1. בפניי בקשת הנתבעת להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית של המל"ל שבדקה את התובעת וקבעה לה נכות צמיתה בשיעור של 20%, כתוצאה מהתאונה נשוא תיק זה.
2. עסקינן בתאונת דרכים מיום 28/12/10 שאירעה לתובעת עת פרצה שריפה בקרון הרכבת בו נסעה בדרכה לעבודה (להלן: "האירוע הראשון"). התובעת הובהלה לחדר מיון בבית חולים איכילוב, נבדקה ובתום הטיפול הרפואי שוחררה לביתה.
3. יום למחרת האירוע הראשון, פנתה התובעת לקבלת טיפול רפואי בקופת חולים ומשיצאה את ביתה, נפלה ונחבלה ברגל שמאל (להלן: "האירוע השני").
4. בכתב התביעה נטען, כי באירוע הראשון נפגעה התובעת תוך שהיא שואפת עשן כבד שאפף את קרון הרכבת, וכי הובהלה באמבולנס לחדר מיון בביה"ח איכילוב, כשהיא סובלת מנזקי שאיפת עשן, סחרחורות, כאבי ראש וחבלה בברך ימין. באשר לאירוע השני, נטען, כי יום למחרת האירוע הראשון ולאחר שכל הלילה סבלה התובעת כאבים, היא החליטה לפנות לקבלת טיפול רפואי בקופ"ח שבאזור מגוריה ובעת שיצאה את ביתה חשה לפתע בסחרחורות קשות וחולשה ברגלה הימנית וכתוצאה מכך איבדה את שיווי משקלה, נפלה ונחבלה באורח קשה ברגלה השמאלית.
5. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי, שקבע לתובעת נכויות זמניות ובהמשך, בהחלטת הועדה הרפואית הנ"ל, קבע כי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 20%, החל מיום 1/1/12.
6. בבקשה דנן, טוענת הנתבעת, כי בהחלטת הועדה נפלו פגמים מהותיים שמחייבים מתן היתר להבאת ראיות לסתור.

בין היתר, היא טוענת, כי בדו"ח הועדה אין כל התייחסות לחומר הרפואי של התובעת מיום האירוע הראשון ולעובדה כי אין בו תלונה על סחרחורות והשפעת אותו מצב על האירוע השני; שאין כל התייחסות לשאלת הקשר הסיבתי בין שני האירועים ובכלל זה לעברה הרפואי של התובעת ולכך שסובלת ממחלת הקרוהן; שהתובעת הכשילה ביודעין את המוסד לביטוח לאומי, שכן התלוננה שפגיעתה ברגל שמאל קשורה לאירוע הרכבת מבלי שהזכירה את אירוע הנפילה.

1. לפי הנתבעת, מדובר בשני אירועים נפרדים שאינם קשורים האחד לשני וכאשר קביעת הועדה ניתנה באופן סתמי ולקוני, מבלי דיון בשאלת הקשר הסיבתי כאמור. בנסיבות אלה, שורת הצדק מחייבת הבהרת ה"ערפל" באמצעות מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט.
2. התובעת מתנגדת לבקשה וטוענת, כי לא נפל כל פגם בהחלטת הועדה. לגרסתה, המוסד לביטוח לאומי היה מודע היטב להשתלשלות האירועים ולעניין הקשר הסיבתי בין שניהם, ואף ערך התייעצות עם מומחה מטעמו; המומחה, שקיבל לידיו את תיקה הרפואי של התובעת (הכולל את עברה הרפואי) ואת מסמכי האשפוז, קבע קיומו של קשר סיבתי בין שני האירועים.

