1. המדובר בתובענה לתשלום פרמיות מכח פוליסת אבדן כושר עבודה.

ביום 4.3.15, במהלך דיון הוכחות, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, בתמצית, כדלהלן: התובעת טוענת כי מצבה הרפואי הוחמר בצורה משמעותית החל מחודש ינואר 2015. לפיכך הוסכם, מבלי לפגוע בטענות התובעת כי עמדה בתנאי הפוליסה גם לפני כן, כי התובעת תבחן את התיעוד הרפואי בגין ההחמרה הנטענת ותודיע את עמדתה העדכנית בקשר לה שמיום 1.1.15 ואילך. אם התשובה תהא חיובית, הוסכם כי לתובעת לא תהא כל טענה כלפי הנתבעת בקשר לתקופה שעד 31.12.14 ואילו מנגד לנתבעת לא תהא כל טענת השבה בגין כספים ששולמו לתובעת עד למועד זה, ובכך יהא כדי לסלק את התובענה. עוד הוסכם כי הצדדים יטענו לענין הוצאות ושכ"ט עו"ד, לעבר ולעתיד.

2. 7 ימים לאחר מכן, הודיעה הנתבעת כי לצרכי פשרה ומבלי להודות בכל טענה, היא מכירה בכך שהנתבעת איבדה את כושר עבודתה כעקרת בית לצמיתות החל מיום 1.1.15 ואילך. בהתאם, נדחתה התביעה ונקבע מועד לטיעון לענין הוצאות המשפט.

3. התובעת טוענת, בתמצית, כי יש לחייב את הנתבעת בהוצאות בעין שהוציא לצורך ניהול ההליך (אגרה, שכר מומחים ועוד) בסך כולל של 18,164 ₪. עוד טוענת התובעת כי הנתבעת שילמה לה כפרמיות סך של כ-48,000 ₪ ונגבה מסכום זה שכ"ט עו"ד בסך 17,300 ש"ח (צורף הסכם שכ"ט בשיעור 30% ומע"מ).

בנוסף טוענת התובעת כי יש לחייב את הנתבעת בשכ"ט בשיעור האמור אף לגבי תשלומי העתיד נוכח הכרת הנתבעת באבדן כושר העבודה לצמיתות, כאמור לעיל.

הנתבעת טוענת, בתמצית, כי התובענה נדחתה כולה, כי הוברר מדיוני ההוכחות שהתקיימו כי לתובענה לא היה בסיס ולכן יש לחייב את התובעת בהוצאות בפועל בהן נשאה הנתבעת (הוצגו קבלות נ/6-נ/11) וכן בשכ"ט עו"ד, בהתחשב בסכום התובענה שהינו 232,176 ₪. אשר לתשלומי העתיד, טוענת הנתבעת כי לא ניתן לתת סעד בענין זה, כי לא שולמה אגרה ובכל מקרה הפניה להחמרה נעשתה רק עתה, במסגרת ההליך המשפטי, והנתבעת נענתה בחיוב לפניה, וממילא אין לחייבה בכל תשלום בהקשר זה.

4. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים היום, נתתי דעתי לכלל נסיבות הענין והחומר שבתיק, וכן לאסמכתאות המשפטיות שהציגו הצדדים, סבורני כי אין לעשות צו להוצאות למי מהצדדים, ולהלן טעמיי.

5. תחילה לענין הסכום שנתבע, סך 232,176 ₪ וכל תשלום רלבנטי עד 31.12.14. הסכום שנתבע מתייחס ל-48 חודשים, מספטמבר 2009 ועד למועד הגשת התביעה, ספטמבר 2013 (סעיף 22 לכתב התביעה). הסכום ששילמה הנתבעת בעטיה של חלק מתקופה זו מסתכם בכ – 48,000 ₪.

טענת הנתבעת כי התובענה נדחתה כולה ולכן יש לחייב את התובעת בהוצאות בהתאם לא מקובלת עלי. אמנם, פורמלית נדחתה התביעה שכן כך הוסכם, אך זאת מבלי לגרוע מטענות התובעת (ראו ההסכמה הדיונית מיום 4.3.15) ותוך שהנתבעת מוותרת על זכות ההשבה בגין הסכום ששולם על ידה, שמהווה קרוב לרבע מהסכום הנתבע. ממילא, הלכה למעשה, ניתן לומר כי כשלושה רבעים בקירוב מסכום התביעה נדחה ולא כולו.

לא נעלמו מעיני הבקיעים בגרסת התובעת בקשר למצבה הרפואי ותפקודה היומיומי, כעולה מדוחות החוקרים שהוצגו לתיק ומהחקירות הנגדיות.

יחד עם זאת, כאשר חלקה של התביעה התקבל מבחינת התוצאה הכספית בפועל וחלקה האחר נדחה, ונוכח כלל נסיבות הענין ,לרבות מצבה האישי והרפואי הקשה של התובעת, לרבות הטרגדיה הקשה ביותר שעברה כמפורט בתצהירה, לא ראיתי לעשות צו להוצאות בשל תקופת העבר ועד 31.12.14.

6. אשר לתקופת העתיד, מיום 1.1.15 ואילך. הצדדים נחלקו האם בית המשפט מוסמך ליתן צו כספי המחייב את הנתבעת לשלם תגמולי ביטוח מכל פוליסת אבדת כושר עבודה, כאשר עילת התביעה מתחדשת ותלויה במצבו הרפואי של המבוטח מעת לעת.

איני רואה צורך לדון במחלוקת זו, שנכתב עליה רבות, מהטעם הפשוט לפיו מיד כאשר פנתה התובעת לנתבעת בטענה להחמרה במצבה הרפואי (בסמוך להסדר הדיוני האמור) והעבירה מסמכים רפואיים, הזדרזה הנתבעת והודיעה, כבר ביום 11.3.15, כי היא מכירה באובדן כושר עבודה לצמיתות כפי שביקשה התובעת.

ממילא, ההליך המשפטי שבפניי, וההוצאות שהוצאו בו על ידי התובעת, כלל לא נגעו לפניה זו בענין ההחמרה, מה גם שכאמור הנתבעת נענתה לפניה לאלתר וללא צורך בכל הליך משפטי נוסף. לפיכך, לא יהא זה צודק וראוי לחייב את הנתבעת בשכ"ט בגין תקופת העתיד.

למעלה מהדרוש אוסיף כי עיון מדוקדק בסעיף 22 (א) לכתב התביעה מגלה כי לא נדרש סעד לתקופת העתיד, אלא כל שצויין בו הוא כי "התובעת זכאית לתגמולי ביטוח כל עוד היא מצויה באבדן כושר עבודה".

פשיטא, לא נתבקש ליתן כל סעד הצהרתי בענין, לא שולמה אגרה, אף לא לגבי סעד הצהרתי, וממילא לא ניתן ולא ראוי לפסוק שכ"ט עבור סעד שלא נתבקש, וזאת במנותק מהשאלה האם ניתן לעתור לסעד מעין זה, כפי שבואר לעיל.

7. בהינתן האמור, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ז אדר תשע"ה, 18 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.