בבקשת התובעת מיום 12/6/2013, ניתן ביום 17/12/2013 פס"ד בהעדר בקשת רשות להתגונן מעם הנתבעים, כעתירת כתב התביעה.

ביום 16/1/2014 הגישו המבקשים בקשה לביטול פסה"ד הנ"ל על גבי 67 עמודים.

ביום 19/11/2014 ניתנה על ידי החלטה המזמנת את הצדדים לדיון בבקשה ביום 13/12/2014.

לבקשת המבקשים, בהסכמת המשיבה נדחה הדיון ליום 9/3/2014.

ביום זה אכן התקיים דיון אשר הסתיים בצו סיכומים.

אחרון הכתבים המתחייבים מן הצו, הוגש ביום 30/07/2014.

בקשת המבקשים מציינת, כי במהלך חודש יולי או בסמוך לו, קיבלו הם מכתב דרישה בגין חוב לכאורה.

בהמשך לקבלת המכתב, באו בדברים עם בעלי תפקידים שייכים בעירייה באשר לשיטתם החיוב שגוי (פנייה אל ממלא מקום ראש העיר שהפנה את המבקשים לגזבר העירייה הסתיימה בפגישה שנקבעה להם ביום 26/12/2013).

יום קודם לכן, קיבלו המבקשים ממזכירות ביהמ"ש פס"ד, הוא פסה"ד שביטולו מבוקש.

המבקשים מציינים, כי איש מהם לא קיבל את כתב התביעה.

בבדיקת בא-כוחם בתיק ביהמ"ש נמצא אישור מסירה, לפיו, ביום 13/11/2013 הצהיר, מר מנשה כהן (המוסר), כי מסר את כתב התביעה לידי המבקש, כי המבקש סירב לפתוח, וכן מציינת הבקשה, כי שעת המסירה אינה ברורה (נספח א' של הבקשה).

תצהיר המוסר, אליבא דבקשה, סותר את העובדות העולות מאישור המסירה, שכן עמדת המבקש היא, כי כלל לא קיבל כתבי בית-דין, לא בעבורו ולא בעבור אשתו.

המבקש, בעל תפקיד בכיר ברשות מקומית שכנה, מודע למשמעותו של הליך משפטי ולא יסרב לקבל כתבי בית-דין.

עוד בטרם ידע, כי הוגשה נגדו תביעה, יזם פגישה עם נציג התובעת, אולם ברגע שניתן פס"ד הובהר לו כי הפגישה מבוטלת.

בדיון שהתקיים ביום 9/3/2014 נחקר תחילה המוסר מטעם המשיבה.

זה העיד, כי חברת זום, ערכה חקירה אולם דו"ח החקירה אינו ברשותו ובהמשך ענה, כי כלל לא זקוק לדו"ח מסירה כיון שניתנה לו כתובת לביצוע המסירה.

העד העיד, כי משסירב המבקש לחתום על אישור מסירה, היה עליו לעשות אימות עם משפחה שכנה (שפירא), היינו, לאמת, כי אכן מתגורר המבקש במקום אליו הגיע. כמו כן העיד, כי את האימות עשה קודם לביצוע המסירה.

בהמשך העיד, כי את האימות עשה באמצעות משפחת שפירא, אשר אל דלת ביתם הגיע לאחר שדלת הכניסה לבניין הייתה פתוחה וכל זאת בסביבות השעה 08:00 - 08:15 בבוקר.

כאשר הופנה לעבר אישור המסירה, מעל לחתימת המקבל ונשאל האם כתוב "סירב לפתוח", ענה, כי כתוב שם "סירב לחתום".

כשנשאל, מדוע אין תאריך על גבי אישור המסירה, ענה, כי זה כתוב למעלה וכי את אישור המסירה מילא מיד לאחר ביצועה. היינו, מיד לאחר שיצא מן הבניין.

בשלהי עדותו העיד המוסר, כי לא היה לו דין ודברים עם המבקש כיון שהאחרון סירב לשתף עמו פעולה ובמצב דברים זה "השארתי את המעטפה והלכתי".

כשנשאל, האם המבקשת הייתה בבית, ענה, כי אינו יודע וכי לא שאל את המבקש בעניין זה דבר ואף לא וידא עם המבקשת (אשת המבקשת) נמצאת בבית, אם לאו.

חקירתו של המבקש נפתחה בכך שנשאל אודות קבלות רבות המעידות על תשלומים לעירייה והעד השיב, כי זה חלק מקבלות ששילם, אותן אסף במשך שנים.

