23 מרץ 2015

הצדדים בתיק ס"ע 11228-09-13

1. לפנינו שתי תביעות, שבמהותן הינן תביעה ותביעה שכנגד, שהדיון בהן אוחד בהתאם להחלטה שניתנה ביום 9.1.14.

הנתבעת בתיק ס"ע 39786-07-13 הינה חברת קל אוטו תחבורה בע"מ המתמחה במתן שירותים לרכב לרבות מכירת רכב חדש ויד ראשונה, טרייד-אין, השכרת רכב, ליסינג לעסקים ולפרטיים, ביטוח ועוד (להלן: החברה). התובע (להלן: העובד) הועסק אצלה כאיש שיווק ומכירות בתחום הביטוח מיום 28.6.08 ועד ליום 30.11.12, מועד שבו נכנסה לתוקף התפטרותו. תביעתו שבפנינו כוללת שני רכיבים, הראשון פיצויי פיטורים, והשני הפרשי תגמולים לפנסיה.

הנתבעת בתיק הראשון הינה אחת משתי התובעות בתיק השני, שמספרו ס"ע 11228-09-13. התובעת השנייה בתיק השני הינה חברת קל סוכנות לביטוח בע"מ, שהינה סוכנות לביטוח המהווה חלק מקבוצת "קל-אוטו" (להלן: "הסוכנות"). הן החברה והן הסוכנות פועלות באותן משרדים בתל-אביב. על אף שעל פי מסמכי ההעסקה התובע הועסק פורמלית על ידי החברה, אין מחלוקת בין הצדדים על כך שבפועל, מנכ"ל הסוכנות הוא שהיה מנהלו של העובד, ובפועל השתלב העובד במערך שירותי הביטוח של קבוצת "קל-אוטו" המוענקים באמצעות הסוכנות.

לטענת החברה והסוכנות, לאחר התפטרות התובע הוא החל לעשות שימוש בסודותיהן העסקיים על מנת להתחרות בהן באופן ישיר, תוך שהוא חובר אל מנכ"ל הסוכנות לשעבר מר שמוליק מגן, שבסמוך לאחר סיום עבודתו בסוכנות באוגוסט 2012 עבר לעבוד סוכנות ביטוח מתחרה. לאור טענתן זו, תובעות החברה והביטוח מאת העובד פיצוי בגין נזקים שנגרמו להם עקב אובדן לקוחות לטובת הסוכנות המתחרה, וכן פיצוי בגין הפרת חובת הסודיות. להשלמת התמונה נציין שבתביעה השנייה נכלל מלכתחילה גם רכיב תביעה שהתבסס על טענה בדבר הפרת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, אך בהתאם להמלצת בית הדין חזרו בהן החברה והסוכנות מרכיב תביעה זה בשלב הסיכומים (עמ' 17 ש' 25) ועל כן אין צורך שנכריע בה.

להלן נדון תחילה בשני רכיביה של התביעה הראשונה, ובהמשך נדון בתביעה השניה.

דיון והכרעה

פיצויי פיטורים

2. אין מחלוקת על כך שהעובד התפטר, ואין גם מחלוקת על כך שבסמוך לאחר התפטרותו עבר לעבוד בסוכנות ביטוח מתחרה. עם זאת, לטענתו הוא זכאי לפיצויי פיטורים כ"מתפטר בדין מפוטר", שכן עוד קודם להתפטרותו התריע בפני ההנהלה על כוונתו להתפטר עקב סירוב ההנהלה להפריש לו לתגמולים גם עבור חלק העמלות שבשכרו.

