ע"י ב"כ עוה"ד אגברייה, אלמאדי ואח'

1. בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, לטענתה, בשל תאונת דרכים מיום 28/12/10, בה נפגעה עת נסעה ברכבת, אשר הייתה מבוטחת על ידי הנתבעת (להלן: "התאונה").

התובעת הינה ילידת 1957 ובת 58 כיום, פקידת בנק במקצועה.

2. התאונה אירעה עת פרצה שריפה בקרון הרכבת בו נסעה התובעת בדרכה לעבודה. בכתב התביעה נטען, כי התובעת נפגעה תוך שהיא שואפת עשן כבד שאפף את קרון הרכבת, וכי הובהלה באמבולנס לחדר המיון בבית החולים איכילוב, כשהיא סובלת מנזקי שאיפת עשן, סחרחורות, כאבי ראש וחבלה בברך ימין. התובעת נבדקה ובתום הטיפול הרפואי שוחררה לביתה.

בנוסף טענה התובעת, כי יום לאחר התאונה, ולאחר שבמשך כל הלילה סבלה כאבים וסחרחורות, היא החליטה לפנות לקבלת טיפול רפואי בקופת חולים שבאזור מגוריה, ובעת שיצאה את ביתה חשה לפתע בסחרחורות קשות וחולשה ברגלה הימנית וכתוצאה מכך איבדה את שיווי משקלה, נפלה ונחבלה באורח קשה ברגלה השמאלית (שבר במשטח הטיביאלי בברך).

3. אין מחלוקת בדנן באשר לעצם אירוע התאונה וכן בשאלת החבות על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק).

4. התאונה הינה תאונת עבודה והוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (המל"ל), אשר ועדה רפואית מטעמו קבעה ביום 06/03/12, כי לתובעת נותרה נכות אורתופדית צמיתה בשיעור 20%, על פי תקנה 35(1)(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (בגין שבר בברך שמאל עם שינויים ניווניים) וזאת החל מיום 01/01/12. יצוין, כי תקנה 15 לא הופעלה.

בנוסף, קבעו הועדות הרפואיות של המל"ל, 100% נכות זמנית מיום התאונה ועד 30/09/11 (כולל תקופת אי הכושר המלא), ו - 40% נכות זמנית מיום 01/10/11 ועד ליום 31/12/11.

5. בקשת הנתבעת להבאת ראיות לסתור את קביעות הועדה הרפואית של המל"ל, נדחתה על ידי.

6. ב"כ הצדדים חלוקים ביניהם באשר להשפעת הנכות הרפואית על תפקודה של התובעת וכן באשר לפריטי הנזק הרלוונטיים וגובהם.

דיון והכרעה

7. לאחר ששמעתי את העדים שהופיעו בפניי, התרשמתי מהופעתם ושקלתי את דבריהם ולאחר ששמעתי את סיכומי ב"כ הצדדים ועיינתי במסמכים שהונחו בפניי, מצאתי לקבוע את העובדות והמסקנות שלהלן ולהעריך בהתאם את הפיצוי המגיע לתובעת, כפי שיפורט בהמשך.

הנכות הרפואית

8. אין מחלוקת בין הצדדים, כי נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת בעקבות התאונה הינה בשיעור של 20%, כפי שנקבע על ידי המל"ל.

עם זאת, טוענת הנתבעת, כי לתובעת רקע רפואי קודם, הכולל את מחלת הקרוהן על השלכותיה, וכן דליות ברגליים.

על פי סעיף 6א לחוק ותקנה 2(א) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז - 1986 (להלן - התקנות), הוכחת כל עניין שברפואה אמורה להיעשות על ידי מומחה מטעם בית המשפט, והדבר נכון גם למצב רפואי קודם של הנפגע, וזאת גם כשעסקינן בטענה שמועלית על ידי הנתבע (ראה לעניין זה תקנה 3 לתקנות וכן רע"א 1426/03 נאסר בלאל ו-2 אח' נ' שולי אברג'יל (27.2.03) פורסם במאגרים המשפטיים).

משאין בפניי קביעה בעניין מטעם מומחה כאמור והנתבעת אף לא עתרה למינוי מומחה בתחום הרלוונטי, דין טענותיה של הנתבעת בעניין זה להידחות.

הנכות התפקודית

9. הצדדים חלוקים גם בנוגע לנכותה התפקודית של התובעת כתוצאה מהתאונה והם העלו בסיכומיהם טענות שונות בעניין זה.

בעת קביעת הנכות התפקודית בדנן, יש לתת את הדעת למהותה ואופייה של הפגיעה, נכות אורטופדית משמעותית בברך שמאל, וכן לגילה, השכלתה ומקצועה של התובעת.

