31 דצמבר 2017

עסקינן בתביעה לתשלום זכויות שונות להן לטענת התובע, זכאי הוא, בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעת וסיומה.

העובדות הצריכות לעניין :

1. התובע, מר איגור שטיינברג עבד בנתבעת כשומר מיום 20.7.08 ועד לסוף חודש אוקטובר 2012, סך הכל 51 חודשי עבודה מתוכם 49 בפועל כשבחודשיים האחרונים שהה בחופשת מחלה . (יוער כי התובע זנח בתצהירו את טענתו מכתב התביעה (ס' 5) כי יש לחשב את זכויותיו לפי 54 חודשים בשל עבודתו תחת מעסיק אחר במפעל "אינטרקוסמה" שם המשיך לעבוד לאחר מכן בנתבעת).
2. התובע הוא עובד שעתי, אשר עבד במשמרות. ככלל עבד התובע משמרות לילה שהחלו בשעה 19.00 והסתיימו בשעה 7.00.
3. ביום 21.8.12, נפגע התובע בתאונת דרכים .
4. בהמשך לכך כתב התובע לנתבעת מכתב (נספח ה' לכתב התביעה) בהתבסס במכתב מרופא תעסוקתי אשר לפיו "...לפי הממצאים במסמכים והנובעים מתאונת הדרכים איני רואה שהוא מתאים כיום להמשיך בעבודת האבטחה לפחות למשך השנה הקרובה. יש לנסות לאתר עבורו עיסוק אשר מאפשר עבודה בישיבה בלא צורך בשימוש בכלי ירייה או בעימותים פיזיים כחלק אינטגרלי של העיסוק וללא מאמצים פיזיים ביד ימין. .." (נספח ד' לכתב התביעה).
5. בהמשך לכך נתקימה שיחה בין הצדדים על המשך יחסי העבודה. הצדדים חלוקים בדבר תוכנה- כפי שיפורט בהמשך. בסופו של דבר התפטר התובע.
6. התובע קיבל לכתחילה שכר שעמד על שכר מינימום שעתי. החל מחודש 6/2009, כעולה מתלושי שכרו, עלה שיעור השכר השעתי ב9% מעבר לשכר המינימום. שכרו האחרון של התובע עמד על 23.36 ₪ לשעה. (בשאלה האם תעריף זה כולל שנ"ג אם לאו חלוקים הצדדים).
7. במסגרת גילוי המסמכים, הציגה הנתבעת דוחות נוכחות של התובע אך מינואר 2010 (לפי טענת נציג הנתבעת- ע' 18 ש' 20-19, הוחלפה מערכת אשר מחקה את כל הנתונים הישנים) התובע הציג דוחות נוכחות ידניים מסוגים שונים אותם מילא לטענתו בזמן אמת.
8. במסגרת ניהול הליך זה, ביום 1.1.2015 שולמו לתובע פיצויי פיטורים בסך 13,420 ₪.
9. אין מחלוקת כי על הצדדים חלים צווי ההרחבה בענף השמירה. בתקופת עבודתו של התובע, חל צו ההרחבה בענף השמירה מיום 31.12.73 (להלן: צו 73) עד ליום 14.7.09 אז פורסם צו ההרחבה בענף השמירה 2009 (להלן: צו 2009) שביטל את קודמו.

המחלוקות

1. בין הצדדים מחלוקת האם סיום יחסי העבודה בנסיבות האמורות, מזכות את התובע בפיצויי פיטורים.
2. הצדדים חלוקים בשאלה האם שכרו של התובע שולם במלואו (טענות התובע בעיקרן לענין זה נוגעות לתשלום עבור מלוא המשמרות, מהו תעריף השעה הקובע, והאם שולם כדין עבור עבודה במנוחה השבועית); כן חלוקים בדבר זכאות התובע להפרשים בגין: דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים, קרן פנסיה, נסיעות וכן בדבר זכאותו להחזר ניכויים שבוצעו משכרו.
3. עוד נדרשת הכרעה בשאלות האם זכאי התובע לפיצוי מכוח חוק הגנת השכר בגין תלושים שלא הונפקו כדין וכן פיצוי על היעדר הודעה לעובד/הסכם.
4. הנתבעת טוענת טענת קיזוז כללית ולא מכומתת בגין כל תשלום ששילמה ביתר.

דיון והכרעה

1. בטרם נדון בזכאותו של התובע לרכיבים הספציפיים הנתבעים נקדים ונבחן שתי סוגיות מקדמיות. האחת- היקף משרתו של התובע, והשנייה -מה הוא שכרו של התובע.

