1. בפניי בקשה לחיוב המשיבה (התובעת) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת (הנתבעת).

הרקע לבקשה

2. המבקשת והמשיבה התקשרו בהסכם, לפיו תשלם המבקשת למשיבה סך של 70,000 $ תמורת סיוע בארגון ושיווק כנס בינלאומי באפריקה. המשיבה הגישה תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקשת לתשלום סך של 16,364 $, וזאת על יסוד הטענה כי המבקשת התחייבה על-פי ההסכם לשלם לה את התמורה הנ"ל. מנגד, טוענת המבקשת כי המשיבה לא עמדה בתנאי ההסכם, וכן לאור ביטול הכנס נשוא התביעה אין המשיבה זכאית לקבלת תשלום זה.

טענות הצדדים

3. לטענת המבקשת, בית המשפט מתבקש להורות למשיבה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקשת בסך שלא יפחת מ- 36,000 ₪. המשיבה הינה חברה שהתאגדה על-פי חוקי ארה"ב, אין לה סניפים בישראל ולמיטב ידיעת המבקשת, אין לה נכסים בישראל. במקרה כזה, בו חברה זרה תובעת בישראל, עליה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת, אלא אם החברה הזרה תרים את הנטל המונח עליה ותוכיח כי לא קיימת הצדקה לכך. לטענת המבקשת, למשיבה אין רכוש ראוי בישראל ממנו תוכל להיפרע בגין הוצאותיה בסיומו של הליך משפטי זה, ומכאן שיש לחייבה בהפקדת הערובה כאמור.

4. לטענת המשיבה, הבקשה אינה נתמכת בתצהיר עובדתי ערוך כדין, ועל כן דין הבקשה להידחות על הסף. כמו כן, אין בבקשה להעמיד תשתית עובדתית או ראייתית המצדיקה חיוב בהפקדת ערובה כמבוקש, שכן סכום התביעה הינו 60,000 ₪, ומכאן שההוצאות הנגזרות מהליך בסדר גודל זה אינן גדולות ואינן מטילות עומס כספי על כל חברה שהיא. עוד נטען, כי הבקשה הוגשה טרם זמנה, שכן התיק מצוי בשלב מקדמי של ההליך בו טרם הוגשו הראיות, ומשכך אין באפשרות בית המשפט לעמוד על סיכויי טענות ההגנה של המבקשת, בעיקר נוכח העובדה שהמדובר בתביעה בסדר דין מקוצר הנתמכת בהסכם חתום על-ידי המבקשת. אשר על כן, יש לדחות את הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה.

5. בתשובת המבקשת נטען, כי הבקשה מושתתת על עובדות שנטענו על-ידי המשיבה עצמה בכתב התביעה, וכן, על האמור במסמכים שצורפו לכתב התביעה. עוד מוסיפה המבקשת וטוענת, כי המשיבה לא טענה מאום לעניין מצבה הכספי ולא הניחה כל תשתית שיש בה כדי לספק מענה לטענה בדבר מחסור בערובה ממשית לכיסוי הוצאותיה וכי אין למצבה הכספי של המשיבה רלוונטיות, שהרי אין בבעלותה נכסים בישראל.

המסגרת הנורמטיבית

6. בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נמסרה סמכות שבשיקול דעת לבית המשפט או לרשם לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע. יחד עם זאת, סוגיית חיוב חברה-תובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות נתבע מוסדרת באופן ספציפי בסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 הקובע כדלקמן:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

7. בהתאם לסעיף החוק האמור לעיל, נתון לבית המשפט שיקול דעת נרחב בחיוב חברה-תובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. חזקה היא בדין שיש מקום לחייב חברה-תובעת במתן ערובה להוצאות, אלא אם בנסיבות העניין קיימים טעמים לסתור או אם הוכח כי החברה תוכל לשלם את הוצאות הנתבע במידה ויושתו (ראו: רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ מד (1) 647 (1990).

8. בהתאם לפסיקת בית המשפט נקבע, כי סעיף זה מקים חזקה לפיה יש לחייב חברה-תובעת בהפקדת ערובה, אלא אם כן מתקיימת אחת משתי חלופות:

א. על-פי החלופה האחת, החזקה תיסתר אם הוכיחה החברה כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה הוא בדין.

