<#1#>

ב"כ התובעת: עו"ד דותן צור

ב"כ הנתבע :2 עו"ד נורית ויסבלום-נאמן

1. בפני תובענה אשר הוגשה בדרך של המרצת פתיחה ובהמשך הועברה לפסים של תביעה רגילה, במסגרתה בקשה התובעת סעד של פסק דין הצהרתי אשר יקבע כי המכונות שיתוארו להלן שייכות לה, צו שיורה לנתבע 2 למסור לה את המכונות הללו, וכמובן את הוצאות המשפט.

מדובר בשתי מכונות, האחת מתוצרת חברת סן מקינה לייצור מגבונים לחים, והשניה מתוצרת חברת אורמה, לאריזתם (להלן יחד: "המכונות").

תוך כדי ניהול ההליך, ביום 29.12.13, ניתן כנגד הנתבעת 1 צו פירוק על ידי ביהמ"ש המחוזי בירושלים בתיק פר"ק 1627-10-13 כשהתובעת הינה אחת מנושיה, על כן עוכבו ההליכים נגדה ונמשכו רק כנגד הנתבע 2.

1. התובעת הגישה בגדר תובענה זו בקשה לצו מניעה זמני כנגד הנתבע 2, במטרה למנוע ממנו את העברת המכונות לצד שלישי ובתום הדיון בבקשה אף הביעה הסכמה כי הלה יוכל למכור את המכונות אולם יותיר 252,000 ₪ בנאמנות באופן שאם תתקבל התביעה יועבר סכום זה לידיה, אולם הלה סרב להצעה זו ולכל מגבלה על זכותו להעביר את המכונות.

הבקשה לצו מניעה זמני נדחתה בסופו של דבר, בהחלטה מנומקת ומפרטת של כב' השופטת (בדימוס) יעל קלוגמן מיום 23.2.14 (להלן: "החלטת כב' השופטת קלוגמן") אשר סקרה בהרחבה את טענות התובעת והביעה עמדה גם לענין סיכויי התובענה העיקרית.

לאור ההחלטה האמורה יכול היה הנתבע 2 למכור את המכונות לצד שלישי כאשר הדיון בתובענה העיקרית מוקד בסעד של פסק דין הצהרתי, וכפי שציינה כב' השופטת קלוגמן לקראת חתימת החלטתה – "ככל שבהליך בתובענה העיקרית תצליח המבקשת (=התובעת – א.ב.) להוכיח, כי הבעלות במכונות היא שלה, ולא של המשיב 2 (=הנתבע 2 – א.ב.) (קרי, של חב' מגבוני הטבע), אפשר שתקום לה אז עילה לפיצוי כספי מהמשיב 2.".

1. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, כהשלמה לתצהירים שהוגשו במסגרת הליך הבקשה לצו מניעה זמני, אך המועד שנקבע לשמיעת ההוכחות נקלע לעיצומה של שביתת המזכירויות והקלדניות של בתי המשפט ובאותו מועד הגיעו הצדדים להסכמה על פיה יוותרו על חקירות המצהירים ופסק הדין ינתן על סמך החומר המצוי בתיק בית המשפט וסיכומי הצדדים כאשר בסיכומים מטעמם הבהירו הצדדים כי יש לראות גם בסיכומים שהגישו במסגרת הבקשה לצו מניעה זמני כחלק מסיכומיהם הנוכחיים.

עתה, לאחר הגשת הסיכומים באה העת להכריע במחלוקת לגופה.

הרקע העובדתי ועיקרי טענות הצדדים

גרסת התובעת

1. התובעת עוסקת בהשכרה ובליסינג של מכונות תעשייתיות, ועל פי דברי ב"כ הנתבע 2 בסיכומיו ביחס לבקשה לצו מניעה זמני התובעת הינה – "אחת החברות המובילות בישראל, במתן מימון לצורך רכישת מכונות תעשייתיות, ... בשיטה של ליסינג מימוני".

התובעת טוענת כי בחודש נובמבר 2012 רכשה מן הנתבעת 1 את המכונות על מנת להשכיר לה אותן חזרה בליסינג מימוני (הסכם הרכישה [ללא תאריך אשר ככל הנראה נחתם יחד עם הסכם השכירות] והסכם השכירות [מיום 6.11.12] צורפו כנספחים 1-2 לתצהירי התובעת).

על פי סעיף 2 בהסכם הרכישה היה על התובעת להעביר אל הנתבעת 1 סכום המהווה 60% ממחיר המכונות והמע"מ ובסה"כ 300,000 ₪ + מע"מ, כאשר על פי עדות מנהל התובעת (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 19.11.13 שורות 2-8) זה אכן הסכום שהועבר אליה בפועל, סכום נמוך משמעותית מן הסכום הנקוב בחשבוניות הרכישה שלהן – 605,475 ₪.

על פי הסכם השכירות היה על הנתבעת 1 לשלם לתובעת דמי שכירות עבור השימוש במכונות במשך 48 חודשים, לאחר רכישתן על ידה.

1. התובעת טוענת כי ביצעה את העסקה כאשר המכונות היו בחצריה של הנתבעת 1 במפעל באזור התעשייה הר-טוב (בית שמש), לאחר שנציגיה בדקו את המכונות במקום.

התובעת טוענת כי הנתבעת 1 עמדה בתנאי ההחזר על פי הסכם השכירות רק עד אוגוסט 2013, אז חדלה לשלם את דמי השכירות.

בספטמבר 2013 פנתה התובעת אל הנתבעת 1 בעניין הפסקת התשלומים ונענתה כי זו נקלעה לקשיים והיא מציעה כי חברה בשם עמניב ב.ש. בע"מ (להלן: "עמניב") תכנס בנעליה לעסקה.

לאחר שהתובעת בדקה, ונחה דעתה לגבי עמניב היא הסכימה כי עמניב תחתום עמה על הסכם השכירות במקום הנתבעת 1.

אולם, בעוד התובעת ממתינה כי עמניב תסדיר את חתימת ההסכם עמה נודע לה ביום 10.10.13 כי המכונות הועברו מאזור התעשייה הר-טוב אל מפעלה של עמניב בישוב קרני שומרון.

כשהגיעו נציגי התובעת אל המפעל בקרני שומרון, הסתבר להם כי בינתיים כבר לקח משם הנתבע 2 את המכונות והעבירן לחזקתו.

התובעת פנתה אל הנתבע 2 אשר, לטענתה, הבטיח לה להציג לפניה מסמכים המעידים כי המכונות שייכות לו אך לא עשה כן.

התובעת טוענת כי המכונות שייכות לה לאחר שרכשה אותן כדין מן הנתבעת 1, ומכאן התובענה ועתירתה ליתן פסק דין הצהרתי שיקבע זאת.

גרסת הנתבע 2

1. גרסתו של הנתבע 2 הינה כי היה פעיל בענף מוצרי הניקוי במשך כחמש עשרה שנה, ובחודש במאי 2011 הקים עם אדם נוסף חברה בשם מגבוני הטבע בע"מ (להלן: "מגבוני הטבע").

לדברי הנתבע 2, הוא השקיע בהקמת מגבוני הטבע סכום של 1,200,000 ₪, לשם שכירת המפעל בהר-טוב ולשם התקנת תשתיות דרושות ורכישת מכונות וציוד.

לטענת הנתבע 2, עיקר המימון להשקעה זו היה באמצעות הלוואה מובטחת במשכנתא על ביתו הפרטי בסך 850,000 ₪ ולראיה הגיש מסמכים הנוגעים להלוואה.

ביום 16.5.11 רכש הנתבע 2, מטעם מגבוני הטבע, את המכונות משתי חברות תורכיות במחיר של 101,000 יורו, מסמכים המעידים על הרכישה הוגשו ואף פורטו שלבי התשלום עבור המכונות ושלבי הובלתן ארצה. התשלום האחרון עבור המכונות, בסך 5,500 יורו, שולם ביום 25.10.11.

בספטמבר 2011 החלה מגבוני הטבע בייצור המגבונים באמצעות המכונות במפעל בהר-טוב, וכעבור כשבעה חודשים, במרס 2012, הסתבר כי נגרמים לה הפסדים ניכרים בשל עיסוק זה.

אז החליט הנתבע 2 להפסיק את פעילותה זו במפעל בהר-טוב ולהשכיר את המפעל, על התשתיות והציוד שבו, בשכירות משנה על מנת לכסות בדרך זו את הפסדי מגבוני הטבע. הנתבע 2 היה מעוניין שהמכונות יופעלו הלאה ולא יושבתו, כיוון שללא הפעלה ואחזקה שוטפת היו נגרמים להן נזקים, ובמצב כזה לא היה ביכולתו לכסות את ההפסדים ולהחזיר את ההלוואה שנטל.

מאחר שאין ביקוש רב למכונות מסוג זה אזי כל מי שהיה מוכן לשכור את המפעל על תשתיתו וציודו ולהפעילו, יצר עבור הנתבע 2 סיכוי להציל את השקעתו ולכסות את הפסדיו.

1. תחילה שכרה את המפעל חברה מצפון הארץ, אך גם עבורה לא היתה כדאיות בהפעלתו והיא הפסיקה את השכירות כעבור שלושה חודשים.

בינתיים המשיכו הפסדי מגבוני הטבע להצטבר, בין היתר, כיוון שכל אותה עת היה עליה להמשיך לשלם את דמי השכירות עבור המפעל בהר-טוב.

באוגוסט 2012 פנו אל הנתבע 2 מטעם הנתבעת 1 שני אנשים אשר שמותיהם עמי ויניב, אותם הכיר זה מכבר משנות פעילותו בענף, ובקשו לשכור את המפעל בהר-טוב, על ציודו, ולהפעיל את המכונות.

מאחר שבאותה עת כבר עמדו המכונות זמן מה ללא הפעלה, לא ניתן היה להוכיח את תקינותן ועל כן סוכם בין אנשי הנתבעת 1 לבין הנתבע 2 כי תחילה יושאלו המכונות לנתבעת 1 לתקופת ניסיון ולאחר ההתנסות – במידה שתצליח – יחתם בין הצדדים הסכם שכירות.