היקף המשרה של התובע

1. לטענת התובע (כתב תביעה ס' 9-8, תצהיר ס' 9-7), עבד בעיקר משמרות לילה. עד ליוני 2009 עבד במתכונת קבועה של 6 משמרות לילה עם לילה אחד חופשי ובשבת המשמרת התחילה ב- 17:00. בהמשך, נוספו יום – יומיים של חופשה ומשמרות שבת החלו ב-19:00. לדבריו לאורך כל תקופת עבודתו, עבד משמרות שבת. בחישוביו השונים, התובע חישב זכויותיו לפי משרה מלאה לאורך כל תקופת עבודתו.
2. הנתבעת מצידה הכחישה את המתכונת הקבועה לה טען התובע וטענה כי עבד לפי צרכי הנתבעת וכי היקף המשרה משתקף בתלושי השכר (ס' 6 לתצהירו של מר כנפו). הנתבעת לא פירטה מה הוא.
3. התובע לא הציג תחשיב המצביע על פער לו טוען בין שעות העבודה שעבד לבין אלו שבגינן שולם לו. בתחשיביו ברכיבים השונים סכם את כלל הנתונים העולים מדוחות הנוכחות שהגיש ללא שציין היכן באים לידי ביטוי הפערים, ותוך שכורך בתחשיבו גם את טענותיו לענין שעור התשלום לו זכאי. מאידך, דווקא בסכומי תשובתו (ס' 14), הציג טבלא שבה נספרו שעות העבודה לפי רישומי הנתבעת אל מול השעות על פי רישומיו (ביחס למספר חודשים) וזאת כדי להצביע על כך שאין הבדלים מהותיים בין הדיווחים. סכימת השעות שבטבלא מגלה כי רישומי הנתבעת (והתשלום על פיהם) , בסה"כ ביחס לאותם חודשים, כללו מספר שעות גבוה מאלה של התובע: התובע רשם 3521 שעות בעוד שלפי הנתבעת עמד סך שעות עבודתו על 3527 שעות.
4. גם סך שעות העבודה המופיע בדוחות הנוכחות הממוחשבים שהגישה הנתבעת זהה לזה המצוין בתלושי השכר. לפיכך, מצאנו שיש מקום להסתמך על המופיע בתלושי השכר לשם קביעת היקף משרתו של התובע זאת גם מקום בו אין דוחות נוכחות מטעם הנתבעת.
5. עם זאת כאשר מצאנו כי ישנם תלושים בהם חסר פירוט של כמות שעות ברכיבי שכר שונים. הנחנו כי התובע עבד משרה מלאה.
6. על יסוד אלה מצאנו כי בשנים 2008-2009 עבד התובע במשרה מלאה. בשנת 2010, עבד 96% משרה, ב-2011 עבד 90% משרה ואילו בשנת 2012 עבד 87% משרה. היקף עבודתו הממוצע לכל תקופת העבודה עמד על 94% משרה.
7. אם כך, ככל שנידרש להיקף משרה קלנדרי, יחושב כאמור לעיל.
8. בטרם נדון בנושא הבא נעיר כי אכן מקובלת עלינו טענת התובע שכאשר הנתבעת לא המציאה דוחות נוכחות (ובעניננו, ביחס לתקופה שקדמה ל2010) יש לאמץ את דוחות הנוכחות שהמציא התובע. עם זאת , כפי שהוברר מן הראיות שלפנינו ויפורט בהמשך, לא תמיד תאם רישום השעות שבתחשיבי התובע את שנכתב בדוחות עצמם, וכן לפעמים היו גם אי בהירויות וסתירות בין הדוחות השונים שערך התובע עצמו. נדון באלה כאשר נבחן טענת התובע לזכאות להפרשי שכר בגין משמרות.

האם חל הסכם שנ"ג

1. הנתבעת טוענת כי בין הצדדים נחתם ביוני 2009 הסכם התואם את הנספח להסכם הקיבוצי בענף השמירה והמאפשרת לשלם לתובע תשלום בגין גלובלי בגין עבודה בש"נ-שנ"ג (נספח ג' לתצהיר מר כנפו מנהל הסניף בו עבד התובע, להלן: מר כנפו, נספח ג'). התובע טען כי ערך השעה שששולם לו אכן עלה ואולם זאת שלא כתוצאה מחתימת הסכם השנ"ג אלא בכלל ומשכך יש להביאו בחשבון לכל דבר וענין. אשר לנספח ג' עצמו טען לכתחילה כי לא ידוע לו מתי חתם על מסמך זה ו"יתכן שנחתם רק בחודש האחרון לעבודתו". לא נתנו אמון בטענה זו אשר מבטאת נסיון להתחמק מן הידוע לו. למעשה עדותו של התובע כולה אופיינה לבד מהתנגחות לא ראויה עם ב"כ הנתבעת גם בהתחמקות ממתן תשובות ישירות לשאלות שנשאל. כך בענין זה : (ע' 14 ש' 13-12):

ש. זאת החתימה שלך? נספח ג' לתצהיר עדות ראשית שלנו.

ת. דומה.

בהמשך לכך אין בפי התובע תשובה משכנעת לשאלה מדוע דווקא בסמוך לחתימה על נספח ג' חל שינוי בשכרו והאם היה מודע לכך.

1. בניגוד לרושם שניסה התובע לעורר בעדותו (ר' למשל עמ' 7 ש' 14 ואילך), שוכנענו כי היה מודע היטב לתשלומים שקיבל ואף עקב אחר המגיע לו וברר ככל שמצא אי בהירות כפי שגם ציין (רישת עמ' 14 ):

"ת. תשמע לא היה לי טענות לפי נגיד הכוונה של בן אדם, הדיבורים שדיברתי עם קובי. אני מדבר עם בן אדם אנחנו לא רבים, מה שאני לא מבין הוא מסביר ומה שהוא לא מבין אני מסביר. יש הבנה בנינו. "

אם כן שוכנענו כי התובע חתם בהסכמה ובידיעה על טופס שנ"ג נספח ג' האמור.

1. עם זאת, בכך לא די. אחד התנאים הנדרשים על פי ההסכם הקיבוצי בענף השמירה, לכך שניתן יהא להמיר תשלום ש"נ לתשלום שנ"ג על פי טופס כדוגמת נספח ג' הוא משלוח עותק הימנו למועצת הפועלים. כבר נקבע בפסיקה (ע"ע (ארצי) 184/09 פיודור קרבצ'נקו נ' חברת השמירה בע"מ ( 18.12.11)) כי אין מדובר באישור טכני:

"נוכח האמור, לא קבע ההסכם הקיבוצי כי הסדר התמורה הכוללת יחול בכל מקרה ומקרה, אלא רק ככל שהעובד והמעסיק מגיעים להסכמה ספציפית בקשר לכך, וככל שמתקיימים כל התנאים הנוספים והמצטברים הנקובים בהסכם הקיבוצי, לרבות דיווח מיידי למועצת הפועלים. הדיווח האמור אינו דרישה טכנית/פרוצדוראלית בלבד אלא מהותית, שכן ההנחה היא כי ארגון העובדים יוכל לוודא, בכל מקרה ומקרה, כי העובד אכן הבין את משמעותו של הסדר התמורה הכוללת טרם חתימתו עליו, וכי בהתחשב בהיקף שעות עבודתו – יש בהסדר התמורה הכוללת משום פיצוי הוגן, התואם את תכליתו של חוק שעות עבודה ומנוחה, לשעות הנוספות המבוצעות על ידו."

