על-יסוד הודאת הנאשם 2 בעובדות כתב-אישום מתוקן, נקבע כי הוא ביצע עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות (בצוותא-חדא). העבירה בוצעה במסגרת שירותו הצבאי של הנאשם 2 כשוטר מג"ב, וזאת כלפי קטין כבן 16 שנחשד זמן קצר קודם לכן ביידוי אבנים לעבר הכוח המשטרתי. האם יש מקום להימנע מהרשעת הנאשם 2 כמבוקש על-ידי ההגנה? מהו מתחם הענישה ההולמת אל מול הסדר-הטווח העונשי אליו באו הצדדים, ומהו העונש המתאים בנסיבות המקרה? אלה השאלות המונחות לפתחי.

רקע - הסדר-הטיעון ועובדות כתב-האישום המתוקן

1. הנאשם 2 (להלן גם: הנאשם) הועמד לדין ביחד עם שלושה נאשמים נוספים במסגרת כתב-אישום אחד. ביום 12.6.2014 הודיעו המאשימה וכן הנאשם ובא-כוחו כי הגיעו להסדר-טיעון, במסגרתו יודה הנאשם בעובדות כתב-אישום מתוקן וייקבע כי ביצע את העבירה שיוחסה לו. הוסכם כי הנאשם יישלח לשירות המבחן לצורך הכנת תסקיר. המאשימה הודיעה כי תעתור להרשעה וכן להטלת עבודות שירות, מאסר מותנה ופיצוי לטובת נפגע העבירה. המאשימה ציינה כי היא סבורה שחלקו של הנאשם שלפניי פחוּת ביחס לחלקו של נאשם מס' 1. מנגד, הסנגור הודיע כי יעתור לאי הרשעה ולענישה בהתאם.

2. לפי עובדות כתב-האישום המתוקן בהן הודה הנאשם שלפניי, בתקופה הרלוונטית שירתו ארבעת הנאשמים במשטרת ישראל: הנאשם שלפניי וכן נאשמים 1 ו- 3 שירתו במג"ב, ואילו נאשם 4 שירת כקמב"צ גדוד מוריה ירושלים.

ביום 11.5.2010, בסמוך לשעה 12:00, שהו ארבעת הנאשמים ביחד עם השוטר רון להב (להלן: השוטר להב) בשכונת סילוואן בירושלים (להלן: השכונה) לצורך אבטחת כלי רכב של תושבים יהודים החולפים במקום, וכן לצורך פעילות כנגד מידיי אבנים. לשם כך, הנאשם שלפניי וכן נאשמים 1 ו- 3 נסעו ביחד עם השוטר להב ברכב משטרתי (להלן: הרכב), כאשר נאשם 3 שימש כנהג. לעומתם, הנאשם 4 פיקד על צוות רגלי ששהה בשכונה. במהלך הפעילות בשכונה, יידו נערים רעולי פנים אבנים אל עבר הרכב המשטרתי, וחלק מהאבנים אף פגעו ברכב המשטרתי. כמו-כן, יידו הנערים אבנים לעבר הצוות הרגלי ששהה באזור. הנאשמים והשוטר להב חשדו כי הקטין ש.ע., יליד 1994 המתגורר בשכונה (להלן: המתלונן), נטל חלק פעיל בזריקת האבנים לעברם. לפיכך, הנאשם שלפניי, הנאשם 1 וכן השוטר להב ירדו מהרכב והחלו לדלוק אחרי המתלונן, אשר נמלט ונכנס לסמטה בשכונה. במקביל, נאשם 4 הצטרף אף הוא למרדף הרגלי אחרי המתלונן. לאחר מרדף קצר, השיג הנאשם 1 את המתלונן, ומנע את המשך בריחתו על-ידי הפלתו אל הקרקע. מיד לאחר מכן, הגיעו הנאשם שלפניי, הנאשם 4 וכן השוטר להב, חברוּ לנאשם 1 וביחד הכו את המתלונן בבעיטות ובאגרופים בכל חלקי גופו, בעוד המתלונן שרוע על הקרקע. בנוסף, הנאשם 1 הכה את המתלונן בפלג גופו העליון באמצעות אלה משטרתית שנשא עמו. מוסכם כי הנאשמים עשו כן, חרף העובדה שמהרגע שהמתלונן הופל ארצה, הוא לא התנגד בשום דרך ולא תקף מי מהם (להלן: התקיפה הראשונה).

לאחר סיום התקיפה הראשונה ומעצרו של המתלונן, הוכנס המתלונן לרכב, בו ישבו גם הנאשם שלפניי, הנאשמים 1 ו- 3 וכן השוטר להב. במסגרת תנאיו של הסדר-הטיעון, הובהר כי הנאשם שלפניי ישב במושב שליד הנהג. במהלך הנסיעה, ללא כל סיבה, הנאשם שלפניי הנאשמים 1 ו- 3 והשוטר להב הִכו בצוותא את המתלונן מספר פעמים בפלג גופו העליון. בנוסף, אחד השוטרים שנסע ברכב, אשר זהותו אינה ידועה במדויק למאשימה, הכה את המתלונן באמצעות קת אקדחו (להלן: התקיפה השנייה).

כתוצאה מהתקיפה הראשונה ומהתקיפה השנייה יחדיו, נגרמו למתלונן דימום מאפו, המטומות מתחת לעין שמאל ולעין ימין, חבלות בכתפיים ושריטות ואודם מתחת לגבה הימנית ובגשר האף, והוא נזקק לטיפול רפואי. בהגיעם לתחנת המשטרה, לוּוה המתלונן לחדר השירותים על-ידי השוטר להב והנאשם שלפניי, כדי שהמתלונן ישטוף את הדם מעל פניו.

לפי כתב-האישום המתוקן, במעשים המתוארים לעיל, חבר הנאשם שלפניי לנאשמים האחרים והם תקפו את המתלונן ביחד ולחוד שלא כדין, וגרמו לו בכך חבלה של ממש. על-יסוד הודאת הנאשם בכל אלה, ובהתאם להסדר הטיעון בין הצדדים, נקבע כי הנאשם ביצע עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 380 ו- 382(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק).