כאשר נשאל, האם שילם את כל החובות בשנת 2012 ענה, כי אינו זוכר וכי לא עלה בידו למצוא קבלה מנובמבר, דצמבר 2012. ומכאן הסיק, כי אפשר שאין לו קבלה ואפשר שלא שולם החוב.

ביחס לשנת 2011, ניתנו תשובות דומות אלא שהפעם ביחס לקבלות של חודשים נובמבר, דצמבר, ציינה השאלה, כי אין הן נושאות חתימות תשלום של הבנק, כך גם ביחס לשנים 2009, 2010. לא ידע העד לומר אם שילם את כל התשלומים, אם לאו.

ביחס לשנים 2005, 2006, העיד, כי היה חוב בנמצא וניתנו לו עשרה שוברים לתשלום וכל אימת שהגיע לשובר האחרון היה מבקש שוב שוברים וגם מקבל.

כל זאת, במסגרת הסדר תשלומים.

כשנשאל, האם נכון כי בשנים 2005, 2007, 2008, 2009, שילם על חשבון החוב כיון שלא שילם את השוטף, ענה, "לא כל כך". וההסבר לכך הוא, כי היו הרבה חודשים כן שולם והתשלומים אינם מופיעים ואין לו את השוברים.

בהסכמת הצדדים, הוגשו מוצגים מש/1 – 6, כאשר מש/1, מש/2, הם דרישת תשלום שהודפסה ביום 13/1/2009, מש/3, מש/4 - הם אישורי מסירה המעידים על כך שמש/1 ומש/2 לא נדרשו ע"י הנמען,

ומש/5 הוא דרישת תשלום שהודפסה ביום 20/11/2011 כאשר מש/6 הוא אישור מסירה מיום 25/12/2011 ביחס למש/5.

העד העיד, כי פנייה אחת נמסרה לו בטרם הוגשה התביעה וכשקיבל אותה פנה מיד לעירייה.

ביחס למש/1 ומש/2, העיד, כי אינו זוכר שקיבל לידיו.

העד אישר, כי יכול להיות שבשנת 2010 נעשה לו עיקול בבנק הפועלים, אולם, ציין, כי עיקולים היו עושים כל הזמן ומבטלים בגלל חוב שלא היה קשור אליו משנת 90, חוב של הקבלן שהצטבר.

בראשית עמוד 9 של הפרוטוקול העיד המבקש, כי עדיין יש לו חוב לעירייה וכשנשאל מדוע אינו משלמו, ענה, כי הוא משלם מדי פעם את החוב הקודם וגם את השוטף.

כמו כן העיד, ברגע שקיבל מכתב התראה מב"כ התובעת פנה לעירייה, ישב עם ממלא מקום ראש העיר, קבע פגישה עם הגזבר על מנת לפרוס חלק מהחוב (אשר לשיטתו הוא חייב), אולם בטרם התקיימה הפגישה ניתן פסה"ד וזו בוטלה.

כאשר נשאל אודות המוסר שהיה נוכח בדיון ואמר, כי הוא זוכר שראה את המבקש העיד: "פעם ראשונה אני רואה את האיש...מעולם לא ראיתי אותו עד היום...מעולם לא סירבתי לחתום או לקבל".

כאשר הוצגו לו אישורי מסירה משנת 2009 אשר לא נדרשו על ידו העיד, כי "ישנה בעיה עם הדואר, החליפו רחוב. אני גר ברח' הנשיא 5/18 והיום זה שדרות החירות וגם בימים אלו ישנה בעיה עם הדואר".

סיכומי המבקשים פותחים בציון העובדה, כי עובר להגשת הסיכומים מתנהל משא ומתן בין הצדדים "בכל הנוגע לחובם לעירייה".

בד בבד עם היותם "חפצים בכל לב למצוא את שביל הזהב", אינם יכולים לשבת מנגד ולהיות מחויבים בסכום התביעה מבלי שניתן להם יומם בביהמ"ש.

מעדות המוסר עולה, כי לא בוצעה מסירה למבקשת 2 שכן הוא לא ידע אם הייתה בבית, הוא לא שאל את המבקש אם אשתו בבית, ואף לא וידא, כי הייתה בבית.

הגם שהמוסר העיד, כי את פרטי המסירה מילא באישור המסירה מיד בצאתו מבית המבקשים ציין, כי יושמה מסירה למבקשת בהעדרה.

הסיכומים קובעים, כי גם למבקש לא בוצעה מסירה, שכן הוא מכחיש בתוקף מפגש כלשהו עם המוסר והגם שהשניים היו באותו אולם דיונים לא טען המוסר ולו פעם אחת כי ביצע מסירה למבקש הניצב לנגד עיניו.