1. הנתבעת אמנם טענה בכלליות כי הגישה את טופס השנ"ג חתום בחתימתו של התובע למועצת הפועלים, אך לא הוכיחה טענה זו. משכך, ומשלא קוימו התנאים המאפשרים חריגה מהוראות חוק שעות עבודה ומנוחה התשי"ג -1953 (להלן: חוק שעות עבודה ומנוחה) על דרך התנהלות על פי הסכם שנ"ג- אין מקום לראות בו הסכם הפוטר מתשלום בגין ש"נ לפי החוק האמור.
2. עם זאת, אין באמור כדי לקבל את הטענה כי השכר שהועלה ב9% בהתאם לנספח ג' כ שכר בסיס כטענת התובע. כאמור, שני הצדדים הסכימו שהתוספת תשקף תשלום עבור ש"נ ולא תהפוך חלק משכר הבסיס. אמנם, צודק התובע כי בפועל ישנם תלושי שכר בהם שמש השכר הכולל 9% כבסיס לחישוב תשלומי שעות שבת, כמו גם כי יש תלושים בהם מפורטות שעות לפי 125% ו-150% על בסיס אותה ערך שעה(ס' 57-52 לתצהירו). סבורים אנו כי הדבר פרי טעות של הנתבעת ממנה אין מקום כי התובע ייבנה בניגוד להסכמתו הברורה.
3. מכאן מתחיבות שתי מסקנות: האחת, כי שכרו של התובע היה שכר המינימום, ועל בסיסו יש לחשב את זכאותו של התובע לתשלום בגין ש"נ, שעות שבת וכן לזכויות הסוציאליות השונות . השנייה, כי התובע אינו זכאי לכפל תשלום ועל כן יש להפחית כל סכום שקיבל בשל שנ"ג מן הסכומים להם זכאי כשכר עבודה. התובע, שהיה מודע לטיעוני הנתבעת בענין השנ"ג לכתחילה, לא מצא מקום גם לא בתצהירו, לערוך תחשיב חלופי למקרה שטענתו תדחה, כאמור לעיל. מבדיקה מדגמית שערך בית הדין נמצא כי לא ניתן לחלץ מנגנון ברור של הפרשי ם ולו אחוזיים בין האופן שבו שולם בפועל (כולל שנ"ג) לבין המגיע בהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א -1951 בקיזוז התשלום בגין שנ"ג . נמצאו חודשים בהם שולם ב"עודף" מכח מנגנון זה וכאלה שבהם ישנם חוסרים.

משכך להלן, ידון האופן בו יהא על הצדדים להגיש תחשיביהם לענין זה.

לאחר שעמדנו על הנושאים לעיל נבחן את רכיבי התביעה השונים, כפי סדר הופעתם בכתב התביעה, לקמן:

פיצויי פיטורין ופיצויי הלנתם

1. כאמור, הנסיבות שהביאו לסיום עבודת התובע אינן שנויות במחלוקת. התובע הציג לנתבעת אישור רופא תעסוקתי לפיו אינו יכול לעבוד בעבודת אבטחה למשך שנה. בהתאם לפסיקה, די בכך כדי לקבוע כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים בהתאם לס' 6 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג 1963 (ר' לעניין זה ע"א 80-63 אונגר- פיינר את יוסף שותפות לפרסום ואח' פ"ד י"ז 2005). למעשה מתוך סיכומי הנתבעת עולה כי אף היא אינה חולקת על כך שהתובע היה זכאי לתשלום פיצויי פיטורין.
2. התובע טען תחילה בכתב תביעתו (ס' 18) כי ביקש מהנתבעת לעבוד בעבודה אשר מתאפשרת במצבו הרפואי אך לנתבעת לא היה מה להציע לו. בתצהירו הוסיף כי ניתנו לו הבטחות לעניין קבלת סכומים של פיצויים בגובה 8000 ₪ ופנסיה בגובה 5000 ₪ אך התובע סירב שכן האמין שמגיעים לו סכומים גבוהים יותר (ס' 22 לתצהיר תובע). מנגד, טוענת הנתבעת תחילה כי התובע סרב לקבל פיצויי פיטורים ולחתום על טופס 161 א' שכן רצה להמשיך לעבוד בנתבעת עם תום תקופת המחלה (ס' 41-40). בהמשך הוסיפה כי הוצע לו לשחרר את קרן הפנסיה וכי ישולמו לו פיצויים מבלי לנקוב בסכומים (ס' 10 לתצהירו של מר כנפו).
3. אף אם נניח כגרסת הנתבעת כי היתה נכונות לשלם לתובע פיצויי פיטורין ואלה לא שולמו בשל המנעותו מחתימה על טופס 161א, (ותשובתו של התובע שנדמתה מתחמקת בעמ' 12 ש' 23 תומכת בכך) אין בכך משום הצדקה להמנעות מתשלום הפיצויים (ולו בניכוי מס ). לכך תהא השלכה להלן עת נדון בתביעת התובע לפיצויי הלנת פיצויי פיטורין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום.
4. אשר לשיעור הפיצויים לו זכאי התובע: כאמור, הנתבעת שילמה לתובע סך של 13,420 ₪ ע"ח פיצויי הפיטורים בינואר 2015. התובע טוען בתצהירו כי הוא זכאי לסך של 18,446 ₪ (בניגוד לכתב התביעה בו תבע 19,552.5). חישובו זה של התובע מבוסס על ההנחה כי שכרו האחרון הוא 4,345 ₪ אותו הכפיל בהתאם לתקופת עבודתו (51 חודשים).
5. בהתאם לקביעתנו לעיל בדבר אחוזי משרתו של התובע, וכן להשתכרותו של התובע בשכר מינימום, יחושבו פיצויי הפיטורין:

לפי חישוב אחוזי המשרה השנתיים, התובע עבד במהלך כל תקופת עבודתו בממוצע -94% משרה. שכר המינימום באוקטובר 2012 עמד על 4300 ₪, ולפי אחוזי המשרה השכר הוא 4042 ₪. סך הפיצויים המגיעים לפי 51 חודשים עומד על 17,179 ₪. מששילמה הנתבעת 13,420, צריכה להשלים סך של 3777 ₪.

1. אשר לשאלת ההלנה- ככל שנוגעת להפרשי הפיצויים כפי שקבענו לעיל- סבורים אנו כי היתה מחלוקת כנה בין הצדדים לענין התחשיב ומשכך אין מקום לפסיקת פיצויי הלנה. ככל שטענת ההלנה נוגעת לתקופה שמאז הגשת התביעה ועד התשלום בפועל- לא מצאנו טעם של ממש להמנעות הנתבעת מביצוע התשלום, ודאי כאשר שני הצדדים מיוצגים ובפועל עורכי הדין סייעו בהסדרת נושא התשלום.
2. בנסיבות אלה מצאנו מקום להעמיד את הפיצוי בגין הלנת פיצויי הפיטורין לתקופה בה הולנו ע"ס 2,000 ₪ (הכוללים גם הפרשי הצמדה ורבית עד מועד הגשת התביעה בגין מה שלא שולם כלל).

