1. התובע מבקש להכיר במחלת דליות ברגליו כפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה.

2. לאחר שהתובע ומעסיקו העידו בבית הדין, הצדדים הסכימו על מינוי מומחה.

3. בהחלטה מיום 8.1.15 מונה פרופ' רפאל אדר כמומחה/ יועץ רפואי לבית הדין.

4. להלן התשתית העובדתית שהוצגה למומחה:

א. התובע, יליד 1978, תושב איו"ש.

ב. התובע עבד בחברת רקוטקס בע"מ כגהצן, מיום 1.4.11 ועד יום 3.7.13.

ג. עבודתו של התובע בוצעה בעמידה.

ד. יום העבודה של התובע החל בשעה 6:30 והוא נמשך עד השעה 15:00, במהלכו התובע יצא להפסקה בת חצי שעה.

5. למומחה הוצגו שאלות לגבי קיומו של קשר סיבתי בין תנאי העבודה ובין מחלת התובע. ביום 26.2.15 המומחה השיב לשאלות שהוצגו לו כך:

"... בכל תיק המוצגים מצאתי רק שני אישורים מאורתופד מטול כרם ד"ר סלח יונס, על נייר של מרשם רפואי מיום 7.3.13 ומיום 19.5.13 בנוסח כמעט זהה:

נכתב כי התובע מתלונן על כאבי גב תחתון, וגם מתלונן על דליות דו צדדי ברגליים.

על סמך תלונות אלה קיבל ב- 7.3.13 אישור שאינו יכול לעבוד וב – 19.5.13, עם אותה הקדמה קצרה, קיבל המלצה לפנות לכירורג.

פרט לכך אין כל תיעוד רפואי.

לעומת זאת מצאתי טפסים אדמיניסטרטיביים ומשפטיים:

...

דיון

בתיק של פאייז שהיה אף הוא גהצן אצל רוטקס, ניתן פס"ד המאשר פשרה צנועה מבלי להודות בחבות.

אני מניח שהתובע ניסה להוכיח משהו בהגשת שני הפרוטוקולים הנ"ל, אבל לא נעשה אפילו ניסיון כדי להראות את הדמיון, אם קיים, בין המקרה של התובע ובין המקרה של שני התובעים האחרים.

בכדי לקבוע אם מחלת הדליות של מטופל נגרמה או הוחמרה בגלל עמידה ממושכת בסביבת העבודה יש לקבל את הפרטים הדמוגרפיים הבסיסיים, נתונים על מצב בריאותו לפני תחילת העבודה, מחלות עבר אם היו ומחלות נלוות בהווה אם ישנן.

כמו כן כדאי לדעת במה עסק לפני תחילת העבודה שהיא נשוא התביעה, ומה עשה אחרי כן.

באשר לדליות ברגליים צריך לקבוע מתי הופיעו לראשונה או על פי תיעוד רפואי או לפי דברי הנבדק. יש לתעד לא רק שהנבדק מתלונן על דליות, אלא לכתוב במסמך הרפואי תיאור מינימלי של מיקום הדליות (קרסול, שוק, ירך), מידת הבולטות של הוורידים והאם הם חד או דו צדדיים. וגם רצוי שיהיו לפחות שתי בדיקות על ציר הזמן, אשר מהן ניתן יהיה להסיק אם המחלה פרוגרסיבית.

שני האישורים שהביא התובע מד"ר יונס לחלוטין אינם אינפורמטיביים אינם מעוררים אמון ואינם יכולים להוות בסיס לכתיבת חוות דעת עניינית לבית המשפט.

צר לי לאכזב את בית המשפט. אם יהיה חומר רפואי נוסף, ואם כבוד השופטת תחליט לבקש תוספת לחוות הדעת או לשגר שאלות הבהרה, אשמח לשתף פעולה."

6. התובע ביקש להציג למומחה שאלות הבהרה. בהחלטה מיום 14.5.15 הבקשה נדחתה ונקבע כי אין מקום בשלב זה להציג למומחה את השאלות (מבלי להידרש לשאלה אילו שאלות יותרו), אלא יש לאפשר לתובע להמציא חומר רפואי נוסף שיוצג בפני המומחה.

