האם לבימ"ש השלום סמכות עניינית לדון בתביעות כספיות הדדיות בין שני שותפים שניהלו ביחד מרפאת שיניים, הקשורות להתחשבנות ביניהם ולפירוק השיתוף בנכסי השותפות? זו השאלה העומדת להכרעה בהחלטה זו.

רקע עובדתי

1. בתאריכים 15/8/11 ו-8/3/12 נחתמו בין הצדדים, שהם רופאי שיניים במקצועם, שני הסכמי שותפות שעניינם ניהול מרפאת שיניים הממוקמת בשדרות בן גוריון, בבניין הסיטי-סנטר בחיפה. בהתאם לסעיף 2 להסכם מיום 8/3/12, חלקו של כל אחד מהצדדים בשותפות הוא מחצית מרפאת השיניים ואילו בהתאם לסעיף 3 להסכם, רווחי השותפות והפסדיה יתחלקו שווה בשווה בין השותפים.
2. השותפות בין הצדדים התנהלה מיום 15/8/11 עד 1/9/12 אז הודיע התובע לנתבע על סיום השותפות ביניהם במכתב שמסר לתובע ושנושא תאריך 1/8/12. לטענת התובע, הודעתו על הפסקת השותפות נבעה מהתנהלות הנתבע אשר טען בפניו במשך כל תקופת השותפות, כי השותפות נמצאת בהפסד מתמיד וכי אין לה רווחים שניתן לחלק בין שותפיה.
3. עם הפסקת השותפות הגיש התובע נגד הנתבע תביעה על סך 150,000 ₪ בה הוא עתר:

א. להשיב לו סכום של 150,000 ₪ שהשקיע בשותפות בהתאם להסכם מיום 15/8/11.

ב. לשלם לו מחצית מעלות המרפאה והציוד שנמצא בה.

ג. לשלם לו מחצית מרווחיה של השותפות במשך תקופת השותפות.

1. מנגד הגיש הנתבע נגד התובע תביעה נגדית בה הוא עתר לחייב אותו לשלם לו סכום של 500,000 ש"ח בגין החזר הוצאות עפ"י הסכם השותפות, תשלום עבור מטופלים שהנתבע ביצע להם השתלות ולא השלים את הטיפול, תשלום עבור ציוד של השותפות שנלקח על ידו, תשלום למעבדה חיצונית עבור שירותים שהזמין ממנה במהלך ניהול השותפות, כספים שהתובע גבה מלקוחות ולא דיווח עליהם לשותפות ועוד.
2. נוכח מהות הסכסוך שבין הצדדים כמתואר לעיל, הוריתי להם, בהחלטה מיום 21/10/13, להגיש טיעונים בשאלת הסמכות העניינית.

טענות הצדדים

1. התובע טוען, כי מכיוון שבשתי התביעות הסעד הנדרש הוא סעד כספי שבתחום סמכותו של בית משפט זה, הרי הסמכות העניינית לדון בתובענות נתונה לבית משפט השלום. לטענתו, סוגיית הסמכות נחתכת עפ"י הסעד ללא קשר למהות הסכסוך שבין הצדדים. בעניין זה הפנה התובע להחלטה שניתנה ע"י הנשיא ברק ברע"א 848/97 רון רהב נ' תחיה קגנוביץ' (להלן: "עניין רון רהב") וכן להחלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט רניאל) בבש"א (חיפה) 22679/04 רינגל שמואל ואח' נ' רו"ח רוזנברג דוב ואח'.
2. הנתבע טען מנגד, כי הסמכות לדון בשתי התובענות נתונה לבית המשפט המחוזי בחיפה שבתחום שיפוטו נוהלה השותפות. לטענתו, על אף שהסעדים הנתבעים בשתי התביעות הם סעדים כספיים, הרי מדובר בסכסוך בין שותפים אשר מחייב פירוק השותפות, עריכת התחשבנות בין השותפים ומתן סעדים בהתאם להתחשבנות שתיערך. לתמיכה בעמדתו הפנה הנתבע לפסק הדין שניתן בע"א 760/76 יוסף יעקבזון נ' שמואל בוטובסקי פ"ד לא(3), 621.