כמו כן, יש להתחשב בטיפולים הרפואיים אותם עברה התובעת, אשר הביאו להטבה חלקית בלבד במצבה. בנוסף, הוכח על ידי התובעת כי נגרמו לה הפסדי השתכרות וירידה בהיקף שעות העבודה לאחר התאונה וכתוצאה ממנה (כפי שנראה בהמשך).

עוד יש לתת את הדעת לעובדה שהמל"ל בחר שלא להפעיל את תקנה 15 בעניינה של התובעת.

10. בשקלול כל המרכיבים האמורים, מצאתי לקבוע כי נכותה התפקודית של התובעת זהה לשיעור הנכות הרפואית כפי שנקבעה על ידי המל"ל.

משכך, אני קובע כי לתובעת נותרו 20% נכות תפקודית.

מכאן, יש לגשת להערכת נזקיה של התובעת, תוך בחינת הראיות שנפרשו בפניי וטענות הצדדים.

כאב וסבל

11. בשים לב ל- 20% נכות רפואית, 5 ימי אשפוז ובניכוי גיל, עומד הפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל על סך 30,000 ₪ (מעוגל), נכון להיום.

הפסדי שכר לעבר

12. טרם התאונה עבדה התובעת במשרה מלאה כפקידה בבנק מזרחי טפחות (להלן: "הבנק").

נוכח המחלוקת בין הצדדים לעניין שיעור השתכרותה של התובעת עובר לתאונה, ייקבע שכרה החודשי ברוטו, על פי נתוני השכר הרבע שנתי כפי שנקבעו על ידי המל"ל (קביעה זו אף עולה בקנה אחד עם נתוני ההשתכרות שצורפו על ידי התובעת).

בהתאם לכך: השכר הרבע שנתי - 30,436 ₪. השכר החודשי ברוטו - 10,145 ₪. בשערוך להיום (הצמדה) - 10,723 ₪. שכר חודשי נטו - 10,020 ₪ (להלן: "השכר הקובע").

הפיצוי בראש נזק זה מחולק לשלוש תקופות;

מיום התאונה ועד ליום 29/03/11 (3 חודשים)

אין חולק, כי על פי אישורי המל"ל והאישורים הרפואיים, התובעת שהתה בתקופה זו באי כושר מלא.

במשך תקופה זו קיבלה התובעת דמי פגיעה, אשר ינוכו מסך הפיצוי (ראה בהמשך).

סך ההפסד לתקופה זו בשערוך להיום (ריבית מאמצע התקופה) עומד על 32,000 ₪.

מיום 30/03/11 ועד 31/12/2012 (21 חודשים)

על פי אישורי המל"ל והאישורים הרפואיים שצורפו, התובעת שהתה בתקופת אי כושר נוספת של 9 חודשים, עד לסוף שנת 2011 (בסך הכל 12 חודשי אי כושר מלא מיום קרות התאונה).

החל מיום 01/01/2012 התובעת עבדה כשש שעות ביום, בהתאם לאישורי רופאים תעסוקתיים ואישורי הבנק.

ביום 31/12/12 פרשה התובעת לגמלאות במסגרת תכנית פרישה של הבנק ואינה עובדת מאז ועד היום.

על פי נתוני השכר שצורפו, במשך כל תקופה זו (תקופת אי הכושר המלא והעבודה במשרה חלקית), שכרה של התובעת לא נפגע (ראה גם בפרוטוקול ועדת הרשות של המל"ל לענין הפעלת תקנה 15), ושולם גם על חשבון ימי מחלה וחופשה צבורים. בסך הכל ניצלה התובעת בתקופה זו כ - 400 ימי מחלה ו - 50 ימי חופשה.

בניגוד לנטען על ידי התובעת בסיכומיה, על פי עדות הגברת עירית קפלן, נציגת הבנק (להלן: "עירית"), התובעת לא הייתה זכאית לפדיון ימי מחלה צבורים.

מצד אחר, על פי סעיף 11 לתכנית הפרישה של התובעת (נ/1; להלן: "תכנית הפרישה"), התובעת כן הייתה זכאית לפדיון ימי חופשה צבורים. בהתאם ליחס החישוב המופיע בתכנית הפרישה, ההפסד עבור ניצול 50 ימי חופשה הינו בסך 23,000 ₪, נכון להיום.

מעבר לכך, לא הוכחו הפסדי שכר נוספים בתקופה זו.

מיום 01/01/2013 ועד היום (33חודשים)

כאמור, בסוף שנת 2012 התובעת פרשה לגמלאות במסגרת תכנית פרישה של הבנק.

התובעת טענה בסיכומיה כי נאלצה לפרוש מעבודתה עקב פגיעותיה בתאונה ומשלא נמצאה לה עבודה בהיקף של 6 שעות ובהתאם למגבלותיה.

