1. ענייננו בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת שנת 1984, עקב מעורבותה בתאונת דרכים שארעה ביום 18.12.2011.
2. כידוע לצדדים, ד"ר נחשון רנד שמונה ע"י ביהמ"ש כדי לחוות דעה בדבר נכותה האורטופדית של התובעת, קבע בחוות דעתו כי לתובעת נותרה דרגת נכות רפואית צמיתה בשיעור של 15% בגין הגבלה בטווח תנועות עמוד שדרה  צווארי ונכות בשיעור 10% בשל הגבלה בתנועות כתף ימין והמליץ על מינוי מומחים בתחום הראומטולוגיה ובתחום הפסיכיאטריה.
3. בהמשך לכך ובהחלטתי מיום 14.12.16 הוריתי על מינוי מומחים בתחום הפסיכיאטרי ובתחום הראומטולוגיה. באותה החלטה ובכל הקשור לבקשת התובעת למינוי מומחה בתחום פה ולסת כתבתי כי תלונותיה הראשונות של התובעת בתחום זה עלו לראשונה כשנה וחצי בערך  לאחר התאונה (4.2013) כאשר בבדיקתה ע"י א.א.ג נכתב כי היא סובלת מרגישות מפרק הלסת מימין, מנשך סוטה בצורת S, אם כי מפתח הפה היה תקין. מעבר לכך, אובחנו אצלה, בחודשים 6 – 8 לשנת 2013 רגישות במישוש מפרקי הלסת ושרירי הלעיסה וסטייה בעת פתיחת הפה והומלצו לה טיפולי פיזיוטרפיה לחיזוק שריר הפנים והצוואר.
4. מאחר ומהספרות הרפואית אנו למדים כי "תסמונת מפרק הלסת" הינה תסמונת היכולה להיות קשורה לפיברומילאגיה , סברתי כי ראוי לדחות את ההכרעה בבקשה למינוי בתחום זה עד לאחר קבלת חו"ד בתחום הראומטולוגיה.
5. בפועל התובעת נבדקה ע"י שני המומחים הנוספים שמונו ואלה הגישו את חוות דעתם לתיק. המומחה בתחום הפסיכיאטריה קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10 %. המומחה בתחום הראומטלוגיה קבע כי נותרה אצלה נכות בגין פיברומילאגיה שהתפתחה עקב התאונה, בשיעור של 20%, זאת מעבר לנכות שנקבעה בגין התמכרות לקנביס.
6. בבקשה זו שבה התובעת ועותרת למינוי בתחום פה ולסת, תוך שטוענת כי היא ממשיכה לסבול מטווחי תנועה מוגבלים ומסטיה של הלסת התחתונה לימין בעת פתיחת הפה. הנתבעת מנגד התנגדה לבקשה וטענה כי פגיעתה של התובעת בתאונה היתה פגיעה קלה וכי תלונותיה הראשונות בגין מגבלות בלסת התעוררו שנתיים לאחר התאונה וללא קשר אליה. לחילופין נטען כי אם יש קשר בין תלונות אלה לתאונה, אזי הן "נבלעו" בנכות שנקבעה בגין תסמונת הפיברומיאלגיה.
7. ובכן לא ברור אם תלונותיה של התובעת בגין רגישות במישוש במפרק הלסת קשורות לתאונה, אם לאו בייחוד כאשר אלה עלו לראשונה לאחר חלוף כשנה וחצי מיום התאונה, וספק אם יש בתיעוד שהוגש כדי להעיד על קיומה של נכות, שכן המסמכים הרפואיים בהקשר זה ניתנו מזה מספר שנים ואין לפני כל תיעוד עדכני המלמד על טיפולים ו/או על מעקב רפואי רלוונטי, לאחר שנת 2013. גם השאלה אם תלונות התובעת על רגישות במפרק הלסת, קשורות לתסמונת הפיברומיאלגיה שאובחנה אצלה, לא קיבלה מענה ברור בחוות הדעת שניתנה.
8. עם זאת, בשים לב להשלכותיה של התאונה על התובעת, כפי שחוות הדעת שניתנו מלמדות וכדי לא לחסום את דרכה מלהוכיח קיומה של נכות בתחום פה ולסת, מצאתי להיעתר לבקשה, ואולם מנגד, לאור הספק בדבר קיומו של קשר סיבתי בין מגבלותיה בהקשר זה לבין התאונה ולאור העדר רצף טיפולי, נראה כי יש מקום להטיל את שכרו של המומחה על שני הצדדים בחלקים שווים. בנסיבות המקרה, מאחר ואין מחלוקת בשאלת החבות ודומה כי גם לא בשאלת קיומה של נכות ובעיקר נוכח המגבלות הקשות המתוארות בחוות דעתו של הראומטלוג, מצאתי להשית את מימון הביניים של המומחה על הנתבעת ואולם אם ייקבע כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה עקב התאונה, יקוזז מהפיצוי שייפסק לתובעת מחצית משכרו של המומחה.

סוף דבר, אני נעתרת לבקשה ומורה על מינוי בתחום פה ולסת. בהעדר הודעה מוסכמת מטעם הצדדים, עד ליום 5.1.18, בדבר זהותו של המומחה, ימונה מומחה לפי שיקול דעתו של ביהמ"ש.

ת. פנימית ליום 8.1.18.

ניתנה היום, ו' טבת תשע"ח, 24 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.