ביום 20.8.12 נחתם בין הנתבע 2 לנתבעת 1 הסכם השאלת ציוד (נספח י"ג לתצהיר הנתבע 2).

בהסכם זה נקבע כי הנתבעת 1 תקבל בהשאלה את כל הציוד המצוי במפעל וכי – "ידוע ומוסכם על הצדדים כי כל הציוד שייך לירון גינזבורג ויוחזר לו מיידית וללא תנאי לפי בקשתו".

כחודשיים-שלושה לאחר שהנתבעת 1 החלה להפעיל את המפעל בהר-טוב על פי הסכם ההשאלה ביקש הנתבע 2 לחתום עמה על הסכם השכירות, כפי שסוכם, על מנת לקבל את דמי השכירות עבור ציוד המפעל ועבור המפעל עצמו, אותם המשיכה בינתיים לשלם מגבוני הטבע, אך אבי ויניב ביקשו שהות בת מספר שבועות לצורך "התארגנות על הכספים".

במהלך תקופה זו פנו אל הנתבע 2 יניב ואדם נוסף בשם עמי, אשר אף הוא הוצג בפניו כפועל מטעם הנתבעת 1, ומסרו לו כי הם מקימים חברה חדשה בשם עמניב (היא החברה אשר בהמשך תבקש לבא בנעלי הנתבעת 1 בהסכם הליסינג המימוני עם התובעת).

השניים הסבירו לנתבע 2 כי הקמתה של עמניב נחוצה כיוון שהנתבעת 1 רשומה כחברה שפועלת בשטחים, ועל כן יש לה קושי לייצא את תוצרתה וכן כי הם מבקשים הפריד בין מפעל הכימיקלים של הנתבעת 1 לבין מפעל המגבונים אותו תשכור עמניב.

1. ביום 20.1.13 נחתם זכרון דברים בין מגבוני הטבע, באמצעות הנתבע 2, לבין עמניב, באמצעות ה"ה יניב בדוח ועמיחי שמואלי – הלא הם יניב ועמי אשר פנו אל הנתבע 2 (נספח יד' לתצהיר הנתבע 2, להלן: "זכרון הדברים"), שעיקריו הינם:

• עמניב שוכרת את המכונות ממגבוני הטבע "ו/או גינזברג ירון".
• תקופת השכירות היא ל- 40 חודשים, ודמי השכירות החודשיים - 12,000 ₪.
• בתום תקופת השכירות עומדת לעמניב אופציה לרכוש את המכונות תמורת תשלום סך של 100,000 ₪, מעבר לדמי השכירות. גם תשלום זה הוגדר כי ישולם למגבוני הטבע ו/או הנתבע 2.
• אם לא תרצה עמניב לרכוש את המכונות בתום תקופת השכירות, הן יוחזרו למגבוני הטבע.
• פורטו מכונות נוספות ופרטי ציוד וריהוט שונים אשר עמניב תקבל במסגרת הסכם השכירות על מנת להפעיל את המפעל בהר-טוב, כן פורטו חומרי גלם לייצור ורכב מסוג פורד פוקוס שעבורם תשלם עמניב סכומים שנקבעו בזכרון הדברים.
• עמניב מתחייבת לשמור על המכונות ולבטחן, ותישא באחריות לכל נזק או תקלה בהן.
• במעמד זיכרון הדברים מוסרת עמניב למגבוני הטבע 48 שיקים מעותדים ע"ס 12,000 ₪ כל אחד (ובסך הכל - 576,000 ₪).

עוד נקבע בזכרון הדברים:

"במידה ולא יכובדו השיקים הנ"ל, תהיה רשאית חברת מגבוני הטבע בע"מ להחזיר לבעלותה את המכונות וכל הציוד שניתן, ללא כל תמורה מהמשכיר.

כמו כן אנו מתחייבים שלא להעביר את הציוד בשום דרך ובשום צורה, ו/או לשעבד ו/או למכור ו/או להשכיר את המכונות הנ"ל לאף גורם. השימוש הבלעדי יהיה אך ורק של חברת עמניב ב.ש. בע"מ".

בשולי זכרון הדברים מצויה ערבות אישית של בעלי עמניב לציוד ולפרעון השיקים של עמניב.

מתוך 48 השיקים של עמניב, אשר נמסרו על פי זיכרון הדברים, נפרעו רק ארבעה. לאחר מכן בקשו בעלי עמניב להחליף את יתר השיקים בשיקים של הנתבעת 1 בנימוק שעמניב נקלעה לקשיים.

הנתבע 2 קיבל 44 שיקים של הנתבעת 1, חלף 44 השיקים של עמניב שלא נפרעו, ומתוך השיקים הללו נפרעו רק שניים.

1. בראשית יולי 2013 הודיעו יניב ועמי לנתבע 2 על קשיים בפירעון השיקים ובקשו אורכה בת כחודשיים לפרעון דמי השכירות.

בשלב זה כבר חשש הנתבע 2 מן ההמשך, אך עדיין נותר אצלו שמץ תקוה והוא אף נרתע מן העלויות ומן ההשלכות של הליך משפטי, ועל כן השהה נקיטת צעדים.

בראשית ספטמבר 2013 עיין הנתבע 2 בדו"ח של BDI, בו דווח על קשייהן של עמניב ושל הנתבעת 1, אז החליט לסיים את הקשר עמן.

בד בבד הסתבר לנתבע 2 כי עמניב לא שלמה במשך מספר חודשים גם את דמי השכירות לבעל המפעל בהר-טוב, ובעל המפעל דרש מן הנתבע 2 לשלמם.

בסוף ספטמבר 2013 מצא הנתבע 2 קונה פוטנציאלי למכונות.

אולם כשהתקשר הנתבע 2 למפעל בהר-טוב על מנת לתאם את הצגת המכונות לפני הרוכשת הפוטנציאלית נדהם לשמוע מפי אחד העובדים כי המכונות הועברו למפעל בקרני שומרון, לטענת הנתבע 2 – בניגוד לאיסור להעבירן אשר נקבע בזכרון הדברים.

בשלב זה התעורר בלבו של הנתבע 2 חשד כי נפל קורבן לתרגיל "עוקץ" והוא חשש כי אם לא יפעל במהרה יוברחו המכונות לשטחי הרש"פ – אז לא יוכל למצאן.

ביום 6.10.13 הגיע הנתבע 2 למפעל בקרני שומרון על מנת להוציא משם את המכונות. אותו יניב עימו עמד בקשר, שהיה במקום, סייע לו והורה לעובדיו לפרק את המכונות וציוד נוסף ואף לצייד את הנתבע 2 בתעודות משלוח ביחס למכונות על מנת שיוכל לעבור עימן במחסום ללא תקלות.

הנתבע 2 טוען כי הוא קיבל סיוע זה מיניב כמתחייב מתנאי זיכרון הדברים ולא העלה על דעתו כי יש גורם אחר הטוען לבעלות במכונות או כי יהא עליו להתמודד בעתיד עם טענה זו.

רק ביום 15.10.13 התקשר אל הנתבע 2 מנהל התובעת לראשונה והציג לו שאלות בעניין המכונות. הנתבע 2 טען כי החליט שאם יקבל מהתובעת פניה מסודרת בכתב, אזי יציג את המסמכים המעידים על בעלותו במכונות, אך חלף זאת קיבל את התובענה דנן ואת הבקשה לצו המניעה הזמני.

1. הנתבע 2 טוען כי הינו אדם פרטי אשר השקיע את כל שהיה לו בעסק ובמפעל של מגבוני הטבע וכי את ההלוואה שנטל לצורך השקעה זו הוא יצטרך לשלם במשך כ - 30 שנה.

בינתיים, טען הנתבע 2, כי איבד את ההזדמנות למכור את המכונות לאותו קונה פוטנציאלי באופן שיוכל לכסות חלק מהפסדיו, מאחר שהרוכשת הפוטנציאלית בטלה את הצעתה.

הנתבע 2 טוען כי בטרם מסרה לנתבעת 1 סכום של מאות אלפי שקלים לא בדקה התובעת כלל אם אמנם הנתבעת 1 היא בעלת המכונות אותן התיימרה למכור לה.

הנתבע 2 טוען כי המכונות שלו וכי מעולם לא נמכרו לנתבעת 1 וממילא מעולם לא היו שלה על מנת למכרן לתובעת, ועל כן אין לתובעת זכויות כלשהן בהן ואין להעתר לתביעה ולהעניק לה את הסעד המבוקש על ידה.

יש לציין כי הנתבע 2 אף טוען כי נוכח החלטת כב' השופטת קלוגמן, הכוללת הפנית תשומת לב התובעת לחסר בראיותיה והעובדה כי מאז החלטה זו לא חל כל שינוי במצבת הראיות מטעמה, אמורה תוצאת התביעה להיות זהה לזו של הבקשה לצו מניעה זמני.

בהקשר זה יוער כי אין הדבר מדוייק וכי, לראיות התובעת שעמדו בפני כב' השופטת קלוגמן התווסף, למצער, תצהירו של מר אורן תאירם בו נדון בהמשך.

מוסכמות ועדויות

1. בין הצדדים אין מחלוקת כי ביחסים שבין הנתבעת 1 והתובעת הוצגו המכונות לתובעת ככאלה השייכות לנתבעת 1 ובהתאם למצג זה נחתמו ביניהן החוזים, ובה בעת אין הצדדים חלוקים על העובדה כי התובעת ראתה אסמכתאות וידעה כי המכונות נרכשו מן החברות הטורקיות על ידי מגבוני הטבע וכי לא הוצגו לה מסמכי רכישה של המכונות על ידי הנתבעת 1 ממגבוני טבע או מי מטעמה.