מצאתי לדחות טענה זו של התובעת.

ראשית יצוין, כי על פי עדותה של עירית, התובעת פרשה לגמלאות במסגרת תכנית פרישה מוקדמת מרצון בתנאים מועדפים, המוצעת מפעם לפעם על ידי הבנק לעובדים ותיקים שטרם הגיעו לגיל פרישה. עוד העידה עירית, כי לא ידוע לה שהתובעת ביקשה להמשיך בעבודתה בהיקף משרה חלקי וכי הבנק לא אישר זאת, ובנוסף, כי במידה והתובעת היתה מציגה אישור רופא תעסוקתי בעניין הגבלות בהיקף שעות העבודה, הבנק היה מאשר לה עבודה בהיקף משרה חלקי (כפי שאושר לה עד מועד הפרישה).

עוד הוברר מעדותה של עירית, כי התובעת הגיעה למלוא אחוזי הגמלה (70% משכרה), וכי גם אם הייתה ממשיכה בעבודתה, שיעור הגמלה החודשית לאחר פרישתה הסופית לגמלאות לא היה משתנה.

בנוסף, בתכנית הפרישה וכן בכל המסמכים אשר הוצגו והקשורים לפרישת התובעת לגמלאות (ראה: נ/4, נ/5 ו נ/6), לא צוין ולו ברמז, כי הסיבה לפרישה היא פגיעותיה של התובעת והמגבלות אשר נותרו לה כתוצאה מהתאונה.

התובעת אף לא זימנה לעדות את עובד הבנק, מר אברהם ביטנר, אשר לטענתה עמו סיכמה על פרישה לגמלאות עקב סירוב הבנק להתיר לה להמשיך לעבוד במשרה חלקית.

יתר על כן, על פי האמור באישור רופאה תעסוקתית מיום 01/07/12 (נמצא בתיק הרפואי של התובעת מקופת חולים מכבי), התובעת הייתה אמורה לחזור ליום עבודה מלא החל מיום 01/10/2012 (עם מגבלות על עבודה הכרוכה בעומס יתר על רגל שמאל).

מן המקובץ אני קובע, כי התובעת פרשה לגמלאות במסגרת תכנית פרישה בתנאים מועדפים, וללא קשר לפגיעותיה בתאונה.

עם זאת, בשים לב לנתונים והקביעות דלעיל לעניין נכותה התפקודית של התובעת ולגילה, ראוי בנסיבות להעריך את הפסד השתכרותה של התובעת בתקופה זו על בסיס גלובלי, בשיעור מתון, שיש בו כדי לשקף את הפסד כושר השתכרותה של התובעת במומה, וזאת בשים לב כי התובעת פרשה לגמלאות בגיל 56, וכיום נותרו לה עוד 9 שנים לערך עד הגיעה לגיל הפרישה (67). הפיצוי ייקבע בהתבסס, בין היתר, על אחוזי נכותה התפקודית של התובעת והשכר הקובע.

נוכח האמור, מצאתי לקבוע כי סך ההפסד לתקופה זו הינו 22,000 ₪ (לעניין חישוב הפסד שכר לעבר באופן גלובלי ראה ע"א 448/87 צבי המרמן קבלן לבניין בע"מ נ' עיד איברהים חסן, פ"ד מג(3), 810, 816-817).

יוצא אפוא, שסך ההפסדים של התובעת לעבר הינו 77,000 ₪ (מעוגל).

הפסדי שכר לעתיד

13. בהתחשב בנימוקים והנסיבות המפורטים לעיל, ובשים לב לנתוניה של התובעת באשר למהות הפגיעה, מקצועה של התובעת וגילה, שוכנעתי כי יש לפסוק לה פיצוי מסוים המשקף את הפסד כושר השתכרותה, ובהסתמך, בין היתר, על השכר הקובע, נכותה התפקודית, נסיבות פרישתה כמפורט לעיל, גילה של התובעת ומשך שנות העבודה שנותרו לה עד גיל 67.

על פי האמור, אני מעמיד את הפסד כושר השתכרותה של התובעת בעתיד על סכום גלובלי של 90,000 ₪, נכון להיום.

הפסדי פנסיה

14. כאמור, עם פרישתה, הגיעה התובעת למלוא אחוזי הגמלה (70% משכרה), והוברר כי גם אם הייתה ממשיכה בעבודתה, שיעור הגמלה החודשית לאחר פרישתה הסופית לגמלאות לא היה משתנה.

עם זאת, על פי עדות עירית והאמור במסמכים הקשורים בפרישתה של התובעת לגמלאות (ראה סעיף 6 לתכנית הפרישה וכן נ/5 ו נ/6), התובעת המשיכה להפריש את חלק המעביד לפנסיה במשך 24 חודשים (בשיעור של 930 ₪ לחודש לערך).