3. בין הצדדים היתה מחלוקת בשאלה האם מסר העובד התראה על כוונתו להתפטר במקרה שלא יתוקן עניין זה. החברה ביקשה בעניין זה להסתמך על כך שהתובע מסר לידיה את מכתב ההסתדרות התומך בעמדתו בנקודה זו (ת/7 לתצהירו), והנושא תאריך 16.10.12, רק ביחד עם מכתב ההתפטרות עצמו שנמסר לה ביום 27.11.08 (ת/8 לתצהירו). העובד אישר הן בתצהירו והן בעדותו שמכתב ההסתדרות אכן נשאר בכליו ולא נמסר לחברה אלא רק ביחד עם מכתב ההתפטרות (סעיף 23 לתצהירו, עמ' 6 ש' 24). עם זאת, אין מחלוקת שעוד במהלך החודשים יולי עד ספטמבר התכתב העובד עם מחלקת משאבי אנוש של החברה בסוגיית תחשיב הפנסיה שלו (ת/6 לתצהירו). אין גם מחלוקת על כך שביום 28.10.12, דהיינו 30 יום קודם להתפטרותו, מסר העובד לידי החברה מכתב שבה הוא מודיע לה על כוונתו להתפטר "בדין מפוטר על כל המשתמע מכך" (נספח ב' לתצהיר החברה) ובהמשך לכך קיבל תשובה מאת סמנכ"ל משאבי אנוש של החברה לפיה "ההפרשות הפנסיוניות מבוצעות כדין" ומשכך במידה והעובד יבחר לעמוד על הודעת ההתפטרות שלו, הוא לא יהיה זכאי לפיצויי פיטורים (נספח ג' לתצהיר החברה). לאור כל זאת, אנו דוחים את טענת החברה לפיה העובד לא עמד בחובתו על פי דין ליתן לה התראה קודם להתפטרותו.

4. על אף האמור, אנו סבורים שלא הוכח בפנינו קיומו של קשר סיבתי בין התפטרות התובע לבין סוגיית תחשיב הפנסיה שלו, ומשכך דין תביעתו לפיצויי פיטורים בדין מפוטר להידחות. להלן נפרט את נימוקינו לכך.

אין מחלוקת שמנכ"ל הסוכנות, מר מגן, שהיה הממונה הישיר על העובד עד קיץ 2012, עזב את הסוכנות ועבר לעבוד בסוכנות ביטוח מתחרה בחודש אוגוסט (עמ' 7 ש' 11). אין גם מחלוקת שבסמוך לאחר שהתובע התפטר, חודשים ספורים מאוחר יותר, הוא הצטרף למר מגן והחל לעבוד אף הוא בסוכנות הביטוח המתחרה, כשגם בה הוא כפוף למר מגן (עמ' 8 ש' 2). משכך, ועל פי חומר הראיות שבפנינו והתרשמותנו מהעדויות, קיימת להערכתנו סבירות גבוהה הרבה יותר שהסיבה שהתובע עזב הינה שהוא ביקש להחליף את מקום העבודה ולהצטרף למר מגן, ושהוא החל בהתכתבות בנושא תחשיב ההפרשות לפנסיה רק כדי לנסות לבנות לעצמו ולהקים לעצמו זכות לפיצויי פיצויים בדין מפוטר יש מאין. תיאור זה של ההתרחשויות סביר לדעתנו הרבה יותר מזה לו גורס העובד, לפיה התפטרותו הייתה קשורה אך ורק לסוגיית תחשיב הפנסיה שלו, וש"במקרה" מיד לאחר סיום עבודתו מצא עבודה באותה סוכנות מתחרה שאליה עבר הבוס הישיר שלו חודשים ספורים קודם לכן, במועד שבו החל להתכתב עם החברה בעניין סוגיית ההפרשות לפנסיה.

לזאת נוסיף, שהיקפה הכספי של המחלוקת בין הצדדים בסוגיית הפנסיה לא היה גבוה במיוחד. לפי תחשיבו של העובד, החברה הייתה חייבת לו במועד שבו סיים את עבודתו של של 5,302 ₪ הפרשים לפנסיה (התחשיב הוגש ביום 1.3.15), וזאת עבור כל חמש שנות עבודתו. דהיינו, מדובר היה במחלוקת שערכה הכספי הינו פחות מ- 100 ₪ לכל חודש עבודה. מבלי למעט בערכו של חוב זה, התקשינו להאמין שבגללו התפטר העובד ממקום עבודה שהוא עצמו מתאר במכתב התפטרותו כמקום עבודה נפלא, ששימש לו כבית ושהיה יקר לליבו. במצב דברים זה, לא ניתן לדעתנו להתייחס אל מחלוקת כספית לא גבוהה שכזו כמחלוקת המהווה נסיבות ביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו, כפי ההגדרה שבסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963. למעשה, דומה שאף בא כוחו של העובד היה מודע לקושי בעמדת העובד בנקודה זו (ראו את התייחסותו בסעיף 14 ש' 23 לסיכומיו).