3. למען שלמות התמונה, יצוין כי בהמשך פרק העובדות בכתב-האישום המתוקן, מתואר אירוע נוסף בו המתלונן הוכה בתוך כותלי תחנת המשטרה, על-ידי שוטר שזהותו אינה ידועה למאשימה. יודגש כי אירוע זה אינו מיוחס לנאשם שלפניי (לא במסגרת כתב-האישום המקורי ולא במסגרת כתב-האישום המתוקן). לפיכך, לא ראיתי לפרט בעניינו של אותו אירוע.

כמו כן, בהמשך פרק העובדות בכתב-האישום המתוקן מתוארת השתלשלות אירועים נוספת, הנוגעת לעבירה של שיבוש מהלכי משפט. במסגרת אותה השתלשלות אירועים, השוטר להב כתב דו"ח פעולה בו ציין בכזב כי במנוסתו נתקל המתלונן ברכב טרנזיט שחנה במקום, וזאת בניסיון לתרץ באופן שקרי את החבלות שנגרמו למתלונן. השוטר להב הורה לנאשם שלפניי וכן לנאשם 3 למסור גרסת כזב זהה במשטרה. כל אלה צוינו בעובדות כתב-האישום המתוקן בהן הודה הנאשם שלפניי. עם זאת, בעובדות כתב-האישום המתוקן לא יוחסה לנאשם מסירתה של גרסת כזב במשטרה ו/או במח"ש, וממילא לא יוחסה לנאשם עבירה של שיבוש מהלכי משפט. לפיכך, לא ראיתי להוסיף ולפרט בעניינה של עבירה זו.

השתלשלות העניינים בהליך

4. הטיעונים בסוגית ההרשעה והעונש בעניינו של הנאשם שלפניי נשמעו בנפרד מעניינם של יתר הנאשמים. כך הוא הדבר, שכן נאשם 1 הגיע להסדר-טיעון עם המאשימה בשלב מוקדם יותר של ההליך, ולפיכך הטיעונים בעניינוֹ נשמעו במועד אחר. אשר לנאשמים 3-4 - הללו כופרים באשמתם ועומדים על ניהול הוכחות בתיק (בשלב זה, ההליך בעניינם של הנאשמים 3-4 קבוע להמשך דיון לפי סעיף 144).

כאן המקום לציין כי מן הטענות המקדמיות שנשמעו בתיק טרם הצגת הסדר-הטיעון, למדתי לדעת כי השוטר להב המוזכר בעובדות כתב-האישום המתוקן, לא הועמד לדין בגין העבירות שביצע ביחד עם אחרים, וזאת בעקבות הסכם עד מדינה שנערך עמו. במאמר מוסגר, אזכיר בקצרה כי בא-כוח הנאשם וכן סנגורים נוספים בהליך שבכותרת, העלו מלכתחילה טענות מקדמיות כנגד עריכתו של אותו הסכם עד מדינה וכנגד תנאיו. בהחלטתי מיום 19.12.2013 קבעתי כי המקום לבחון את ההיבטים העובדתיים הקשורים באותו הסכם עד מדינה עם השוטר להב (למשל לעניין חלקו המדויק של עד המדינה בפרשה), הוא במסגרת ניהול הוכחות. בעקבות הסדר-הטיעון שנערך בין הצדדים לפניי, סוגית מעמדו של הסכם עד המדינה לא עלתה לדיון. בא-כוח הנאשם הסתפק בכך שציין בטיעוניו לעונש כי על-אף שלפי טענתו החלק של השוטר להב בפרשה היה חמור משל מרשו, זכותה של המדינה היה לבחור לערוך עִמו הסכם עד מדינה (פרוטוקול הדיון מיום 14.12.2014, עמ' 33, ש' 3-5).

5. בהתאם להסדר-הטיעון בין הצדדים, נשלח הנאשם להכנת תסקיר שירות מבחן, טרם שמיעת הטיעונים לעניין ההרשעה והעונש. כמו כן, התבקשה חוות-דעת של הממונה על עבודות השירות.

תסקיר שירות המבחן וחוות-דעת הממונה על עבודות השירות

6. מתסקיר שירות המבחן עולה כי הנאשם הִנו כיום כבן 26, רווק, מתגורר בבית הוריו ועובד כמאבטח במוסד ציבורי במזרח ירושלים. הנאשם מסר לשירות המבחן כי הוא מעוניין להתקדם בתחום, וכן ללמוד לימודי מקצוע נוספים בהמשך הדרך. הנאשם נעדר עבר פלילי. הוא סיים 12 שנות לימוד, ולאחר מכן התגייס לשירות צבאי מלא במסגרת משמר הגבול. בהערכה בכתב שקיבל בסיום שירותו הצבאי נכתב כי הנו רציני, בעל משמעת עצמית, מסור, ממושמע, יסודי ובעל כושר עבודה בצוות. התנהגותו דורגה כ"טובה מאד".

אשר לעבירה נשוא התיק שבכותרת - הנאשם לקח אחריות למעשים, תוך הבעת חרטה ובושה. הוא הביע מוטיבציה לניהול אורח חיים תקין, תוך עמדות פרו-חברתיות ותהליך של הפקת לקחים. לדברי הנאשם, העבירה בוצעה לקראת תום שירותו הצבאי כלוחם במג"ב, עת פעל מתוך לחץ, פחד להיפגע, ותחושה של חוסר אונים וצורך בריצוי הסמכות. לפני שירות המבחן טען הנאשם כי לא נטל חלק פעיל בהכאת המתלונן כאשר היה שרוע על הקרקע (יוער כי בדיון שנערך לפניי ביום 14.12.2014 הנאשם הבהיר כי מדובר באי הבנה מול שירות המבחן, וכי אינו מבקש לחזור בו מהודאתו בעובדות כתב-האישום המתוקן במלואן, לרבות הכאת המתלונן כששכב על הקרקע). שירות המבחן התרשם כי ברקע לביצוע העבירה עמדו, בין היתר, גילו הצעיר יחסית של הנאשם במועד ביצוע העבירה, וכן הצורך בשייכות וריצוי גורמי סמכות שבסביבתו. זאת, לצד תחושת החרדה שהנאשם חש נוכח ההתפרעות והכאוס שהיו לדבריו במקום.