בהקשר זה, הפנתה התובעת למסמך של המוסד לביטוח לאומי מיום 14/3/11 בו פונה המוסד להתייעצות רפואית בשאלה "האם הפגיעה הראשונה בשל אופייה תרמה בדרך כלשהי לתאונה המאוחרת"? תוך צירוף הכרטיס הרפואי של התובעת וכן אישור ביקור ליום 29/12/10, ולתשובת המומחה לפיה "מדובר בתובעת שהייתה במקום השריפה הרכבת, משאיפת עשן, קבלה טיפול בבית חולים איכילוב, יום אחרי נפלה עקב סחרחורת קשור לתאונה מיום לפני ונחבלה ברגל ימין, קיבלה טיפול בבית חולים אובחן שבר בברך שמאל עבר ניתוח. לדעתי יש קשר בין התאונות ומציע לאשר את המקרה".

בנוסף הפנתה התובעת למכתב המוסד לביטוח לאומי מיום 17/3/11 כפי שנשלח אליה, בו נכתב "הננו מאשרים כי הכרנו בפגיעה מתאריך 28/12/2010 כתאונת עבודה. הפגימות שהוכרו כתוצאה מהתאונה: שבר ברך שמאל, שאיפת עשן ופגיעה ברגל ימין..." (ההדגשות אינן במקור).

1. התובעת טוענת, כי בזאת תם בירור שאלת הקשר הסיבתי ועל הועדות הרפואיות אשר התכנסו לדון בעניינה, נותר לדון בגובה הנכות בלבד, וכפי שאכן פעלו בפועל.

בנסיבות אלה, כך לדידה, אין יסוד לטענת הנתבעת לפיה המוסד לביטוח לאומי לא ידע אודות שני האירועים ו/או שלא התייחס לשאלת הקשר הסיבתי ביניהם ו/או שלא היה מודע לעברה הרפואי של התובעת. עוד נטען, כי גם אם הועדה לא דנה במפורש בעברה הרפואי של התובעת, לא די בכך כדי להתיר הבאת ראיות לסתור, אלא על הנתבעת היה להראות שעבר זה הינו רלוונטי ושיש בו כדי לשנות את קביעות הועדה וזאת לא עלה בידיה לעשות.

1. התובעת דוחה מכל וכל את הטענה כאילו הכשילה ו/או הטעתה את רופאיה ו/או את המוסד לביטוח לאומי. היא מבהירה, כי עדכנה במלוא הפרטים והפנתה למסמכים שונים, בין היתר טופס תביעה לדמי פגיעה בו פירטה את השתלשלות האירועים ורשמה במפורש כי הפגיעה ברגלה השמאלית אירעה למחרת האירוע של הרכבת וכן לפירוט במהלך אשפוזה ביום 29/12/10.

זאת ועוד, התובעת טוענת, כי סבלה שבר קשה וכאבים עזים בברכה השמאלית, שמלוא תשומת לבה היה נתון למכאוביה, כך שאין הנתבעת יכולה להלין על כך שבעודה סובלת מכאבים כאמור, לא דאגה התובעת שתלונותיה לגבי סחרחורות ירשמו במפורש בטופס סיכום האשפוז.

דיון והכרעה

1. לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים ועיינתי במסמכים הרפואיים ובמסמכי המוסד לביטוח לאומי, נחה דעתי היא כי דין הבקשה להידחות.
2. הלכה פסוקה היא (ראו, ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' טיארה עבדול אחמד, מ"ה (4), 77; בר"ע 634/85 אבו עליון עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, לט (4), 505), כי התרת ראיות לסתור מיועדת למקרים יוצאי דופן וחריגים בלבד. בקווים כלליים הצביעה הפסיקה על שני טעמים מיוחדים: הראשון, טעמים משפטיים (כגון פגם מהותי, כמו תרמית, או בטלות מעיקרא כגון בשל פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי); והשני, טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים (כגון, אם חל שינוי מהותי במצבו של הנפגע).
3. בענייננו שוכנעתי, כי הוועדה הייתה מודעת לקיומם של שני האירועים, שעה ששאלת הקשר הסיבתי ביניהם כבר נידונה עוד קודם לכן ונקבעה לחיוב ע"י גורמי המוסד לביטוח לאומי.

