1. המערערת (להלן: "שירביט") הגישה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת שרון גלר) מיום 23/7/13 בתא"מ 32615-09-12 ולפיו חויבה לשלם למשיבה 2 (להלן: "אלדן") כמבטחת של המשיב (להלן: "המשיב" או "הנתבע") בגין נזקים שאירעו לרכב המבוטח על ידי אלדן.

2. בכתב התביעה נטען, כי התביעה הוגשה בגין אירוע מיום 30/6/11 ,כאשר במהלך חניית רכב המבוטח ע"י אלדן נסע המשיב בשכרות (כך נטען בכתב התביעה) ופגע בתמרור אשר נפל ופגע ברכב אלדן.

המשיב הכחיש בבית משפט קמא כי הוא פגע בתמרור וכי היה מעורב בנפילת התמרור אך הוא אישר, כי הוא עבר במקום הנדון ואישר, כי הדבר נעשה תוך נסיעה פרועה ובמהלך מרדף משטרתי.

בית משפט קמא קיבל את טענת אלדן, כי המשיב אכן פגע בתמרור אשר נפל על רכב אלדן וגרם לו לנזק.

3. המחלוקת העיקרית היא בין המשיב לבין שירביט, כיוון ששירביט טענה, כי במקרה דנן, היתה קיימת הסתכנות מדעת העולה כפעולה בזדון אשר מחריגה את הפוליסה ועל כן היא איננה צריכה לבטח את המשיב.

4. בית משפט קמא דחה את טענותיה של שירביט. נקבע, כי על פי גרסתו של המשיב – הנתבע התנהגותו שיקפה נהיגה היסטרית, תוך הפעלת שיקול דעת שגוי בלשון המעטה, תוך ביצוע של עבירות התעבורה ותוך אי ציות להוראות השוטרים לעצור.

נקבע, כי התנהלות זו של הנתבע ראויה לגינוי ככל שתהיה, אין בה בהכרח כדי לשקף פעולה בזדון אשר מקימה את החריג בפוליסה.

נקבע, כי לא הוכח שהנתבע 1 נהג כשהוא תחת השפעת אלכוהול. סעיף אישום זה לא נכלל בכתב האישום ואין בסיס ראייתי המקים טענה ממשית של הסתכנות מרצון.

הנתבע אישר כי שתה כמות של כוס אחת אלכוהול מספר שעות לפני האירוע אך אין ראיה כי בעת האירוע נהג תחת השפעת אלכוהול.

עוד נקבע, כי התנהלות הנתבע עובר לאירוע בעת המרדף המשטרתי, אין בה בהכרח כדי להתיישב עם פעולה בזדון והיא יכולה גם להתיישב עם התנהגות רשלנית, ילדותית, בלתי אחראית ולא בהכרח על התנהלות מעבר לכך.

על כן נקבע, כי על שירביט כמבטחת הנתבע לשלם לאלדן את סכום התביעה.

5. הערעור הוגש לבית משפט זה על ידי שירביט בכל הקשור למערכת היחסים בינה ובין המבוטח – המשיב 1.

שירביט טענה כי הנסיבות העובדתיות שהוכחו משקפות התנהגות אשר מחריגה את הכיסוי הביטוחי.

התקיים דיון בערעור ביום 14/7/14 בפני כב' השופט גינת.

מספר ימים לפני מועד הדיון בערעור הוגשה בקשה לצירוף ראיה על ידי שירביט:

הראיות שביקשה לצרף הם: כתב אישום וכן הכרעת הדין בענייננו של המשיב 1.

כב' השופט גינת קבע בהחלטה מיום 7/7/14, כי הבקשה תידון עם הערעור.

ביום 14/7/14 טענו הצדדים את טענותיהם בבית המשפט ובתום הדיון ניתן פסק דין ולפיו נקבע, כי יש לדחות את הערעור. נקבע, כי הכרעת בית משפט שלום מעוגנת בראיות שהובאו בפניו ואין מקום להתערב כממצאים כערכאת ערעור. הממצאים העובדתיים התיישבו עם המסקנה ולפיה התנהגות הנתבע לא עלתה כהתנהגות העולה כדי "מקרה שנגרם בכוונה" במובן סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח.

הודגש, כי שירביט, שעליה הוטל הנטל להוכיח היעדר כיסוי ביטוחי נמנעה מהבאת ראיות נוספות בעניין זה מעבר לעדות בעל פה של הנתבע 1.

איש מהשוטרים שהיו מעורבים במרדף שתואר או במעצר של הנתבע בסמוך לסיום האירוע לא נקרא לדוכן העדים ועל כן מסקנות בית משפט קמא על בסיס העדויות שנשמעו הן מסקנות נכונות שאין מקום להתערב בהם.

6. על פסק דינו של כב' השופט גינת הגישה שירביט בקשת רשות לערער לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון ברע"א 5699/14 קבע ביום 22/1/15, כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור ואת הערעור מהטעם שכב' השופט גינת לא דן בבקשה לצירוף ראיה, טרם נתן את פסק הדין וזאת למרות החלטתו מיום 7/7/14.

על כן נקבע, כי פסק הדין יבוטל והתיק יושב לבית משפט זה אשר ידון בערעור "תוך שיידרש לבקשת המערערת לצירוף הראיה ויחליט בה כחכמתו".

