(בבקשות המשיבות לסילוק הערעור על הסף מחמת איחור נטען בהגשתו- בקשות מס' 3, 6 ,7)

לפניי 3 בקשות מטעם המשיבות 1, 3-2 ו-4 לסילוק הערעור על הסף מחמת איחור נטען בהגשתו ולחילופין לפיצול הערעור למספר ערעורים. בשל הדמיון בבקשות והרקע העובדתי הזהה, כמו גם בשל הטעמים המועלים בגדרן ובסעד המבוקש – החלטתי לדון בהן במאוחד.

רקע

1. המערערים הגישו ערעור מנהלי בהתאם להוראות ס"ק 198(ח) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ח-1965 (להלן: "החוק") על החלטות ועדות ערר מחוז מרכז, שהאחרונה שבהן ניתנה ביום 24.6.13 (להלן: "ההחלטה הסופית"), הכל כפי שיפורט בהמשך.

הערעור הוגש ביום 24.9.13 והמשיבות עותרות למחיקתו מחמת האיחור בהגשתו.

1. עניינו של ערעור זה בתביעה שהגישו התובעים, הם המערערים בהליך דנן ובעליהם של זכויות במקרקעין באזור דרום ראשון לציון, בראשית שנות ה-2000 לוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשל"צ (להלן גם: "הוועדה המקומית" או "המשיבה 1") - בטענה כי ערך המקרקעין שלהם נפגע עקב אישור תכנית המתאר המחוזית תמ"מ 3/ 6/א' המוכרת כתכנית לכביש 431 (להלן: "התכנית"), וכי לטענתם הם זכאים לפיצוי לפי סעיף 197 לחוק.
2. תביעת הפיצויים שהגישו לוועדה המקומית לא נענתה, ולפיכך הגישו עררים לוועדה המחוזית לפי ס' 198(ד) לחוק (עררים מס' 463-458/04, 457-423/04, 112-97/03, 105-118/05, 170-173/05, 552/04, 538-541/04, 657/03, 642-643/03, 628-630/03 - ראו נספחים ו/1-ו/3 להודעת הערעור).
3. לעררים האמורים צורפו כמשיבות גם חברת נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ (להלן: "נתיבי ישראל"), רשות הנמלים והרכבות – רכבת ישראל (להלן: "רכבת ישראל") וחברת החשמל לישראל (להלן: "חברת החשמל") – הן המשיבות 4-2, בהתאמה, להליך דנן – אשר לטענת העוררים רובצת עליהן החובה לפצות אותם, על פי התכנית, בגין חלקן בפגיעה שנגרמה למקרקעין.
4. העררים נדונו במשך מספר שנים לפני ועדת הערר (תחילה, בהרכבה הקודם-בראשות עו"ד מאמו ובהמשך בראשות עו"ד כרמית פנטון), כאשר במחצית שנת 2006 מונתה שמאית מכריעה, הגב' נורית ג'רבי (להלן: "השמאית המכריעה"), לצורך קביעת שיעורה של הפגיעה הנטענת (השמאית המכריעה נתנה הכרעתה בחודש מאי 2011).
5. על השומות המכריעות שניתנו על-ידי השמאית המכריעה הגישו העוררים ערר, לוועדת הערר, וביום 24.6.2013 דחתה האחרונה את הערר ואימצה את קביעתה של השמאית המכריעה, ומכאן הערעור שלפניי.
6. למען שלמות התמונה יצוין כי המערערים הגישו לבית משפט זה, ביום 1.9.2013, בקשה להארכת מועד להגשת ערעור (עמ"נ 3946-09-13) – מן הטעם שטרם גמלה בלבם החלטה באם להשיג על החלטת וועדת הערר וככל שאכן יחליטו להגיש ערעור לא יהיה בידם להגישו במועד היות ועמדו בפתח תקופת החגים ופגרת הסוכות (להלן: "הבקשה להארכת מועד").
7. ביום 11.9.2013 נדחתה בקשת המערערים להארכת מועד על-ידי כבוד השופט אברהם יעקב שקבע כי המבקשים לא סיפקו "טעם מיוחד" המצדיק היעתרות לבקשה.
8. ביום 24.9.2013 הוגש, כאמור, הערעור שלפניי.
9. ביום 1.6.2014 התקיים בפני דיון בבקשות המשיבות כשבסופו הוריתי למשיבות להודיע האם הן עומדות על בקשתן זו. בתוך המועד שנקצב לכך הודיעו, המשיבות כי הן מוסיפות לעמוד על בקשתן לסילוק על הסף. ולפיכך, אדון כעת בבקשותיהן.

