1. לפני תביעה שטרית שעילתה בשני שיקים שכל אחד מהם נמשך על סך 47,000 ₪ (ובסך הכל – 94,000 ₪). השיקים נמשכו מחשבונה של הנתבעת, גב' גילה ריאר (להלן: "הנתבעת") והם ערוכים לזכות התובע, מר יהודה ברבי (להלן: "התובע").
2. התובע הוא קבלן הוצאה לפועל בעיסוקו, ואילו הנתבעת עוסקת ב"ניקוי אנרגטי". השניים הכירו באמצעות ידיד משותף, לאחר שהנתבעת ביקשה להתקשר עם גורם כלשהו לשם ניכיון שיקים שקיבלה – לטענתה – מלקוחותיה.
3. אין מחלוקת, כי הנתבעת נהגה למסור לתובע שיקים רבים לשם ניכיון, ואילו התובע היה פונה לגורמים שונים, מנכה את השיקים ומעביר לידי הנתבעת מזומן כנגדם, בניכוי עמלות הניכיון.

לטענת התובע, לאחר זמן מה, החלו לחזור שיקים שמסרה לו הנתבעת לניכיון, ומאחר שהתובע ערב לפירעונם של השיקים מול הגורמים המנכים, נאלץ לפרוע שיקים אלה, ולשם כך אף נטל הלוואות שאת פירעונן שילם מכיסו.

עוד טען התובע, כי הוא העביר לנתבעת כספים, שמקורם בהלוואות שנטל, כדי לסייע לה במצוקתה הכלכלית. אין מחלוקת, כי הנתבעת מסרה לידי התובע שמונה שיקים על סך 47,000 ₪ כל אחד, ולטענת התובע – שיקים אלה ניתנו לסילוק סופי ומלא של חובותיה כלפיו בגין השיקים שחוללו ובגין ההלוואות שנטלה ממנו.

1. התובע הציג אישור בחתימת ידה של הנתבעת, שלפיו קיבלה לידיה את מלוא סכומם של השיקים נושא ההליך. התובע טען, כי מתוך שמונה השיקים – נפרעו שלושה בלבד, ויתר השיקים – חמישה במספר – חוללו באין-פירעון. התביעה שלפניי הוגשה בגין שני שיקים בלבד, משיקולי אגרה.
2. טענת ההגנה היסודית של הנתבעת היא, כי התובע לא עמד בהסדר שעליו הסכימו הצדדים, שכן העמלה שנוכתה עבור ניכיון 34 שיקים שמסרה לו הנתבעת הייתה גבוהה בהרבה מזו שעליה סיכמו, כך שבעבור השיקים, שסכומם הכולל היה כ-330,000 ₪, קיבלה הנתבעת 170,000 ₪ בלבד בכסף מזומן.
3. בנוסף, לטענתה, לאור בקשתה מהתובע כי ימצא משקיע עבור פיתוח עיסוקה, התחייב התובע בפני הנתבעת כי מר אורן שבתאי (להלן: "מר שבתאי") נענה להצעתה זו. אולם עד מהרה התברר לנתבעת כי לא כך הוא: כספי ההשקעה כביכול של מר שבתאי, הינם אותם כספי ניכיון השיקים, עליהם נוכתה העמלה המופרזת ושעליהם חייבת היא עוד כנגד שיקים שחזרו.
4. לאור מה שמכנה הנתבעת "עקיצה" זו של התובע, ביקשה הנתבעת לבטל העסקה בין הצדדים, אולם מכיוון שהנתבעת הפקידה את התמורה שקיבלה מהתובע, דהיינו 170,000 ₪, בחשבונה בבנק, לא יכולה הייתה להשיבם לתובע. לטענתה, התובע טען בפניה כי מר שבתאי הציע לבוא לקראתה ולהשיב לה את כל השיקים שנותרו בחזקתו וזאת בעבור 8 שיקים על סך 47,000 ₪ כל אחד. לכששאלה הנתבעת את התובע לפשר הפער הגדול בין הסכום שצריכה היא להשיב לבין הסכום הנדרש, השיב התובע כי מר שבתאי הינו אדם שלילי ושכדאי לה למלא אחר מבוקשו.

