1. לפניי ערעור על החלטת הרשם, כב' השופט ר' שמיע ז"ל, מיום 19.12.13, שבה נדחתה בקשה לבטל עיקול זמני שהטיל, בהחלטתו מיום 27.6.13, על נכסים שונים שבבעלות המערערים. טיעוני הצדדים בערעור הועלו בסיכומים בכתב, שהגשתם הושלמה בסוף חודש ינואר 2015.

צו העיקול הוטל לבקשת המשיבה, חברת הגיחון בע"מ, בצד תביעה כספית שהגישה נגד מערערת 1, חברת אלסעד לניהול וביצוע עבודות חפירה מים וביוב בע"מ (להלן – המערערת) – אשר שימשה כקבלן אחזקה עבורה במשך כעשור, וכן נגד בעלי המניות בה (מערערים 4-2). על-פי הנטען בכתב-התביעה, המערערת ניצלה את מעמדה כקבלן של המשיבה, והעניקה שירותי מים באופן פרטי לתושבי שכונות ראס חמיס והשלום במזרח ירושלים (להלן – השכונות), באמצעות גניבה שיטתית של מים מהמשיבה, עבור תשלום חודשי קבוע ששולם לה על-ידי תושבי השכונות. המשיבה חישבה את הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהמעשים הנטענים – על-סמך הגידול בפחת המים שנרשם בשנים שבהן המערערת שימשה כקבלן עבורה, כאשר רבע ממנו יוחס לפעולותיהם הנטענות של המערערים; על הערכת שווי הציוד שהמערערים הוציאו לטענתה ממחסניה לצורך חיבורים הפיראטיים; וכן על חישוב עלויות הפרת ההסכם בין-הצדדים, והשלכותיה, לרבות הצורך בהתקשרות עם קבלן חדש. לאור האמור, העמידה המשיבה את סכום התביעה, ובהתאם – את שווי העיקול המבוקש, על סך של 5,000,000 ₪.

2. בהחלטתו הראשונה, מיום 27.6.13, הורה הרשם על הטלת עיקול זמני עד לסך של 5,000,000 ₪, בכפוף לתנאים שונים. לאחר דיון בבקשת המערערים לביטול העיקול, שבגדרו העידו ונחקרו בבית-המשפט קצין הביטחון של המשיבה, מר איתן כהן, וכן מערערים 3 ו-4 – הורה הרשם, בהחלטתו נושא הערעור מיום 19.12.13, על הפחתת סכום העיקול ל-2,000,000 ₪; וכן על ביטול צו העיקול ככל שהוא מופנה נגד מערער 4, מחמת היעדר ראיות לכאורה בעניינו.

בהחלטה מפורטת ומנומקת קבע הרשם, כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, ובהקשר זה הפנה לתמלילי חקירות שערכה המשיבה עם תושבים בשכונות, אשר סיפרו כי חוברו לרשת מים פרטית באמצעות מערער 3, או בנו – שעבד אצל המערערת במועדים הרלבנטיים; וכן לתמליל חקירה שביצעה חוקרת מטעם המשיבה, שביקשה לשכור דירה באחת השכונות ולצורך כך נפגשה עם בנו של מערער 3 ומסרו לו סכום של 280 ש"ח עבור ארבעה חודשי אספקת מים. הרשם קבע, כי התמלילים מצביעים על מעשי מרמה שבוצעו, לכאורה, באופן שיטתי, על-ידי המערערת, עובדיה או מנהליה, אשר גנבו הכנסות שאותן היו אמורים לקבל עבור המשיבה. כמו-כן, הפנה הרשם למכתב מאת כלכלן המשיבה, מר יהודה כהן, אשר העריך את עודף הפחת ב-12,500,000 ₪; וקבע, כי למערערת נגרמו נזקים משמעותיים אשר נובעים מהגדלת פחת המים, שלכאורה עלה משמעותית בעקבות המעשים המיוחסים למערערים. בצד זאת קבע הרשם, כי לא ניתן להיעתר לבקשה להטלת עיקול על מלוא הסכום, הן הואיל והמשיבה לא צירפה נתונים גולמיים מספקים על הפחת; והן היות שלא נתחוורו מהתמלילים שהוגשו המועדים המדויקים שבהם בוצעו המעשים המיוחסים למערערים. על-יסוד התשתית הראייתית שלעיל קבע הרשם, כי יש להגביל את צו העיקול לסכום של 2,000,000 ₪, זאת בהתייחס – לסכום הנזקים שנגרמו לכאורה למשיבה מהמעשים המיוחסים למערערים, בכל הנוגע לגידול הפחת, שאותו יש להעריך ב-1,000,000 ₪; לשווי הנזקים שנגרמו כתוצאה מהוצאת הציוד ממחסני המשיבה (שחלקו נדרש לשם ביצוע פעולות עבור המשיבה), וכן בגין הפרת הסכם והתקשרות עם ספק חדש (שהוערכו בכתב-התביעה על סך של 500,000 ₪) – אותם יש להעמיד לצורך העניין על סכום של כ-600,000 ₪; כמו-גם לנזק שייגרם לכאורה למערערת בגין ניתוק מתחברים פיראטיים, המוערך בכ-400,000 ₪ (כפי שצוין במכתב מאת כלכלן המשיבה, שפירט גם את דרך חישוב הסכום). עוד קבע הרשם, כי הוכח בענייננו חשש להכבדה ממשית על ביצוע פסק-הדין, בשים לב לכך שהמערערת כבר איננה חברה פעילה, ופרנסתם של המערערים מוטלת בספק; כמו-גם לעובדה, שהמערערים לא הציגו ראיות בדבר יכולת לעמוד בחיובים שיכול שיוטלו עליהם אם תתקבל התביעה.