תמצית טענות חברת החשמל בבקשה (מס' 3)

1. יש לסלק הערעור מהטעמים הבאים;
2. לטענת חברת החשמל, המועד הקובע בענייננו להגשת הערעור המנהלי על החלטת ועדת הערר קבוע במסגרת סעיף 198(ח) לחוק, בנוסחו עובר לתיקון 84 (עליו יפורט בהמשך), שהינו בתוך ארבעים וחמישה ימים מיום המצאת החלטת ועדת הערר לידי העוררים.

עוד טוענת חברת החשמל כי, מקום בו נקבע בחיקוק כלשהו מועד להגשת ערעור מנהלי (מפנה לתקנה 23(א) לתקנות), יש להגישו בהתאם למועד שנקבע והפגרה תבוא במניין הימים שנקבעו במסגרת אותו חוק (בכפוף לאמור בסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות). בהקשר זה היא מוסיפה ומציינת כי פגרת בתי המשפט חלה על המועדים הקבועים במסגרת תקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (להלן: "התקנות"), אולם היא אינה חלה ביחס למועד שנקבע בחוק התכנון והבניה.

מן המקובץ עולה, כך לשיטתה של חברת החשמל, כי אף אם החלטת ועדת הערר אכן הומצאה למערערים ביום 25.6.13, ובהתחשב בעובדה שיש למנות את ימי פגרת הקיץ, הרי שהערעור הוגש בחלוף 45 הימים שעמדו לרשותם. בפועל, הוגש הערעור ביום 24.9.13, קרי בחלוף 91 ימים למן המועד האחרון הקבוע בדין להגשת הערעור.

1. לטענת חברת החשמל, לא ניתן לרפא את הפגם שנפל באיחור בהגשת הערעור באמצעות הגשת הבקשה להארכת מועד, שכן בקשה כזו נדחתה זה מכבר (ראו סעיפים 8-7 לעיל).
2. בשולי הבקשה מביעה חברת החשמל התנגדותה להגשת "ערעור משותף" היות והעררים נשוא ההחלטה הסופית הוגשו באופן נפרד ונסמכו על נימוקי ערר שונים זה מזה (זולת עררים 9025/11 ו-9026/11 שאוחדו באופן פורמאלי). עם זאת, היא מציינת כי היא אינה מתנגדת לשמיעתם במאוחד של הערעורים המנהליים (ככל שבקשתה זו תדחה).

תמצית טענות הוועדה המקומית בבקשה (מס' 6)

1. הוועדה המקומית מצטרפת לטענות שהעלתה חברת החשמל.
2. עוד מוסיפה הוועדה המקומית טענות מספר בעטיין יש לסלק הערעור על הסף:
3. החלטת בית המשפט, מיום 11.9.2013, אשר דחתה את בקשת המערערים להארכת מועד, יש בה כדי להעיד כי הערעור הוגש באיחור והיא בבחינת "מעשה עשוי".
4. שיהוי - לטענת הוועדה המקומית, המערערים השתהו בהגשת הערעור שעה שהיא סומכת טענתה על הצהרת המערערים (אשר באה לידי ביטוי בבקשתם להארכת מועד) לפיה היה בכוונתם להגיש ערעור במסגרת הערר משנת 2011.
5. לפי סעיף 198 לחוק, בנוסחו קודם לתיקון 84, ניתן להגיש ערר לוועדת הערר על הכרעת שמאי מכריע אך לא ניתן לפנות לבית המשפט בעניין זה. יתרה מזו; סעיף זה קובע כי ההליכים בפני שמאי מכריע יהיו בהתאם לחוק הבוררות והמערערים לא סיפקו כל עילה, בהתאם לסעיף 24 לחוק הבוררות, לביטול הכרעתה של השמאית המכריעה.