דמי הבראה

1. בכתב התביעה טען התובע כי קיבל דמי הבראה בסך 5,908 ₪ בעוד זכאותו עומדת על 10,277 ₪ בגין 27.5 ימי הבראה. לכן זכאי להפרש בגובה 4369 ₪. זאת ללא פירוט. בתצהירו ונוכח טענת הנתבעת בכתב ההגנה להעדר זכאות לדמי הבראה לתקופה שקדמה לשתי שנות עבודתו האחרונות מעלה לראשונה טענה כי את התשלומים ששולמו יש לזקוף עבור חוב עבר (ס' 34).

בסיכומיו מפרט לראשונה את תשלומי הנתבעת ברכיב זה: סך של 1494 ₪ בתלוש 8/09, סך של 1731 ₪ בתלוש 8/10, סך של 1894 ₪ בתלוש 7/11, סך של 2054.96 ₪ בתלוש 7/12, סך של 474.99 ₪ בתלוש 12/12. בהתאם לפירוט זה וימי הזכאות, פירט התובע מדי שנת עבודה את פער הימים בין מה ששולם לו לימים אשר לטענתו זכאי כדין. את הפער סכם והכפיל בעלות של שווי יום הבראה לפי השווי הגבוה ביותר.

1. איננו מקבלים הטענה כי יש לזקוף סכומים ששולמו ע"ח העבר אלא יש לראות בכל סכום ששולם ככזה המתיחס (בהתאם להוראות צו ההרחבה) לשנה שחלפה עובר לתשלום. כן מצאנו פגמים בתחשיבי התובע עצמם.
2. התובע זכאי לדמי הבראה לתקופה- 1.11.10 עד 31.10.12. בתוך תקופה זו יש חלק מהשנה השלישית לעבודתו של התובע בתאריכים 1.11.10- 19.7.11, השנה הרביעית לעבודתו של התובע- 20.7.11- 19.7.12 ושנת עבודתו החמישית אשר איננה שנה מלאה- 20.7.12 – 31.10.12. בשנה השלישית לעבודתו של התובע, קיבל סך של 1894 ₪. לפי חלקיות המשרה (93% - הממוצע לשנים 2010- 2011), היה זכאי התובע לסך של 2036 ש"ח. את הפער בתשלום יש לחלק לחלק היחסי של חודשי העבודה הנכללים בתקופה בגינה ניתן לתבוע, קרי 8.67 חודשים. משכך ביחס לתקופה לה זכאי לתשלום נותר הפרש חוב בסך 104 ₪. עבור השנה הרביעית לעבודת התובע, שילמה הנתבעת סך של 2046 ₪ (בשל מחלוקת בין הצדדים, כך עולה מעיון בתלוש השכר). לפי חלקיות משרה של 88.5% זכאי התובע לסך של 2298 ₪. לפיכך, הנתבעת נותר חוב בסך 252 ₪. אשר לשנתו החמישית של התובע, נדרשת הנתבעת לשלם עבור 3.33 חודשים, בחלקיות משרה של 87% סך של 626 ₪. בפועל שילמה הנתבעת סך שלל 475 ₪. לפיכך נותר חוב בסך 151 ₪.

סה"כ נותר איפוא חוב בגין דמי הבראה בסך של 507 ₪ שעל הנתבעת לשלמו.

פדיון חופשה שנתית

1. התובע טוען כי לאורך כל תקופת עבודתו לא קיבל ימי חופשה בתשלום כדין. לדבריו, עם סיום יחסי העבודה, קיבל פדיון חופשה בסך 5,061 ₪. גם ברכיב זה התובע לא פירט את חישובו למעט ציון זכאותו לטענתו ל- 48 ימי חופשה אשר פדיונם עומד על סך של 9,480 ₪

בסיכומיו, פירט לראשונה את טענתו ובכלל זה פירט תשלומי החופשה שנתקבלו (יולי 2011 1003 ₪, דצמבר 2011 278 ₪ ודצמבר 2012- 3780 ₪. וכן תחשיב הזכאות לימי חופשה בכל שנה.

1. הנתבעת טענה כי שילמה לתובע בהתאם להיקף משרתו של התובע. לדבריה, יש לחשב את ערך יום החופשה ללא תוספת שנ"ג וכן בכפוף להתיישנות .
2. צודקת הנתבעת כי התובע לא נתן דעתו להיקף משרתו ולהתיישנות ברכיב זה. בהעדר השגה על חישוב מספר ימי הזכאות לשנה לפי הוותק כפי שערכו התובע, הרי בכפוף להתיישנות (שלוש שנות עבודה קלנדריות אחרונות והשנה השוטפת, קרי 2012-2009), התובע היה זכאי לסך של 42 ימים ככל שעבד משרה מלאה. היקף המשרה הממוצע בשנים האמורות עומד על 93%. בהתאם, זכאי ל- 39 ימי חופשה. שווי יום חופשה עומד על 184.8 ₪ (לפי שכר המינימום השעתי אשר עמד על 23.12 ₪ לשעה בעת הפדיון) על כן היה התובע זכאי לתשלום בגין חופשה ופדיונה סך כולל של 7207 ₪.
3. אשר לרישומי ניצול חופשה וכן תשלומים בגינה בתלושי השכר, בדיקה מעלה כי שלא כטענת הנתבעת- לא ניתן לראות בהם משום פנקס חופשה שכן אין קורלציה בין הסכומים ששולמו לבין הרישום בתלוש בדבר ניצול ימי החופשה, אף לשיטתה. (לדוגמא- בחודש יולי 2011 שולם לתובע סך של 1003 ₪ עבור 7 ימי חופשה כאשר שכר המינימום השעתי עמד על 19.95 ובסך הכל נדרשה הנתבעת לשלם על האמור 1117.2 ₪). משכך יופחתו הסכומים ששולמו כפי שהם מסך כל החוב כאמור. מששילמה הנתבעת סך של 5,061 ₪, זכאי התובע להשלמת פדיון חופשה בסך של 2146 ש"ח.