תמונת דלתו של המבקש לא בא זכרה בבקשה למתן פס"ד, אלא הוצגה במהלך הדיון שעה שאין כל אפשרות לשלול את האפשרות שצולמה בדיעבד.

הסיכומים תוהים מדוע נזקק המוסר לאימות עם משפחת שפירא, שעה שהעיד, כי צלצל באינטרקום למשפחתה מבקשים ולכן ידע היכן הם נמצאים מבלי להיזקק לאימות.

חקירת המשיבה עסקה בטענות לגופו של עניין ביחס להימצאו של החוב הנתבע והתעלמה לחלוטין מסוגיית המסירה אשר לשיטת המבקש לא הייתה.

התובעת התעלמה מחקירתה מסוגיות שעלו בתצהיר המבקש בסוגיית התיישנות חלק מן התביעה, התעלמה מקבלות שצירפה בתשלומים בהם נטען לכאורה, כי הוא חייב כספים ולסיכום, מציינים הסיכומים, כי יש לבטל את פסה"ד, בשל פגם שנפל במסירה ואין ליתן אמון בתצהיר המוסר, בד בבד, יש בנמצא הגנה אפשרית המצדיקה את ביטול פסה"ד.

סיכומי המשיבה מפנים לעבר אישורי המסירה מש/3 ומש/4, כמבטאים מסירה כדין של כתב התביעה לנתבעים:

מש/3, הוא אישור מרשות הדואר הנושא חותמת מיום 14/12/2009 המציינת, כי זו הודעה שנייה ובהמשך תחת הכותרת "פרטי אי המסירה" נרשם "לא נדרש".

אישור המסירה מופנה אל המבקש בשדרות החירות 11/18 חדרה, ונחתם ע"י עובד דואר ביום 4/1/2010.

בדומה מש/4, נושא את אותם המועדים ואף הוא מופנה אל המבקש עפ"י אותם פרטים.

לא קשה להיווכח כי מש/3 ומש/4, חד הם.

(לא ירדתי לסוף דעתו של הכותב המנסה לסמוך מסירה מיום 13/11/2013 באישורי מסירה משנת 2009 אשר כלל לא נדרשו – ש.ר).

המשיבה מציינת, כי בבקשה לביטול פס"ד מאשרת, כי עוד ביולי 2013 קיבלו המבקשים מכתב דרישה בגין חוב לעירייה ואף ניהלו בעניין זה משא ומתן עם פקידיה ולמרות זאת לא הגישו בר"ל.

המבקש אשר העיד על עצמו כי הוא בעל תפקיד בכיר ברשות מקומית שכנה, הוא מודע למשמעות ההליך המשפטי, אינו משלם את חובותיו לעירייה באופן שיטתי במשך שנים רבות, ונמנע מלחתום על אישורי מסירה שנמסרו יחד עם כתב התביעה.

עדות המוסר, עפ"י הסיכומים, מחזקת את העובדות העולות מאישור המסירה, חרף הניסיון לבלבלו במהלך חקירתו: המוסר העיד כי כתב על אישור המסירה ובתצהיר "סירב לחתום" וכשנאמר לו ע"י ב"כ המבקשים שהכתוב הוא "סירב לפתוח" ענה "מה שכתוב פה זה סירב לחתום" גם בתצהיר.

עוד מציינים הסיכומים, כי קודם לביצוע המסירה למבקש, אימת החוקר עם השכנים (משפחת שפירא) כי המבקשים אכן גרים במקום.

המשיבה מציינת, כי המוסר הוא אדם נטרלי, שעה שלמבקש קיים אינטרס ברור להימנע מקבלת התביעה, וכן כי בהתאם להוראות 54(2) לפקודות הראיות, מנוע בימ"ש מלפסוק להסתמך על עדות יחידה בע"פ של בעל דין ללא סיוע כאשר יש לו אינטרס מובהק בתוצאות המשפט.

בנוסף, באין תצהיר מטעם המבקשת יש לדחות את טענותיה על הסף ולהותיר את פסה"ד שניתן כנגדה על כנו.

גם אם נפל פגם בהליך ההמצאה, עדיין אין הדבר מהווה עילה מספקת לביטול החלטה שניתנה. כאשר ההמצאה אינה נפסלת, אין לביטולה מחובת הצדק.

ביחס לסיכוי ההצלחה מציינת המשיבה, כי המדובר בחוב ארנונה שיש לשלם במועד בתוך 15 ימים מיום שחל פירעונו לאחר המצאת הודעה לדרישת תשלום בכתב (אלו נשלחו) חובות הארנונה לא שולמו ואף לא הוגשו בגינם השגות או עררים, מכאן שעסקינן בחוב חלוט.