תמצית טענות נתיבי ישראל ורכבת ישראל בבקשה (מס' 7)

1. נתיבי ישראל ורכבת ישראל מעלות טענות זהות לטענות שהעלתה חברת החשמל, כמו גם הוועדה המקומית, לעניין האיחור בהגשת ההליך בעטיו יש לסלק הערעור, ולכן איני מוצא לנכון לחזור על טענות אלה.
2. נתיבי ישראל ורכבת ישראל מלינות על הגשת הערעור המשותף ועותרות לפיצול הערעור למספר ערעורים (ככל שבקשתן תדחה). אף הן מדגישות כי הן אינן מתנגדות לשמיעת הערעורים במאוחד. לטענתן, הגשת הערעור במתכונתו מאפשרת למערערים לבצע "מקצה שיפורים" ולהיבנות מטענותיהם של המערערים האחרים שעה שבדיון שהתנהל בפני וועדת הערר עמד כל ערר על רגליו שלו והעררים אך נשמעו "בסדר רץ" בפני אותה וועדה לטובת יעילות הדיון.

תמצית טענות המערערים בתגובה לבקשות

1. יש לדחות את הבקשות מהטעמים הבאים;
2. לטענת המערערים, הערעור הוגש בתוך המועד הקבוע לכך בדין. לשיטתם, המדובר בערעור מנהלי שהוגש מכוח סעיף 198(ח) לחוק ובהתאם לסעיף 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס- 2000 (להלן: "חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים"), הסמכות לדון בערעור זה מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים. לפיכך, תקנה 44 לתקנות, הקובעת כי תקופת הפגרה אינה באה במניין הימים שנקבעו בתקנות, חלה בענייננו.
3. לפי חישוב המערערים, ובהתחשב בתקופת הקיץ ופגרת הסוכות, המועד האחרון להגשת ההליך חל ביום 30.9.14. הערעור דנן הוגש ביום 24.9.14 וע"כ הוגש הוא בתוך המועד (ראו סעיפים 41-37 לתגובת המערערים).
4. המערערים סוקרים בתגובתם מספר מקרים שנדונו בפסיקה מהם, לשיטתם, עולה מגמה לפיה יש לקבוע מועד אחיד בכל הנוגע לעניין הפגרות, ובכלל זה לקבוע כי הפגרה לא תבוא במניין הימים מקום בו המועד להגשת הליך "נשלט" בידי שני לוחות זמנים (בענייננו חוק התכנון והבניה ותקנות בתי משפט לעניינים מנהליים), לרבות ביחס למועדים שנקבעו בחיקוק שאינם מנויים בתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א").
5. עוד טוענים המערערים כי המשיבות לא הצביעו על פגיעה באינטרס ההסתמכות עקב האיחור הנטען. בהקשר זה מציינים המערערים כי לא הייתה ולא יכולה להיות פגיעה באינטרס ההסתמכות אצל המשיבות שעה שהצהירו המערערים "קבל עם ועדה" בפני וועדת הערר כי בכוונתם להגיש ערעור מנהלי לאחר קבלת ההחלטה הסופית. זאת ועוד; מעצם טיבו של ההליך והשלכותיו, ונוכח משך השנים בו התנהל, נהיר לכל בר דעת כי אין המערערים ישלימו עם החלטה הנוגדת את עמדתם.
6. המערערים מציינים כי בקשתם להארכת מועד התייחסה אך לארכה מעבר למועד הקבוע בדין ולשיטתם החלטת בית המשפט (מיום 11.9.2013) לא קבעה כי ההליך הוגש באיחור ובכלל זה לא נתנה דעתה ביחס למועד הקובע להגשת ההליך והאם ימי הפגרה באים במניין או לאו.
7. ביחס לטרוניית המשיבות הנוגעת להגשת הערעור "במשותף" טוענים המערערים כי המדובר בעררים הזהים מבחינה מהותית, וקיימת חפיפה בין הטיעונים המועלים בגדרם ומן הטעמים הללו בחרה הוועדה לדון בהם במשותף (כפי שאף ציינה בפתח ההחלטה הסופית). לגרסת המערערים, פיצול הערעורים וניהולם בנפרד הינו אך בבחינת פיצול מלאכותי אשר עלול לסרבל, להאריך ולהביא את הצדדים לידי השקעת משאבים בלתי מבוטלת.
8. הטענה לפיה אין לבית משפט זה סמכות לדון בערעור, ככל שהוא נוגע להחלטת השמאית המכריעה, משוללת יסוד. סדרי הדין הנוגעים לתביעות לפי סעיף 197 לחוק מעוגנות בחקיקה ובפסיקה.

