<#1#>

פרוטוקול

הסנגור:

אני מבקש את התייחסות המדינה – מה לגבי חוות הדעת הפסיכיאטרית שקובעת שהמשיב לא היה אחראי למעשיו. מה עמדת המדינה.

התובע:

אני לא כל כך בקיא בתיק ואני מבקש להתייעץ.

עו"ד בלנרו:

חוות הדעת המקורית כמו גם ההבהרה שהתקבלה בשבוע שעבר מהפסיכיאטר המחוזי מלמדת על כך שהיעדר האחריות אינו נובע ממחלת נפש וזה עניין שחוזר בכל הערכה שניתנה, הן לעניין חופשות והן לעניין הפסיכיאטר המחוזי. נכתבה חוות דעת ראשונית ויש תמימות דעים לגבי כל הגורמים שבחנו את עניין המשיב שהסיבה להתקף שהיה היא שילוב של שניים – הפרעת אישיות אנטי סוציאלית, יחד עם שימוש בסמים.

אין מחלוקת שכב' השופטת חיימוביץ הפסיקה את ההליכים והורתה על אשפוז לפי סעיף 15 א'. בין לבין, ביום 03/04/2013 התקבלה חוות הדעת הפסיכיאטרית והיה קבוע דיון במעצר בפני כב' השופט אבו טהה וביום 07/04/2013 נקבע דיון בפני כב' השופטת חיימוביץ. פרופ' לרנר הפנה בקשה לכב' השופט אבו טהה – בין האשפוז שהורה השופט אבו טהה לבין הדיון בפני כב' השופטת חיימוביץ. על כן, נוצרה, לכאורה, איזה שהיא סתירה שכן השופט אבו טהה הורה על אשפוז לפי סעיף 15 ב' וברור שהכוונה היא לפי סעיף 16, מאחר והאשפוז לפי סעיף 15 מצטרף לסעיף 170. אין מחלוקת שמי שהפסיק את ההליכים והורה על אשפוז היה כב' השופטת חיימוביץ שהורתה על האשפוז. המצב שבו אנחנו נמצאים היום הוא שיש אישור של היועמ"ש לחידוש ההליכים, הוגשה בקשה למעצר וכתב אישום ויש החלטה של הפסיכיאטר ושל הוועדה הפסיכיאטרית שקבעה שבשום שלב המשיב לא סובל מבעיה פסיכיאטרית ועל כן, אנחנו עומדים על בקשת המעצר במיוחד לנוכח העבירה החמורה המיוחסת למשיב ונוסיף לזה את השימוש בסמים לאורך שנים ואת הפרעת האישיות כדי להבין שהמשיב מסוכן.

הסנגור:

אני לא מכיר הבהרה כזו.

יש החלטה לשחרור המשיב מבית החולים הפסיכיאטרי וכרגע יש עיכוב ביצוע עד מחר.

לאחר הפסקה

התובע:

אני מגיש את ההבהרה.

הסנגור:

קיימת חוות דעת של פרופ' לרנר שקובעת שהנאשם לא היה אחראי למעשיו. המדינה לא הציגה כל חוות דעת שקובעת את ההיפך. החלטת הוועדה הפסיכיאטרית היא בטח לא חוות דעת וככל שצד רוצה להפוך את האמור בחוות דעת מסוימת הוא צריך להביא חוות דעת נגדית, על אחת כמה וכמה שמדובר במדינה שיוצאת כנגד חוות דעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי שהוא גוף של המדינה. ככל שהיה רצון לקבל הבהרה לחוות דעתו של לרנר באשר לממצאים מאוחרים, הרי שהגורם הרלוונטי למסור הבהרה הוא פרופ' לרנר שעשה את הבדיקות והגיע למסקנות שהוגשו לבית המשפט. אי אפשר להתייחס בקלות דעת לחוות דעת שהוגשה מטעמה ואחרי זה להביא חוות דעת של ד"ר פוקס ולוותר על חוות דעת של לרנר שהמדינה עמדה מאחוריה. גם ד"ר פוקס סבור שהנאשם לא היה אחראי למעשיו בשעת ביצוע העבירה ומחוות דעת שלו קשה לדעת, על אף שאי אפשר על בסיסה לסתור את שנאמר בחוות דעת מוקדמת. יש פה שורה שאני לא מבין אותה – ואני מפנה לשורה ראשונה בפסקה השניה. אני עצמי לא בטוח שהשורה התחתונה היא שאין מחלת נפש, כי ד"ר פוקס תומך בחוות דעתו של פרופ' לרנר. כשהמדינה מסכימה לחוות דעת ראשונית והיא לא מגישה ערעור המינימום היא להגיש חוות דעת נוגדת וגם אז אני לא בטוח שניתן לסגת אחורה.