ממסמך הביטוח הלאומי מיום 14/3/11, אליו מפנה התובעת בתגובתה, ובו תשובת היועץ/מומחה מטעם המל"ל, עולה מפורשות מודעות המל"ל לקיום שני האירועים ותוך שהמומחה קובע כי לדעתו קיים קשר סיבתי ביניהם. זאת, כאשר התיעוד הרפואי בעניינה של התובעת הונח בפניו ("מצ"ב כרטיס רפואי וכן אישור הביקור ל 29.12").

עולה, אפוא, ששאלת הקשר הסיבתי בין שני האירועים נדונה ע"י מומחה מטעם המל"ל, ונקבע על ידו שיש קשר סיבתי. גם מכתב המוסד לביטוח לאומי מיום 17/3/11, שבא בהמשך לקביעה זו, מדבר בעד עצמו.

1. לא זו אף זו, מדו"ח הוועדה הרפואית מיום 31/7/11 (בעניין הנכויות הזמניות), עולה כי בין יתר המסמכים שעמדו בפני הוועדה היו דו"ח חדר מיון מיום 28/12/10; סיכום אשפוז רמב"ם מיום 30/12/10; צילום כרטיס רפואי כללי.

בטופס סיכום אשפוז רמב"ם, כתוב, בין השאר, "לדברי החולה יום טרם קבלתה נפלה ברכבת ונחבלה בברך ימין, ביום קבלתה נפלה שוב ונחבל בברך שמאל ופרק ירך שמאל". כך, שגם כאן עולה עניין שני האירועים באופן ברור.

כאמור, בפני הוועדה עמד גם צילום כרטיס רפואי כללי בעניינה של התובעת, כך שחזקה שהוועדה גם עיינה בעברה הרפואי (יצוין שגם במסמכי האשפוז מרמב"ם רשומות מחלות הרקע של התובעת, לרבות "מחלת קרוהן").

1. בנסיבות אלה, אין לומר כי נשמטו מעיני הועדה הרפואית (זו שעל קביעתה מלינה הנתבעת) נתונים רלוונטיים ו/או שנפלו בהחלטתה פגמים מהותיים כאלה שמחייבים מתן היתר להבאת ראיות לסתור.
2. הוא הדין באשר לטענת הנתבעת בדבר גרסאות שונות כביכול מצד התובעת או להטעיה מכוונת מצידה. שהרי, גרסת התובעת הובאה בפני הוועדה (ולו מתוך טופס ההודעה על דמי הפגיעה ומסמכי האשפוז מרמב"ם) כשזו האחרונה מודעת להשתלשלות האירועים, והיא החליטה בסופו של יום להעניק לתובעת נכות צמיתה.
3. בפסיקת בתי המשפט בסוגיה זו, נאמר לא פעם, כי בית המשפט בהליך לפי סעיף 6ב לפלת"ד, אינו משמש כערכאת ערעור על החלטת הוועדה הרפואית של המל"ל. גם אם דעתו אינה נוחה מהנמקת הוועדה וגם אם עסקינן בהנמקה שאינה מפורטת דיה, עדיין בית המשפט לא יתיר הבאת ראיות לסתור, שכן "אילו סברנו כי כל אימת שמידת ההנמקה של החלטת הוועדה או שיקוליה אינם נקיים מספקות מהווה הדבר נימוק להתיר הבאת ראיות לסתור, היה זה תחילתו של תהליך שסיומו ריקון הסעיף מתוכנו" [בר"ע (ת"א 1995/05, ראובן יהודה נ' הדר בע"מ חברה לביטוח. מאגרים משפטיים].
4. אשר על כן, ומשלא שוכנעתי כי בנסיבות המקרה דנן מתקיים טעם מיוחד המצדיק הבאת ראיות לסתור, דין הבקשה להידחות.

הוצאות בקשה זו בסך 1,500 ₪ ישולמו על ידי התובעת בסוף ההליך ויילקחו בחשבון בעת מתן פסק הדין הסופי.

המזכירות תשלח את ההחלטה לבאי כח הצדדים.

ניתנה היום, י"ד כסלו תשע"ד, 17 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.