כן אין הצדדים חלוקים על העובדה שהחוזים בין התובעת לנתבעת 1 נחתמו בתקופה בה הנתבעת 1 היא שהחזיקה במפעל בהר טוב והפעילה אותו ואת המכונות בתוכו, כי כאשר הגיעו נציגי התובעת למקום ראו את המכונות פועלות כשהן בחזקתה ובחצריה וכי מדובר במכונות אשר אין מרשם מכל סוג שהוא לגבי הבעלות בהן.

הצדדים גם אינם חלוקים לגבי אי עמידת הנתבעת 1 בהתחייבויות כלפי התובעת וכן בעובדה שהשיקים של הנתבעת 1 ושל עמניב אשר נמסרו לנתבע 2 (נספחים טו' ו-טז' לתצהיר הנתבע 2) לא נפרעו.

מטעם התובעת הוגשו תצהיריו של מר אורי גינת, יו"ר הדירקטוריון שלה ומנהלה, וכן תצהירו של מר אורן תאירם, מנהל בנתבעת 1, ומצד הנתבע 2 הוגשו תצהיריו, ולתצהירים צורפו ראיות שונות.

דיון והכרעה

1. לצורך ההכרעה בתובענה זו יש להכריע בשאלות הבאות –

השאלה הראשונה הינה, האם הועברה הבעלות במכונות אל הנתבעת 1, כך שיכולה היתה להעביר את הבעלות הלאה אל התובעת? – במידה שהתשובה לשאלה זו חיובית דין התובענה להתקבל ללא צורך בהכרעות נוספות, אולם במידה שהתשובה לשאלה זו שלילית עדיין לא נסתם עליה הגולל וישנן שאלות נוספות הטעונות הכרעה.

במקרה כזה תשאל השאלה – גם אם לא הועברה הבעלות אל הנתבעת 1, מהי משמעות הסתמכותה של התובעת על מצגי הנתבעת 1 ועל היות המכונות בחצרי הנתבעת 1 לענין בעלותה במכונות והאם ביצוע העסקה עם הנתבעת 1 בנסיבות אלה מקנה לתובעת זכויות כלשהן במכונות היכולות להוות בסיס לקבלת התובענה.

שאלה נוספת הטעונה בירור הינה מה משמעות העובדה שאת המכונות רכשה, לכאורה, מן החברות הטורקיות חברת מגבוני הטבע בע"מ בעוד שהליך זה, כמו גם תפיסת המכונות, הינו מול הנתבע 1 באופן אישי והאם הוא בעל זכויות במכונות מכוחן רשאי היה לתפסן.

האם הועברה הבעלות במכונות לנתבעת 1?

1. אין חולק כי לא הוצגה כל הוכחה ברורה ובלתי תלויה לעסקת מכר בין מגבוני הטבע או הנתבע 2 לבין הנתבעת 1 על פיה רכשה הנתבעת 1 את המכונות, ולמעשה גרסת התובעת בענין זה מסתמכת על הסתמכותה על העובדה שהמכונות היו בחצרים שלטענתה היו של הנתבעת 1 ומדבקות הנושאות את שמה שהודבקו עליהן, על עדותו של מר אורן תאירם ועל פרשנותה את זכרון הדברים (ספח יד' לתצהיר הנתבע 2) המהווה, על פניו, הסכם להשכרת המכונות ומכירת חומרי גלם ורכב אולם התובעת מבקשת לפרשו כהסוואה לעסקת מכירה של המכונות.

יוער כי הסתמכותה של התובעת על המידע שקבלה מן הנתבעת 1 אינה ראיה לאמיתות תוכנו ובהמשך דברינו נבחן את משמעותה של הסתמכות זו.

עוד יוזכר כי הסכם השכירות לגבי המכונות בין התובעת לנתבעת 1 נחתם ביום 6.11.12 בעוד שהשיקים של עמניב שבנספח טו' לתצהיר הנתבע 2, שהינם אמצעי התשלום המוקדם ביותר בין צד הקשור בדרך כלשהי לנתבעת 1 לבין צד הקשור למגבוני הטבע שהוצג במסגרת הראיות בתובענה זו, מתחיל חודשים מאוחר יותר ולא ברור ואף לא הוצג כל הסבר ביחס לשאלה כיצד רק החלה לשלם עבור רכישת המכונות לאחר שהללו כבר הועברו הלאה.

לצורך ההכרעה בשאלתה עברת הבעלות במכונות אל הנתבעת 1 אבחן תחילה את תצהירו של מר תאירם, שהינו – לכאורה – הראיה הפוזיטיבית היחידה שבידי התובעת לענין רכישת המכונות על ידי הנתבעת 1, ואת שניתן להסיק ממנו.

1. מדובר בתצהיר קצר ביותר ולאקוני, המחזיק 3 סעיפים עובדתיים בלבד (לבד מן הפתיח ואימות החתימה), ובשל קיצורו יובא החלק העובדתי שבו בשלמותו (לרבות שגיאות ההדפסה שבמקור) –

"1. אנוכי שימשתי במועדים הרלוונטיים כאמור להלן ומנהל ובעל מניות ומורשה חתימה בחב' איזי קלין בע"מ ח.פ. 513778209 (להלן: "איזי קלין") ונותן תצהירי זה כתצהיר עדות ראשית לבקשת נציגי חב' מדליס בע"מ ח.פ. 514239763 (להלן: "מדליס") בתיק 33052-10-13.

2. הנני להצהיר, בהתייחס למכונות המפורטות בריישת ההסכמים כנספחים 1-2 – כי מדובר במכונות אשר (בעת ביצוע העסקאות נשוא ההסכמים ובכלל) היו בבעלות איזי קלין לאחר שנרכשו מאת מר ירון גינסברג.

3. מאחר ואיזי קלין נכנסה להליך פירוק לא ניתן לאתר אסמכתאות ביחס לרכישה אולם אני מדגיש כי אכן איזי קלין רכשה המכונות מאת מר גינסברג והמכונות הועברו לחזקת איזי קלין בזיקה לרכישתן כאמור."

הא ותו לא!

1. כאמור לעיל, מדובר בתצהיר לאקוני במיוחד, אשר כמות המידע הרלוונטי המובאת בו מצומצמת עד מאוד וכך לא נותן מר תאירם כל מידע – ולו מקורב – למשל אודות תאריך רכישת המכונות, נסיבות הרכישה, הסכום ששולם תמורתן, אופן התשלום והאם נפרע במלואו, האם נכרת חוזה בכתב בקשר לרכישה ותוכנו וכד'.

עוד חשוב להבהיר כי לתצהיר הנתבע 2 צורפו נספחים יג' ויד' המהווים, לגרסתו, הסכם השאלה של המכונות לנתבעת 1 (נספח יג') וזכרון דברים אשר למעשה הינו – על פניו – הסכם השכרה של המכונות לעמניב (נספח יד') אשר הנתבע 2 טוען כי מוכיחים את ההפך מטענת התובעת, אולם מר תאירם אינו מתייחס ולו ברמז להסכמים אלה.

יתרה מכך, מר תאירם – אשר אינו חתום על נספחים יג' ויד' לתצהיר הנתבע 2 – טוען כי היה מנהל, בעל מניות ומורשה חתימה מטעם הנתבעת 1, אולם אינו מבהיר אם היו מנהלים או מורשי חתימה או בעלי תפקידים בעלי זכות אחרת לפעול בשם הנתבעת 1 לצידו, בין באופן רשמי ובין דה-פקטו, או שהוא היה היחיד – והכל נוכח טענות הנתבע 2 בנושא זה ובנושא תפקידו שלו כ"קוף" (בלשונו).

מר תאירם – הטוען כי המכונות נרכשו על ידי הנתבעת 1 – גם אינו מתייחס בתצהירו, בכל דרך שהיא, לשיקים של הנתבעת 1 אשר צורפו כנספח טז' לתצהיר הנתבע 2 ולשאלה באיזו מסגרת ועבור מה נמסרו לנתבע 2 ו/או למגבוני הטבע וכן לשיקים החלופיים של עמניב אשר צורפו כנספח יז' לתצהיר זה וכמובן לעובדת אי פרעונם ולמשמעותה.

יש להזכיר כי הנתבע 2 גורס במפגיע כי לא ניהל כל מגעים או התנהלות מול מר תאירם ועל כן מתבקש היה כי הלה יתייחס בתצהירו אל האמור ואל זהות מנהל המגעים עם מגבוני הטבע לצורך רכישת המכונות, אולם גם בעניינים אלה שותק התצהיר שתיקה רועמת.

1. לא זו אף זו, האינטרס של מר תאירם במתן עדות על פיה הנתבעת 1 רכשה את המכונות ממגבוני הטבע ו/או מן הנתבע 2, לו הוא מייחס את העסקה בתצהירו, ברור – אם יוכח כי המכונות לא היו בבעלות הנתבעת 1 עת חתם בשמה על ההסכמים עם התובעת למכירתן הוא עלול להדרש בעתיד למתן הסברים, שלא לומר יותר מכך, בנושא זה.

על רקע זה ניתן גם להבין מדוע התייצב מר תאירם לישיבה בה אמור היה להחקר על תצהירו כשהוא מלווה בעו"ד מטעמו, שאיננו ב"כ התובעת, מצב שאינו שגרתי אצל עדים בהליכים כגון זה, ובנסיבות אלה לאקוניות התצהיר מעוררת סימני שאלה שבעתיים.

בהקשר זה יש להוסיף ולהעיר כי מר תאירם טען כי אין הוא מגבה את עדותו במסמכים נוכח פירוק הנתבעת 1 ומינוי מפרק אשר בשליטתו מצויים מסמכי הנתבעת 1, אולם לא מר תאירם, וחשוב מכך גם לא התובעת, טרחו לפנות אל המפרק ולבקש ממנו מסמכים וראיות רלוונטיים או לבית המשפט שלפירוק במטרה להורות למפרק להמציאם.

ביחס להתנהלות זו חל הכלל הידוע בפסיקה כי –

"מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוואנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו"

(ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ. טלקאר חברה בע"מ פ"ד מד(4) 595, 602 ועוד פסקי דין רבים).