במישור ההמלצה - שירות המבחן ציין כי לקח בחשבון מחד גיסא את חומרת העבירה, ומאידך גיסא את הגיל הצעיר יחסית של הנאשם בעת ביצוע העבירה, היות העבירה חריגה לאורחותיו של הנאשם, העדר מעורבות קודמת בפלילים, נכונותו של הנאשם לנהל אורח חיים תקין, וכן הפגיעה בדימוי העצמי, המקצועי והחברתי אם יורשע. בהתחשב בכל אלה, ראה שירות המבחן להמליץ על אי הרשעה, וכן על הטלת צו של"צ בהיקף של 180 שעות והתחייבות כספית.

7. יצוין כי בחוות-דעת של הממונה על עבודות השירות מיום 1.2.2015, נמצא הנאשם מתאים לביצוע עבודות שירות.

טיעוני הצדדים

8. המאשימה עמדה על החומרה הגלומה בסוג העבירה שביצע הנאשם ונסיבותיה, וטענה כי בהתאם לתנאיה של ההלכה הפסוקה, יש להרשיע את הנאשם בדין. אשר לעונש - המאשימה עמדה על נסיבות ביצוע העבירה ועל הערכים שנפגעו בגינה. לטענת המאשימה, חלקו של הנאשם באלימות שהופעלה כלפי המתלונן פחוּת ביחס לנאשם 1, שכן הנאשם שלפניי לא עשה שימוש בנשק קר (בניגוד לנאשם 1 שהכה את המתלונן באמצעות אלה משטרתית שנשא עִמו בשלב בו המתלונן היה שרוע על הקרקע). לצד זאת, המאשימה ציינה בטיעוניה כי העובדה שהנאשם ישב במושב הקדמי של הרכב המשטרתי בעת הכאת המתלונן בתוך הרכב, אינה מעלה ואינה מורידה שכן לפי הנטען, מעובדות כתב-האישום המתוקן בהן הודה הנאשם עולה כי הוא נטל חלק בהכאת המתלונן במהלך הנסיעה. המאשימה הבהירה כי על דרך הכלל, עמדתה בתיקים מן הסוג הנדון הינה למאסר בפועל ממש. יחד עם זאת, נוכח הסדר-הטיעון בין הצדדים; נוכח חלקו היחסי של הנאשם בביצוע העבירה; וכן נוכח הודאת הנאשם, גילו הצעיר, נסיבותיו האישיות וחלוף הזמן מיום ביצוע העבירה; עתרה המאשימה להטלת מספר חודשי מספר בפועל (פחות מששה חודשים) לריצוי בדרך של עבודות שירות, מאסר על-תנאי ופיצוי למתלונן.

9. בא-כוח הנאשם הבהיר בפתח הדברים כי בניגוד לאמור בתסקיר שירות המבחן, הנאשם לוקח אחריות מלאה על המעשים בהם הודה, לרבות הכאת המתלונן בעת שהיה שרוע על הקרקע (הנאשם אישר זאת לפניי). בא-כוח הנאשם עמד בטיעוניו על נסיבות ביצוע העבירה והדגיש את המורכבות שליוותה את האירוע נשוא כתב-האישום המתוקן. עוד עמד הסנגור על נסיבותיו האישיות של הנאשם (לרבות תוכניותיו להינשא בקרוב) ועל מכלול השיקולים לקולא. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, עתר הסנגור לאמץ במלואן את המלצות שירות המבחן, קרי- להימנע מהרשעת הנאשם בדין תוך הטלת צו של"צ.

הנאשם בדבריו לפניי הביע חרטה על מעורבותו באירוע והביע חשש מהשלכות ההליך על עתידו.

סוגית ההרשעה

10. כידוע, הכלל לגבי נאשמים בגירים הוא כי משהוכח ביצועהּ של עבירה, יש להרשיע את הנאשם בדין. הימנעות מהרשעה מהווה אמצעי חריג שבית-המשפט יעשה בו שימוש רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, בהן בית-המשפט שוכנע כי אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה, לבין חומרתה של העבירה ונסיבות ביצועה. הנטל על ההגנה לשכנע כי בנסיבות המקרה יש לחרוג מן הכלל ולהעדיף את השיקולים האישיים התומכים בביטול ההרשעה, על-פני שיקולים נוגדים אחרים המצדדים בהותרת ההרשעה על כנה ובהם: עקרון ההלימה והוקעת מעשי העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, וכן מדיניות אכיפה אחידה ושוויונית כלפי כלל העומדים לדין.

בהתאם להלכה הפסוקה, על-מנת להימנע מהרשעה בעניינו של נאשם בגיר, על בית-המשפט לבחון הצטברותם של שני תנאים מרכזיים: ראשית, האם סוג העבירה ונסיבות ביצועה מאפשרים לוותר בנסיבות המקרה על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. ושנית, האם הרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם (ראו: ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997)).

לאחר שבחנתי את עניינו של הנאשם שלפניי, אני סבורה כי אין מקום להימנע מהרשעת הנאשם בדין. להלן נימוקיי לכך.

11. בכל הנוגע לסוג העבירה ונסיבות ביצועה - הנאשם ביצע עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות (בצוותא חדא). מדובר בעבירת פשע, שהעונש המרבי הקבוע בחוק בגינה הוא שש שנות מאסר.