לא נשכח שמדובר אפיל ברמת הראיות לכאורה בטח ובטח כשהספק במשפט הפלילי פועל לטובת המשיב.

אני לא מקבל את עמדת המדינה לגבי הניסיון להקיש באופן חד משמעי מציון 15 א' או 15 ב' לגבי מה הייתה ההחלטה מבחינה מהותית. בעניין הזה 15 א' ו-ב' אין נפקות פרוצדוראלית שנובעת מאיזה שהיא קביעה ועובדה שהשופט אבו טהה קבע 15 ב' והשופטת חיימוביץ קבעה 15 א'.

אני מפנה להחלטה של כב' השופטת חיימוביץ מיום 07/04/2013 – "... לאחר שעיינתי בחוות הדעת הפסיכיאטרית... הנאשם לא היה אחראי על מעשיו אני מורה על הפסקת ההליכים לפי סעיף 170..." לא רק שבית המשפט שדן בתיק העיקרי נתן דעתו לכך שזו הקביעה ולא רק שהמדינה לא התנגדה לחוות הדעת – הפסקת ההליכים לפי סעיף 170 היא על יסוד הקביעה שהמשיב לא אחראי למעשיו או לכל הפחות זה אחד היסודות. המדינה לא הגישה ערעור על ההחלטה הזו ולכן ההחלטה היא חלוטה ולא ניתן להפוך אותה. לטעמי, יש פה מעשה בי דין ואם המדינה רוצה לפתוח את ההליכים היום, הרי שהיא מנועה לחלוק על ההכרעה הסופית ולכן לכל היותר בית המשפט יכול לקבוע שהוא לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה ובעניין זה אני מפנה להודעת הערעור של המדינה בית משפט מחוזי זה ע"פ 49327-06-13 – במקרה הזה, מקרה מאוד דומה לשלנו, כב' השופט בן טולילה נתן החלטה במקרה שבו נקבע לגבי אדם שהוא אינו כשיר לעמוד לדין ולא היה אחראי למעשיו ובהתאם לסעיף 170 הוא מורה על הפסקת ההליכים. אני ער לכך שנוסח ההחלטה הזו לא מנוסח בדיוק כמו של כב' השופטת חיימוביץ. בהודעת הערעור המדינה לא חלקה על הפסקת ההליכים, אלא על הקביעה שהנאשם לא היה בר עונשין בעת ביצוע העבירה. המדינה מצאה לנכון להגיש ערעור על ההנמקה, למרות אזכור הסעיף – היא ראתה בקביעה שהוא אינו בר עונשין קביעה מחייבת. בעניין הזה ניתן להקיש מהדברים אחד לאחד ואם לא, בהחלט ניתן ללמוד מהם. יש פה עולם של סופיות הדיון ויש פה קביעה של השופטת חיימוביץ שהמדינה לא התנגדה לה ולכן, גם מהטעם הזה ולא רק מהטעם שאין היום חוות דעת נגדית אין מקום לקבל את ההחלטה ויש או למחוק את הבקשה על הסף או לחילופין לתת תוקף נוסף לכך שההחלטה שהוא לא כשיר לעמוד לדין היא שרירה וקיימת וכשמצרפים את שני הדברים יחד הטעמים לעשות כן מתחזקים.

הוצג לי אישור היועמ"ש לחידוש ההליכים – הדרישה של החוק שהנימוקים גם יירשמו, אני לא ראיתי מה הנימוקים. הנימוקים הם דבר מהותי ונדמה לי שבין הנימוקים היה על היועמ"ש לתת נימוקים האם יש או אין חוות דעת נוגדת.

מכל הסיבות האלה, אני מבקש לדחות על הסף את הבקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים.