לאור כל האמור לעיל אני מוצא כי יש לייחס אמינות ומשקל נמוכים מאוד לעדותו של מר תאירם.

ב"כ התובעת טוען בסיכומיו כי עדותו של מר תאירם לא נסתרה, דא עקא – נוכח ההסכמה הדיונית בין הצדדים לא היתה הזדמנות כזו באופן מוסכם, אולם מאחר שהצדדים הסכימו כי ההכרעה תנתן על סמך מכלול החומר שבתיק הרי שבשים לב לקשיים המתוארים לעיל והעולים מתצהיר מר תאירם אף ללא חקירה נגדית ומן העובדה שלבד מטענה לאקונית לא נתמכת גרסתו בכל בדל ראיה לעומת ראיות העומדות לכאורה בניגוד אליה אינני סבור כי יש ליתן לעדות האמורה משקל משמעותי, שלא לומר משקל מכריע כטענת התובעת.

1. נבחן עתה את טענת התובעת על פיה זכרון הדברים (נספח יד' לתצהיר הנתבע 2) מהווה הסוואה לעסקת העברת בעלות במכונות לנתבעת 1 תחת מעטה של הסכם שכירות אשר העטה עליו הנתבע 2 על פי יעוץ משפטי שקיבל.

תחילה יש להזכיר כי הנתבע 2 שלל את דברי ב"כ התובעת, כי זיכרון הדברים הוא הסכם מכר של המכונות ולא הסכם שכירות לגביהן וכן כי זכרון הדברים נערך עם עמניב ולא עם הנתבעת 1.

טיעונו העיקרי של ב"כ התובעת ביחס לזכרון הדברים הינו כי לשיטתו מהותו האמיתית היא הסכם מכר ולא הסכם שכירות.

זאת מנסה ללמוד ב"כ התובעת מן האופציה שהוקנתה לעמניב לרכוש את המכונות בתום תקופת השכירות בתמורה לתוספת סכום של 100,000 ₪ וכן מהתנאי על פיו – "במידה ולא יכובדו הצ'קים הנ"ל תהיה רשאית חברת מגבוני הטבע בע"מ להחזיר לבעלותה את המכונות וכל הציוד שניתן"...(עמ' 2 לזכרון הדברים בתחתיתו – עמ' 3 בראשו).

ב"כ התובעת טוען כי הסכם זה "זועק ממכר" כלשונו באשר, לטענתו, הוא ערוך כעסקת סחר-מכר בה חולק מחיר המכונות לתשלומים שבסופם תוספת תשלום עבור רכישה, המוצגת אמנם כאופציה בלבד, אך למעשה מדובר מלכתחילה במכירת המכונות לעמניב, ולא בהשכרתן.

ב"כ התובעת ממשיך וטוען כי משמכר הנתבע 2 (או מגבוני הטבע) את המכונות "והמחזיק במכונות הלך ומכר את זה למבקשת, והתובעת הסתבכה בתום לב, ולכן לבוא ולטעון כלפי התובעת: אני בסך הכל לקחתי את המושכר בחזרה, אין לזה בסיס משפטי בחוזה" (סיכומי ב"כ התובעת לגבי הבקשה לצו מניעה זמני עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 19.11.13 שורות 16-18).

הפועל היוצא של העסקה המוסווית הוא – לשיטת ב"כ התובעת – כי עם חתימת זכרון הדברים ביום 20.1.13 "נפרדה" מגבוני הטבע מבעלותה על המכונות אשר עברו לבעלות עמניב.

חיזוק לטיעון כי מדובר במכר מוסווה מוצא ב"כ התובעת במסירה מראש של שיקים המכסים – לטענתו – את מלוא דמי השכירות, לכל התקופה ואף מעבר לה.

1. דמי השכירות עמדו על 12,000 ₪ לחודש ומדובר בשכירות לתקופה בת 40 חודשים, דהיינו – דמי השכירות במלואם עולים לסך 480,000 ₪ ועבור מימוש האופציה נקבע כי עמניב תשלם 100,000 ₪ נוספים, ובסה"כ 580,000 ₪.

בפועל נמסרו במסגרת זכרון הדברים 48 שיקים ע"ס 12,000 ₪ שהם 576,000 ₪ ואשר לטענת ב"כ התובעת מהווים במדוייק את סכום המכר המלא ומלמדים על עסקת מכר מוסווית.

בהקשר זה יש להזכיר כי במסגרת זכרון הדברים נמכרו לעמניב גם חומרי גלם וכלי רכב בשווי של 95,000 ₪ (ראה החל בתחתית עמ' 1 לזכרון הדברים ועד עמ' 2 למעלה) אשר תוצאת חיבורם לסך כל דמי השכירות הינה 575,000 ₪, תוצאה קרובה יותר לסיכום השיקים שנמסרו (576,000 ₪) מאשר לתוצאת חיבור דמי השכירות וסכום האופציה (580,000 ₪).

הסכום של 100,000 ₪ למימוש האופציה הינו בנוסף לסכומים עבור השכירות, חומרי הגלם והרכב ולפיכך אין בסיס לטענה כי סך כל השיקים כולל בתוכו גם את סכום האופציה.

עוד טען ב"כ התובעת (בסיכומים שהוגשו בקשר לבקשה לצו מניעה זמני) כי בעסקאות סחר-מכר של ממש מותירה המשכירה לשלב האופציה אחוז ניכר מעלות הרכישה בעוד שלטענתו – לא זה המצב בנידון דידן.

דא עקא, בזכרון הדברים הושאר לשלב מימוש האופציה סכום של 100,000 ₪ לעומת דמי השכירות הכוללים של 480,000 ₪, דהיינו – למעלה מ – 20%, בעוד שבסעיף 19 בחוזה השכירות (המהווה נספח 2 לתצהיר התובעת) – אשר יש להניח שלא תטען כי הוא חוזה מכר מוסווה – כוללת התובעת עצמה אופצית רכישה של המכונות תמורת תשלום של 1.5% בלבד!

לא ניתן, איפוא, להבנות מטיעון זה לצורך המסקנה כי עסקינן בחוזה מכר מוסווה.

1. חלק הארי של השיקים של עמניב ואף מחליפיהם, השיקים של נתבעת 1, לא נפרעו, ולפיכך מגבוני הטבע (או הנתבע 2) לא קיבלה כמעט תמורה עבור המכונות וזכרון הדברים הופר הפרה יסודית – עובדה אשר אינה גורעת, לשיטת ב"כ התובעת, מן התוצאה המשפטית שהוא טוען לה למרות הסעיף אודות זכות ההשבה שנקבע בזכרון הדברים.

לטעמי לא ניתן לקבל את טענת ב"כ התובעת כי כוונת הצדדים בזכרון הדברים היתה לחוזה מכר ולא לחוזה שכירות, ולמצער טענה זו לא הוכחה.

הדבר אינו עולה מלשון זכרון הדברים, אין בפני כל ראיה כי הצדדים לא התכוונו לעסקת השכירות כפי שהוצגה בזכרון הדברים, ואף סכום השיקים שנמסרו לנתבע 2 אינו מלמד על כך כאמור.

העובדה שבזכרון הדברים הוקנתה לעמניב אופציה לרכוש את המכונות בתום תקופת השכירות, בהנחה שהשכירות נמשכה 40 חודשים וכל דמי השכירות שולמו, אין בה, כשלעצמה, כדי להביא למסקנה כי מדובר, מלכתחילה, בעסקת מכר ולא בעסקת שכירות.

על פי תנאי זכרון הדברים, אם השיקים שנמסרו אינם נפרעים רשאית מגבוני הטבע – ובאופן מעשי רשאי הנתבע 2 שהינו אורגן שלה, "להחזיר לבעלותה" את המכונות.

זכרון הדברים לא נוסח בידי עורך דין אלא בכתב יד על ידי אנשים מן השורה, שאינם משפטנים, ואשר השתמשו בלשון כפי הבנתם וניכר היה כי כוונתם הכללית של הצדדים במבנה העסקה היתה כי העסקה לא תשתכלל לכלל העברת בעלות כל עוד לא סיימה עמניב לשלם את דמי השכירות והשלימה את הסכום הדרוש למימוש האופציה.

כוונת הצדדים, בתנייה ספציפית זו היתה כי אם לא ייפרעו השיקים שעמניב מסרה עבור דמי השכירות, תהא מגבוני הטבע רשאית להשיב את המכונות – שעודן מושכרות לה בלבד כל עוד לא הושלם התשלום עבורן – לרשותה.

לפיכך, משלא נפרעו השיקים, זכאי היה הנתבע 2 לתפוס חזקה במכונות ולהשיבן לרשותו כאורגן של מגבוני הטבע, וזאת – על פי תנאי זכרון הדברים.

בהקשר זה יש לזכור כי סעיף 33 לחוק המכר, התשכ"ח – 1968 קובע כי – "הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות." (ההדגשות שלי בכל מקום אלא אם יאמר אחרת – א.ב.), דהיינו – המחוקק עצמו קבע כי צדדים לעסקת מכר במטלטלין יכולים לקבוע במפורש כי הבעלות לא תעבור באמצעות העברת החזקה אלא בדרך אחרת.

ניתן, איפוא, להסיק כי במקרה דנן קביעה זו של הצדדים כי רק לאחר השלמת תשלום דמי השכירות וסכום מימוש האופציה תעבור הבעלות אל עמניב הינה הסכמת הצדדים על דרך אחרת להעברת הבעלות במכונות, במשמעות סעיף 33, ולא באמצעות מסירתן.

1. גם מר יניב בדוח, אשר עמד בקשר עם הנתבע 2, הן מטעם נתבעת 1 והן מטעם עמניב, ידע כי יש לנתבע 2 זכות ליטול את החזקה במכונות ולהוציאן מהמפעל בקרני שומרון, אליו הועברו בניגוד לתנאי זכרון הדברים, כעולה מן העובדה שסייע לנתבע 2 לפרק את המכונות ולהעמיסן על כלי ההובלה ואף צייד אותו בתעודות משלוח.