בחינת נסיבות ביצוע העבירה מלמדת כי הכוח המשטרתי היה בפעילות מבצעית בשכונת סילוואן בירושלים, בין היתר לצורך פעילות כנגד מיידי אבנים. במהלך הפעילות בשכונה, יידו נערים רעולי פנים אבנים לעבר הצוות הרגלי שהיה באזור וכן לעבר הרכב המשטרתי. חלק מהאבנים אף פגעו ברכב. מדובר, אפוא, בסיטואציה מורכבת בה הוּשלכוּ אבנים לעבר הכוח המשטרתי, באופן שיכול היה לסכן את שלום השוטרים שפעלו בשטח.

הנאשם שלפניי וכן האחרים שהיו עימו, חשדו כי המתלונן - קטין כבן 16 בעת הרלוונטית - נטל חלק פעיל בזריקת האבנים לעברם. הנאשם שלפניי החל לרדוף רגלית אחרי המתלונן ביחד עם אחרים, בעוד המתלונן נמלט ונכנס לסמטה בשכונה. לאחר מרדף קצר, הנאשם 1 השיג את המתלונן ומנע את המשך בריחתו על-ידי הפלתו אל הקרקע. יודגש כי עד כאן - הפעלת הכוח כלפי המתלונן הייתה כדין, בשים לב לכך שהמתלונן ברח מהשוטרים לאחר שנחשד בנטילת חלק בהתפרעות וביידוי אבנים לעבר כוח המשטרה. מטרת הפלתו של המתלונן אל הקרקע הייתה למנוע את המשך בריחתו, ובכך לא היה כל פסול.

ואולם, מרגע הפלתו של המתלונן על הקרקע, מוסכם כי המתלונן לא התנגד בשום דרך למעצרו, ולא תקף את מי מהנאשמים. החל משלב זה, לא היה צורך ולא הייתה הצדקה להפעלת כוח נוספת כלפי המתלונן. אף-על-פי-כן, הנאשם שלפניי ביחד עם האחרים שהיו במקום (נאשמים 1, 4 והשוטר להב), הִכו בצוותא את המתלונן בבעיטות ובאגרופים בכל חלקי גופו. הנאשם 1 אף הוסיף והִכה את המתלונן בפלג גופו העליון באמצעות נשק קר (אלה משטרתית שנשא עִמו). כל זאת, בעוד המתלונן שרוע על הקרקע חסר-אונים וחשוּף למכות שהוטחו בו על-ידי מספר שוטרים ביחד.

לוּ בכך היה מסתיים האירוע, יתכן כי ניתן היה לטעון שהאלימות שהופעלה כלפי המתלונן בעודו שרוע על הקרקע מיד לאחר הפלתו אליה, היוותה בגדר שימוש בכוח שהחל כדין וגלש להפעלת כוח בלתי סביר בעידנא דריתחא (בלא להקל ראש בפסול הטמון בכך). דא עקא, לאחר שהמתלונן כבר נעצר והוכנס לרכב המשטרתי, הנאשם שלפניי ואחרים שהיו ברכב עִמו, הוסיפו להכות את המתלונן במהלך הנסיעה לתחנת המשטרה, ללא כל סיבה. מדובר במכות שניתנו בפלג הגוף העליון של המתלונן מספר פעמים. בנוסף, אחד משוטרי הרכב שזהותו אינה ידועה למאשימה, אף הכה את המתלונן באמצעות קת אקדח. את מעשי האלימות הללו לא ניתן להצדיק בשום דרך שהיא. מדובר באלימות מתמשכת וכוֹחנית שעלתה כדי שימוש לרעה בכוח מצד לובשי מדים כלפי עצור שהיה נתוּן לאחריותם ולשליטתם בתוך הרכב המשטרתי, לאחר שכבר החלו בנסיעה מהשטח לכיוון תחנת המשטרה.

מבחינת חלקו היחסי של הנאשם בביצוע מעשי האלימות - מעובדות כתב-האישום המתוקן בהן הודה הנאשם עולה כי הוא נטל חלק בהכאת המתלונן כאשר המתלונן היה שרוע על הקרקע, וזאת ביחד עם אחרים. עם זאת, חשוב להדגיש כי הנאשם עצמו לא עשה שימוש באמצעי קר כלפי המתלונן, ולפיכך אף המאשימה מסכימה כי חלקו באותו שלב פחוּת ביחס לנאשם 1. אשר להכאת המתלונן בתוך הרכב המשטרתי - מוסכם כי בשלב זה, הנאשם ישב במושב הקדמי של הרכב. עקב כך, הסנגור טען כי החלק הפעיל של מרשו במסגרת התקיפה בתוך הרכב היה קטן יותר (פרוטוקול דיון מיום 12.6.2014, עמ' 17, ש' 23 ואילך). אעיר כי טענה זו אינה מתחייבת בהכרח מעובדות כתב-האישום המתוקן בהן הודה הנאשם, שכן כתב-האישום ייחס את הכאת המתלונן בתוך הרכב לנאשמים 1-3 ולשוטר להב, ללא הבחנה ביניהם וללא ייחוס של מכה כזו או אחרת למי מהמעורבים. מכל מקום, הנאשם הודה כי הכה את המתלונן בפלג גופו העליון במהלך הנסיעה לתחנת המשטרה, וזאת בצוותא חדא עם אחרים. לא יכול להיות חולק, אפוא, כי הנאשם אחראי לעבירה ולתוצאותיה כמבצע בצוותא.

בהתייחס לטיעוניו של הסנגור לפניי, אציין כי אינני מתעלמת ממורכבות הסיטואציה שקדמה להפעלת האלימות הנדונה, בשים לב לכך שכאמור הכוח המשטרתי ספג אבנים שהושלכו לעברו בתוך שכונת סילוואן בירושלים. אף אינני מתעלמת מתחושת הלחץ והפחד, שחשו הנאשם והאחרים שהיו עִמו בשטח, ברגעים שקדמו לתפיסת המתלונן שנחשד בידוי אבנים (הדבר עולה גם מדברי הנאשם לפני שירות המבחן). זו אכן סיטואציה מורכבת להתמודדות. יחד עם זאת, דומה כי הסיבה להכאת המתלונן לאחר תפיסתו בסמטה, לא נבעה מתחושת סכנה מן המתרחש מסביב באותו רגע ממש (תחושה מסוג זה אמורה הייתה להוביל לכך שהכוח יתפנה במהירות מהמקום ביחד עם המתלונן, ולא יתעכב כדי להכותו בעודו שוכב על הקרקע). נראה כי הכאת המתלונן בצוותא-חדא כשהיה שרוע על הקרקע, ובוודאי לאחר מכן כשישב עצוּר בתוך הרכב המשטרתי, היוותה סוג של שחרור יצרים ו/או עשיית דין עצמי במתלונן, על רקע העובדה שהמתלונן נחשד ביידוי האבנים לעבר אותו כוח משטרתי זמן קצר קודם לכן. מתסקיר שירות המבחן עולה כי בעת ביצוע המעשים, הושפע הנאשם מהמצב מסביב ומהצורך בשייכות ובריצוי גורמי סמכות שהיו בקרבתו.