נוכח איומים אלה נאלצה הנתבעת, כך לטענתה, למסור לתובע את שמונת השיקים האמורים, כשבנוסף נאלצה אף להיענות לדרישה חדשה מצדו ולחתום על מסמך המאשר כי קיבלה את מלוא התמורה עבור השיקים.

1. בניגוד לטענתו של התובע, טוענת הנתבעת כי שילמה לתובע חמישה שיקים מתוך השמונה, דהיינו סכום של 235,000 ₪ ולא שלושה בלבד כטענתו של התובע. כל זאת בגין חוב של 170,000 ₪ כטענתה.
2. להשלמת התמונה אציין, כי מלכתחילה, הותנתה קבלת ההתנגדות ודיון בהליך לגופו בהפקדת סך 45,000 ₪ בקופת בית המשפט (וראו לעניין זה החלטת כב' השופט ירון גת מיום 9.12.2013). החלטה זו בוטלה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כב' השופטת עפרה צ'רניאק) מיום 16.3.2014 ברע"א 17849-01-14, ועל כן ניתנה לנתבעת רשות להתגונן ללא תנאי.
3. המדובר בתביעה שטרית, אשר נטל הראיה בה מוטל על הנתבעת. זאת מאחר שאין מחלוקת כי הנתבעת חתומה על השיקים נושא הליך זה, ואין מחלוקת אף כי הנתבעת היא שכתבה את המכתב ובו אישרה כי קיבלה את מלוא תמורת השיקים. בנסיבות אלה, כאשר תביעת התובע מתבססת הן על שיקים והן על הודאה חתומה של הנתבעת, הנטל המוטל על כתפי הנתבעת לסתור את טענות התביעה – הוא כבד ומשמעותי במיוחד.
4. גרסתה של הנתבעת, שלפיה מסרה את השיקים לתובע תחת אילוץ, כפייה או איומים, וכי אלה היו אף הגורמים שהניעו אותה לחתום על מכתב ההודאה – היא גרסה בעל פה, שלא נתמכה בכל ראיה עצמאית שהיא. מדובר בעדות יחידה של בעלת דין, אשר ממילא – מכוחו של סעיף 54 לפקודת הראיות, הסתמכות עליה לשם קביעת ממצאי עובדה מחייבת הנמקה מיוחדת.

לעניין זה אציין, כי לא זו בלבד שלא מצאתי נימוק המצדיק הסתמכות על גרסתה של הנתבעת, אלא שעדותה של הנתבעת הותירה רושם עגום ביותר. התנהלותה של הנתבעת על דוכן העדים התאפיינה בהתחמקות משאלות, בנשיאת נאומים ללא קשר לשאלה שנשאלה, ובתשובות מניפולטיביות. התנהלותה בהליך זה מלמדת על תחכום, ועל ניסיון להאריך את הדיון ללא גבול, לרבות על דרך של החלפת עורכי דינה בעיצומו של הדיון. מסקנתי היא, אפוא, כי מהימנותה של הנתבעת אינה גבוהה, וממילא – אין כל הצדקה להשתית על עדותה היחידה ממצאי עובדה בהליך זה, ובוודאי כאלה הסותרים מסמכים כתובים, לרבות בחתימת ידה שלה.

רוצה לומר – מצד התובע (שלא עליו הנטל) הובאו ראיות כבדות משקל, בחתימת הנתבעת; מצד הנתבעת – הובאה גרסה קלושה, שלא נתמכה בכל ראיה עצמאית ובלתי תלויה פרט לעדותה שלה – על כל הבעייתיות שעליה עמדתי.

על כן אני דוחה את גרסת ההגנה של הנתבעת, וקובע כי יש לקבל את התביעה במלואה.

1. התביעה מתקבלת אפוא, וההליכים בתיק ההוצאה לפועל שמספרו 01-04718-34-0 ישופעלו.

בנוסף לאמור, תישא הנתבעת בהוצאות ההליך בסך 5,000 ₪, וכן בהוצאות שנפסקו לחובת הנתבעת בהחלטתי מיום 4.9.2014 בסך 300 ₪ - בסה"כ – 5,300 ₪. כן תישא הנתבעת בשכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ז' תמוז תשע"ה, 24 יוני 2015, בהעדר הצדדים.