לא הובאה בפני כל ראיה ואף לא נטען כי במועד תפיסת המכונות על ידי הנתבע 2 העלו הנתבעת 1 או מי מטעמה כל טענה שהיא כנגד צעד זה שלו.

משלא נפרעו השיקים, אזי על פי תנאי זכרון הדברים שבות המכונות לידי מגבוני הטבע, וכאשר הנתבע 2 נטל את החזקה בהן פעל כדין ועל פי ההסכמה בין הצדדים.

כאן המקום להזכיר כי התובעת היתה מודעת לעובדה שהנתבעת 1 לא היתה מי שרכשה את המכונות במקור מן היצרניות בחו"ל ולפיכך – גם לפי תנאי ההסכם עליו חתמה עם הנתבעת 1 וגם בבחינת "יזהר הקונה" – היה עליה לבחון את תנאי המכר, גם אם סברה כי קיים חוזה מכר עליו היא מבססת את רכישתה מן הנתבעת 1.

1. בהחלטתה ביחס לבקשה לבקשת צו המניעה הזמני, העלתה כב' השופטת קלוגמן מספר קשיים נוספים בפרשנות התובעת על פיה הבעלות במכונות היתה של הנתבעת 1 כאשר מכרה אותן לתובעת, ואביאן בלשונה בהדגשותי (בהחלטה המבקשת היא התובעת והמשיבה היא הנתבעת) –

"אין זה נכון כי לאחר שהמשיב 2 "מכר" את המכונות לחב' עמניב, הלך "המחזיק במכונות", משיבה 1, ומכר אותן למבקשת. "המחזיק במכונות", משיבה 1, "מכרה" אותן למבקשת ביום 6.11.12, ואילו זיכרון הדברים נערך ביום 20.1.13. משיבה 1 ביצעה, איפוא, את עסקת המכר עם המבקשת כחודשיים וחצי לפני שחב' עמניב "רכשה" את המכונות מהמשיב 2 (או מחב' מגבוני הטבע), על פי זיכרון הדברים, כפי שב"כ המבקשת מפרש אותו.

אין מחלוקת כי בעת שמשיבה 1 ביצעה את עסקת המכר של המכונות למבקשת, היו המכונות בבעלותה של חב' מגבוני הטבע, והן טרם "הועברו לבעלותה" של חב' עמניב (כשיטתו של ב"כ המבקשת), ואפילו טרם הושכרו לה.

במילים אחרות: הצגת הדברים כאילו משיבה 1 קיבלה את המכונות לחזקתה מחב' עמניב, לאחר שחב' עמניב "רכשה" אותן מחב' מגבוני הטבע - אינה תואמת את העובדות שעולות מהראיות. אין ניתן להעמיד קונסטרוקציה משפטית, יצירתית ככל שתהא, על בסיס עובדתי שאינו תואם את העובדות שעולות מחומר הראיות."

נמצא כי אם מנסה התובעת לטעון כי זכרון הדברים מסווה עסקת מכר וגם אם לאחר עסקת מכר זו הועברו הזכויות מעמניב לנתבעת 1 – אירוע שאפילו בדל ראיה לקיומו לא הובא ואף אינו תואם את עדות מר תאירם שטען כי הנתבעת 1 רכשה את המכונות ישירות מן הנתבע 2 – הרי שמדובר בעסקה מאוחרת למועד חתימתם של נספחים 1-2 לתצהירי התובעת ולפיכך מכרה הנתבעת 1 זכויות שלא היו בבעלותה באותה עת ואשר לא הושלמו לאחר מכן בשל הפרת זכרון הדברים.

בשימוש מושאל ניתן להפנות אל התובעת את השאלה המנוסחת במשנה במילים – "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו"?! (מסכת בבא מציעא פרק ג משנה ב)

בהקשר זה יש להעיר כי בסיכומים מטעמה מפנה התובעת טענה כנגד הנתבע 2 על כך שלא הביא את ה"ה יניב בדוח ועמיחי שמואלי להעיד כי המכונות לא נמכרו לנתבעת 1 מעולם.

אכן משקלה של עדות יחידה, כגון עדות הנתבע 2, על פי דיני הראיות ידוע אולם נטל הראיה להוכחת מכירת המכונות לנתבעת 1, כבסיס להקנית הזכות לתובעת ממנה קמה לטענתה זכותה לסעד המבוקש, מוטל על התובעת וזו לא הביאה כל בדל ראיה לכך.

לאור מכלול האמור לעיל סבור אני כי התובעת לא הצליחה להרים את נטל השכנוע והבאת הראיות המוטל עליה בדבר הוכחת העברת הבעלות במכונות לנתבעת 1, ממנה רכשה אותן.

משמעות הסתמכות התובעת על מצגי הנתבעת 1 בדבר בעלותה במכונות

1. התובעת טוענת כי גם אם לא יוכח כי הנתבעת 1 רכשה את המכונות ממגבוני הטבע הרי שבשל העובדה שהסתמכה על החזקה כי מטלטלין המצויים בחזקתו של אדם הינם בבעלותו יש לקבוע כי רכשה זכויות במכונות.

נבחן תחילה את המסגרת הנורמטיבית העוסקת בחזקה עליה מבקשת התובע להסתמך ולאחר שנבהיר אותה נבחן האם עומד הנידון דידן בתנאים שקובעת חזקה זו, ומאחר שבחזקה עסקינן הרי שאם תקום חזקה זו נצטרך לבחון האם נסתרה.

בתי המשפט סמכו ידם עקרונית על החזקה הקובעת כי –

"כאשר מדובר בבית ובחצר השייכים לחייב, ניתן לאמר, שבדרך כלל מצביע נסיון החיים על כך שלפחות רוב מה שמצוי בשטחים אלה הוא בבעלות של בעל הבנין והחצר הצמודה אליה."

(בר"ע (מחוזי חיפה) 606/88 עבדאללה אבו דריש נ. איתנית שיווק מוצרי בניה (6.9.1988))

וכן –

"הציוד נתפס ברשותה של המבקשת ובחנות, שעל פניו נחזת להיות כמוחזקת על ידה, משכך, חזקה היא (הניתנת לסתירה), כי המטלטלין שייכים לבעל החצרים בהם נתפסו."

(בר"ע (מחוזי נצרת) 176/08 זום שי 2000 (2006) בע"מ נ. שרה דרשן ואח' (26.1.2009) ועוד פסקי דין רבים)

1. דרך כלל עסקו בתי המשפט בסוגיא זו בזיקה לסעיף 28(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 או סעדים הנוגעים לצוי עיקול במסגרת הליכים אזרחיים שונים כאשר מטלטלין נתפסו בחצרי פלוני ואלמוני טען לבעלות שלו או של צד שלישי בהם, ופעלו על פי החזקה שנקבעה בסעיף האמור, שזו לשונו – "מיטלטלין שעוקלו כשהיו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי החייב, כל עוד לא הוכח להנחת דעתו של רשם ההוצאה לפועל שאינם שלו.".

ב"כ התובעת טוען כי אין לצמצם את החזקה להוראות סעיף זה וכי מדובר בחזקה רחבה יותר החלה על דיני הבעלות במטלטלין באופן כללי, וממנה מבקש להסיק כי לתובעת היה בסיס סביר להניח כי המכונות שהיו בחצרי הנתבעת 1 היו שייכות לה ועל כן רכשה אותן בהסתמך על חזקה זו בתום לב ולפיכך רכשה בהן זכויות בעלות.

לו היינו עוסקים בשאלה האם המכונות שייכות לנתבעת 1 או לא, בהעדר ראיות אחרות לכאן או לכאן, ייתכן שהחזקה האמורה היתה תומכת בקביעה כי הן של הנתבעת1 אשר יכולה היתה להעבירן לתובעת, אולם לא זה המצב.

מאחר שבמחלוקת זו קבעתי כבר על סמך ראיות כי הבעלות לא הועברה אל הנתבעת 1, הרי שמדובר במקרה בו התובעת רכשה את המכונות מן הנתבע 1 שלא היתה בעליהן והשאלה היא האם הסתמכות התובעת על המצג המטעה של הנתבעת 1 במצטבר לעובדת היותן בחצריה, שגרמה לה להאמין למצג עקב החזקה, מאפשרת לה לזכות בהן בזכויות הבעלות למרות שלנתבעת 1 כלל לא היו זכויות בעלות שיכולה היתה להעביר אליה.

1. בספר החוקים קיים דבר חקיקה ספציפי המסדיר מירוץ זכויות דומה לענייננו – סעיף 34 לחוק המכר, התשכ"ח – 1968 המוכתר בכותרת "תקנת השוק", אליו יש לפנות לשם בירור מחלוקת זו, וסעיף זה קובע כי –

"נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב."

(כלל זה שואב את שמו ואת תוכנו מן המשפט העברי ולענין זה ראה – ז' ורהפטיג החזקה במשפט העברי [ד], בעמ' 151).