הנזק הקונקרטי שנגרם למתלונן עקב מעשי האלימות הנדונים, כלל חבלות גופניות כמתואר בעובדות כתב-האישום המתוקן (ראו: פסקה 2 לעיל), בעטין נזקק המתלונן לטיפול רפואי. למרבה המזל, לא נגרמו למתלונן חבלות חמורות מעבר לאלה המתוארות בכתב-האישום. מעשיו של הנאשם והאחרים שהיו עִמו פגעו, אפוא, בערכים בסיסיים של שמירה על שלמות גופו ונפשו של הפרט. בנוסף, המעשים הנדונים הובילו לפגיעה בעקרון שלטון החוק. הם הפרו את קוד ההתנהגות הנדרש משוטרים בתפקיד, בהיותם מחויבים להישמר מכל משמר מעשיית דין עצמי או מעשיית "משפט שדה" לחשודים המעוכבים או נעצרים על-ידם. המעשים אף פגעו בהגנה על תדמית המשטרה ואמון הציבור בה, כחלק מהשמירה על תפקודה התקין של המשטרה כגוף שאמון על אכיפת החוק בישראל.

12. בהמשך לדברים האמורים, אני רואה להבהיר כי אין להקל ראש בקשיים עימם מתמודדים תדיר שוטרי מג"ב במסגרת התפקידים אותם הם מבצעים בכלל, ובמסגרת פעילותם כנגד מקרים של יידוי-אבנים לעבר כוחות הביטחון בפרט. מדובר בפעילות הכרוכה בסיכונים אישיים, ומצריכה התמודדות עם אתגרים בלתי פשוטים. לא פעם, מדובר בשוטרי מג"ב צעירים בגילם, המבצעים את תפקידם במסגרת שירות החובה שלהם (בדומה לנאשם שלפניי). בפרשה אחרת כבר ציינתי כי שוטרי מג"ב ראויים למלוֹא הערכה על מילוי תפקידם המורכב והקשה, כאשר הוא מבוצע במקצועיות ולפי דין (ראו: ת"פ 43891-11-12 (שלום י-ם) מדינת ישראל נ' שמיר (11.1.2015)). עם זאת, לא ניתן להשלים עם שימוש באלימות פסולה של מספר שוטרים בצוותא כלפי חשוד שנעצר על-ידם, תהא אשר תהא חומרת החשד שיוחס לאותו חשוד מלכתחילה. כך, בנסיבות בהן החשוד חדל להוות איום כלפי הכוח המשטרתי, והוא אינו מתנגד כלל למעצרו אלא נתון לשליטת השוטרים, ולמרות זאת מוֹצא עצמו חשוף למכותיהם כשהוא חסר-אונים ללא יכולת אמיתית להתגונן. כך בוודאי, כאשר עסקינן בחשוד שהיה קטין כבן 16 בעת הרלוונטית. מעשים מסוג זה מנוגדים לאופן בו יש להפעיל סמכויות אכיפה ומעצר, הם פוגעים באמון הציבור במשטרה ובתפקוּדה המקצועי, והם עומדים בניגוד לערכי טוהר המדים והנשק. אין לי אלא להפנות לדבריו של כב' השופט מלץ בע"פ 64/86 אשש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1986):

"שוטרי ישראל, מלאכתם קשה ואחראית, מלווה לא אחת סיכונים והתנכלויות, והינם ראויים לכל אהדה שיכולים בתי המשפט לתת להם. אך במה דברים? כל עוד הם זוכרים וערים לכך שהסמכות והמרות שהוענקו להם, רק לצרכי ביצוע התפקיד ניתנו ואסור שיעשה בהם שימוש לרעה. עליהם לשנן זאת לעצמם השכם והערב, דווקא משום שמלאכתם מחייבת לעתים קרובות נוֹקשוּת ואפילו שימוש בכוח. המעבר מ"כוח סביר" לאלימות מיותרת הוא מהיר ומפתה וחלילה להם לעבור את הגבול. עליהם לדעת ולהבין כי אם יעברו את הגבול ואם ישתמשו לרעה בסמכויות שנתנו להם, ובעיקר אם ינהגו באלימות מיותרת, לא יעניקו להם בתי המשפט אהדה, וימצו עמם את הדין; ומן העבר השני, אזרח הבא במגע עם אנשי משטרה, אפילו הוא חשוד או עבריין, זכאי לצפות ולהניח שאם יתנהג כהלכה לא יגעו בו לרעה".

(שם, בפסקה 4).

13. סיכומם של דברים עד כה; העובדה שעסקינן בעבירה מסוג פשע שהעונש המרבי הקבוע לצדה הוא שש שנים; החומרה הטמונה בתקיפה בצוותא של חשוד קטין על-ידי מספר שוטרים, בשלב בו החשוד חדל להוות איום על הכוח המשטרתי ולא התנגד למעצרו, וזאת פעם אחר פעם (תחילה כאשר המתלונן היה שרוע על הקרקע ולאחר מכן כאשר ישב ברכב המשטרתי לאחר מעצרו); טיב החבלות שנגרמו למתלונן; וכן עוצמת הפגיעה בערכים המוגנים על-ידי שוטרי מג"ב לובשי מדים והצורך להרתיע מפני כך - כל אלה במשקלם המצטבר תומכים בתיוג המעשים בתווית פלילית.