הפרשים בגין הפרשות לפנסיה

5. בכתב התביעה טען העובד שהוא זכאי להפרשים לפנסיה שלו הן מכוח צו ההרחבה בענפי היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות (סעיף 34 לכתב התביעה) והן מכוח צו ההרחבה הכללי בדבר פנסיה חובה במשק. ברם, בפתח סיכומיו הודיע ב"כ העובד שהטענה בדבר תחולת הצו ההרחבה בענפי המסחר על יחסי העבודה בין הצדדים היתה שגויה, ולפיכך הוא חזר בו מטענה זו (עמ' 12 ש' 19). נותר לנו אם כן להכריע אך בשאלת הזכות להפרשים מכוח צו ההרחבה הכללי, וכן מכוח "ההסדר המיטיב" הנטען שלפיו הוסכם בין הצדדים על כך ששיעור ההפרשות לפנסיה יהיה לפי 5%, אף לגבי שנים שבהם שיעור ההפרשה הנדרש על פי צו ההרחבה הכללי היה נמוך מזה.

בסיכומיו בעל-פה בפנינו ציין ב"כ החברה שהחברה קיבלה על עצמה להפריש לתובע לפי "ההסדר המיטיב" הנטען על ידו, וזאת החל מחודש מרץ 2011, ולרבות הפרשות בגין העמלות שקיבל. לגבי התקופה שקדמה לכך, החל מתחילת עבודת התובע במרץ 2008, ועל פי תחשיב שערכה, שכבר כולל הפרשה לפנסיה עבור רכיב העמלות, היא נותרה חייבת לתובע סך של 2,075 ₪ (ראו התחשיב בעמ' 17 ש' 4 לסיכומים בעל-פה).

ביום 6.2.15, לאחר שהצדדים סיכמו בעל-פה, ניתנה על ידי בית הדין החלטה לפיה על התובע להגיש תחשיב בכתב של גובה הפרשי הפנסיה שנותרה החברה חייבת לו. זאת, בהינתן שהתחשיבים שהוגשו קודם לכן (שנכללו בכתב התביעה ובתצהיר התובע) התייחסו לטענתו בדבר תחולת צו ההרחבה בענף המסחר, טענה שכאמור התובע חזר ממנה. עוד נקבע במסגרת החלטה זו, שכלל שיוגש תחשיב שכזה, הוא יועבר לתגובת החברה בטעם יינתן פסק דין. ביום 1.3.15 הוגש תחשיב התובע, שלפיו נותרה החברה חייבת לו סכום גבוה יותר מזה לו גרסה החברה, בסך 4,944 ₪. החברה התבקשה בהחלטה שניתנה בו ביום להגיש תגובתה לתחשיב התובע, והיא עשתה זאת ביום 8.3.15, תוך שהיא חוזרת על התחשיב שערכה במהלך סיכומיה בעל-פה, ומסבירה אותו.

מעיון בשני התחשיבים עולה שהפער ביניהם נובע מכך שהתובע חישב את ההפרשות המגיעות חודש בחודשו, תוך התייחסות ל"ברוטו משכורת לחישוב" (נספח ת/13) לתצהירו. לעומת זאת, החברה לא בדקה חודש חודש, ותחת זאת הסבירה שתחשיבה הינו לפי "ממוצע עמלות 3,500 ₪ לחודש". איננו מקבלים את טענת החברה שהיא הייתה רשאית לערוך את התחשיב לפי ממוצע עמלות, ולא לחשב את האחוזים המגיעים מתוך העמלות המדוייקות ששולמו מדי חודש בחודשו. משכך, אנו מקבלים את תחשיב התובע, שנראה לנו נכון ומדוייק ומכל מקום לא נסתר על ידי החברה, ולפיו אנו קובעים שעל החברה לשלם לו סך של 4,944 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.10 (אמצע תקופת העבודה).

התביעה של החברה והסוכנות כנגד העובד

6. התביעה שכנגד מבוססת על טענת החברה והסוכנות, שלאחר התפטרותו החל הנתבע לעשות שימוש "בסודותיה העסקיים הכמוסים של החברה והסוכנות על מנת להתחרות בהן באופן ישיר" (ס' 5 לכתב התביעה). עוד לטענתה, בחלק מהפניות הוא אף הציג את עצמו כעובד של "קל אוטו".