דמי חגים

1. בתביעתו טען התובע כי לאורך תקופת עבודתו חלו 40 ימי חג אשר בגינם זכאי היה לתשלום ע"ס 7,475 ₪ בעוד שבפועל קיבל רק 2,875 ₪ ולפיכך זכאי להפרש המתחייב . התובע הבהיר כי בימי חג בהם עבד , התשלום היה עבור העבודה בפועל בחג. התובע צירף פירוט של ימי החג שלדידו חלו בתקופת עבודתו (נספח ו לתצהירו). הפירוט כולל את שמות החגים ותאריכים מבלי לפרט את היום בשבוע בו חל החג. כן מציין כי שיבוצו לעבודה ולכן העדרויותיו, כשהיו, נעשו בהסכמת המעסיקה. עם זאת, לא מפרט באילו מהחגים עבד.
2. יודגש-התובע טען לזכאות לדמי חגים- להם זכאי ככל שלא עבד ביום חג ונגרע לכן שכרו. ואולם האם בפועל ישנם ימים כאלה?

בכתב תביעתו כאמור לעיל, לא טען כי לא עבד בימי חג ואף נטען כי בימים בהם עבד, קיבל גמול כנדרש. כעולה מעדותו של התובע בחקירתו, התובע מאשר כי עבד בכל ימי החג (ע' 12 ש'30):

" ש. ישבת איתם והלכת ועורך הדין הגיש תביעה לבית הדין, אתה תובע חגים אתה יודע מה זה?

ת. כולם רוצים למה לא, אם הבן אדם עבד תשלם. אם עבדת לא משלמים לך? מה אתה עובד בחינם.

ש. בחגים עובדים?

ת. עבדתי.

ש. אתה רוצה 4,600 על חגים, צירפת רשימת ימי חג לפיהם אתה רוצה תשלום אתה מכיר אותה?

ת. איזה.

ש. מפנה לרשימת ימי חג.

ת. זאת פעם ראשונה שאני רואה, לא פתחתי את התיק אני לא עורך דין.

ש. אני מפנה אותך לדוח שלך לחודש אוקטובר 2008, בדוח שלך כתוב כי ביום 14.10 עבדת אתה מאשר את זה?

ת. כן.

ש. איך אתה רוצה תשלום חג על יום שעבדת בו?

ת. אני לא יודע מה שאלת.

ש. אתה היית בבית בחג, וצריך לשלם לך על זה.

ת. אם אני יושב בבית למה צריך לשלם לי? אני עבדתי בחגים לא היה חג שלא עבדתי."

1. אם כן הטענה לזכאות לדמי חגים בגין ימי חג שכביכול לא עבד בהם, נשמטת מתוך גרסתו שלו. בהתאם אין צורן לדון ביתר טענות הצדדים.

לפיכך, אנו דוחים התביעה רכיב זה.

קרן פנסיה

1. התובע טוען כי הנתבעת הפרישה עבורו בכל תקופת עבודתו סך של 3,647 ₪ בעוד שהייתה אמורה להפריש סך של 14,077.8 ₪. לפיכך, זכאי להפרש בגובה 10,430 ₪.בתצהירו לראשונה (ס' 45), הבהיר התובע כי לפי חישובו זכאי להפרשות בגובה 6%, לפי ההסכם הקיבוצי.
2. הנתבעת טוענת כי הפרישה את הכספים כפי הנדרש על פי חוק; כן מציינת שיש לערוך החישוב בהתאם לחלקיות המשרה; כי בהתאם לצווי ההרחבה לא הייתה חובה לבצע הפרשות פנסיוניות בששת חודשי העבודה הראשונים וכן כי חלקה כמעסיקה עמד על 5% שכן התובע עבר את גיל 55. התובעת הוסיפה כי תערוך בדיקה ברכיב זה (כתב ההגנה ס' 69-65).
3. בסיכומיה (ס' 117-12) זונחת הנתבעת את טענותיה בדבר גובה הפרשה של 5% וכן בדבר היעדר הפרשה עבור 6 חודשי עבודה ראשונים. כמו כן, לא הציגה חישוב נגדי ואך חזרה על טענתה כי שילמה כדין.
4. על פי תחשיבנו: שכר המינימום בחודש אוקטובר 2012 עמד על 4300 ₪. לפי חלקיות משרה של 94%, עמד השכר הקובע של התובע על 4042 ₪. 6% הם 242₪ לחודש, ובסך הכל בגין 51 חודשים 12,369 ₪. כאמור, הנתבעת שילמה סך של 3,647 ₪ ועל כן היתרה לתשלום עומדת ע"ס 8722 ₪.

הפרשי שכר

1. כאמור, התובע טוען כי הנתבעת חייבת לו הפרשי שכר בסך 67,229.5 ₪ שכן לא שילמה לו על עבודה בשעות נוספות, גמול עבודה בביום מנוחה שבועית, חוסר בתשלום בגין שעות עבודה וכן שכר נמוך מהמגיע (כתב התביעה ס' 21ו). בנוסף טוען לפיצויי הלנה. לכתב התביעה צורף ריכוז תחשיב (נספח ז ) ופירוטו נספח לתצהיר. עם זאת התובע אינו מכמת בנפרד את שוויה של כל אחת מטענות אלה. בסיכומיו (ס' 78-74), מצמצם התובע את המחלוקת אך לשני רכיבים- גמול עבודה בשעות נוספות וכן גמול עבודה בעת מנוחה שבועית ובאופן ספציפי ביחס לעבודתו במשמרות מוצ"ש (ס' 55-56))-גם במסגרת זו לא ערך התובע הבחנה בין הפרשים המגיעים בגין ש"נ לבין אלה המגיעים בגין אי תשלום כראוי עבור עבודה במנוחה שבועית. כמו כן, מצמצם את סכום התביעה ברכיב זה מ-67,229.5 לסכום של 62,774 ₪ מבלי להסביר שינוי זה.
2. בנסיבות אלה איננו נדרשים עוד לטענתו של התובע לזכאות להפרשי שכר בגין תשלום שלא על מלוא שעות עבודתו או בגין תעריף נמוך מכפי זכאי לו, כנטען בכתב התביעה. כיון שחישובי התובע כאמור אינם מפרידים בין סוגי טענותיו להלן יערכו תחשיבים ביחס לטענות אלה בנפרד.