למען שלמות התמונה, אעיר כי לא מצאתי בפסיקתם של בתי-המשפט מקרה דומה בנסיבותיו למקרה שלפניי, בו בתי-המשפט (לרבות ערכאות הערעור) נמנעו מהרשעה (ראו והשוו: ת"פ (שלום ב"ש) 705-09 מדינת ישראל נ' שטרית (29.1.2014), פסקאות 11-19 ומכלול האסמכתאות המובאות שם בסוגיית ההרשעה; עוד ראו והשוו: הערותיו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בע"פ (מחוזי י-ם) 17728-07-14 מזביץ נ' מדינת ישראל (6.11.2014)). אף הסנגור לא הפנה לאסמכתא כזו בטיעוניו.

14. בכל הנוגע לתנאי שעניינו פגיעה חמורה בשיקומו או בעתידו של הנאשם - הנאשם עובד כיום כמאבטח מטעם חברת אבטחה פרטית, בגוף ציבורי במזרח ירושלים. בתסקיר שירות המבחן אין אמירה לפיה הרשעה בדין תפגע בהכרח בהמשך עבודתו של הנאשם כמאבטח. כל שנכתב בתסקיר בהקשר זה הוא כי הרשעה בדין עלולה לפגוע בדימוי העצמי, המקצועי והחברתי של הנאשם. ואולם בכך אין די, שכן הרשעה מעצם טיבה וטבעה הינה בעלת השפעה אפשרית על דימויו העצמי ועל עתידו של כל מורשע. היא בוודאי לא תיטיב עם הנאשם. עם זאת, כאשר מדובר בנאשם בגיר, אף אם הוא חסר עבר פלילי, הכלל נותר הרשעה.

יוער כי גם הסנגור בטיעוניו לפניי הסתפק בטענה כללית לפיה הרשעה בדין תפגע בעתידו של הנאשם, ולא טען כי הרשעה תוביל לפגיעה בהמשך העסקתו של הנאשם במקום עבודתו הנוכחי. ממילא, לא הובאה מצד ההגנה כל ראיה לעניין השלכות אפשריות של ההרשעה על יכולתו של הנאשם להוסיף ולעסוק כמאבטח גם בעתיד. על-פני הדברים, די בחוסר ראייתי זה כדי להוביל למסקנה כי התנאי שעניינו פגיעה חמורה בשיקומו או בעתידו של הנאשם, לא הוּכח (לכך שאין די בהעלאת טענות כלליות וכי נטל הראיה הוא על הטוען לאי-הרשעה, ראו למשל: רע"פ 9118/12 פריגין נ' מדינת ישראל (1.1.2013); רע"פ 7224/14 פרנסקי נ' מדינת ישראל (10.11.2014); עוד ראו פסיקתם של בתי-משפט מחוזיים לעניין הרשעת נאשמים שעסקו באבטחה או היו בעלי רישיון לנשיאת נשק: עפ"ג (מחוזי י-ם) 51003-10-14 מדינת ישראל נ' אדלרסברג, פסקה 6 (24.12.2014); עפ"א (מחוזי נצ') 1323-03-09 בן גיגי נ' מדינת ישראל (2.3.2010)).

מעבר לנדרש, אעיר כי בהתאם לסעיף 19 לחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, התשל"ב-1972 וכן בהתאם לסעיף 12 לחוק כלי היריה, התש"ט-1949, נתן המחוקק בידי הגורמים שהוסמכו לכך בחוק, שיקול-דעת לעניין מתן רישיונות לנשיאת נשק ושירותי שמירה. חזקה על אותם גורמים כי אם יידרשו לכך, ישקלו בכובד ראש את מכלול הנסיבות בעניינו של הנאשם (לרבות חלקו היחסי בביצוע העבירה, נתוניו האישיים החיוביים וחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה). ניתן לקוות כי לא יימנע מהנאשם להמשיך בעיסוקו כמאבטח.

15. אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים האמורים, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 380 ו- 382(א) לחוק העונשין.

מתחם העונש ההולם אל מול הסדר-הטווח העונשי שנערך בין הצדדים

16. בעפ"ג (י-ם) 30554-11-13 זקן נ' מדינת ישראל (5.2.2014), מותב תלתא של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים סגל, גרינברגר ודראל) הביע דעתו כי במצב בו נערך בין הצדדים הסדר טיעון המבוסס על טווח ענישה מוסכם, על בית-המשפט הגוזר את הדין לקבוע תחילה את מתחם העונש ההולם בהתאם לאמות-המידה שנקבעו בתיקון 113 לחוק העונשין. לאחר מכן, על בית-המשפט לוודא כי הסדר הטווח העונשי המוסכם אינו חורג באופן בלתי סביר ממתחם הענישה ההולמת, וזאת לפי אמות-המידה שנקבעו בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577 (2002). בשלב האחרון, על בית-המשפט לגזור את הדין בהתאם למכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין (וזאת מבלי להגביל עצמו בהכרח לשיקולים המנויים בהוראות תיקון 113 לחוק העונשין). על-אף שניתן למצוא בפסיקתן של הערכאות הדיוניות דעות אחרות בשאלת היחס בין תיקון 113 לחוק העונשין לבין הסדרי טיעון בהם נקבע טווח ענישה מוסכם, ראיתי לבחון את הסדר-הטווח במקרה דנן בהתאם למתווה האמור, אשר ניתן למצוא לו עיגון ותמיכה בפסיקתו של בית-המשפט העליון (ראו למשל: ע"פ 512/13 פלוני נ' מדינת ישראל (4.12.2013)).

17. בהתאם לסעיף 40ג(א) לחוק העונשין, יש לקבוע את מתחם העונש ההולם בהתאם לעקרון ההלימה המהווה עקרון מנחה בענישה, תוך התחשבות בערך החברתי שנפגע, במידת הפגיעה בו, בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ובמדיניות הענישה הנהוגה.