עיון בנוסחו של סעיף 34 מלמד כי עוסק הוא במקרים, כגון זה העומד להכרעה בתיק זה, וקובע נורמה חריגה המוציאה נכס מבעלותו של מי שלכאורה לא הסכים למוכרו ופוגעת בדרך זו בזכות הקנין שלו באורח קיצוני, נורמה העוסקת במקרים של תחרות –

"בין שני עקרונות יסוד, אחד הצורך להגן על רכושו של אדם ואחד הצורך להבטיח את חופש המסחר בדרך הרגילה ללא עיכובים"

(ע"א 716/72 זהבה רוזנשטרייך נ. חברת א"י לאוטומובילים בע"מ פ"ד כו(2) 709, 712 (להלן: "הלכת רוזנשטרייך") מצוטט בפסקי דין רבים)

עיון מדוקדק בנוסח סעיף 34 מלמד כי לשם החלת ההסדר הקבוע בו צריכים להתקיים מספר יסודות, אשר אובחנו על ידי בית המשפט העליון בפסק דין אשר הלך גם הוא בעקבות הלכת רוזנשטרייך –

"על^-פי ההסדר הקבוע בסעיף זה, תוקנה עדיפות לקונה על פני הבעלים המקורי בהתקיים שישה תנאים מצטברים, אשר רובם מתייחסים לדרך ולנסיבות שבהן הגיע הנכס לידיו: (א) כריתת חוזה מכר; (ב) ביחס לנכס נד; (ג) הנכס נקנה ממוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר; (ד) המכירה היא במהלך העסקים הרגיל; (ה) קבלת הנכס לחזקת הקונה; (ו) תום^-לבו של הקונה. התנאי הראשון, שהוא תנאי סף להתקיימות תקנת השוק, עוסק בדרך ביצוע העיסקה – נדרש קיומו של חוזה מכר בין הקונה לבין מי שממנו הגיע הנכס לחזקתו. התנאי השני מייחד את תקנת השוק הקבועה בסעיף 34 לחוק המכר לקטגוריה מסוימת של נכסים. ארבעת התנאים הנוספים מתמקדים בנסיבות אשר אפפו את עיסקת המכירה. ודוק, הסעיף אינו מבחין, לצורך תחולת תקנת השוק, בין הדרכים השונות שבהן יצא הנכס מידי הבעלים המקורי."

(דנ"א 2568/97 זהבה כנען נ. ממשלת ארצות הברית פ"ד נז(2) 632, 659. (להלן: "הלכת כנען"))

יש לבחון, איפוא, האם מתקיימים במקרה דנן כל יסודותיו המצטברים של סעיף 34 אשר יקנו לתובעת את הבעלות במכונות, עת רכשה את הבעלות בהן לאחר שהסתמכה בתום לב על החזקה בדבר היותן בבעלות הנתבעת 1 לאור המצאן בחצריה.

בקשר לתנאים הקבועים בסעיף זה נקבע בהלכת רוזנשטרייך (שם) כי –

"העקרון של תקנת השוק מטרתו להביא לכך שיהיה סחר חפשי ושוטף במטלטלין במקומות העסק שנועדו לכך ללא צורך בחקירות ובדיקות כלשהן, אלא אם נסיבות המקרה עשויות לעורר חשד בזכותו או בכוחו של המוכר לעשות את העיסקה והקונה עוצם את עיניו ובכוונה נמנע מלרדת לעמקו של החשד ולבררו עד הסוף"

נבחן עתה האם התקיימו ששת התנאים שקבוע סעיף 34 במקרה דנן.

1. אין הצדדים חלוקים על העובדה כי נכרת בין הנתבעת 1 לתובעת חוזה למכירת המכונות וכי המכונות הינן נכסים נדים ולפיכך התקיימו שני התנאים הראשונים הקבועים בסעיף 34 העוסקים בדרך ביצוע העסקה ובסוג הנכסים בהם עוסק הסעיף.

כפי שאובחן בהלכת כנען יתר התנאים הקבועים בסעיף 34 הינם תנאים העוסקים "בנסיבות אשר אפפו את עיסקת המכירה", ונבחן אם מתקיימים גם הללו בענייננו.

האם "הנכס נקנה ממוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר"? – דומה כי התשובה על שאלה זו ברורה, באשר הצדדים אינם חלוקים על העובדה שעסקה של הנתבעת 1 היה בייצור מגבונים ולא במכירת מכונות, שהן אמצעי היצור שלה, ולפיכך נהיר כי התשובה לשאלה זו שלילית.

האם "המכירה היא במהלך העסקים הרגיל"? – נראה כי התשובה על שאלה זו חיובית, שכן העסקה בוצעה כחלק מפעילותה העסקית של הנתבעת 1 ועל מנת לקבל עבורה מימון.

האם התקיים בפרשתנו התנאי של "קבלת הנכס לחזקת הקונה"? – אין הצדדים חלוקים כי התשובה לשאלה זו שלילית וכי הנכס נותר כל העת בחזקתה של הנתבעת 1.

האם התקיים במקרה זה "תום^-לבו של הקונה"? – לצורך המענה על שאלה זו יש להבין מהי דרישת תום הלב הנוגעת לעסקאות מסוג זה.

1. בענין זה קבע כב' הנשיא (כתוארו אז) אהרון ברק את העקרונות הבאים, הנוגעים לסעיפי תקנת השוק ודומיהם הקיימים בדברי חקיקה שונים, אגב עיסוק בסעיף 10 לחוק המקרקעין –

"מקובל על הכול כי תום^-הלב הנדרש לרכישתה של זכות עדיפה מבטא מבחן סובייקטיבי. כך הדבר לעניין תום^-הלב בעיסקאות נוגדות (ראו: סעיף 9 לחוק המקרקעין; סעיף 12 לחוק המיטלטלין); כך הדבר בתום^-הלב הנדרש במצבים של "שוק פתוח" (ראו: סעיף 34 לחוק המכר; סעיף 5 לחוק המשכון; סעיף 28(א)(2) לפקודת השטרות [נוסח חדש]). על^-כן מושג "תום^-הלב" בסעיף 10 לחוק המקרקעין – שהוא שוק פתוח ברכישת זכות במקרקעין – מבטא מבחן סובייקטיבי של תום^-לב. מהו מבחן זה?

3. "תום^-הלב" בהקשר הסובייקטיבי הוא מצב נפשי. משמעותו יושר הלב. בהקשר של סעיף 10 לחוק המקרקעין משמעותו אמונה, הלכה למעשה, של הקונה כי המוכר הוא בעל זכות במקרקעין כאמור במרשם, וכי הוא רשאי להעביר את זכותו זו נקייה מכל זכות של אדם אחר. אמונה כזו אינה קיימת אם הקונה יודע שלמוכר אין זכות במקרקעין או שזכותו מוטלת בספק. כמו כן אמונה זו אינה קיימת אם הקונה לא ידע שלמוכר אין זכות במקרקעין או שזכותו מוטלת בספק, אך הוא חשד באשר לזכותו של המוכר ובמודע נמנע מלברר הדבר. זהו מצב של עצימת עיניים. הוא שקול כנגד ידיעה והוא שולל תום^-לב."

(ע"א 4609/99 בעלי מקצוע נכסים (1997) בע"מ נ. ג'יי סטנלי סונדרס ואח' פ"ד נו(6) 832, 852. (להלן: "פרשת בעלי מקצוע"))

האם הקונה דכאן – התובעת, ידעה שלמוכרת דכאן – הנתבעת 1, אין זכות במכונות או שזכותה מוטלת בספק או שחשדה ביחס לזכותה במכונות אך נמנעה מלבדוק זאת במודע? – הבה נבחן את עובדות מקרה זה בקשר לשאלה זו.

1. בסעיף 1 של הסכם הרכישה שבין התובעת לנתבעת 1 (נספח 1 לתצהיר מטעם התובעת) נקבע כי – "השוכר ימכור למדליס את המכונה הנ"ל במחיר אותו רכש מיצרן המכונה מחו"ל, על פי חשבונית והוכחת תשלום בפועל ליצרן" .

נמצא כי נקודת המוצא של התובעת היתה הדרישה לראות הוכחת רכישה של המכונות על ידי הנתבעת 1 – ולו לשם אימות מחירה – באמצעות מסמכי עסקת הרכישה.

מנהל התובעת, מר אורי גינת, הודה בעדותו בבית המשפט, בעת הדיון בצו המניעה הזמני, כי הנתבעת 1 לא הציגה בפני התובעת מסמכי רכישה של המכונות על ידה (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון בבקשת צו המניעה מיום 19.11.13 שורה 22) וכי חשבוניות הרכישה מחברת סן מקינה, אשר נתבעת 1 הציגה לפני התובעת, לא הוצאו לנתבעת 1 אלא למגבוני הטבע (שם שורות 5-6).

מנהל התובעת אישר, איפוא, כי לא זו בלבד שנתבעת 1 לא הציגה כל אסמכתא לכך שהיא זו שרכשה את המכונות מהיצרן בחו"ל – כמתחייב על פי הסכם הרכישה שערכה עם התובעת – אלא שעל פי האסמכתאות שהציגה נוכחה התובעת לדעת כי לא נתבעת 1 אלא מגבוני הטבע היא שרכשה את המכונות מן היצרנים בטורקיה.

בתשובה לשאלה אם ראה הסכם רכישה של המכונות בין מגבוני הטבע לנתבעת 1 העיד מר גינת באופן ברור כי - "לא ראיתי הסכם" (שם, שורות 24-25).

על השאלה היכן הראיה להעברת הזכויות במכונות ממגבוני הטבע לנתבעת 1 השיב מר גינת – "אני ואחרים ממדליס היינו במפעל של איזי בהר-טוב, טרם ביצוע העסקה. קיבלנו הודעה מאיזי שהיא רכשה את כל הפעילות של מגבוני הטבע. לא ראיתי מסמכים על כך. בכל המכונות והציוד במפעל בהר-טוב ראינו מדבקות של איזי" (עמ' 2 לפרוטוקול שורה 28 – עמ' 3 שורה 1).

אין, איפוא, ספק כי התובעת לא הסתמכה על כל חוזה מכר או ראיה בכתב להעברת הבעלות במכונות אלא רק על מצג נטען של הנתבעת 1 ועל היות המטלטלין בחצרים המוחזקים על ידה ולטענתה גם על מדבקות עם שמה של הנתבעת 1 שהיו מודבקות על המכונות, למרות שראתה ראיות חד משמעיות לכך שהבעלות לכתחילה לא היתה שלה והם היחידים שהוצגו בפניה לצורך הוכחת מחירן.

יש להעיר כי לגבי נושא המדבקות טען הנתבע 2 בתצהירו המשלים מיום 20.12.15 כי –

"2. ... ובמהלך פרק הזמן שבין החתימה על הסכם ההשאלה לחתימה על הסכם השכירות (נספחים יג' – יד' לתצהירי העדות הראשית), נהגתי להגיע למפעל בבית שמש כשלוש – ארבע פעמים בשבוע בכדי להכשיר, להנחות ולהדריך את העובדים והמנהלים בנוגע לתפעול ושימוש בתשתיות המפעל, בציוד וכמובן במכונות נשוא תביעה זו.