7. באוקטובר 2015 התובע המציא תיעוד רפואי נוסף שהועבר לעיון המומחה.

ביום 3.12.15 המומחה השיב כי החומר הרפואי הנוסף "מסתכם בשני מכתבים נוספים של ד"ר סלח יונס (באנגלית) על נייר מרשם, דומים לשני המכתבים הקודמים שלו (מ – 7.3.13 ו- 19.5.13), שנכללו בחומר של חוות הדעת מיום 26.2.15".

בפרק "דיון", בחוות הדעת החדשה, נרשמו הדברים הבאים:

"עמאד קאסם הוא יליד 1978 לפי העובדות המוסכמות עבד כגהצן במפעל רקוטקס מאפריל 2011 עד יולי 2013 כלומר מגיל 33 עד 35 שנים. אין אנו יודעים דבר על מצב בריאותו או על מקומות בהם עבד מאז הצטרף לכוח העבודה ועד לתחילת העבודה ברקוטקס.

משום כך אחת מאמות המידה - ואולי החשובה שבהן – להערכת התרומה של מקום העבודה האחרון על התפתחות מחלת הדליות איננה גלויה לנו.

למיטב הכרתי חוות דעת של מומחה חייבת להתבסס על בדיקת העובדות המוסכמות אל מול התיעוד הרפואי, שאם לא כן ניתן היה להסיקה כל ללא חוות דעת רפואית. במקרה שלפנינו גם 'החומר הנוסף' אינו עונה על המינימום הנדרש.

עם כל רצוני לעזור לבית המשפט בתביעה הנוכחית מעולם לא כתבתי חוות דעת שמתבססת על דברים שמסר התובע (בעובדות המוסכמות) וחמישה אישורים, כל אחד על פתק בגודל של מרשם רופא, וכמעט זהים בתוכנם למעט התאריך בהם ניתנו.

לכן, למרות החומר הנוסף שנשלח אלי, לצערי אינני יכול לספק השלמה משמעותית לחוות הדעת, כפי שנתבקשתי בהחלטה בפתקית מיום 10.10.15."

8. התובע הודיע כי הוא עומד על ההליך וכי הוא מבקש שהמומחה יבדוק אותו. להלן שאלת הבהרה שהוצגה למומחה ותשובתו (מיום 29.1.16):

"ש. האם בדיקת התובע על ידי המומחה תסייע להשלים את חוות הדעת שהתבקשה בנושא הקשר הסיבתי – רפואי בין תנאי העבודה ובין הליקוי הרפואי של התובע?

ת. לצערי עלי לענות בשלילה לשאלה זו גם הפעם. זאת מכיוון שהיתרון העיקרי בבדיקת התובע הוא האפשרות להרחיב את הפרטים הנלמדים מהאנמנזה הרפואית ובמצבי מחלה בהם יש מספר דרגות חומרה של הנכות, לקבוע על פי נתוני הבדיקה מהי דרגת הנכות שמתאימה למצבו של המערער.

באשר לאנמנזה – אין לע.ק. מידע רפואי חדש, כי אם היה לו, היה יכול לצרף מידע משמעותי ולבקש השלמה נוספת של חוות הדעת.

ומכיוון שכנראה אין לו, הרי כל מה שיספר לי בעל פה בבדיקה פנים אל פנים, יהיה בבחינת דברים שלא ניתן לאמת אותם מול המידע הרפואי מרופא מטפל או מרשומות (מפורטות!) של גופים רפואיים, מרפאות או מכונים, שטיפלו בע.ק.

ובאשר לגובה הנכות, היא אינה נדרשת בתביעה הזו, ודי בעובדה שיש לו דליות – עובדה שאין עליה עוררין.

לסיכום – בדיקת התובע לא תקנה לכן את האפשרות להגיע להחלטה המבוקשת."

9. לטענת התובע יש לקבל את תביעתו כיוון שהמומחה התקשה לקבוע או לשלול את הקשר הסיבתי בין הופעת הדליות, בנימוק שהחומר הרפואי דל מדי. מדובר בקביעה שאינה עונה על שאלות בית הדין והיא משאירה את הקביעה לשיקול דעת בית הדין. לחלופין התבקש מינוי מומחה אחר או לבקש מהמומחה מידע רפואי אודות התפתחות מחלה, בהתאם לספרות הרפואית, בשים לב לגילו של התובע וסוג עבודתו.

10. לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה כיוון שעל התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי והתובע לא עמד בנטל זה. אשר לטענה כי יש להפנות את התובע לבדיקות נוספות, המומחה הסביר כי גם בדיקות אלה לא יעזרו להשלים את חוות הדעת בנושא הקשר הסיבתי, אלא לכל היותר בנושא הערכת שיעור הנכות.

11. לאחר שקראנו את כל תשובות המומחה/ היועץ הרפואי, פרופ' אדר, אנו סבורות כי אין מנוס מדחיית התביעה.

12. על פי ההלכה הפסוקה, בתביעות על פי תורת המיקרוטראומה, "על מבוטח להוכיח קשר סיבתי ברמת סבירות העולה על 50%, בין תנאי עבודתו לבין הפגיעה הנטענת בדרך של מיקרוטראומה" (עב"ל (ארצי) 40060-11-10 מרגי – המוסד לביטוח לאומי, 9.4.14 על יסוד הנפסק בבר"ע (ארצי) 7293-06-13 המוסד לביטוח לאומי – סיטרוק, 29.8.13 ור' גם הנפסק בעב"ל (ארצי) 39612-11-12 המוסד לביטוח לאומי - מלניק, 11.11.13).

13. בעניינו של התובע, ניתנה חוות דעת לפיה ברור כי המומחה אינו יכול לקבוע קשר סיבתי בין תנאי העבודה ובין מחלת הדליות ברגליים, לאור דלות התיעוד הרפואי. לתובע ניתנה האפשרות להציג תיעוד רפואי נוסף, אך זה הסתפק בהצגת שני אישורים רפואיים כלליים, שלא היה בהם לשנות את התמונה. המומחה נשאל לגבי האפשרות כי ניתן יהיה להתגבר על כך באמצעות בדיקת התובע ומתשובתו המנומקת עולה כי לא יהא בכך לתקן את החסר הראייתי בעזרת בדיקה של התובע.

בין שהמומחה היה שולל את הקשר הסיבתי לאחר עיון בתיק רפואי מלא של התובע ובין אם הקשר הסיבתי לא נקבע, בשל חסר בתיעוד, התוצאה היא אחת - המומחה שמונה על ידי בית הדין לא קבע קיומו של קשר סיבתי רפואי בין הליקוי הרפואי ובין תנאי העבודה.

14. לא למותר להדגיש כי אין מדובר בחוות דעת דלה או במומחה שלא השיב לכל השאלות שהוצגו לו על ידי בית הדין. המומחה הסביר במפורט ובמנומק, באריכות ותוך התייחסות לכל החומר (הדל) שעמד מולו, מדוע לא ניתן לתת חוות דעת בעניינו של התובע.

15. זאת בנוסף – התובע אינו תושב ישראל ואינו מטופל באחת מקופות החולים בישראל. על כן היה עליו לדאוג להצגת כלל תיקיו הרפואיים בפני המומחה. משלא עשה כן, למרות מספר הזדמנויות שניתנו לו לשם כך, וכפועל יוצא מכך, המומחה לא יכול היה להשלים את חוות דעתו, אינו יכול להיבנות ממחדלו זה.

16. בנסיבות המתוארות לעיל, העובדה שהמומחה לא יכול היה לקבוע קשר סיבתי, אינה ספק "הפועל לטובת המבוטח", כיוון שהכלל בעניין זה חל בהקשר של קביעות עובדתיות על ידי בית הדין ולא מקום בו אין כל ספק, אלא שאין נתונים מספיקים לקביעת הקשר הסיבתי. ר' לעניין זה הפסיקה שהוזכרה בסיכומי הנתבע (עב"ל (ארצי) 52081-06-10 טמיר – המוסד לביטוח לאומי, 18.11.10 ועב"ל (ארצי) 13405-03-11 בן חמו – המוסד לביטוח לאומי, 5.6.14).

17. סוף דבר - התביעה נדחית.

ניתן היום, י"ג סיוון תשע"ו, (19 יוני 2016), בהעדר הצדדים.