ב. על-פי החלופה השניה, החזקה ניתנת לסתירה אם סבור בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה. בבחינת "נסיבות העניין" יש לבחון, בין היתר, האם התביעה הוגשה בתום לב ומה סיכוייה, האם הוגשה הבקשה לערובה רק כדי למנוע תביעה אמיתית של החברה, וכן, האם מצבה הכספי הרעוע של החברה, ככל שהוא אכן כזה, נגרם על-ידי התנהגות הנתבע (ראו: רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר, פורסם בנבו).

דיון והכרעה

9. כאמור לעיל, משהתובעת הינה חברה אזי מתקיימת החזקה הקבועה בחוק, ולפיה יש לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה, אלא אם כן, מתקיימת אחת מהחלופות הסותרת חזקה זו.

בהתאם לחלופה הראשונה, יש לבחון האם הוכיחה המשיבה כי יהיה בידה לשלם את הוצאות המבקשת, אם תזכה האחרונה בדין. אכן כטענת המבקשת, המשיבה לא הגיבה ביחס לטענות המבקשת באשר לחוסר יכולתה הכלכלית לשאת בהוצאות המשפט באם יפסקו כנגדה. על המשיבה היה לצרף אסמכתאות מתאימות מהן ניתן ללמוד על מצבה הכספי. אולם, כל שטענה המשיבה היה כי סכום התביעה אינו גבוה, ומשכך הוצאות המשפט, באם ייפסקו כנגדה, לא יטילו עומס כספי רב על החברה. טענה זו הינה טענה בעלמא החסרה ביסוס עובדתי ראוי הניתן לבחינה על ידי בית המשפט, ומכאן שאין בה, כשלעצמה, לסתור את החזקה שבדין.

10. בחינת החלופה השנייה, מעלה, כי המשיבה הגישה את תביעתה בתום לב, בגין סכום חוב נטען שאותו חבה לה המבקשת, וכי התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, ובהסתמך על הסכם בכתב, החתום על-ידי המבקשת עצמה, ועל כן, בשלב דיוני זה, לא ניתן לומר כי סיכויי התביעה קלושים הם, בעוד שמעצם ניהול ההליך בסדר דין מקוצר אף גוברים סיכויי התביעה מלכתחילה ומציבים קושי רב יותר דווקא על המבקשת, אשר נדרשת לעבור מעל המשוכה לקבלת הרשות להתגונן. יתר על כן, המבקשת לא טענה כלל כי מצבה הכלכלי של המשיבה רעוע, אלא אך ורק כי אין בבעלותה נכסים בישראל. מכאן עולה, כי אף לטענת המבקשת, למשיבה יכולת כלכלית לשאת בהוצאות. והרי, אין זה משנה כלל היכן מחזיקה המשיבה בנכסיה, ודי בכך שהמבקשת טוענת בעצמה כי למשיבה נכסים, הגם שלא בתחומי הארץ, כדי שניתן יהיה להגיע למסקנה המתבקשת מאליה כי יש ביכולת המשיבה לעמוד בהוצאות המשפט, באם ייפסקו כנגדה. בעניין זה, יש להדגיש כי אין כלל רלוונטיות לטענת המבקשת בדבר הקושי והטרחה שיהיה עליה להשקיע לצורך קבלתם, ככל שתדרש לכך. טענה זו, אף לא הוכחה כדבעי ואין מקום להדרש לה, שהרי אין אנו דנים כלל בדרכי ההוצאה לפועל האפשריות בדין, אלא אך ורק ביכולת המשיבה לשאת בתשלום ההוצאות. משאין מחלוקת כי למשיבה יכולת לשאת בתשלום הוצאות המבקשת, אין כלל מקום להדרש לטענות בעלמא על קשיים היפוטתיים לקבלתם, באם אלו יפסקו לטובתה.

11. בנוסף, מצאתי לקבל את טענת המשיבה, כי נוכח סכום התביעה, הוצאות המשפט, הצפויות בהליך זה, אינן כה גבוהות, וכי תוכל היא לעמוד בהן במקרה הצורך. טענה זו, בצירוף הטענות כי למשיבה נכסים שבבעלותה, מחזקת את המסקנה כי זו תוכל לעמוד בהוצאות המבקשת בנקל. לפיכך, הנני סבור, כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב המשיבה בערובה, ואלו ניצבות בסתירה לחזקה הקבועה בדין.

סוף דבר

12. לאור האמור לעיל, מצאתי לדחות את הבקשה שהגישה המבקשת לחיוב המשיבה בהפקדת

ערובה.

13. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה ובשכ"ט עו"ד בסך של 1500 ₪.

ניתנה היום, כ"ו טבת תשע"ד, 29 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.