נוכחים: ב"כ המבקשת – עו"ד עינת בלנרו

המשיב ובא כוחו – עו"ד אמיר ברק

<#1#>

פרוטוקול

עו"ד ברק:

הסכמנו בעבר שיש ראיות לכאורה למעשים המיוחסים למשיב. אני מפנה את בית המשפט לסעיף 4 להחלטת בית המשפט העליון, כב' השופטת ברק – ארז, השופטת קובעת שעל בסיס הראיות לכאורה נדרשת השאלה מה היא החלופה המתאימה.

ראוי להתחשב בחוות הדעת לצדה ראיות האחרות. בית המשפט העליון סבר שהסקת המסקנות לא הייתה נכונה, לקבוע שהקושי עם חוות הדעת מוביל להעדרם של ראיות לכאורה, זו טעות. בית המשפט העליון לא סבור שאין מקום לבחון את הממצאים הפסיכאטריים, כעניין רלוונטי המשליך על הראיות. אין זה תקדים, אלא דבר מושרש שחות דעת פסיכיאטריות מפשיעות על שאלת המעצר. מפנה לבש"פ 5422/13 עמ' 5 פסיקה אמצעית.

למיטב הבנתי זו נקודת המוצא בו אנו נמצאים. יש ראיות לכאורה לכך שהמשיב ביצע את העבירות אך עוצמת הראיות נחלשת מאוד בשל העובדה שהתשתית הפסיכיאטרית היא תשתית לקויה. לזכור שדי לנאשם להטיל ספק בשאלת אחריותו.

חוות דעת של פרופ' לרנר, במקומה עומדת. שהנאשם היה לא אחראי למעשיו בשל מצב חולני. זו קביעתו. מסמך ההבהרה של ד"ר פוקס לא חולק על הקביעה, כי לא היה אחראי למעשיו, קשה להניח שלא היה מודע להשלכות המשפטיות. מדובר במסמך מאוד אמורפי לעומת חוות הדעת המלאה של ד"ר לרנר.

ד"ר פוקס קובע כי מדובר באיפוזודה חד פעמית, כאשר קוראים את מסמכים הפסכ' של הנאשם, שהיו לו אשפוז פסיכוטי ברמלה. ברור שהבחינה לא מספיק עמוקה. מגיש לבית המשפט מסמך מקופת חולים לאומית שם מטופל המשיב, יש שם רשימה של מחלות כרוניות שהוא כותב שמאובחן בשיזופרניה פרנואידילת, נראה כי ד"ר פוקס לא בחן הדברים די צרכם. המשיב קיבל טיפל תרופות אנטי פיסיכוטיות עד חודש יולי. קשה לי להאמין שבית החולים נתן לו תרופות כאשר הוא אינו חולה. הוא היה פסיכוטי עד הגעה לשער מנשה, יותר מחודשיים. זו לא השפעה טוקסולוגית. מן הראוי היה להתייחס לדברים בסיסיים אלה לפני שלילת החירות.

לשאלת בית המשפט טענתי את זה בעליון. העליון לא נכנס לזה.

אני לא יכול להגיד שאין אחריות כי יש החלטה של העליון. אך אנו נבקש ליתן משקל לעובדה שהמשיב למעשה היה לפחות משוחרר מן הכלא כ 7 חודשים, אמנם זה לא המקרה הקלאסי של אדם שנניח משתחרר ממעצר לבית שלו. מצד שני זה אדם שהשתחרר מאחורי סורג ובריח והיה בתנאים יותר קשים.

אני מציג שני פסקי דין – מפנה לתיק 1237/04 – כשהמדיניות של בימ"ש העליון זה שלא בנקל או על פי רוב אדם ששוחרר לא יוחזר למעצר, בדרך כלל הפסק דין מתייחסים בהם אדם היה משוחרר לשבועיים, או שבוע. מדובר בתקופה מאד ממושכת, אולי זה לא יכריע את הדין אבל בטח זה נתון שצריך להתחשב בו וליתן משקל.

