לתשלום דמי הבראה למשיב. בנסיבות אלה חייב בית הדין האזורי את המערערת לשלם למשיב דמי הבראה עבור השנתיים האחרונות (תוך התחשבות בהיקף המשרה בשנה האחרונה) בסכום של 4,415 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (12.10.09).
2. המערערת חויבה לשלם למשיב פיצוי בסך של 561 ₪ בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה מכוח צו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר ביטוח פנסיוני מקיף במשק. לסכום זה הוספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (12.10.09).
3. בית הדין האזורי חייב את המערערת לשלם למשיב פיצוי בסכום של
   5,000 ₪ בגין עגמת נפש כתוצאה מדרך ההתנהלות כפי שנקבעה על ידו.
4. לבסוף חייב בית הדין האזורי את המערערת לשלם למשיב הוצאות משפט בסכום של 1,500 ₪ ושכן שכר טרחת עו"ד בסכום של 4,000 ₪. בית הדין האזורי ציין כי בקביעת שכר הטרחה הובאה בחשבון דחיית התביעה האישית של המשיב כנגד המשיב 2, מנהל המערערת.
5. במסגרת הערעור משיגה המערערת כמעט על כל הממצאים והקביעות של בית הדין האזורי. לאחר ששקלנו את כלל טענות הצדדים ועיינו בכלל חומר התיק הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות, ואלה טעמינו בתמצית:
6. קביעת בית הדין האזורי לפיה תלושי השכר שהנפיקה המערערת למשיב לא שיקפו את הסכומים ששילמה לו היא קביעה עובדתית. בית הדין האזורי שמע את העדויות והתרשם מהראיות וכן פרט את הטעמים לקביעתו זו. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית לאחר שמיעת ראיות והתרשמותה הבלתי-אמצעית מהעדים שנשמעו בפניה. בהתאם, לא מצאנו כי יש מקום להתערב בקביעה זו. הוא הדין בכל הנוגע לקביעה כי המערערת לא שילמה למשיב את מלוא שכרו בחודשים האחרונים. נציין בקשר לכך כי גם בדיון בפנינו, כמו גם בבית הדין האזורי, לא סיפקה המערערת גרסה סדורה ברורה ועקבית לגבי גובה שכרו של המשיב והשינויים שחלו בו חדשות לבקרים, ואף לא תמכה את טענותיה במסמכים.

נציין כי טענת המערערת בערעור לפיה השכר ששולם בפועל למשיב בשנה האחרונה לעבודתו עלה על השכר לו היה זכאי (3,500 ₪) – טענה אותה היא מבקשת לתמוך בתלושי השכר לעומת קביעת בית הדין האזורי בדבר השכר הקובע של המשיב לחישוב פיצויי הפיטורים בעד שנה זו, אינה יכולה להתקבל מן הטעם הפשוט שמדובר בטענה שלא נטענה בבית הדין האזורי. אכן, קביעת בית הדין האזורי בנוגע לשכר הקובע בשנה האחרונה אינה מתיישבת לכאורה עם הקביעות לגבי הפרשי השכר, אך בהתחשב בכך שתלושי השכר בתקופה הרלוונטית הונפקו תוך ציון שכר בסיס של 4,800 ₪ (למשל תלוש ינואר 2009) – נראה על פני הדברים כי השגגה נפלה דווקא לטובת המערערת בקביעה כי השכר הקובע לחישוב פיצויי הפיטורים עבור השנה האחרונה הוא 3,500 ₪ - קביעה עליה המשיב לא ערער לפנינו.

בנסיבות אלה מצאנו לנכון לדחות את ערעור המערערת על זכאותו של המשיב לפיצויי פיטורים ועל שיעורם.

1. בית הדין האזורי קבע כי המערערת לא שילמה למשיב את מלוא שכרו לחודשים דצמבר 2008 – מרץ 2009, לאחר שדחה את טענתה כי הפחתות השכר הן פרי היעדרויות של המשיב מעבודתו. בית הדין האזורי קבע כי לא ניתן למצוא התאמה בין דו"חות הנוכחות של המערערת ובין תלושי השכר, ולכן קבע כי לא הוכחה טענת המערערת לפיה המשיב נעדר מהעבודה בתקופה שבמחלוקת. מדובר בקביעה עובדתית, ולא מצאנו הצדקה להתערב בה.

לכך נוסיף את הטעם הבא: בתלוש השכר לחודש ינואר 2009 במסגרתו שולם השכר גם עבור חודש דצמבר 2008 צוינה הפחתת שכר בסכום של 8,639 ₪ עבור 326 שעות היעדרות. מעיון בדו"חות הנוכחות עולה כי בחודש דצמבר 2008 המשיב נכח בעבודתו 69.50 שעות ובחודש ינואר 2009 נכח 94.11 שעות. ככל שמדובר בנתוני אמת, בלתי סביר שבחודשים אלה נעדר המשיב מעבודתו 326 שעות. ממילא, וכאמור לעיל, הנטל היה על המערערת להוכיח כי הניכויים משכרו של המשיב בוצעו כדין, והיא לא עמדה בנטל זה.

לאור האמור, ערעור המערערת על חיובה לשלם למשיב הפרשי שכר עבודה נדחה.

1. אשר לפיצויי ההלנה, ערכאת הערעור לא נוהגת להתערב בקביעות הערכאה הדיונית – שהתרשמה מכלל הנסיבות - בקשר לכך, ובהתאם לא מצאנו מקום להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי לפסוק סכום גלובלי של 5,000 ₪ כפיצויי הלנת שכר.
2. אשר לדמי הבראה – נוכח קביעת בית הדין האזורי לגבי תלושי השכר, יש לדחות את ערעור המערערת גם ברכיב זה.
3. כמו כן לא מצאנו מקום להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי כי בנסיבות העניין יש לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני ובשיעור הפיצוי שנפסק.
4. סוף דבר – הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיב שכר טרחת עו"ד בסכום של 5,000 ₪.

ניתן היום, כ"ד אייר תשע"ו (01 יוני 2016) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.