תמצית טענות המשיבות בתשובה לתגובת המערערים

1. המשיבות חוזרות על טענותיהן כפי שהועלו בבקשותיהן ומוסיפות הטענות כדלקמן;
2. לטענת חברת החשמל, אין הפסיקה שנסקרה על ידי המערערים משיקה למקרה דנן. לשיטתה, אף אם נחיל את סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות על ענייננו אזי שהיה על המערערים להגיש הערעור ביום החול הראשון שלאחר הפגרה, קרי, ביום 1.9.13 ואילו בפועל הוגש הערעור רק ביום 24.9.13, היינו באיחור.
3. לטענת הוועדה המקומית, המערערים סותרים את עצמם שעה שמחד גיסא טוענים כי אין המשיבות יכולות לטעון לאינטרס הסתמכות הואיל והצהירו כי בכוונתם לערער על החלטת וועדת הערר; ומאידך גיסא טוענים בבקשתם להארכת מועד כי טרם גבשו החלטה באם להשיג על החלטת וועדת הערר.
4. לטענת נתיבי ישראל ורכבת ישראל, המערערים הגישו את בקשתם להארכת מועד תוך ידיעה כי המועד להגשת הערעור חלף זה מכבר; חיזוק למסקנה זו נמצא בהתנהלותם התמוהה של המערערים שטענו כי דרוש להן פרק זמן נוסף להגשת ההליך ובפועל הגישו אותו טרם המועד האחרון להגשתו (לשיטתם).

דיון והכרעה

1. מעיון בבקשות, בתגובות, ובתשובות לתגובות, ולאחר הדיון שהתקיים בפני ביום 1.6.14, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.
2. ראשית, בבקשות מעין אלו, יש תמיד לזכור כי הלכה פסוקה היא, שמחיקת תובענה או דחייתה על הסף הם אמצעים קיצוניים הננקטים בלית ברירה וכמוצא אחרון. כך בדרך כלל וכך בעיקר כשמדובר בטעם פרוצדוראלי שתיתכנה לו פרשנוניות שונות כפי שיפורט בהמשך.
3. הפסיקה קבעה מבחנים צרים וברורים שרק בהתקיימם ייאות בית המשפט לנקוט דרך החלטית זו מבלי להידרש לסוגיות שבמחלוקת.

כך למשל נפסק בבר"ע 59/81 דורה ארדיטי ואח' נ' עזבון יעקב ארדיטי, פ"ד לה(2) 811: "נפסק כבר פעמים רבות בעניינים דומים שכאשר מדובר בדחייה או במחיקה של תביעה על הסף, אין בית המשפט בוחן מה הם סיכויי התובע להצליח בתביעתו, ואפילו סיכויי התובע קלושים, לא יחסום בפניו בית המשפט את הדרך לבירור תובענתו אם קיים סיכוי כלשהו על פי כתבי הטענות הנמצאים לפני בית המשפט, שהתובע יצליח בתביעתו".