בתקופה שבה המשיב שהה בבית החולים הפסיכיאטרי הוא יצא לחופשות ולמיטב הבנתי וחברי נדמה לי יותר מעורבת, הוא יצא לחופשות ועד כמה שידוע לי המדינה לא ערערה על ההחלטה ולא ביקשה לעכב את ההחלטה, זאת אומרת כשהוא נמצא בבית החולים הפסיכיאטרי ויוצא לחופשות המדינה מקבלת את המצב הזה, לכן אני חושב שלבוא ולומר היום שהמסוכנות שלו היא כזו שלא ניתן לאיין אותה בחלופת מעצר כאשר לבית החולים הפסיכיאטרי הוא כן משתחרר, אני חושב שזה מדבר קצת בשני קולות ולא מתקבל על הדעת.

אין מחלוקת שהמצב שלו היה פסיכוטי, המחלוקת אם זה נבע ממחלת נפש או משימוש בסמים.

לכן, ככל שהחלופה למנוע שימוש בסם או לדווח על החרפה במצב הפסיכוטי, נדמה לי שיש בזה כדי לצמצם באופן משמעותי מאד את החשש העולה מכתב האישום.

לגופו של עניין – אבקש לשחררו לביתו של האב למעצר בית מלא ובמקביל לקבוע גם דיון נוסף בעוד חודש ימים כדי לבחון אפשרות להוסיף ערב נוסף כי לאבא זה לא יהא פשוט. אנו רוצים שהחלופה שניתן יהא לעמוד בה בצורה מיטבית. אם אבא יקח על עצמו את האחריות הוא יקח.

מתגוררת האמא עם האבא וממה שעולה מהמסמכים הפסיכיאטרים היא לא יכולה לשמש בתפקיד של פיקוח על המשיב. אני מפנה גם לפס"ד בתיק בש"פ 5422/13.

ב"כ המבקשת:

מגישה לבימ"ש את הרישום הפלילי של המשיב. המשיב ריצה 6 מאסרים קודמים.

ב"כ המבקשת:

למעשה אנו נמצאים היום לאחר שמונחת בפני בימ"ש החלטת בימ"ש העליון, בה אני לפחות מזהה כי בתיק זה יש וקיימות ראיות לכאורה.

בשונה ממה שאמר חברי , בימ"ש העליון אומר שצריך לבחון את המישור העובדתי מכיוון שחברי מסכים, אין שאלה של ראיות לכאורה. היינו לשלב הזה של מעצר זה מספיק, הצדדים במסגרת התיק העיקרי התדיינו סביב השאלה של אחריותו לביצוע המעשים, ולמעשה התכנסנו כאן לבחון שאלת מעצר כמו בכל תיק אחר.

אני חושבת שהאמירות של כב' השופטת ברק ארז ברורות ואני חושבת שיש לפרש את הדברים ביותר מדרך אחת.

לגופם של דברים אני חושבת שאין מקום להרחיב אודות המסוכנות הנשקפת מהמשיב ולו רק למקרא כתב האישום. העובדה שאדם הולך ברחוב לתומו ונתקל באדם אחר לפתע שחותך אותו בפניו וגורם לו נזק כה כבד שעימו הוא צריך להלך בשארית חייו, העניין הזה משקף מסוכנות במובן הכי בסיסי של המילה. אנו כאן בבימ"ש מדברים על הצורך להגן על הציבור. אני חושבת שאם אנשים לא יכולים להסתובב ברחוב, הרי שבמקרה הזה הדברים ברורים אולי הרבה יותר ממקרים אחרים. מעבר למעשים עצמם, חוות הדעת שהונחו בפני בימ"ש הן חוות הדעת הראשונה של פרופ' לרנר, והן דברי המשיב עצמו בפני הוועדה.

למעשה, מדובר במשיב שסובל מהתמכרות ארוכת שנים בסמים כאשר כלל גורמי המקצוע אשר התייחסו לעניינו בוועדה היו תמימי דעים שמצבו נובע משילוב של שימוש מסמים והפרעת אישיות אנטי סוציאלית הוא השילוב שהוביל לאותה אפיזודה שהובילה לאותם המעשים. אני חושבת שגם אם ננטרל את העניין הזה די ברישום הפלילי שהוגש לבימ"ש בכדי להבין שהמסוכנות הנשקפת למשיב היא לא כזו הניתנת לנטרול.