יוער, כי עיון במערכת "נט המשפט", שנערך בעקבות טענות שהעלו המערערים, מלמד שביום 3.12.13 (כשבועיים עובר להחלטה נושא הערעור) נחתמה טיוטה מוקדמת של ההחלטה בעניין העיקול, ובה הוערך העיקול בסכום של 1,500,000 ₪. אולם, הואיל ומדובר בטיוטה שנחתמה בטעות, היא נמחקה בתוך שעות, ותחתיה מופיע מסמך עם הכיתוב "הוקלד בטעות".

3. המערערים טוענים, כי הרשם נתן "שתי החלטות סותרות" על-יסוד הנמקות וקביעות עובדתיות שונות, זאת בהתייחס לטיוטה שנחתמה בטעות ולהחלטה נושא הערעור; ומדגישים את הפער שבין שני המסמכים, בכל הנוגע לסכום העיקול, ובפרט לראיות לכאורה התומכות בו. מכל מקום, הם גורסים, כי לא הוכחה בענייננו תשתית ראייתית מספקת להטלת העיקול, קל וחומר – בסכום של 2,000,000 ₪. בכלל זה הם טוענים, כי בתמלילים מוזכר בעיקר שמו של בנו של מערער 3, אשר כלל אינו צד להליך, ופעולותיו אינן מחייבות את המערערים; כי המשיבה ממילא הציגה תיעוד מגמתי וסלקטיבי של החקירה שביצעה, בכך שחשפה לבית-המשפט חלק קטן בלבד מממצאי חקירתה, מה-גם שהנחקרים לא נשאלו על מקור ידיעותיהם וממילא לא מסרו תצהירים; כי לא הוגש תצהיר כנדרש על-ידי כלכלן המשיבה, לאימות הטענות בדבר הנזקים שנגרמו למשיבה לטענתה, ועדותו של קצין הביטחון אינה יכולה לשמש תחליף לכך, הואיל והלה מחויב להצהיר רק על דברים שבידיעתו האישית; וכי ממילא ניתן ללמוד מהתמלילים, לכל היותר, על נזק לכאורי של 50,000 ₪, אם בכלל.

4. לטענת המשיבה, לא קמה כל עילה להתערבות בהחלטת הרשם, על-יסוד הטעמים שהובאו בה. היא מציינת, בין-היתר, כי אין מניעה להסתמך על תצהירו של קצין הביטחון, שכן על-פי תקנה 521 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, יכול הלה להצהיר בבקשת ביניים גם לפי מיטב אמונתו; מה-גם שקצין הביטחון הִנו הגורם הבקיא ביותר מטעמה באירועים נושא התובענה. מכל מקום, לשיטתה, המערערים לא הפריכו את גרסתה לאירועים. באשר לבנו של משיב 3 מציינת המשיבה, כי אין מחלוקת שהלה עבד אצל המערערת במשרה בכירה בתקופה הרלבנטית, וכי לא בכדי נמנעו המערערים מלצרף את תצהירו או להעידו בבית-המשפט, לצורך הפרכת טענותיה והוכחת גרסתם.

5. כלל הוא, כי לרשם נתון שיקול דעת רחב בכל הנוגע למתן צווים זמניים, לרבות צווי עיקול; וההתערבות בהחלטות אלו שמורה למקרים חריגים ונדירים (ראו: רע"א 108/14 מ. אסרף חברה קבלנית לעבודות בנין בע"מ נ' פריטלי בע"מ (25.3.14); ורע"א 5289/14 אלון ארבוב נ' ארז דליות (11.8.14)). לא מצאתי, כי הערעור הנדון בא בגדר המקרים המיוחדים שבהם נדרשת התערבותו של בית-המשפט.