3. זכור לי היטב כי בפרק הזמן הקצר הזה (שבמהלכו , לטענת התובעת, התקשרה התובעת בהסכם עם הנתבעת 1), לא נקבע כל שלט של איזיקלין בחצרי המפעל בבית שמש!!! לו היה קיים שלט כאמור בודאי שהייתי מבחין בו. ... מדוע לא הציגה התובעת ולו תמונה של השלט כאמור? ... "

נמצא כי השאלה האם היו במקום מדבקות או שלטים המעידים על זיקה אל הנתבעת 1 שנויה במחלוקת וכאמור לעיל – נטל השכנוע והראיה מוטל על התובעת אשר לא הציגה כל ראיה התומכת בגרסתה בענין זה וגם מר תאירם לא תרם כל מידע תומך בגרסת התובעת בנושא זה.

1. אם נסכם בענין זה סיכום ביניים נראה כי במהלך כריתת העסקה דרשה התובעת מן הנתבעת 1 הוכחת רכישה ביחס למכונות, וזו – לא זו בלבד שלא המציאה לה כזאת אלא אף המציאה לה הוכחת רכישה של המכונות על ידי גורם אחר, הלא היא מגבוני הטבע, שהן הראיות היחידות שהציגה לה לגבי עלותן, מבלי להראות בכל דרך שהיא כי המכונות עברו ממגבוני הטבע לבעלותה.

נמצא כי במקרה זה, לאחר שהתובעת ידעה במפורש כי בעת שדרשה מן הנתבעת 1 הוכחת רכישה הציגה לה זו ראיות לגבי רכישה ע"י גורם אחר אך נמנעה מהצגת ראיות להעברת הבעלות אליה מאותו גורם, בחרה התובעת להתעלם מסימן שאלה זה בדבר הבעלות במכונות והסתמכה אך ורק על היות המכונות בחצרי הנתבעת 1, והתנהלות זו מעוררת קושי ניכר ביחס לעמידתה בדרישת תום הלב לאור קביעת כב' הנשיא (כתוארו אז) ברק בפרשת בעלי מקצוע.

העובדה שהתובעת דרשה במפורש מן הנתבעת 1 בחוזה ביניהן להציג ראיות לעסקת הרכישה, ולו לצורך קביעת שווי המכונות, מלמדת כי כשיטת עבודה אין היא מסתפקת במידע הנמסר לה בעל פה או מהתרשמות כללית אלא עומדת על קבלת מסמכים וראיות ממשיות.

העובדה שלאחר שהוצגו בפניה מסמכים אודות רכישת המכונות על ידי צד שלישי, ללא מסמכים המעידים באיזה מחיר רכשה אותן הנתבעת 1 עצמה, חרגה התובעת מדרישותיה החוזיות ונמנעה מלדרוש מן הנתבעת 1 את המסמכים המעידים על העברת הבעלות בהן מן הגורם הנזכר במסמכים שהוצגו בפניה לבעלותה שלה, עולה בעיני לכדי עצימת עיניים של ממש.

הדברים קל וחומר כאשר עסקינן בחברה אשר על פי דבריה שלה עוסקת – "בעיקר בהשכרה בשיטת הליסינג של למכונות תעשייתיות ורפואיות" (סעיף 2 לבקשתה המקורית, והאמורה להיות אמונה על בחינתן לעומק של עסקאות כאלה, ובסעיף 1 של הסכם הרכישה של המכונות מן הנתבעת 1 אף ציינה במפורש כי – "בחנה את העסקה".

עוד ראינו כי העסקה לא אושרה כבדרך אגב אלא ועדת אשראי של התובעת התכנסה ובחנה מהו הסכום אותו ראוי לאשר לנתבעת 1 כנגד המכונות, לאחר שהוצגו בפניה מסמכי הרכישה של המכונות על ידי מגבוני הטבע, ולבסוף אישרה לשלם לנתבעת 1 רק 300,000 ₪ עבורן הגם ששוויין על פי החשבונית היה 605,475 ₪ (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון בבקשת צו במניעה הזמני מיום 19.11.13 שורה 3).

יש להזכיר כי התובעת לא הסבירה את סיבת ההפחתה הניכרת בשווי המכונות לצורך קביעת סכום המימון וייתכן שגם בכך יש כדי לעורר סימן שאלה מסויים לענין תום ליבה בהקשר זה, אולם אינני קובע מסמרות לגבי נושא זה מאחר שהמצהיר מטעם התובעת לא נתבקש בחקירתו להסביר את נסיבות ההפחתה האמורה.

די בכך שהתובעת בחנה את העסקה הן באמצעות נציגיה במקום והן באמצעות ועדת האשראי שלה וביודעה כי בידיה רק ראיות להיות המכונות של מגבוני הטבע נמנעה מלבחון את שאלת הבעלות בהן כדי לקבוע כי מדובר בעצימת עיניים מלבחון זכות המוטלת בספק.

לאור מכלול האמור לעיל ובהנתן הגדרת חובת תום הלב לצורך סעיף 34 על פי הפסיקה סבור אני כי התובעת לא עמדה בחובה זו.

1. לאור האמור לעיל, לאחר שראינו כי לא התקיימו שלושה מתנאי סעיף 34 לחוק המכר – הנתבעת 1 אינה עוסקת במכירת מכונות כאלה, המכונות לא עברו לחזקתה של התובעת והיא אף אינה עומדת בחובת תום הלב שנקבעה בסעיף זה על פי הפסיקה – אין התובעת זכאית להנות מן ההסדר החריג שקובע סעיף 34 לחוק המכר ביחס לרכישת המכונות.

על פי המסקנות האמורות לענין חלות סעיף 34 לחוק המכר ולענין קיומה של החזקה הנובעת מהיות המכונות בחצרי הנתבעת 1 במקרה זה, סבור אני כי הללו לא מתקיימים במקרה זה ועל כן לא יכולה התובעת להבנות מהם לענין הסעד המבוקש בתיק זה.

לפיכך, לא יכולה היתה התובעת לקנות מן הנתבעת 1 זכויות במכונות אשר לא היו שלה.

משמעות האישיות המשפטית הנפרדת בין הנתבע 2 למגבוני הטבע

1. לאחר שהגענו למסקנה כי לא הוכחה מכירת המכונות ממגבוני הטבע לנתבעת 1, לצורך העברת הבעלות ממנה אל התובעת, ואף לא קמו החריגים למצב זה מכח סעיף 34 לחוק המכר ומכח החזקה בדבר בעלות מי משחזיק בחצרים במטלטלין המצויים בהם, נותרה להכרעה השאלה מה משמעות העובדה שההליך שבפני אינו בין התובעת למגבוני הטבע – רוכשת המכונות – אלא לנתבע 2, ולעובדה שהסכם ההשאלה וזכרון הדברים נחתמו על ידו ולא על ידי מגבוני הטבע והוא זה שתפס את המכונות.

תחילה, יש לזכור כי יוזמת ההליך ומי שבחרה לנהלו רק מול הנתבע 2 ולא מול מגבוני הטבע הינה התובעת.

מאחר שלא הוכחה בעלותה של התובעת במכונות ולא הוצג כל הסכם המקנה לנתבעת 1 או מי מטעמה זכות שימוש במכונות זולת זכרון הדברים הרי שכל שנותר הוא זכרון הדברים והנובע ממנו, לרבות ביחס לשאלת זיקתו של הנתבע 2 למכונות וזכותו לתפוס אותן.

יש לזכור כי הנתבע 2 הינו אורגן של הנתבעת 1 וככזה רשאי לפעול בשמה ומכוחה, ולא הוכח בשום שלב האם כאשר תפס את המכונות מן המפעל בקרני שומרון עשה זאת עבור עצמו או עבור מגבוני הטבע שאין ספק כי רכשה את המכונות במקור.

1. אולם בכך לא די, וגם בנושא זה עסקה כב' השופטת קלוגמן בהחלטתה – כאשר שותף אני לדעתה בנושא זה בעיקרי הדברים – ואביא את דבריה בלשונה –

"... ב"כ המבקשת החמיר עם המשיב 2, שאינו משפטן, בגין אי ההבחנה על ידו בין אישיותה המשפטית הנפרדת של חב' מגבוני הטבע - שהיא למעשה חברת-יחיד של המשיב 2 - לבין אישיותו המשפטית "האנושית" של המשיב 2 עצמו (איני מתעלמת מקיומו של בעל המניות הנוסף בחב' מגבוני הטבע, מר מייליס, אך "הזהות" שהציג המשיב 2, בינו לבין חב' מגבוני הטבע, מבוססת על כך שההשקעה הכספית בעסק נעשתה כמעט כולה על ידו).

מצופה היה מב"כ המבקשת לנקוט לפחות אותה דקדקנות לעניין האישיויות המשפטיות הנפרדות של משיבה 1 ושל חב' עמניב, שהן שני גופים משפטיים נפרדים.

אין בסיס לטענת ב"כ המבקשת, כי כיוון שמשיבה 1 מכרה את המכונות למבקשת, אין ניתן עוד להחזירן. הבסיס לטענה כזאת יכול להיות רק בעלותה של משיבה 1 במכונות, אשר אף לשיטתו של ב"כ המבקשת - אינה קיימת. אין מתקיימות כאן נסיבות של "תקנת השוק" שיכולות להקנות למבקשת בעלות בלתי הדירה במכונות ש"נמכרו" לה על ידי משיבה 1, כאשר בעת מכירתן למבקשת לא היתה למשיבה 1 כל זכות קניינית בהן, וממילא לא היתה לה כל יכולת משפטית "למכור" אותן למבקשת.