18. על הערכים המוגנים שנפגעו כתוצאה ממעשיו של הנאשם ועל נסיבות ביצוע העבירה במקרה הנדון עמדתי בפסקאות 11-12 לעיל ואני מפנה לדבריי שם. אומר בקצרה כי הרקע שקדם לביצוע המעשים נשוא כתב-האישום המתוקן, הִנו חלק מנסיבות ביצוע העבירה ויש להתחשב בו במסגרת קביעת המתחם. עם זאת, למרבה הצער, הפעלת הכוח לא התמצתה בהפלה מוצדקת של המתלונן אל הקרקע כדי למנוע את המשך מנוסתו מהכוח המשטרתי, לאחר שנחשד ביידוי אבנים לעברו. תחת זאת, הנאשם שלפניי תקף את המתלונן, קטין כבן 16, בצוותא-חדא עם שוטרים נוספים, באמצעות מכות, בעיטות ואגרופים. זאת, הן כאשר המתלונן היה שרוע על הקרקע ולא התנגד למעצרו בשום דרך; והן לאחר שהמתלונן נעצר והוכנס לרכב המשטרתי, בלא שניסה לתקוף או לאיים בדרך כלשהיא על השוטרים. כאמור, מדובר באלימות מצד לובשי מדים שאין להקל ראש בחומרתה, אשר הובילה לפגיעה ממשית בשלמות גופו של המתלונן, ואשר היה בה כדי לפגוע בעקרון שלטון החוק, בתדמית המשטרה ובאמון הציבור במקצועיותה.

19. אשר למדיניות הענישה הנוהגת - עיון בפסיקתם של בתי-המשפט מעלה כי מדיניות הענישה הנהוגה לאורך השנים, מבוססת על תפיסה לפיה הפעלת אלימות פסולה מטעם לובשי מדים, בוודאי כאשר נגרמו לנפגע העבירה חבלות ממשיות, מצדיקה הטלת עונשי מאסר בפועל, ולוּ לריצוי בדרך של עבודות שירות. (ראו והשוו לפסיקתו של בית-המשפט העליון מהעת האחרונה: ע"פ 6873/14 מלכוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.12.2014), בצירוף עם: ת"פ (מחוזי ב"ש) 52704-10-13 מדינת ישראל נ' זיגלווקס (2.9.2014); עוד ראו והשוו לפסיקתם של בתי-משפט מחוזיים: עפ"ג (מחוזי ב"ש) 13897-07-11 מדינת ישראל נ' כהן (25.4.2012); ע"פ (מחוזי י-ם) 27335-03-10 מזרחי נ' מדינת ישראל (13.6.2010); ע"פ (מחוזי נצ') 1082/06 שוראקי נ' מדינת ישראל (20.6.2006); כן ראו והשוו לפסיקתם של בתי-משפט שלום: ת"פ 43891-11-12 (שלום י-ם) שמיר הנ"ל; ת"פ (שלום י-ם) 34174-02-11 מדינת ישראל נ' מליאנקר, פיסקאות 17-18 (15.5.2014); ת"פ (שלום י-ם) 52929-07-10 מדינת ישראל נ' האיל (14.3.2013); ת"פ (שלום ב"ש) 5604/03 מדינת ישראל נ' שריף (6.7.2006); ת"פ (שלום י-ם) 3771/00 מדינת ישראל נ' אבן (24.6.2002); ת"פ (שלום נצ') 1434/94 מדינת ישראל נ' נתן (11.3.1999)).

למען שלמות התמונה, אציין כי ניתן לאתר בפסיקתם של בתי-המשפט מקרים ספורים, במסגרתם נגזרו עונשי של"צ בגין עבירות אלימות שבוצעו על-ידי לובשי מדים. עם זאת, באותם מקרים בודדים בהם הושת עונש של"צ, מדובר היה בעבירה של תקיפה סתם (שהעונש המרבי הקבוע בצִדה הִנו שנתיים מאסר). לעומת זאת, במקרה שלפנינו מדובר בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות (שהעונש המרבי הקבוע בצִדה הוא שש שנות מאסר). לפיכך, התקשיתי ללמוד מרמת הענישה באותם מקרים לעניין שלפניי (השוו: ת"פ (שלום ב"ש) 705-09 שטרית הנ"ל; עוד השוו: ת"פ (שלום י-ם) מדינת ישראל נ' מזביץ (6.11.2014). וראו את הערותיו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בערעור שהוגש מטעם ההגנה באותה פרשה: ע"פ (מחוזי י-ם) 17728-07-14 מזביץ הנ"ל).

20. בשים לב לעקרון ההלימה כעקרון מנחה בענישה; בהתחשב בעוצמת הפגיעה בערכים המוגנים; בשים לב לנסיבות ביצוע העבירה; ובהתחשב בענישה הנוהגת; אני סבורה כי מתחם העונש ההולם בנסיבות המקרה דנן נע ממאסר קצר בפועל (הניתן לריצוי בדרך של עבודות שירות) ועד 12 חודשי מאסר בפועל.

21. כאמור, במקרה שלפניי נערך בין הצדדים הסדר טיעון שכלל טווח ענישה מוסכם, לפיו המאשימה תעתור לעונש של מספר חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות, בעוד הסנגור יהיה חופשי בטיעוניו. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים; ולאחר שבחנתי את טווח הענישה עליו הוסכם במסגרת הסדר הטיעון, אל מול מתחם העונש ההולם על-פי עקרונותיו של תיקון 113 לחוק העונשין; באתי למסקנה כי הרף העליון של הטווח המוסכם (מספר חודשי עבודות שירות) מצוי בגדרי מתחם העונש ההולם. הסכמת הצדדים בעניין זה נראית בעיניי סבירה וראיתי לכבדה. אשר לעתירת הסנגור להטלת צו של"צ כהמלצת שירות המבחן - המדובר בחריגה מהותית לקולא מהרף התחתון של מתחם הענישה ההולמת. מטעמים עליהם אעמוד להלן, לא מצאתי הצדקה לחריגה כאמור.