דיון והכרעה

1. סעיף 46 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה – 1975 (להלן: "פקודת השותפויות") קובע כדלקמן:

"בית המשפט המחוזי של המחוז שבו רשומה השותפות, או שבו נמצא מקום עסקה הראשי הוא המוסמך לצוות על פירוקה".

סעיף 47 לפקודה קובע:

"מקום ששותף זכאי לבקש פירוק השותפות או שנסתיימה השותפות, רשאי בית המשפט, לפי בקשת שותף או בא כוחו – אם אין הסכם על היפוכו של דבר, לפרק את עסקיה, להורות בדבר סילוק חובותיה ולחלק את העודף בין האנשים הנוגעים בדבר, לפי זכויותיהם; ורשאי בית המשפט אם ראה שצודק ומתאים הוא לעשות כן, למנות כונס נכסים לנכסי השותפות או מנהל לעסקיה או שניהם כאחד".

"בית המשפט" בהתאם להגדרה שבסעיף 1 לחוק הוא "בית המשפט המוסמך לצוות על פירוק השיתוף", קרי בית המשפט המחוזי. על כן, הסמכות לפרק את עסקי השותפות, להורות על סילוק חובותיה, התחשבנות בין השותפות וכדו', כאמור בסעיף 47 לפקודה, נתונה לבית המשפט המחוזי שבתחומו רשומה השותפות או נמצא מקום עסקה הראשי.

1. בפסיקת בתי המשפט קיימת אי בהירות באשר לסמכות העניינית של בית המשפט לדון בתביעה לסעד כספי שמגיש שותף נגד שותף אחר בשותפות בנוגע לעסקי השותפות. האם במקרה זה הסמכות נתונה לבית משפט השלום או המחוזי בהתאם לסכום הסעד, או שמא במקרה זה יש לבחון את מהות הסכסוך ואם הוא נופל בגדר הנושאים המנויים בסעיף 47 לפקודה, גם אם אין המדובר בפירוק השותפות, ללא קשר לסכום התביעה.
2. פסק הדין הראשון שדן בסוגיה זו ניתן בפרשת יעקבזון שהוזכר לעיל, שם קבע הנשיא זוסמן כדלקמן:

"... בעניין הסמכות לבד עסקינן ועלינו לקבוע מהו בית – המשפט המוסמך לדון בתביעת חשבונות של שותפות, כאשר התביעה לא הוצמדה, כמקובל, אל תביעת פירוק. כבר לעיל ראינו מהו דין הסמכות, כאשר חשבונות נתבעים אחרי סיום עסקי השותפות. העניין שייך אז, לפי מצוות המחוקק, לבית המשפט המחוזי. מטעמי הגיון ויעילות כאחד סבור אני שגם תביעת חשבונות של שותף ללא קשר לפירוק, מקומה בבית-המשפט המחוזי".

1. בע"א 2702/92 אהרון גינזברג נ' יוסף בן יוסף פ"ד מז(1)540 דן בית המשפט העליון בתביעה שהגיש המשיב שם להשבת סכום של 70,000$ ששילם למערער בהתאם להסכם ליצירת שותפות ביניהם. בית המשפט העליון דחה את טענת המערער, כי ההליך בו בחר המשיב אינו ההליך הנכון וכי היה עליו לפנות לבית המשפט המוסמך בתביעה לפירוק השותפות וקבע:

"המערער ביטל את ההסכם בטרם הוגשה תביעה לפירוק, והמשיב ביקש אף הוא, כמתואר לעיל, לראות את ההסכם כמבוטל. ההליך של פירוק השותפות נתייתר. כאשר שני הצדדים, כל אחד לחוד, ביקש לראות את ההסכם כבטל, לא היה מה לפרק. משבוטל ההסכם, קמים לצדדים לו הסעדים הקבועים בחוק התרופות, ובהם סעד ההשבה".