13. בחקירה הנגדית שערך ב"כ המבקשת למשיב 2, הוא התמקד בבחינת האישיות המשפטית של חב' מגבוני הטבע, לעומת זו של המשיב 2 עצמו, בהקשר של רכישת המכונות על ידי חב' מגבוני הטבע ושל הסכם ההשאלה והסכם השכירות (זיכרון הדברים), שערך המשיב 2 לגבי המכונות, כפי שפורט לעיל. המשיב 2 השיב כי לדידו, "מגבוני הטבע זה אני" (בעמ' 3 לפר'); והסביר: "בהקמת החברה מגבוני הטבע, אני השקעתי קרוב ל- 95% מהכסף של החברה" (בעמ' 4 לפר'). אני סבורה כי בנסיבות העניין, אין בטיעון "הפורמאלי" בדבר אישיותה המשפטית של חב' מגבוני הטבע כדי לסייע למבקשת. חב' מגבוני הטבע היא למעשה חברה של אדם אחד, הלא הוא המשיב 2, אשר השקיע בה כמעט את מלוא סכום ההשקעה (המשיב 2 העיד כי בעל המניות השני, מר מייליס, הסכים להשאלת המכונות והציוד למשיבה 1). עיון בהסכם ההשאלה ובזיכרון הדברים מראה כי הצדדים ערכו אותם על פי הבנתם, בלשונם שלהם, מבלי להסתייע בעורכי דין."

1. לאמור לעיל יש להוסיף נדבך נוסף אשר לא עמד בפני כב' השופטת קלוגמן, והוא שבתצהירו הקצר של מר תאירם – אשר העיד מטעם התובעת – נאמר פעמיים במפורש (בסעיפים 2 ו-3 לתצהיר) כי הנתבעת 1 רכשה את המכונות מן הנתבע 2.

מבלי להתייחס לרמת המהימנות הנמוכה שאני מייחס לגרסתו של מר תאירם בענין עצם רכישת המכונות על ידי הנתבעת 1, בה עסקתי לעיל, הרי שאמירות אלה הן אגביות למחלוקת העיקרית ובשל היותן אגביות מלמדות הן באופן אמין על תפיסת אנשי הנתבעת 1 עם מי התקשרו בחוזה.

נראה כי מר תאירם לא חשב שיש סיכוי כי המידע בענין ספציפי זה יפגע בו, ועל כן ניתן לייחס לו בנושא זה יתר אמינות בנפרד ממכלול תצהירו, כדוגמת הטכניקה התלמודית המכונה – "פלגינן דיבורא" (ראה תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קל"ד עמוד ב' וכן מסכת גיטין דף ח' עמוד ב').

זאת ועוד, ב"כ המבקשת עצמו בסעיף 2 לסיכומים מעלה את האפשרות, גם אם בסוגריים, כי הנתבע 2 הוא אשר מכר לנתבעת 1 את המכונות.

אם יכולה היתה הנתבעת 1 לרכוש זכויות במכונות מן הנתבע 2 הרי שאין ספק כי ככל שיש זכות לתפוס אותן בשל הפרת הסכם לא ברור כיצד התובעת, אשר זיקתה אל המכונות נובעת ממכירה נטענת זו, טוענת כי אין לו כל עמידה בענין זה?!

1. לאור מכלול האמור לעיל, אין לנו אלא להסיק כי בין אם הנתבע 2 פעל בשם מגבוני הטבע ובין אם פעל בשם עצמו וכמי שקיימת זהות כמעט מוחלטת בינו לבין מגבוני הטבע, הרי שלעובדה שהסכם ההשאלה וזכרון הדברים נחתמו עימו והליך זה עצמו מתנהל כלפיו ולא כלפי מגבוני הטבע אין כל משמעות מבחינת הענקת הזכויות לתובעת במכונות ועל כן אין הדבר מקים לה כל זכות לקבלת הסעד המבוקש כלפי הנתבע 2.

כללי

1. בסיכומים מטעמה טוענת התובעת כי החלטתה של כב' השופטת קלוגמן נסמכה על נסיון "לצייר את המטרה מסביב לחץ" וכי חומר הראיות מאפשר להפריך את מסקנותיה, אף אם יבחן חומר הראיות שעמד בפניה בשלב הדיוני בו דנה.

תחילה יש לציין כי מאחר שהתובעת לא השכילה להוסיף כמעט מאומה על הראיות שעמדו בפני כב' השופטת קלוגמן אכן לא גדול המרחק בין חומר הראיות הנוכחי בתיק לזה שעמד בפניה.

זאת ועוד, אמירה כה קשה כלפי כב' השופטת קלוגמן, כביכול גיבשה דעתה מראש וטרם בחינת הענין לגופו, במיוחד כאשר אין בידי התובעת ולו ראיה אחת מובהקת להעברת הבעלות במכונות לידיה ולתמיכה בטענותיה היא אמירה חמורה, קשה ומרחיקת לכת אשר ראוי היה לעשות בה שימוש רק אם היו בידי התובעת ראיות כבדות משקל לכך.

יגעתי ולא מצאתי בכל חומר הראיות בסיס לטענותיה של התובעת ובודאי שלא כזה המאפשר את הסקת המסקנה שמסיק ב"כ התובעת ביחס לאופן בו נגשה כב' השופטת קלוגמן למתן החלטתה.

1. התובעת אינה טוענת כי יש לנתבע 2 קשר כלשהו לנזק שנגרם לה בגין התנהלותה של נתבעת 1 כלפיה. אדרבא, ב"כ התובעת ציין בסיכומיו בענין הבקשה לצו מניעה זמני כי הוא מבין שהנתבע 2, כמוהו כתובעת, ניזוק ממעשה ה"עוקץ" שביצעו כלפיו נתבעת 1 וחב' עמניב.

הנתבע 2 הוא אדם פרטי, שהשקיע סכום ניכר בעסק של ייצור המגבונים (באמצעות חב' מגבוני הטבע שהקים), ולשם כך נטל על עצמו התחייבויות כבדות, לרבות שיעבוד ביתו הפרטי ואין לו כל קשר אל העסקה שנכרתה בין התובעת לבין נתבעת 1.

ב"כ הנתבע 2 טוענת כי התובעת נקטה, בחוסר תום לב, בהליך של בקשה לסעד הצהרתי בדבר בעלותה במכונות, כשלאמיתו של דבר מבקשת היא להיפרע את חובה של נתבעת 1 כלפיה, באמצעות המכונות שהן קניינו של הנתבע 2, ועל כן מנסה התובעת לכבול את הנתבע 2 להליך לא-לו, תוך פגיעה בזכות הקניין שלו.

1. ב"כ הנתבע 2 טוענת כי התובעת היא שהביאה על עצמה את הנזק הכספי שנגרם לה כתוצאה מהתקשרותה עם נתבעת 1, כיוון שהיה ביכולתה לבדוק את הדברים לעומקם עובר לביצוע העסקה עם הנתבעת 1, להימנע מנזק זה, ובכך אף למנוע את מצב הדברים שנוצר כלפי הנתבע 2.

בניגוד לנתבע 2, שהוא אדם פרטי, התובעת היא חברה שמתמחה בעסקאות מימון ומכירה היטב את הסיכונים וכיצד להימנע מהם, ולו נקטה אמצעי זהירות סבירים יכולה היתה בנקל למנוע את "התאונה המשפטית" שארעה.

הפסיקה ואף ההגיון הישר והפשוט מובילים למסקנה כי התוצאה הצודקת הינה כי יפסיד מי שיכול היה למנוע את "התאונה המשפטית" בדרך פשוטה ויעילה, אך לא עשה כן.

הנתבע 2 הוכיח כי רכש את המכונות תמורת 605,475 ₪, ולעומתו העיד מנהל התובעת כי היא נתנה לנתבעת 1 רק כמחציתו של סכום זה, במסגרת עסקת המימון.

לפיכך, לא שילמה התובעת סכום כמלוא ערכן של המכונות, בעוד שהנתבע 2 כן שילם את מלוא התמורה ליצרן; דבר שאף הוא מטה את מאזן השיקולים לטובת הנתבע 2.

סיכום

1. לאור כל האמור לעיל במצטבר, ראינו כי התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת 1 רכשה בעלות במכונות – אותה יכולה היתה למכור לה באופן רגיל, כי במקרה זה לא מתקיימים תנאי סעיף 34 לחוק המכר ואף החזקה לה טענה אודות הסתמכותה על היות המכונות בחצרי הנתבעת 1 אינה מתקיימת וגם לאבחנה בין אישיותו המשפטית של הנתבע 2 לזו של מגבוני הטבע אין משמעות לענייננו.

לאור מכלול האמור לעיל לא הרימה התובעת את הנטל להוכיח זכות המקנה לה עילה מבוססת לקבלת הסעדים להם עתרה בתביעתה זו.

לפיכך, אני דוחה את התביעה.

1. התובעת המשיכה בניהול תובענה זו למרות החלטתה המפורטת של כב' השופטת קלוגמן בבקשה למתן צו מניעה הזמני, אשר דנה כבר בעיקרי המחלוקות והיוותה "קריאת כיוון" לתובעת באשר לזכויותיה ולסיכויי התביעה.

גם לאחר הגשת התצהירים מטעמה ולאור הצורך שלה לצלוח משוכה מורכבת לשם קבלת הסעדים להם עתרה, בחנתי עם התובעת את שאלת עמידתה על המשך ניהול ההליך וזו עמדה על כך.

משמעות הדבר הינה כי התנהל הליך ארוך ומלא עד תומו אשר גרר את הנתבע 2 להוצאות ניכרות והשקעת זמן ואנרגיה רבים על פני כ-3 שנים ללא כל הצדקה שבדין וכשהתסבוכת אשר הובילה את הצדדים להליך זה נובעת במלואה מרשלנות, שלא לומר יותר מכך, מצד התובעת.

לאור האמור לעיל ולאחר שלקחתי בחשבון את ההוצאות אשר נפסקו לחובתה גם בהליך צו המניעה הזמני, אני מחייב את התובעת בהוצאות הנתבע 2 בסך של 10,000 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז – לוד תוך 45 יום.

ניתן היום, ט"ו כסלו תשע"ז, 15 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.