העובד הכחיש מכל וכל את טענת החברה והסוכנות, תוך שהוא הדגיש שלא פנה ולא שידל לקוחות שלהן "לערוק" לסוכנות הביטוח אליה עבר לעבוד. עם זאת, הוא הודה בסעיף 12 לכתב ההגנה שהגיש, שכעשרים עד שלושים לקוחות עזבו את החברה והסוכנות לטובת עבודה איתו במסגרת סוכנות הביטוח החדשה, תוך שהוא טוען שמדובר בין היתר בבני משפחה שלו ובחברים קרובים, ובכל מקרה כל אלה עברו כתוצאה מרצונם ומבחירתם החופשית, מבלי שהוא שידל אותם לכך. כמו כן הכחיש העובד מכל וכל את טענת החברה והסוכנות שהוא הציג את עצמו כעובד "קל אוטו" גם כשהיה עובד במקום העבודה החדש.

7. לאחר ששקלנו את מכלול הראיות שבתיק, הגענו לכלל מסקנה שהחברה והסוכנות לא הוכיחו את תביעתם זו. תצהיר עדות הראשית שהגישו אינו כולל כל ראיה בכתב בקשר לנזקים שנגרמו להם כביכול, ואינו כולל כל פירוט נזקים זולת אמירה כללית ולא מפורטת בדבר נזק שנגרם בסך 50,000 ₪. אמנם, במהלך חקירתו הנגדית של העובד הגיש בא כוח החברה והסוכנות את רשמת הלקוחות שעברו לסוכנות האחרת (עמ' 8 ש' 17, סומן נ/1), אך תשובותיו של העובד בנקודה זו היו אמינות בעינינו (עמ' 8 ש' 14). מהן עולה, שמרבית הלקוחות שעברו לסוכנות אליה עבר העובד הם בני משפחה של העובד, בני משפחה של מר מגן המנכ"ל שעבר לסוכנות האחרת עוד קודם לכן, וכן שהרשימה כוללת "שמות כפולים וכפילויות" (עמ' 8 ש' 10). כך או כך, בהינתן הדינמיות של שוק הביטוח, דהיינו בהינתן העובדה שהיא בגדר ידיעה שיפוטית שלא פעם אדם הרוכש ביטוח רכב בסוכנות אחת עובר לרכוש ביטוח רכב בסוכנות אחרת, בין היתר בהסתמך על הכרות אישית עם סוכן הביטוח, לא מצאנו שיש במעבר של אותם 20 עד 30 לקוחות, חלקם קרובי משפחה ואחרים הנמנים על מעגלי חברים קרובים, משום עוולה מסחרית או גזל, המצדיק פיצוי כלשהו. לכל זאת נוסיף שאין בתיק כל ראיה לכך שהחברה או הסוכנות פנו אל הסוכנות החדשה או אל מר מגן (המנכ"ל לשעבר שעבר לעבוד בה) וטענו לגזל לקוחות או סודות מסחריים. אף בכך יש לדעתנו ראיה טובה לכך שלא נגרם נזק ממשי לחברה ולסוכנות כתוצאה ממעבר אותם לקוחות ספורים, ולמעשה דומה שהתביעה השניה הוגשה יותר בנסיון להוות "משקל נגדי" לתביעת העובד, מאשר כתביעה ממשית המבוססת על הוראות הדין והפסיקה בעניין. משכך, נדחית תביעת החברה והסוכנות.

לסיכום

8. תביעת העובד לפיצויי פיטורים נדחית, וכן נדחית תביעת החברה והסוכנות כנגד העובד בגין נזק כתוצאה מעזיבת לקוחות ופגיעה בסודותיה. לעומת זאת, מתקבלת התביעה לתשלום הפרשים בגין אי הפרשה מלאה לפנסיה. על החברה הנתבעת לשלם לתובע 4,944 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.10 (אמצע תקופת העבודה).

לאור העובדה שהתביעות ההדדיות נדחו ברובן הגדול, לא נעשה צו להוצאות. כל צד יישא אם כן בהוצאותיות.

על פסק הדין רשאי כל אחד מהצדדים להגיש ערעור לבית הדין הארצי בירושלים. ערעור יש להגיש בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ג' ניסן תשע"ה, (23 מרץ 2015), בהעדר הצדדים.