(עם זאת ולהשלמת התמונה יאמר ביחס לעבודתו בתקופה שעד 2010 (לגביה לא המציאה הנתבעת דוחות נוכחות) כי לא ניתן לקבוע כל קביעה ברורה ביחס לטענה של העדר תשלום מלא בגין כל השעות. כך לדוגמא: בחודש נובמבר 2009 שולם לתובע בגין שכר סך של 7094 ₪ ולפי דוחות התובע וחישוב בית הדין היו צריכים להשתלם 6551 ₪ בלבד. מאידך בחודש יוני 2009 לפי תלושים שולם 6698 ולפי דוחות התובע וחישוב בית הדין היה צריך לשלם 7075. כמו כן , בכמה דוחות מתעוררות שאלות ביחס לרישומים (ר' למשל דוחות 2008- 11,12 2009- ,5,8)). בנוסף, כפי שעלה מחקירתו הנגדית של התובע (ע' 8 ש' 14, גם התחשיב שנערך עבורו לא בהכרח שקף את המופיע בדוחות התובע עצמו))

1. אשר לתביעה להפרשי שכר בגין שעות הנוספות- היא נסמכה על כך שהוספת 9% מכח נספח ג' אינה יכולה להוות תשלום בגין ש"נ ומשכך ערך השעה שנלקח בחשבון בתחשיבי התובע התבסס על ערך השעה כולל תוספת 9% -קרי על יסוד ערך שעה שלא קבלנו אותו. כאמור, היה מקום כי התובע יערוך תחשיב חלופי בענין זה- אך זאת לא עשה ואף לא פרט את אופן חישוביו בנפרד בגין כל אחת מטענותיו לענין הפרשי שכר.

בנסיבות אלה אין מנוס מכך שהצדדים יערכו תחשיבים מחודשים על יסוד הנתונים הבאים לענין זה:

יערך חשבון מחודש של זכאותו של התובע לשכר בגין כלל שעות עבודתו החל מה1.6.2009 ועד סיום עבודתו בפועל- כאשר שכר השעה הבסיסי הוא שכר המינימום לפי ערכו מעת לעת. התחשיב יביא בחשבון שעות עבודה רגילות , ש"נ ושעות שבת, בהתחשב בכך שעסקינן (במרבית הימים) בעבודת לילה.

כבסיס לבדיקת שעות העבודה תלקחנה בחשבון השעות כפי המופיע בדוחות הנוכחות שצרפה הנתבעת החל מחודש ינואר 2010 ואילך. לגבי התקופה שמחודש 6/2009 ועד חודש 12/2009 ישמשו הדוחות שערך התובע (ריכוזים של דוחותיו שלו) בהעדר דוחות לנתבעת.

התחשיב לענין עבודה במשמרות במוצ"ש, נוכח האמור להלן- יבוצע ללא שנלקח בחשבון ערך שעות עבודה במנוחה שבועית. זאת כיון שסוגיה זו תידון ותוכרע להלן.

מתוך סך הסכומים להם היה זכאי התובע על פי תחשיב זה יופחתו כל הסכומים ששולמו לתובע כשכר בכל אופן שהוא.

1. אשר לתביעה לתשלום בגין עבודה במנוחה השבועית (ובפועל במוצ"ש): זכאותו של עובד לתשלום בערכי שעות מנוחה שבועית מתיחסת לא רק לעבודה ביום השבת עצמו (עע (ארצי) 402/07 ניצנים – חברה לאבטחה וניהול פרוייקטים בע"מ נ' יאיר חודאדי ( 19.1.10)) אלא למנוחה השבועית שהוגדרה בחוק שעות עבודה ומנוחה -36 שעות שבהן נכלל יום המנוחה השבועית.
2. עיון בתלושי השכר ובדוחות הנוכחות של התובע מעלה כי הנתבעת אכן, מעולם לא שילמה לו שכר בערכי יום המנוחה השבועית כאשר עבד במוצאי שבתות. זאת גם כאשר עבד הן בליל שבת והן בהמשך לכך, בליל מוצ"ש. לא זו אף זו, גם כאשר עבד התובע – באופן חריג- ביום שישי בצהרים וגם במוצ"ש לאחר מכן, לא שולם לו עבור איזה משעות אלה בערכי מנוחה שבועית. (ר' ה7.5.10 כמופיע בדוח חודש 5/2010).
3. הנתבעת לא העלתה כל גרסה ביחס למועד חלותן של אותן 36 שעות (או בפועל 9 השעות שמעבר ל25 שעות השבת). משכך , יש לקבל טענת התובע לפיה העבודה במוצ"ש היתה חלק מעבודתו במנוחה השבועית, וזאת ככל שהובהר כי עבד בשבת או בסמוך לה בתקופת 36 השעות.
4. עם זאת בפסיקת בית הדין הארצי, מפי כב' השופט איטח, זה לא מכבר ב עע (ארצי) 47268-07-13 אלכסנדר איליאסייב -כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (19.2.17) נקבע:

"לאור האמור אנו קובעים כי בעד שעות עבודתו במוצ"ש זכאי המערער לגמול מנוחה. ויודגש, כי עבודה במוצ"ש במונחי יום לוח, היא אך ורק עד למוצ"ש בחצות, עת מסתיים יום הלוח. לפיכך, בגין כל משמרת במוצ"ש זכאי המערער לגמול מנוחה בעד 5.5 שעות (מהשעה 18:30, שעת תחילת המשמרת, ועד לחצות)."

השלכת הדברים לעניינו (כאשר משמרת החלה בשעה 19.00) היא כי התובע זכאי לתשלום בגין ערך שעת מנוחה שבועית בכל משמרת מוצ"ש שבה עבד לאחר שעבד גם בשבת- עבור השעות שבין 19.00-24.00- קרי עבור 5 שעות עבודה.