כב' השופט רובינשטיין סקר בע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צור חברה לקבלנות כללית בע"מ (פורסם בנבו, 04.06.07) את ההלכה הנוהגת בתחום זה:

"הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף... רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש. בית המשפט - בבואו לשקול אפשרות זו - ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן" (פרשת חסין, 724; רע"א 359/06 עו"ד ד' חורי מועין נ' עו"ד סלמאן פרג' (פורסם בנבו,26.4.06); רע"א 751/05 החברה הלאומית לאספקת פחם בע"מ נ' "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ (פורסם בנבו,01.09.05); ע"א 2452/01 דרור אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו,9.10.03); לעניין סילוק על הסף כאמצעי שבלית ברירה ראו ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד מ(2) 668, 672-671 - הנשיא שמגר)".

סעיף 198 לחוק ותיקון 84

1. המסגרת הדיונית בתביעת פיצויים כאמור, ובהליכי ערר וערעור עליה, קבועה בסעיף 198 לחוק. סעיף 198 תוקן בשנת 2008 במסגרת חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 84 והוראת שעה), התשס"ח-2008 (להלן: "תיקון 84"), ולפיו על החלטתה של וועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה יש ערעור בזכות לבית המשפט לעניינים מינהליים ( ראו סעיף 5 לתוספת השנייה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000).
2. על המקרה דנן חל הסעיף בנוסח שקדם לתיקון, על כך אף הביעו הצדדים להליך תמימות דעים (ראו סעיף 33 לתגובת המערערים, סעיף 9 לבקשת חברת החשמל [אשר לעמדתה הצטרפו יתר המשיבות] ), וזו לשון סעיפי המשנה של סעיף 198, הרלוונטיים לענייננו, כנוסחם אז:

"(ד) החליטה הועדה המקומית לדחות את התביעה או החליטה כי בנסיבות הענין אין זה מן הצדק לשלם פיצויים עקב הוראות סעיף 200, רשאי התובע או מי שעלול להיפגע מהחלטת הועדה המקומית כאמור, לערור בפני ועדת הערר תוך שלושים ימים מיום המצאת החלטת הועדה המקומית כאמור בסעיף קטן (ב).

(ה)(1) החליטה הועדה המקומית שלא לקבל את התביעה במלואה, והתובע חולק על סכום הפיצויים המוצע, יבחרו הצדדים שמאי מקרקעין (להלן - שמאי מכריע); לא הסכימו הצדדים על זהות השמאי המכריע, ימנהו יושב ראש ועדת הערר לפי פניית אחד הצדדים;

[...]

(4) על החלטתו של השמאי המכריע יכולים הצדדים ומי שהשמיע טענותיו בפני השמאי המכריע, לערור לועדת הערר בתוך שלושים ימים מיום המצאת החלטתו של השמאי המכריע לצדדים ולמי שהשמיע טענותיו בפניו.

(ו) דנה ועדת הערר בערר לפי סעיף קטן (ד), רשאית היא לקבל את הערר או לדחותו או למנות שמאי מכריע; החליטה ועדת הערר למנות שמאי מכריע, יחולו עליו הוראות סעיף קטן (ה).

[...]

(ח) על החלטת ועדת הערר ניתן לערער, בשאלה משפטית בלבד, לבית המשפט המחוזי בתוך ארבעים וחמישה ימים מהיום שבו הומצאה לצדדים החלטת ועדת הערר.

[...]

(י) ההליכים בפני השמאי המכריע יהיו בהתאם לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, בשינויים המחויבים לפי העניין." (ההדגשה אינה במקור – י.ש.)

1. סעיפי משנה (ה)(4) ו-(ח) לעיל שומטים את הקרקע תחת טענת הוועדה המקומית לפיה לבית משפט זה אין סמכות לדון בערעור על החלטת ועדת הערר שנסבה על קביעתה של השמאית המכריעה.