יש מקרים שבימ"ש עצמו יבחן חלופה ספציפית כאשר רמת המסוכנות היא כה גבוהה. אני בשונה מחברי, חושבת שהאב לא יוכל לשמש חלופה. אני מפנה את בימ"ש לטופס הוועדה הפסיכיאטרית ופה אני אומר מילה לעניין החופשות. אכן הוועדה הפסיכיאטרית התכנסה ואמרה שבשלב הראשון תוציא אותו לחופשות מתוך כוונה לשחררו בסופו של יום, נוכח העובדה שהוא אינו חולה נפש ומקומו אינו בבית החולים הפסיכיאטרי. החופשה היחידה עליה החליטה הוועדה היא חופשה קצובה בת 8 שעות בליווי צמוד של אביו הערב המוצע. המשיב חזר לבית החולים הפסיכיאטרי וכאשר התבקש ונשאל שם ביחס לשימוש בסמים ונתבקש לעשות בדיקת שתן, סיפר על שימוש בסם בזמן החופשה. בסופו של יום הבדיקת שתן יצאה נקיה, ואולם די באמירתו של המשיב על מנת להבהיר ולהסביר כי אביו אינו יכול לשמש כחלופה. גם בהתעלם מהעניין הזה התנהגות המשיב היא כה בלתי צפויה שלצורך העניין גם אם יהא צמוד לאביו אי אפשר להבטיח שלא יהא פרץ אלימות כמו במקרה שארע נשוא כתב האישום, שהאפשרות שהאלימות תופנה כלפי כל אדם, קיימת.

אני שוב רוצה להפנות את בימ"ש דווקא לדבריו של המשיב עצמו בפני הוועדה – המשיב אמר בכנות לגורמים בוועדה שהוא במידה מסויימת לא סומך על עצמו. אני חושבת שגם עניין זה צריך לכבד וליתן את מלוא המשקל לדבריו של המשיב עצמו.

חברי דיבר רבות על חוות הדעת על מסמך הבהרה של ד"ר פוקס, אבקש לא להידרש ולהשיב לטענות האלה לאור החלטת בימ"ש העליון שלטעמי היא ברורה, אם בימ"ש יחליט בסופו של יום להחליט בסוגיה הזו, אבקש מבימ"ש להורות לי לעשות כן.

למעשה כב' השופטת ברק ארז אומרת שהשאלה אם יש למדינה אפשרות בסופו של יום להוכיח את שאלת האחריות לכאורה, קיימת והיא מבוססת מן השלב הזה. היא אומרת שהדברים טעונים בירור בתיק העיקרי. בימ"ש לא מצא כל קושי בראיות בהקשר הזה.

בימ"ש העליון מצטט את מה שבימ"ש כתב, ואומר שבימ"ש קמא קבע שהטענות המדינה אינן מופרכות וצריכות עיון ולפיכך נכון היה לקבוע שהתקיים הבסיס לראיות לכאורה.

מה שנשאר לנו פה זה לבחון אם יש צורך בחלק העובדתי.

חברי אמר שבמכתב ההבהרה של ד"ר פוקס הוא אומר שהייתה אפיזודה אחת פסיכוטית, וככל שאני מבינה אפיזודה טמפורלית (בו זמני).

מסמך הראה לי מסמך של רופא שמטפל בו בשנה האחרונה אני חושבת שהרופאים בבריאות הנפש יותר מפרטים את מצבו, וחזקה על הרופאים בבריאות הנפש שהם יודעים על עבר פסיכיאטרי.

ב"כ המשיב:

לגבי הערה שלכאורה אי אפשר לסמוך על האבא מאחר והמשיב נטל סמים בזמן החופשה היא טענה שנסתרת מיניה וביה במה שכתוב בבדיקת סמים שעשו לו. לא מצאו לו סמים. הוא לקח כדור שהוא נגד כאבים, והוא לקח מאמא שלו. אני חושב שמה שכותבת כב' השופט ברק ארז הוא בטח לא ברור כפי שמנסה חברתי להציג פה. לא חלקתי שיש פה ראיות לכאורה, כל מה שנותר זה לבחון את העוצמה.