1. ספירת בית הדין העלתה כי בניגוד לטענת התובע בעדותו: "עבדתי כל שבת, גם שישי שבת מיליארד אחוז." (ע' 9 ש' 4) הרי שלא כך הדבר ובמקרים רבים עבד במשמרות מוצ"ש ללא שקדמה לכך עבודה בליל שבת. סה"כ עבד התובע במוצאי שבתות להן קדמה עבודה גם בלילי שבת 56 משמרות בתקופה שעד 12/09 ו105 משמרות בתקופה שלאחר מכן ובסה"כ 161 משמרות. בגין משמרות אלה זכאי לתשלום עבור 5 שעות למשמרת בערכי 50% נוספים לערך השעה (לענין זה נלקח שכר מינימום שעתי ממוצע משוקלל ביחס לכל תקופת עבודתו )

בסה"כ זכאי התובע להפרשי שכר בגין עבודה במנוחה שבועית בסך של 8,654 ₪ (לפי התחשיב 161*5*21.15*50% ₪)

ניכויי שכר

1. התובע טוען כי נוכו משכרו שלא כדין הסכומים הבאים: קורס 9 שעות (מאי עד ספטמבר 2009 על סך 100 שח בחודש) ופיקדון ביגוד (100 ₪ ביולי 2008). לטענתו ניכויים אלו היו ללא הסכמתו/ידיעתו (כתב התביעה ס' 21ז). בתצהירו, הבהיר התובע כי הנתבעת דרשה ממנו את ההשתתפות בקורס (ס' 59 לתצהירו).
2. הנתבעת בגרסתה שבכתב ההגנה למעשה מאשרת כי ניכתה את הסכומים האמורים. לטענתה, לא השיב את הביגוד אשר קיבל ועל כן שמירת הפיקדון היא כדין. אשר לקורס, טוענת הנתבעת כי מדובר בקורס רישיון נשק פרטי המשמש את התובע במקומות עבודה אחרים ועל כן הניכוי כדין ( כתב הגנה79-78, תצהיר מר כנפו ס' 30-29).
3. אשר לקיזוז על פיקדון הביגוד- כך נקבע בצו 2009 ס' 15.4:"בתום תקופת העבודה על העובד להחזיר למעסיק לפחות סט אחד בלבד של ביגוד ואת הציוד שקיבל, ככל שקיבל; אם העובד לא יעשה כן – המעסיק יהיה רשאי לנכות ממשכורתו האחרונה של העובד בגין סט הביגוד המשומש שלא הוחזר, בהתאם למחיר הביגוד, ולכל היותר עד לתקרה של 150 שקלים חדשים בלבד, לפי הסכום הנמוך מביניהם."התובע בחר שלא השיב על טענות הנתבעת בתצהירו כדלעיל, ואף לא בח"נ. לפיכך, אנו מקבלים את גרסת הנתבעת בכל הנוגע לביגוד והתביעה להשבת הסכום שנוכה בגין כך נדחית.
4. אשר לניכוי ע"ח הקורס- הנתבעת לא המציאה אסמכתא לזכותה לקיזוז כאמור כן. לפיכך תשיב הנתבעת לתובע סך של 500 ₪.

החזר נסיעות

1. התובע טוען בכתב התביעה (ס' 21 ח)כי במהלך כל תקופת עבודתו גר בישוב אדם שבגבע בנימין 17 ק"מ מעטרות. לטענתו, בהתאם לצו ההרחבה, על פי פרשנותו, זכאי להחזר נסיעות ריאלי שכן אין מביתו למקום עבודתו תחבורה ציבורית והנתבעת לא סיפקה לו הסעות. בהתאם תובע סך של 100 ₪ ליום לנסיעות ברכב ובסך הכל 78,350 ₪.

בסיכומיו (ס' 92-81), חזר התובע על טענותיו והוסיף כי אין כל משמעות למקום מגוריו שכן התובע הגיע עם רכבו כי לא הייתה לו אפשרות אחרת.

1. הנתבעת טוענת כי היא סיפקה הסעות למקום העבודה וכן כי לתובע יש תחבורה ציבורית ממקום מגוריו לירושלים משם נסע בהסעה של הנתבעת למקום העבודה. הנתבעת טוענת כי שילמה את שהייתה צריכה ומפנה לתלושי השכר. הנתבעת מדגישה כי גם על פי הוראות צו ההרחבה היה על התובע היה לנסוע בתחבורה הזולה ביותר (כתב הגנה ס' 84-80).
2. אכן בצו 73 נקבע שהעובד זכאי להחזרהוצאות ממקום פיזור המרוחק מביתו לביתו (קביעות נוספות נוגעות למאבטח שכיום למעשה אין חולק כי התובע לא היה) ואילו בצו 2009 אכן ישנה חובה להסדיר הסעות כאשר אין תחבורה ציבורית וכשאין כאלה נדרש העובד לעשות שמוש בתחבורה הזולה ביותר. אין חולק, לפי סכום התביעה וכן לפי תאורי התובע כי לא כך עשה. כמו כן אין חולק כי בפועל יכול היה התובע לעשות שמוש בשירותי הסעות באמצעות הסייר שהעמידה הנתבעת. (כך טען מר כנפו ומתוך עדותו של התובע אשר התיחס לסייר ברי כי אף הוא מודה בכך). אלא שהתובע בחר שלא לעשות בהם שימוש, כיון שלדעתו הדבר מאריך את הדרך . אף שיתכן שיש מקום לשקול בחינה ענינית עד כמה סבירה הציפיה כי עובד יעזר בתחבורה ציבורית או בהסעות שמעמיד לרשותו המעסיק בנסיבות מסוימות, הרי שמצאנו כי אין מקום לבחון זאת במקרה דנן. הטעם לדבר הוא כי גם אם נניח שהתובע היה זכאי לתשלום בגין נסיעותיו מעבר לאותם 250 ₪ ששולמו לו מדי חודש – הרי שלא הוכיח את סכומי התביעה ברכיב זה. במה דברים אמורים?
3. התובע תבע סך של 100 ₪ החזרי נסיעות עבור כל יום עבודה עבור נסיעה הלוך ושוב של 34 ק"מ. אף אם נניח (ואף זאת לא הוכח) כי מדובר בנסיעה של 34 ק"מ- כלל לא הובהר הכיצד עלותה 100 ₪ (עלות נכבדה ביותר) בשום דרך שהיא. כמו כן וכפי שעולה מחקירתו, הוא עצמו לא ידע להבהיר חישוב זה (ע' 16 ש' 6 ואילך):

"ש. אתה אומר שזה 17 קילומטר מעטרות.

ת. מהבית שלי עד לעבודה.

...

ש. כמה על לך דלק?

ת. נראה לך אני יודע כמה רכב משתמש דלק? אני מכיר את המרחקים."

1. מעבר לכך, מחקירת התובע עלה, כי אף הנתונים עליהם הסתמך בתביעתו, קרי- מקום מגוריו- גם הם הופרכו. כך עולה מחקירתו (ע' 14 ש' 32 ואילך):

"ש. איפה את גר היום?

ת. בגבע בנימין.

ש. ישוב אדם?

ת. כן.

ש. כל התקופה שעבד אצל הנתבעת היית באותה כתובת?