נוכח הערת בית המשפט, אכן אין צורך בנימוקים.

התובע:

אין לי מה להוסיף מעבר למה שטענה עו"ד בלנרו.

<#5#>

החלטה

לפני בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

זו בקשה שניה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים בפרשה זו. נגד המשיב הוגש כתב אישום בתאריך 13/02/2013 המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, החזקת סכין, ניסיון פציעה בנסיבות מחמירה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בד בבד עם כתב האישום המקורי הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים.

אותו הליך הסתיים על רקע חוות דעת פסיכיאטרית של פרופ' לרנר, אשר קבעה כי מדובר במי שהיה שרוי במצב פסיכוטי במהלך ההסתכלות, לא מסוגל להבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור, בוחן המציאות שלו פגום ולפיכך, קבע פרופ' לרנר כי לפי הערכתו הנבדק פעל בהשפעת המצב החולני. כן נקבע, כי הכשירות לעמוד לדין אינה קיימת למעשה.

ביום 07/04/2013 החליט בית משפט זה, כב' השופטת חיימוביץ להורות על הפסקת ההליכים לפי סעיף 170 לחסד"פ והורתה על אשפוזו של המשיב במסגרת סעיף 15 (א') לחוק טיפול בחולי נפש.

לאחרונה, ניתנה החלטה של הוועדה הפסיכיאטרית לפיה יש לשחרר את המשיב מהאשפוז והחלטת היועץ המשפטי לממשלה היא להעמידו לדין שנית, בהתאם לסעיף 21 לחוק טיפול בחולי נפש. לפיכך, כתב האישום הוגש מחדש ויחד עמו הוגשה בקשת המעצר שלפני.

המדינה מצביעה על עילת המעצר הנובעת מהמסוכנות והעבר הפלילי. המדינה מצביעה על קיומן של ראיות לכאורה ומבקשת לעצור את המשיב עד תום ההליכים.

הסנגור מבקש לדחות את הבקשה על הסף. זאת, נוכח ההליכים הקודמים שהתקיימו. טענתו של הסנגור היא טענה כפולה. הטענה הראשונה היא שבאופן מהותי יש חוות דעת של הפסיכיאטר המחוזי הקובעת שהמשיב לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה, לכאורה. כך, נשמטת הקרקע תחת קיומן של ראיות לכאורה לביצוע עבירה, שהרי בהעדר אשמה אין עבירה.

הטענה השניה היא טענה פרוצדוראלית לפיה ההליכים הופסקו בתיק זה למעשה מחמת העדר אשמה ולא מחמת חוסר כשירות לעמוד לדין. בהקשר זה עומדת למשיב טענת סיכון כפול. לשיטתו של הסנגור, למרות קביעת כב' השופטת חיימוביץ כי היא מפסיקה את ההליכים לפי סעיף 170 ונתנה צו לפי סעיף 15 (א) לחוק טיפול בחולי נפש, הרי הנמקתה היא "הנאשם ביצע את העבירה עת לא היה אחראי למעשיו". משמע מדובר בקביעה של העדר אשמה. לשיטתו, לאחר שהמדינה לא ערערה על קביעה זו, שוב לא עומדת לה האפשרות להעמיד לדין מחדש בתום האשפוז.

על כך עוד יש להוסיף כי ישנה החלטה של מי שטיפל בתיק המעצר, כב' השופט אבו טהה, אשר נתן החלטה ביום 07/04/2013 בה תיקן החלטה קודמת שלו לפיה הוא מורה על אשפוז לפי סעיף 16 לחוק טיפול בחולי נפש וקבע כי האשפוז ינבע מסעיף 15 (ב) לחוק טיפול בחולי נפש. קביעה כזו היא למעשה קביעה כי המשיב אינו בר עונשין ובכך הסתיים התיק, ללא אפשרות לפתיחה מחדש.

לעניין הטענה האחרונה – טוענת המדינה כי מי שטיפל בתיק העיקרי לא היה שופט המעצרים. החלטתו אינה החלטה בתיק העיקרי ויש לראות את ההחלטה הרלוונטית היחידה בהחלטתה של כב' השופטת חיימוביץ. עוד טוענת המדינה, כי החלטתה של כב' השופטת חיימוביץ מפנה לסעיפים מסוימים ולא ניתן לפרש את החלטתה אחרת.