7. התיק הועבר לטיפולי ונקבע מועד לדיון בערעור.

הבקשה לצרוף ראיה התקבלה (בהעדר התנגדות) ועל כן הראיות שנוספו בשלב הערעור הן כתב אישום שהוגש נגד המשיב, פרוטוקול הדיון בבית משפט לתעבורה וכן הכרעת הדין.

הצדדים השלימו את טיעוניהם בעל פה.

8. לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר המצוי בתיק לרבות הראיות אשר צורפו בשלב הערעור, הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן:

פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס על התרשמותו הישירה מהעדויות והראיות שהוצגו בפניו.

בית המשפט קבע, כי הנתבע אחראי לאירוע נשוא התביעה אך התרשם מפורשות מעדותו כי הנתבע שהיה בחור צעיר (כבן 19) במועד האירוע פעל מתוך היסטריה, ילדותיות, רשלנות, בחוסר אחריות, אך לא נמצא בהתנהגותו הסתכנות מדעת העולה כפעולה מזדון.

לא הוכח כי הוא נהג תחת השפעת אלכוהול ולא הובא כל עד אשר יעיד על כך, שהוא נהג תחת השפעת אלכוהול.

למותר לציין, כי עדויות שוטרים במשטרה בשלב החקירה, מבלי שהשוטרים זומנו לעדות, אינן ראיות קבילות בתיק בית משפט קמא.

הודגש ע"י כב' השופטת גלר, כי כתב האישום כלל לא כולל עובדה ולפיה נהג הנתבע מתוך שכרות.

כתב האישום אשר הוצג כראיה נוספת בערעור אכן תומך בקביעתו זו של בית משפט קמא.

הנתבע לא הועמד לדין באשמה נהיגה בשיכרות וממילא גם לא הורשע באישום שכזה.

הוראות החיקוק בגינן הוגש כתב אישום הן:

1. הכשלת שוטר – עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

2. נהיגה בפזיזות – ס' 338 (א) (1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1997.

3. גרימת נזק לרכוש – עבירה על תקנה 21 (ב) (2) לתקנות התעבורה.

4. אור אדום – עבירה על תקנה 22 (א) לתקנות התעבורה.

הכרעת הדין אשר צורפה כראיה נוספת בערעור ממילא איננה כוללת אישום בגין נהיגה בשכרות.

כלומר, על בסיס הראיות הנוספות שצורפו על ידי שירביט בערעור, לא השתנו הנתונים העובדתיים שעל בסיסם יכל בית משפט קמא להגיע למסקנות ולממצאים העובדתיים אליהם הגיע.

בעניין זה אציין, כי הוצג פרוטוקול הדיון שהתקיים בבית המשפט לתעבורה ביום 8/9/13.

נכתב מפי כב' סגן הנשיא ריבלין:

"לבקשת הצדדים בית משפט עיין בחומר. העבירות שיוחסו לנאשם לרבות העבירות הפליליות יש להן תשתית בחומר הראיות. בית משפט מציע, כיוון שהנאשם מתחת לגיל 21 כי הנאשם יודה בעבירות שיוחסו לו והתיק ידחה לתסקיר, בין היתר שירות המבחן ישקול האם יש מקום להרשיע את הנאשם בעבירות הפליליות להבדיל מהעבירות התעבורתיות, או לפטור אותו באי הרשעה בגין עבירות אלה.

בית משפט מדגיש כי אינו מחוייב לממצאי התסקיר".

נקבע בהחלטה מיום 8/9/13, כי בית משפט יקבל תסקיר אשר ישקול בין היתר את בקשת ב"כ הנאשם להימנע מהרשעה בגין העבירות הפליליות.

כלומר – בבית המשפט לתעבורה נבחנה האפשרות שלא להרשיע כלל את המשיב בעבירות פליליות.

למרות פרק הזמן הרב שחלף מאז "גלגולו הראשון" של הערעור שלפני ועד כה, לא הוצג לעיוני גזר הדין. אינני יודעת, אם בית משפט לתעבורה בחר להימנע מהרשעה בגין עבירות פליליות (להבדיל מעבירות תעבורתיות). כל שיכל המשיב לומר בדיון הוא כי הוא ביצע שעות של"צ.

למעשה, בראיות הנוספות שהוצגו אין נתונים אשר יש בהם, כדי לשנות את הממצאים העובדתיים אליהם הגיע בית משפט קמא.

מדובר בממצאים עובדתיים בעיקרם. גם ב"כ שירביט לא חלק על הנתון הבסיסי ולפיו בית משפט אמור לבחון בנסיבות כל מקרה ומקרה אם התקיימו הנסיבות העובדתיות המובילות להחרגת הכיסוי הביטוחי.

במקרה דנן, בית משפט בדק את המקרה הספציפי שהובא בפניו. הגיע למסקנות אליהן הגיע ואין מקום להתערב בהן.

9. לסיכום:

א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

ב) המערערת תשא בהוצאות המשיב 1 ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

ככל שהופקד ערבון, הוא יחולט ויועבר (על פירותיו) למשיב 1 באמצעות בא כוחו .

ג) אינני פוסקת הוצאות לטובת המשיבה 2 שכן לא נדרש ממנה דבר במסגרת הערעור והיא אף לא היתה צריכה להגיש עיקרי טיעון.

ד) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ו' חשוון תשע"ו, 19 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.