בסופו של דבר, נראה שהמסוכנות היום וזה עולה מחוות הדעת שהוגשו לבימ"ש נראה שהמסוכנות שלו היא קשורה קשר ישיר למצב התודעתי שלו וככל שיש דמות יש בה כדי לנטרל את המסוכנות הנשקפת ממנו.

אביו של המשיב שלום בדש ת.ז. 46176632 – לאחר שהוזהר כחוק:

אני אבא של המשיב.

הכתובת שלי: רח' רביבים 10/1 ערד.

טלפון בבית: 08-9957689.

טלפון נייד: 050-6589981.

אני מבין שהוא יהא במעצר בית תחת השגחה שלי בבית ותחת השגחה של אמא שלו ונראה שהכל בסדר ומעבר לזה השמיים הם הגבול. אני יכול לעזור לו.

לשאלת בימ"ש – כשאני אומר להשגיח – אני אומר שהכוונה למעצר בית שהוא יהא בבית ואני אשגיח עליו. מה אני יכול לעשות. אין לי תא מעצר בבית שאני יכול לסגור כמו כלוב. אני יכול גם לישון. גם הוא ילך לישון.

אני אעשה מאמצים.

אני צריך להשגיח עליו שלא יצא החוצה ללא רשות, ואם הוא ירצה ללכת לקופ"ח כי הוא צורך הרבה תרופות אז אלך איתו. הוא היה מאושפז 7 חודשים במחלקה הפסיכיאטרית והוא צריך לקחת טיפול.

אם הוא יברח לי אני אתקשר למשטרה, כי אני מבין את המסוכנות שלו, שלא יפול על מישהו, אתה יודע הכל יכול לקרות, היו דברים כאלה.

אני פנסיונר בן 73, לא חייב לעבוד, אני עובד לפעמים במונית. מעביר כמה שעות את היום בחוץ.

לשאלת בימ"ש – אם אני מבין שאני אצטרך להיות עימו כל הזמן במעצר בית ולהיות איתו כל הזמן בבית – אני אומר שהאישה בבית.

עו"ד ברק:

הסברתי לך קודם שאם אתה לוקח את זה על עצמך זה רק אתה והאישה.

אביו של המשיב:

אני אשתדל להיות צמוד אליו, ולעשות את כל המאמצים שיהיה בסדר.

לשאלת בימ"ש – אם אני מבין שאם אעשה משהו לא בסדר זה יכול לעלות לי הרבה כסף – אני אומר שלמשל: אני יכול לקחת אותו איתי למכלת?

נוכח דברי בימ"ש שזה יהא אסור – אני אומר שנוכח העובדה שאנו בפתח החג...

<#2#>

החלטה

הפסקתי את דברי האב באמצע, שכן ברור על פני הדברים שהוא לא יוכל לשמש חלופה לעת עתה.

דיון זה מתקיים בעקבות החלטת בימ"ש העליון, בבש"פ 5862/13 בה התקבל ערר המדינה על החלטת בית משפט זה מיום 27.8.2013.

יוזכר כי מדובר במי שמתבקש מעצרו בשנית עד תום ההליכים, בהקשר לכתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, החזקת סכין, ניסיון פציעה בנסיבות מחמירות והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

בהליך המקורי, המשיב אושפז בצו בית משפט, ועתה לאחר שחרורו מהאשפוז, מבקשת המדינה להגיש מחדש את ההליך, וחוזרת על בקשתה המקורית לעצור את המשיב עד לתום ההליכים.

בדיון הראשון, קבעתי שאין ראיות לכאורה המאפשרות מעצר, נוכח חוות דעת פסיכיאטריות שניתנו בשלב הקודם ובשים לב להחלטות בית משפט זה, שאפשר שמקימות סיכון כפול ביחס לפרוצדורה הנוכחית.

ערר המדינה על אותה קביעה התקבל. בית המשפט העליון קבע אחרת, ולפיכך ארשה לעצמי שלא להיכנס לתוכן של החומרים הפסיכיאטריים שהגישו הצדדים, אלא להתמקד בפירוש ההחלטה של בית המשפט העליון.