הוראות תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי מורות, כי בית-המשפט רשאי להיעתר לבקשה ליתן סעד זמני "אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש"; ובאשר לבקשה להורות על עיקול – קובעת תקנה 374(ב), כי "הרשם רשאי לתת צו עיקול זמני... אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין".

בענייננו מצא הרשם, כי תמלילי הקלטות החקירה שערכה המשיבה, תמליל הקלטת שיחתה של החוקרת מטעמה של המשיבה וכן תצהירו של קצין הביטחון של המשיבה, אשר ניהל את החקירות דנן – מגלים ראיות מהימנות לכאורה, לכך שהמערערים נטלו לכיסם הכנסות שיועדו למשיבה; זאת לאחר ששמע אף את עדויותיהם של קצין הביטחון וכן מערערים 3-2, בבית-המשפט. עיון במסמכים האמורים אינו מצביע על כל עילה להתערב במסקנתו של הרשם, ונראה כי הם מבססים, ברמה הלכאורית הנדרשת בשלב זה של ההליכים, קיומה של עילת תביעה נגד המשיבים; ואין בטענות המערערים כדי להפריך את הראיות הלכאוריות, באופן שמצדיק התערבות במתן הצו. דינן של טענות המערערים בכל הנוגע לעוצמת הראיות – להידון במסגרת בירור ההליך העיקרי, בתובענה לגופה; ואין מקום לדון בהם בשלב זה. במסגרת דיון בבקשה לצו עיקול זמני – די בהצגת ראיות לכאוריות בלבד; וכפי שקבע הרשם, המשיבה עמדה בנטל זה.

אין מקום להתערב אף בקביעתו של הרשם, בדבר קיומו של יסוד ההכבדה על ביצוע פסק-הדין, אלמלא יינתן הצו. אין מחלוקת, כי המערערת איננה פעילה עוד, ולפיכך קיים חשש כי המשיבים לא יוכלו לעמוד בחיובים שייתכן שיושתו עליהם בתום בירור ההליך העיקרי; וממילא לא הציגו ראיות בדבר חוסנם הכלכלי.

בנוסף, לא שוכנעתי כי יש להתערב בסכום העיקול שקבע הרשם, אשר נפסק בהתאם להערכות שקבע הממונה על תקציבים וכלכלה במשיבה, כפי שעולה מתצהירו של קצין הביטחון במשיבה. אין ממש בטענה, לפיה לא ניתן להתייחס להערכות האמורות הואיל ולא נתמכו בתצהיר מטעם הכלכלן. תקנה 521 לתקנות סדר הדין האזרחי מורה כי בבקשות ביניים יכול אדם להצהיר "גם לפי מיטב אמונתו ובלבד שיציין את הנימוקים לכך", קרי – "על החותם על תצהיר לפי מיטב הידיעה לציין את מקור העובדות עליהן הוא מצהיר" (רע"א 8977/11 AMERICAN EAGLE OUTFITTERS INC נ' המשביר בתי כלבו בע"מ (28.12.11)); והוא " חייב להיכבד ולגלות לשופט מה היה הכלי הראשון שהיה יסוד אמונתו עליה הצהיר. שאם לא יעשה כן, לא ניתן לקבוע, אם אמונת המצהיר מעוגנת במציאות ובהגיון" (ע"א 122/74 יצחק לבנטר נ' מגדל-בנין חברה לביטוח בע"מ, פ"מ כח(2) 470, 472 (1974)). עיון בתצהירו של קצין הביטחון מלמד, כי הוא נערך לפי מיטב אמונתו של המצהיר, ובכל הנוגע להערכת הנזקים שנגרמו למשיבה, על-פי הנטען – הפנה הלה למכתבו של כלכלן המשיבה, ודי בכך כדי לעמוד בתנאי הדין, בשלב זה של ההליכים. מכל מקום, ממילא הרשם ראה לנכון להפחית באופן משמעותי את הסכומים שהתבקשו על-ידי המשיבה, בפרט בכל הנוגע לחישוב הפחת. לנוכח האמור, ובשים לב לכך המערערים ממילא לא חלקו על ההוצאות שתאלץ המשיבה לשאת בהן בכל הנוגע לניתוק החיבורים הפיראטיים, לביטול הסכם ההתקשרות עם המערערים ולהתקשרות עם קבלן חדש – סבורני כי מדובר בסכום סביר, הנתמך בחומר הראיות לכאורה.

6. אשר על כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

המערערים יישאו בהוצאות המערערת בסך של 8,000 ₪.

המזכירות תמציא עותקים מההחלטה לצדדים.

ניתן היום, כ"א באדר התשע"ה, 12 במארס 2015, בהיעדר הצדדים.