לעניין הטענה המהותית, היינו כי חוות הדעת עצמה מלמדת על היעדר אחריות לגופו של עניין מפנה המדינה למכתב הבהרה שניתן לא על ידי פרופ' לרנר, אלא על ידי הפסיכיאטר המחוזי עצמו, מיום 11/08/2013. על פי מכתב זה, המשיב כלל לא אובחן מעולם כלוקה במחלת נפש, אלא מדובר במי שסבל מאפיזודה פסיכיאטרית, קרוב לוודאי כתוצאה משימוש בסמים בשילוב עם הפרעת אישיות. טענת המדינה היא כי אם אין מדובר במחלת נפש, אלא באפיזודה פסיכיאטרית על רקע שימוש בסם, הרי שהגנת אי השפיות לא חלה ומדובר למעשה במצב של שכרות מרצון שאינה מהווה הגנה.

לאחר שעיינתי בטענות המדינה יש לקבוע שטענות אלה אינן מופרכות וצריכות עיון. יחד עם זאת, יש פער גדול מאוד בין טענה שאינה מופרכת לבין טענה טובה שיש לה סיכוי טוב להתקבל בהתאם להלכת זאדה.

מכתבו של ד"ר פוקס, הפסיכיאטר המחוזי, המבהיר לכאורה את מצבו של המשיב אינו בעצמו בהיר כל צורכו. אין הוא מנוסח כחוות דעת ואף נאמר בו באופן מפורש כי הפסיכיאטר המחוזי תומך בחוות הדעת של פרופ' לרנר לפיה המשיב לא היה אחראי למעשיו. חזקה על הפסיכיאטר המחוזי שידע להבחין בין הגנת אי השפיות לבין הגנת השכרות. לו רצתה המדינה להתמודד באופן יעיל עם חוות הדעת המקורית ולשכנע כי סיכוייה טובים להפריך את אותה חוות דעת מן הראוי היה להציג חוות דעת מומחה נגדית, אשר תתייחס בצורה מסודרת לכל הנתונים ותנתח אותם מבחינה פסיכיאטרית באספקטים המשפטיים.

נמצא, שבאופן מהותי שהראיות נוטות באופן ברור נגד המדינה ואף שטענת המדינה אפשרית, ואולי תוכל המדינה, במסגרת התיק העיקרי לשכנע אחרת, הרי מבחינת מצבנו כעת הראיות לכאורה רחוקות מאוד מהסף הנדרש לעניין הלכת זאדה.

אף בשאלת הסיכון הכפול מצבה של המדינה אינו מאוד פשוט. אין זה דבר ברור מאליו שהחלטתו של השופט אבו טהה מיום 07/04/2013 היא void ולא ברור אם היא ניתנה לפני או אחרי הדיון בפני השופטת חיימוביץ. אם היא ניתנה קודם לכן, יתכן לומר שהיא ניתנה בסמכות ובהעדר ערעור סיימה את התיק באופן חלוט.

אף החלטתה של השופטת חיימוביץ משאירה מקום רב לטיעון ופרשנות האם יש לראות את העיקר בהנמקה או לראות את העיקר בסעיפים שנבחרו? אף בהקשר זה אני סבור שסיכויי הסנגור להצליח בטענה של סיכון כפול מספיקים כדי לקבוע שהתיק אינו בעל סיכויים טובים להגיע להרשעה. זאת, אף אם למדינה, מצידה גם כן טענות טובות.

סיכומו של דבר – הבקשה למעצר עד תום ההליכים נדחית.

המשיב יחתום על ערבות עצמית בסך 10,000 ₪ על מנת להבטיח את התייצבותו וימסור את כתובתו בכתב הערבות, על מנת שזו תשמש כתובת לזימונו ולמסירת כתבי בי דין. הערבות תיחתם היום ולאחר סיום ההליכים הקשורים לאשפוזו ישוחרר מן האשפוז ללא מגבלות תנועה, אלא אם כן יורה עליהן הפסיכיאטר המחוזי או תורה עליהן הוועדה מכוח סמכויותיהם.

<#6#>

ניתנה והודעה היום כ"א אלול תשע"ג, 27/08/2013 במעמד הנוכחים.