מן הכלל אל הפרט

1. ניכר כי עיקר המחלוקת הנטושה בין הצדדים נעוצה בשאלה האם פגרת בית המשפט באה במניין הימים להגשת ערעור מכוח חוק התכנון והבניה (קודם לתיקון 84) ואם לאו. המשיבות מחזיקות בדעה כי המועדים שנקבעו בחוק התכנון והבניה כוללים את ימי הפגרה, ואילו המערערים מחזיקים בדעה כי המקרה דנן חוסה בגדרן של תקנות בית המשפט לעניינים מינהליים לפיהן הפגרה אינה באה במניין הימים.
2. איני רואה לנכון לדון ולקבוע מסמרות בסוגיה פרשנית זו, שאולי זה אף מתפקידו של המחוקק לעשות כן. אולם, לטעמי, כף המאזניים בענייננו נוטה לטובת יישום ההלכה שהותוותה בפסיקה לפיה מקום בו יש עמימות לגבי הדין החל יש ליצור אחידות דיונית ולוּ למען הבהירות והפשטות. איזון בין האינטרסים השונים, כמו גם בחינת טענות הצדדים, הובילו אותי למסקנה כי יש לקבוע במקרה דנן כי הפגרה אינה באה במניין הימים. קביעה הפוכה תביא לתוצאה קשה ביותר מבחינת המערערים ותחסום בפניהם את האפשרות לקבל יומם בביהמ"ש, לנסות ולהוכיח את טענותיהם. בהקשר זה יצוין כי המשיבות לא העלו טענה בדבר פגיעה בעקרון ההסתמכות.
3. ברע"א 4990/05 ממן יעקב ואח' נ' עיריית הרצליה (פורסם בנבו, 7.10.09) דן בית המשפט העליון בהרחבה בסוגיה האם באים ימי הפגרה במניין הימים להגשת הליך בפני ועדת ערר מכוח חוק הרשויות המקומיות (ביוב), וקבע כך:

"שאלה מורכבת יותר היא האם חל סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות כאשר מדובר בפגרת בתי המשפט. כאמור, בתי הדין המינהליים אינם נמצאים בפגרה בזמן זה, לפחות מבחינה פורמלית. יטען אפוא הטוען, כי סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות חל, ככל שהדברים נוגעים לפגרה, רק לגבי הליכים הננקטים בפני הגוף הנמצא בפגרה. טענה זו הגיונה בצידה, אולם לדעתי אין לעמוד על דרישה קפדנית שכזו. נדרש בהחלט, כי יהיה יחס של רלוונטיות בין הפגרה בה מדובר לבין הפעולה שלביצועה נקצב מועד. ברוב המקרים יתקיים יחס זה אם הגוף שבפניו מתקיים ההליך אשר בגדרו יש לבצע את הפעולה נמצא בפגרה. אולם, אין מדובר בדרישה אולטימטיבית. פגרה עשויה להיות רלוונטית במקרים מסוימים גם אם היא אינה מתקיימת בגוף הספציפי שמולו מבוצעת הפעולה אלא בגוף אחר. לאחר ששקלנו בדבר באנו לכלל דעה, כי לעניין תחולתו של סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, פגרת בתי המשפט רלוונטית להליך המתקיים בפני ועדת הערר הפועלת לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב).