העונש המתאים

22. לצורך גזירת העונש בגדרי טווח הענישה המוסכם, יש להתחשב בין היתר בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות כאמוּר בסעיף 40יא לחוק העונשין:

לקוּלא, שקלתי את הודאת הנאשם בעובדות כתב-האישום המתוקן, את לקיחת האחריות לפניי, וכן את גילו הצעיר של הנאשם בעת ביצוע העבירה (הנאשם היה כבן 22 בשירות צבאי סדיר). זאת ועוד; נתתי דעתי לעובדה כי מאז האירוע נשוא כתב-האישום המתוקן חלפו קרוב לחמש שנים (יוער כי כתב-האישום המקורי הוגש כשלוש שנים לאחר המקרה. במענה לטענות מקדמיות בתיק, טענה המאשימה כי השיהוי בהגשת כתב-האישום המקורי נבע מהליכי שימוע שארכו זמן, וכן מפעולות חקירה נוספות שנערכו בעקבותיהם). מדברי הסנגור למדתי כי הנאשם צפוי להינשא בקרוב להקים משפחה. הנאשם נעדר עבר פלילי, ותסקיר שירות המבחן בעניינוֹ הוא חיובי. כל אלה מצביעים על כך שהאירוע הנדון היה חריג בנוף חייו של הנאשם, וכי הוא מנהל אורח חיים נורמטיבי ותקין.

לחוּמרא, יש ליתן משקל לאופייה ולמהותה של העבירה בגינה הורשע הנאשם שלפניי. בשים לב לנסיבות ביצוע העבירה, היא אינה קלה לחשיפה. היא נושאת עמה פגיעה לא רק במתלונן, אלא גם בערכים חברתיים חשובים עליהם עמדתי בדבריי לעיל. בנסיבות העניין, אני סבורה כי יש לתת את הבכורה לשיקולים שעניינם הלימה, הרתעת הרבים ושוויון בענישה על-פני שיקולים אינדיבידואליים. למרבה הצער, בבתי המשפט נדונו מקרים אחרים שעניינם שוטרי מג"ב שביצעו עבירות אלימות במהלך שירותם במשטרה. בכל המקרים, מדובר בבחורים צעירים, ללא עבר פלילי, שלגבי רובם המכריע ניתן להניח כי מדובר באירוע חריג שלא יחזור שוב על עצמו. אף-על-פי-כן, לא נכון יהיה להתעלם מחומרת המעשים של שוטרים האמונים על אכיפת החוק, שעשו שימוש באלימות פסולה, וגרמו למתלונן - קטין כבן 16 - חבלות גופניות ממשיות (ראו והשוו: דברי כב' השופטת אפעל-גבאי בת"פ (שלום י-ם) 3771/00 אבן הנ"ל, פיסקה 5). אני בדעה, אפוא, כי אין מקום לחריגה לקולא ממתחם הענישה ההולמת מבחינת סוג העונש (מאסר בפועל). עם זאת, ניתן וראוי להתחשב במכלול הנסיבות לקולא בעת קביעת אופן ריצוי העונש ומשכו, כך שהעונש ייגזר ברף התחתון של המתחם שנקבע.

בכל הנוגע לעקרון אחידות הענישה - אציין כי על נאשם 1 גזרתי 45 ימי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות. נוכח העובדה שהנאשם שלפניי לא עשה שימוש בנשק קר וחלקו בהפעלת האלימות כלפי המתלונן היה פחוּת ביחס לנאשם 1, ראיתי להסתפק בעניינו של נאשם זה בתקופה קצרה יותר של עבודות שירות מזו שהוטלה על נאשם 1.

23. בסיום הדברים יוער כי המאשימה עתרה באופן לאקוני לפיצוי המתלונן. במהלך דיונים קודמים שהתנהלו בהליך זה הובהר כי מלכתחילה, הייתה כוונה להעמיד את המתלונן לדין פלילי בגין חלקו הנטען בהתפרעות ובידוי האבנים כנגד הכוח המשטרתי. למיטב הבנתי, בסופה של דרך, התיק הפלילי כנגד המתלונן לא נוהל, וזאת בשל האלימות הפסולה שהופעלה כנגדו. בטיעוניה לעונש, לא הציגה המאשימה הצהרת נפגע עבירה או מידע כלשהוא אודות טיב הטיפול הרפואי שהמתלונן נזקק לו כתוצאה מהאירוע נשוא כתב-האישום. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, לא ראיתי לפסוק פיצוי כספי לטובת המתלונן. אין בכך, כמובן, כדי למנוע מהמתלונן לנקוט בהליך מתאים מטעמו, אם וככל שימצא זאת לנכון.

סוף דבר

24. נוכח מכלול הטעמים האמורים, אני גוזרת על הנאשם כדלקמן:

א. 30 ימי מאסר בפועל, אותם יוכל הנאשם לרצות בעבודות שירות כפי שקבע הממונה על עבודות השירות בחוות-דעתו.

על הנאשם להתייצב לריצוי עונשו ביום 3.3.2015 עד השעה 10:00 במפקדת מחוז דרום, יחידת עבודות שירות, ליד כלא באר-שבע.

מובהר כי על הנאשם לעדכן את משרד הממונה בכל שינוי, אם יחול, בכתובת מגוריו. כמו כן, הנאשם מוזהר כי עליו לעמוד בתנאי הפיקוח ובביקורות הפתע, וכי כל הפרה בתנאי עבודות השירות עלולה להביא להפסקה מנהלית ולריצוי העונש במאסר בין כותלי בית הכלא.

ב. מאסר על תנאי לתקופה של 4 חודשים למשך שנתיים מהיום, לא לעבור עבירה שבה הורשע.

המזכירות תמציא העתק פרוטוקול זה לשירות המבחן למבוגרים וליחידת הממונה על עבודות השירות.

זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מהיום.

ניתן היום, כ"ו שבט תשע"ה, 15 פברואר 2015, במעמד הצדדים.