לכאורה ניתן להבין מפסק דין זה שהסמכות לדון בתביעה כספית בין שותפים אינה בסמכותו של בית המשפט המחוזי, שכן מדובר בתביעת השבה רגילה המבוססת על חוק התרופות. פרשנות זו של פסק הדין בפרשת אהרן גינזברג שגויה, שכן קביעה זו של הנשיא שמגר נכונה לנסיבות הספציפיות של אותו מקרה. בפרשת גינזברג ההסכם ליצירת שותפות בוטל לפני שכלל התחילה השותפות בין השניים, כך שלא נוצרה שותפות בפועל, לא נוהל עסק משותף בין הצדדים, ולכן לא היה מה לפרק ולא היה כל צורך בפירוק עסקי השותפות או בהתחשבנות בין הצדדים, למעט השבת כספים ששולמו לצורך יצירת השותפות. יתרה מכך, התביעה בפרשת גינזברג הוגשה מלכתחילה לבית המשפט המחוזי, שהוא בין כה וכה בית המשפט המוסמך לדון בפירוק השותפות ופירוק עסקיה. על כן, לא ניתן ללמוד מפסק הדין בפרשת גינזברג דבר לעניין הסמכות לדון בתביעה כספית בין שותפים, שבמהותה מחייבת פירוק עסקי השותפות והתחשבנות בין השותפים.

1. כאמור, ב"כ התובע הפנה בטיעוניו להחלטה שניתנה בפרשת רון רהב, וביקש להקיש ממנה לענייננו. בפרשת רון רהב נידונה תביעת שותף נגד שותפתו שהוגשה לבית משפט השלום להשבת כספים שהשקיע בשותפות ולתשלום פיצויים בטענה שהמשיבה דחקה את רגלו מהשותפות.

בית משפט השלום דן בתביעה וקיבל אותה באופן חלקי במנותק משאלת ההתחשבנות בין השותפים. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה וקבע כי מאחר שהשותפות פורקה, היה על בית משפט השלום להכריע בישוב החשבונות בין השותפים ולא בהכרעה נפרדת ועצמאית של התובענה בבית משפט השלום. על כן, הדיון בתובענה הוחזר לבית משפט השלום על מנת להכריע בתובענה לאחר בדיקת כל החיובים והחשבונות בין הצדדים. הנשיא ברק דחה בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וקבע:

"אכן, טענותיו העיקריות של המבקש הן סביב קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה ההסכם דנן – מן הראוי שיבחן באספקלריה של פירוק השותפות. משעה שאין אף המבקש חולק כי השותפות פורקה, הרי שיש יסוד להחלטת בית המשפט המחוזי בהחזרת הדיון לבית משפט השלום בכדי להכריע במגוון השאלות העומדות לדיון".

1. מהחלטה זו עולה, לכאורה, כי במסגרת תביעה כספית בין שותפים בשותפות, מוסמך בית משפט השלום לדון ולהכריע ביישוב החשבונות בין השותפות. אמרתי לכאורה מכיוון שסוגיית הסמכות העניינית כלל לא נטענה ולא נידונה באותו עניין, לא בפני בית משפט השלום ולא בפני בית המשפט המחוזי ולפיכך הנושא לא עלה ולא הוכרע בהחלטת הנשיא ברק. דווקא החלטה זו הקובעת כי לא ניתן להכריע בתביעה כספית בין שותפים באופן עצמאי ובמנותק מההתחשבנות ביניהם, תומכת בעמדה הגורסת, כי גם תביעה כזו, שבמהותה היא תביעת התחשבנות ופירוק עסקי השותפות, נתונה לסמכותו של בית המשפט המחוזי, יהא שוויה אשר יהא, וזאת נוכח הוראת סעיף 47 לפקודה.
2. שאלת הסמכות לדון בתובענה לסעד כספי שהגיש שותף נגד שותף אחר בשותפות שנוהלה ביניהם עלתה בע"א (ת"א) 2695/00 אטיאס שמעון נ' הרצל סאסי, שם טען המערער, כי על אף שמדובר בתביעה לסעד כספי שבתחום סמכותו של בית משפט השלום, הרי מאחר שתביעה זו מחייבת עריכת התחשבנות בין השותפים ופירוק עסקיה של השותפות, לא היה לבית משפט השלום סמכות לדון בתובענה. בית המשפט המחוזי קיבל את הטענה, ביטל את פסק הדין של בית משפט השלום, והעביר את הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי. בהקשר זה נקבע:

"במקרה דנן כל המאבק המשפטי בשלבו הראשוני התמקד סביב השאלה אם התקיימה שותפות בין הצדדים כטענת המשיב, אם לאו. בסופו של דבר, לאחר בחינת כל הראיות והעדויות, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה, כי אכן התקיימה שותפות כזו. הנסיבות הללו אינן מצביעות על כך שהסכם השותפות התבטל כלא היה, לא נותר עוד מה לפרק, כפי שאירע בפרשת גינזבורג. המשיב עצמו הוא שעמד על הטענה בדבר קיומה של השותפות, ומשעה שהתקבלה גרסתו ואומצו טענותיו, שוב אין הוא יכול, משנוח לו הדבר, לטעון עתה כי שני הצדדים ראו את הסכם השותפות כבטל".

1. מקרה נוסף נידון בת"א (ת"א) 1135-11-12, שם הגיש התובע נגד הנתבע תביעה כספית שבתחום סמכותו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי, וזאת נוכח העובדה שמקור החוב בשותפות שהתנהלה בין הצדדים. בית המפשט המחוזי דחה טענת חוסר סמכות עניינית שהעלה הנתבע וקבע:

"בענייננו, המבקש אינו מכחיש את קיומם של השותפות וההסכם לפירוק שותפות. מעיון בכתב התביעה עולה כי מדובר בסכסוך שעניינו חלוקת כספים על יסוד הסכם לפירוק שותפות שנחתם בין הצדדים, בסיום מערכת שותפות שהתקיימה ביניהם.

במקרה דנן, בו נסתיימה השותפות ונדרש לברר את החבויות הכספיות בין השותפים מכוח ההסכם לפירוק השיתוף, ברי כי הסמכות לכך נתונה לביהמ"ש המחוזי, כקבוע בסעיף 47 לפקודת השותפויות ובהתאם לפסיקה דלעיל".

1. לסיכום המצב המשפטי – תביעת השבה של כספים ששילם שותף לשותף אחר על סמך הסכם ליצירת שותפות בטרם קמה השותפות ובטרם התנהלה לפרק זמן כלשהו, נתונה לבית המשפט האזרחי בהתאם לסכום התביעה. ברם, תביעה כספית, יהא סכומה אשר יהא, הנובעת משותפות שהתנהלה בין השותפים לאותה שותפות ושמחייבת עריכת התחשבנות בין השותפים ופירוק נכסי השותפות או עסקיה נתונה לסמכותו של בית המשפט המחוזי.
2. לענייננו, אין מחלוקת כי התנהלה בין הצדדים שותפות במשך שנה, שבמהלכה הם ניהלו במשותף עסק של מרפאת שיניים. שתי התביעות ההדדיות שהוגשו על ידי שני הצדדים עוסקות בהתחשבנות ביניהם, בחובותיהם הכספיים, בכספים שהושקעו בשותפות, בנכסי השותפות וחלוקתם, בחלוקת רווחי והוצאות השותפות ועוד. נושאים אלה הם במובהק חלק מהסמכויות שהמחוקק ייחד לבית המשפט המחוזי בסעיף 47 לפקודת השותפויות. במקרה זה שבו השותפות הסתיימה ונדרשת התחשבנות בין השותפות, הסמכות לדון בתובענות נתונה, כאמור, לבית המשפט המחוזי, שבתחומו פעלה השותפות, קרי בית המשפט המחוזי בחיפה.
3. סוף דבר, הנני מורה על העברת הדיון בשני התיקים שבכותרת לבית המשפט המחוזי בחיפה, שהינו בעל הסמכות העניינית לדון בתובענות אלה. בנסיבות העניין ומאחר שגם התובע וגם הנתבע הגישו את תביעותיהם לבימ"ש השלום, אינני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ד כסלו תשע"ד, 27 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.