שיקול עיקרי התומך במסקנה אליה הגענו הוא העיקרון לפיו על הכללים העוסקים בסדרי דין להיות פשוטים ובהירים ככל האפשר. יש לחתור לכך שהפרוצדורה של ההליך המשפטי תהיה "ידידותית למשתמש". מצב בו הכללים האמורים להדריך את הציבור, ובכלל זה ציבור עורכי הדין, כיצד להתנהל מול המערכת המשפטית הינם נפתלים ומרובי הבחנות אינו רצוי. עיקר הנטל בעניין זה מוטל על המחוקק ומחוקק המשנה, אשר מופקדים על קביעת סדרי הדין. יחד עם זאת, לעיקרון לפיו על כללי סדר הדין להיות ידידותיים למשתמש יש גם משקל פרשני (ראו, רע"א 6297/02 גולד נ' גאולת הכרך, פ"ד נז(2) 108, 117-115 (2003); רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל, פיסקה 6 (פורסם בנבו, 17.8.06); ע"א 290/84 לב-טוב נ' זמיר, פ"ד מ(3) 836 (1986)). בענייננו, השיקול שעניינו פישוט סדרי הדין וכן שיקולים לגופו של עניין תומכים במסקנה לפיה פגרת בתי המשפט "רלוונטית" גם לוועדת הערר הפועלת לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב). ועדת הערר אמנם לכאורה אינה "בית משפט", לעניין תקנות הפגרות, המפרטות מפורשות על אילו בתי משפט הן חלות. אולם, מבחינה אירגונית-מינהלתית משתייכת ועדת הערר למערכת בתי המשפט.

...

בכל הנוגע לפגרות בבתי המשפט מצויה תשובה בדברי חקיקה שונים. הנושא של פגרות בבתי דין מינהליים לא הוסדר. נראה לכאורה כי ראוי שהפגרות בבתי המשפט – פגרת הקיץ, פגרת סוכות ופגרת הפסח – יחולו אף בכל הנוגע למניין המועדים לשם נקיטת הליך בבתי הדין המינהליים. אין להתעלם מכך שמקומות עבודה רבים מקיימים חופשה בחג הסוכות ובחג הפסח. במהלך הקיץ יוצאים רבים לחופשה שנתית. הדבר נכון אף לגבי עורכי דין. אבחנה בנושא זה של מניין התקופה בין בתי המשפט לבין בתי הדין המינהליים אינה מוצדקת לכאורה והינה בגדר שימת מכשול בפני עיוור." (ההדגשה אינה במקור – י.ש.)

1. אמנם, המקרה שלעיל, לא נכנס בדל"ת אמותיו של המקרה דנן (מבחינת התשתית העובדתית) אך ניתן להקיש ממנו לענייננו; משהגיע בית המשפט העליון למסקנה כי ימי הפגרה אינם באים במניין הימים ביחס לעררים הנדונים בפני ועדת הערר, מן הטעמים המפורטים בפסק הדין לעיל, הרי שמקל וחומר ימי הפגרה אינם באים במניין הימים אף בהליך זה הנדון בפני בית המשפט.
2. אשר להחלטת כבוד השופט אברהם יעקב, מיום 11.9.13, שלמען הסדר הטוב אביא אותה כלשונה:

"המועד שהארכתו מבוקשת, נקבע בחיקוק. על המבקש להאריך מועד כאמור, להראות טעם מיוחד. הטעמים האמורים בבקשה אינם טעמים מיוחדים ולכן אני דוחה את הבקשה".

אין המשיבות יכולות לקרוא לתוך ההחלטה את מה שלא נאמר בה מפורשות ובכלל זה כי בית המשפט קבע כי הערעור הוגש באיחור. אף מלשון הבקשה להארכת מועד לא ניתן להסיק בוודאות כי הבקשה הוגשה מחמת איחור, כפי שטוענות המשיבות (למען שלמות התמונה יצוין כי במסגרת הבקשה התבקשה ארכה "לתקופה של 60 ימים ממועד החלטה זו").

1. לא נעלמה מעיניי טענת המשיבות לפיה לא היו רשאים המערערים להגיש הערעור בצוותא חדא היות ומדובר בעררים נפרדים הנסמכים על נימוקים שונים. עם זאת, מפאת העובדה שההחלטה הסופית ניתנה ביחד אין מניעה לקיים את הדיון בערעור עליה ביחד.

סוף דבר

1. לאור האמור לעיל, דין הבקשות להידחות.
2. חרף דחיית הבקשות, לאור נסיבת המקרה החוסר הבהירות שהיתה יכולה להיות קיימת בשאלת המועד המחייב, לא מצאתי לעשות במקרה זה, צו להוצאות.

ניתנה היום, ח' אלול תשע"ד, 03 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.