ת. לא, הייתי גר במקומות אחרים.

ש. איפה גרת?

אשתו של התובע: מאוגוסט 2010 חצי שבוע הוא בקריית יובל וחצי שבוע בגבע בנימין.

1. אם כן, לא זו בלבד שבניגוד לגרסה הראשונית, ברי שמאוגוסט 2010 אין כל דרך לדעת לאילו מן המשמרות הגיע מירושלים, ולאילו הגיע מגבע בנימין, אלא שאף כלל לא ברור היכן גר לפני 8/2010. אם כן, טענתו כאילו ישנו קושי לעשות שימוש בתחבורה ציבורית/בהסעות של הנתבעת- מתמוטטת ביחס לכלל התקופה נשוא התביעה. (בהקשר זה לא למותר לציין כי התובע דווח על כתובת מגורים בירושלים עד סוף שנת 2010 –כעולה מתלושי השכר)
2. בנסיבות אלה אין מקום להעתר לבקשתו לפסוק לו דמי נסיעות מעבר לאשר שולם לו (גם לא בטענה החלופית שהועלתה לראשונה בסיכומיו-ובכך כשלעצמו די כדי לדחותה- לתשלום לפי התעריף המקסימלי ליום עבודה. ) התובע לא הוכיח כי נסע מגבע בנימין לעבודה, לא את העלות האמיתית של הנסיעות ולטעמנו אף לא עשה הנדרש בצווי ההרחבה כדי להשתמש בתח"צ או בשרותי הסייר שמטעם הנתבעת.
3. לפיכך, אנו קובעים כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח רכיב זה ועל כן הוא נדחה.

פיצוי שלא תלוי בנזק לפי חוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958

1. התובע טוען כי תלושי השכר שלו לא הונפקו כחוק- כך לא ברור מה הן התוספות השונות; אין תיעוד של כמות שעות נוספות, נסיעות וכו; פירוט הפרשות מעסיק לקופת פיצויים; ניהול יומן חופשות מהימן; פיצול רכיבי שכר ועוד
2. הנתבעת טוענת כי תלושי השכר והרכיבים שמפורטים בהם, לפי דין (כתב ההגנה ס' 87-85).
3. עיון בית הדין בתלושי השכר מעלה כי הצדק עם התובע, בכל הנוגע לכך שבתלושים רבים ישנו פיצול של רכיבי השכר באופן לא ברור. כך, ישנם חודשים שיש מספר פעמים רכיב "ש.נוספות", מבלי שברור באיזה ערך של ש"נ מדובר(150%/125%) וכמה שעות נכללות בכל רכיב(יולי-דצמבר 2008, מאי 2009); כך, ישנו רכיב בשם ע.נוספות/ש.נוספות אשר אינו ברור(ינואר-מאי 2009); פעמיים רכיב של "שעות רגילות" לפי תעריף שונה(אוגוסט 2009); רכיב של "ע.נוספות" באותו תעריף של "שעות רגילות" (מאי 2011) ועוד. עם זאת מצאנו כיאין מדובר בהתנהלות שיטתית של הנתבעת וכן כיחל שיפור בעניינים אלה עם השנים. כמו כן, כדלעיל מצאנו ליקוי ברישום החופשהה (שווי ניצול אל מול שעור התשלום)
4. בהתיחס לאופי הפגמים שנמצאו בתקופה שלאחר הכנסו של תיקון 24 לחוק הגנת השכר לתקפו, מצאנו מקום לפסוק לתובע פיצוי בסך כולל של 1500 ₪.

פיצוי בגין אי עריכת הסכם/הודעה לעובד

1. התובע לא טען בכתב התביעה כי לא קיבל הודעה לעובד או הסכם עבודה אלא רק מבהיר את החובה בחוק ואת מהות חובה זו (כתב התביעה ס' 21י).די באמור כדי לדחות רכיב זה.
2. עם זאת, משהציגה הנתבעת הודעה בדבר פירוט תנאי העבודה (כתב ההגנה ס' 92-88, נספח ד לתצהיר מר כנפו), אותה לטענתה נתנה לעובד, ומשהסכימה הנתבעת בפועל להרחבת החזית, מצאנו לבחון את טענת התובע לעניין זה בלבד.

בתצהירו (ס' 77-75) מעלה השגות שונות על המופיע בהודעה לעובד.

עיון מעלה כי נפלו פגמים קלים בלבד בהודעה לעובד : מצוין כי יום העבודה הוא בן 8 שעות בעוד ברי כי בפועל אורך המשמרות הסטנדרטיות בהן עבד הן של 12 שעות ולא 8.

1. בנסיבות אלה מצאנו להעמיד את הפיצוי על סך של 500 ₪.

טענת קיזוז

1. הנתבעת טוענת כי מכל סכום שייפסק יש לקזז את ששילמה ביתר. ברי כי אין מדובר בטענה שניתן להכריע על פיה. לפיכך, טענה זו נדחית.

לסיכום

1. על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
2. פיצויי פיטורים על סך 3777 ₪.
3. פיצוי בגין הלנת פיצויי פיטורין, בסך של 2,000 ₪.
4. דמי הבראה על סך 507 ₪
5. פדיון חופשה שנתית על סך 2146 ₪
6. החזר ניכויים על סך 500 ₪
7. הפרשי שכר בגין עבודה בשעות מנוחה שבועית (מוצ"ש) בסך 8,654 ₪.
8. פיצוי מכוח חוק הגנת השכר בגובה 1500 ₪.
9. פיצוי בגין פגמים בהודעה לעובד – 500 ₪.

הסכומים האמורים בסעיפים א',ג',ד',ה',ו' ישאו הפרשי הצמדה ורבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

79. הצדדים יגישו תחשיבים ביחס לזכאות התובע להפרשי שכר בגין אי תשלום מלא עבור עבודה בש"נ כאמור בסעיף 52 לעיל וזאת בתוך 14 יום. ככל שלא יגיעו הצדדים לתחשיב מוסכם יכריע בית הדין במחלוקת ביניהם לאחר שתנתן לכל אחד מהם זכות להגיב לתחשיב הצד שכנגד. פסק דין משלים ינתן בנפרד.

בשאלת הוצאות הליך זה יוכרע במסגרת פסק הדין המשלים.

ניתן היום, י"ג טבת תשע"ח, (31 דצמבר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.