עלי לציין שבקריאה ראשונה של החלטה הבנתי אותה כפי שמבין הסנגור. היינו, שבית המשפט העליון לא שלל את האמרה שיש בעייתיות במישור הפסיכיאטרי, אלא שקבע שאין בכך בכדי לאיין את הראיות לכאורה, אלא לפגום בהן בלבד, משמע, שיש לראות את התיק כתיק עם ראיות לכאורה, אך פגומות במידת מה בשל ההיבט הפסיכיאטרי ובלבד שיש ראיות "רגילות".

עתה, לאחר עיון חוזר ולאחר ששמעתי את דברי ב"כ המדינה, אני מסכים איתה, שקריאה זו הייתה שגוייה. בימ"ש העליון אכן קבע, כי בהיבט של מצב הנפשי של המשיב התקיים הבסיס לראיות לכאורה. סימן השאלה שהושאר היה לגבי יתר הראיות ולא בשאלה הפסיכיאטרית.

משמוסכם שבמישור הרגיל של הראיות למעשה יש ראיות לכאורה ומשקבע בית המשפט העליון שיש ראיות לכאורה במישור הפסיכיאטרי, הרי שמדובר בתיק שיש בו ראיות לכאורה.

לעניין עילת המעצר – אין מחלוקת לעצם קיומה של עילת מסוכנות, נוכח מעשה האלימות הקשה, והמוזר המתואר באישום הראשון, אף האישום השני, מוסיף לתמונת הסכנה, בהתחשב בדרך בה המשיב ניסה להתנגד לשוטרים. הדבר גם מקשה על מתן אמון לחלופת מעצר.

עברו הפלילי של המשיב מעלה עוד את הערכת המסוכנות, וזאת בשים לב לכך שמדובר ברישום הכולל מספר הרשעות במגוון עבירות, עבירות סמים, אלימות, איומים, החזקת סכין, הפרת הוראה חוקית, ואף עבירות רכוש. המשיב אף ריצה עונשי מאסר בעבר. נמצא אם כן, שלו היינו בתחילת הדרך, תמונת המסוכנות הברורה, אפשר שלא הייתה מאפשרת לבדוק חלופת מעצר, ואם כן, הייתה חלופה זו זהירה וקפדנית מאד.

המידע הפסיכיאטרי פועל לשני הכיוונים במובן זה שמדובר במי שהיה למעשה בבית חולים ולא במעצר במשך החודשים האחרונים, ואף אם הלכת "לא בנקל" אינה חלה באופן מלא שכן לא מדובר במי שהתהלך חופשי בשוק, עדיין יש מקום למבט שני טרם החלטה סופית על מעצר עד תום ההליכים. מאידך גיסא, המידע הפסיכיאטרי גם נותן תמונה שהיא מעט מטרידה, מידע שיש בו כדי לעורר חשש להתנהגות שאינה רציונלית. יש לזכור שהתנהגות רציונלית עומדת בבסיס של חלופת מעצר שכן ההנחה היא שתנאי השחרור אמורים להרתיע את המשוחרר מהפרה.

בנסיבות אלה, החלטתי לשמוע את האב, אך הפסקתי אותו באמצע דבריו, שכן ברור שאין מדובר בחלופה מגובשת דיה.

מדובר בשומר אחד, שלא ברור לו ובוודאי לנו, כיצד יצליח לשמור על המשיב, וגם להמשיך את תפקודו היום יומי. אף לא התרשמתי שהוא מבין לגמרי את עוצמת המחוייבות שנדרשת לצורך התפקיד. הוא לא נחקר עד הסוף ואיני פוסל אותו מכל וכל אך בוודאי שעתה לא יוכל לשמש כחלופת מעצר.

בנסיבות אלה, מוארך מעצרו של המשיב עד החלטה אחרת.

אדחה לדיון נוסף על מנת לאפשר לסנגור לנסות לגבש חלופה איתנה, ומובהר, כי נוכח עוצמת המסוכנות, נטל השכנוע על הסנגור, כבד.

נדחה ליום 2.10.2013 שעה 09:00.

המשיב יובא באמצעות שב"ס.

<#3#>

ניתנה והודעה היום כ"ח אלול תשע"ג, 03/09/2013 במעמד הנוכחים.