אי לכך, אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 24,000 ₪, נכון להיום.

הוצאות (לעבר ולעתיד)

15. בשים לב לכך שלא הוצגו על ידי התובעת קבלות או ראיות אחרות להוכחת ההוצאות הנטענות ושלא הוכח על ידי התובעת כי תזדקק לטיפולים רפואיים נוספים, וכן לכך שנוכח היות התאונה תאונת עבודה, הרי שהתובעת זכאית להחזר רוב הוצאותיה מהמל"ל ומקופת החולים, אך מאידך נוכח נכותה הרפואית והתפקודית של התובעת, הטיפולים הרפואיים שעברה ותקופות אי הכושר לאחר התאונה, מצאתי לפסוק לתובעת בגין ראש נזק זה פיצוי גלובלי של 10,000 ₪, נכון להיום.

אשר להוצאות הניידות הנטענות, טענות התובעת בעניין זה נטענו בעלמא, בקצרה וללא ביסוס ראייתי נדרש. אי לכך, מצאתי לדחות את התביעה בגין רכיב נזק זה.

עזרת צד ג' (לעבר ולעתיד)

16. התובעת עותרת לפיצוי גם בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד. דא עקא, שהיא לא הצליחה להוכיח כנדרש את טענותיה בעניין זה.

בעלה (חנניה) ובנותיה (אפרת ולימור) של התובעת, שהעידו בפניי, כלל לא העלו טענה מפורשת בתצהיריהם לעניין הפסדי השכר הנטענים כתוצאה מהתאונה והטיפול בתובעת. טענה זו שעלתה לראשונה בעת עדותם, כלל לא נתמכה באסמכתאות מתאימות (להוכחת עצם הפסדי ההשתכרות הנטענים וכימותם).

בנוסף, התובעת טענה כי במשך שנה לאחר התאונה קיבלה עזרה מוגברת בתשלום (20 שעות עזרה בחודש, כ - 10 שעות יותר מהעזרה אותה קיבלה לפני התאונה). גם טענה זו לא נתמכה בראיות כלשהן.

יחד עם זאת, בשים לב לנכותה הרפואית והתפקודית של התובעת, הנכויות הזמניות, מהות הפגיעה, הטיפולים להם נדרשה ולתקופות האשפוז ואי הכושר לאחר התאונה, מצאתי לקבוע כי הפיצוי אשר נדרש על ידי התובעת בסיכומיה בראש נזק זה הינו סביר ועל כן ובדרך האומדנא (בזיקה להיקף העזרה הנדרשת בנסיבות, עלותה וגילה של התובעת), אני קובע פיצוי בסך של 45,000 ₪, נכון להיום בגין ראש נזק זה.

17. העולה מכל הנ"ל, שסך כל הפיצוי המגיע לתובעת לפני ניכויים הינו 276,000 ₪.

ניכויים

18. על פי חוות דעת אקטוארית מטעם הנתבעת מיום 01/04/15, סך ניכויי תגמולי המל"ל (כולל קצבאות נכות מעבודה, דמי פגיעה וריבית על תשלומי העבר) הינו 284,000 ₪ (מעוגל).

19. יוצא אפוא, לכאורה, כי התביעה "נבלעת" בתגמולי המל"ל, אולם התובעת זכאית ל 25% מהפיצוי (תאונה בה לא היה מעורב רכב מעביד), לאור הוראת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה - 1995 (ראה: ע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מסעודי אלגריסי, פ"ד מד(2), 8; א' ריבלין, תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה רביעית - 2011, עמוד 1019 ואילך).

אשר על כן, התובעת זכאית לפיצוי בסך של 69,000 ₪ (רבע מסך הפיצוי לפני ניכויים).

20. בשולי הדברים יוער, כי בתיק זה השמיע בית המשפט לצדדים הצעה לסיום התיק בפשרה, שבינה לבין התוצאה הסופית של פסק דין זה פער לא מבוטל.

בכגון דא יצוין, כי בפני בית המשפט עמדו עובר להצעה נתונים שאינם מדויקים, כפי שהוכח בסופו של יום לאחר שמיעת הראיות. הכוונה, בין היתר, היא לסך תגמולי המל"ל אותם יש לנכות מסכום הפיצויים ולאי הזכאות של התובעת לפדיון ימי מחלה.

סוף דבר

21. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 69,000 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13%, אגרת משפט משוערכת ויתרת האגרה שחלה.

בנוסף, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 1,500 ₪, בהתאם להחלטתי מיום 17/11/13.

סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים כמקובל.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ט"ו אלול תשע"ה, 30 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.