המבקש בחקירתו העיד, כי עדיין נותר לו חוב בעירייה וכשנשאל, מדוע אינו משלמו ענה "כי אני משלם מדי פעם את החוב הקודם ואני משלם את השוטף". משמע, יש חוב.

הקבלות שצורפו ע"י המבקש מאששות את העובדה כי היה בנמצא חוב כל העת, שכן שוברים שנמסרו לו בשנת 2006 שולמו בשנת 2007, אלו משנת 2007 שולמו ב-2009 וב-2010 שולם תשלום אחד בלבד. ב-2011 שולם בגין ששה חודשים ובשנת 2012 נותר חוב בגין חודשיים.

ביחס לטענת ההתיישנות מציינת המשיבה, כי אין בה מאומה שכן גם לא רק שנשלחו דרישות תשלום, אלא אף ננקטו הליכי גבייה במהלך השנים ומכאן שלא תיתכן התיישנות ביחס לחוב.

תשובת המבקשים מיום 30/07/2014 מציינים, כי המוסר הטיל דופי בעבודתו הוא, שכן התצהיר שהגיש סותר את האמת: המבקש העיד, כי לא ידע אם המבקשת הייתה בביתה ומשהגיש תצהיר הטעה את ביהמ"ש שכן עובדה זו לא עולה מאישור המסירה ואף לא מהתצהיר.

העובדה, כי המוסר צילם את דלת הדירה לא באה לידי ביטוי באישור המסירה ואף לא בתצהיר המוסר ואין מתי נעשה הצילום, לפני או אחרי הגשת הבקשה לביטול פסה"ד.

אישור המסירה אינו קריא, והניסיון לתקן את גרסת המוסר באמצעות קביעה, כי המבקש קיבל את כתב התביעה בשמו ובשם רעייתו, אינה עולה בקנה אחד עם הראיות שהובאו.

בחנתי את מכלול הכתבים כנסקר לעיל.

שבתי ועיינתי בבקשה למתן פס"ד בהעדר אשר הוגשה עוד ביום 16/12/2013 וצרופותיה.

אישור המסירה ביחס למבקש מגלה, כי המסירה עפ"י העובדות שעולות מן האישור הייתה ביום 13/11/2013 בשעה 20.

באישור המסירה מציין המוסר, כי מסר את הכתב לידי המבקש ובמקום המיועד לחתימת המקבל נרשם "סירב לחתום" או "סירב לפתוח".

אינני יכול לקבוע נוכח כתב ידו של המוסר, מה משתי האפשרויות הנ"ל נרשם באישור המוסר.

בתצהיר המוסר, ביחס למבקש מוצהר, כי המסירה הייתה לחייב עצמו וכי החייב קיבל וסירב לחתום על אישור המסירה וכי המסמכים נשארו במקום.

מתחת לסעיף 7 חותמת התצהיר בהצהרה אודות השם והחתימה והיות האמור בו אמת יציב ונכון מופיעה בכתב יד שורה נוספת "אימות עם משפחת שפירא דירה 17". לא רשום, מתי היה האימות, היינו לפני או אחרי המסירה.

התצהיר נעשה ביום 17/11/2013, לפני עו"ד שיראזי.

ביחס למבקשת, עולה מאישור המסירה, כי בהעדרה נמסר הכתב למבקש, בעלה, באותו מועד ובאותה שעה.

במקום המיועד לחתימת המקבל נרשם "סירב לחתום".

בתצהיר המתייחס למסירה כתב התביעה למבקשת הוצהר, כי המסירה בוצעה לידי בעלה של המבקשת הגר עמה ונראה, כי מלאו לו 18 שנה. עוד מוצהר, כי המבקש סירב לחתום וגם כאן לאחר חלקו המודפס של התצהיר ומתחת לסעיף 7 בו מוצהר היות האמור בו אמת ויציב ונכון נוספה שורה בכתב יד לעניין אימות עם משפחת שפירא בדירה 17.

בשני התצהירים חסרים פרטי עו"ד המאשר, כי המצהיר התייצב בפניו וכן חסר מען משרדו, אולם, פרטים אלו מופיעים בחותמת עורך הדין.

עולה משני התצהירים, כי הם נעשו ארבעה ימים לאחר ביצוע המסירה.

המוסר העיד בפני, כי אותו עו"ד המאמת את התצהיר, הוא עו"ד שבפניו נחתם התצהיר במשרדו ברמת גן וכי נסע אליו לרמת גן לחתום על התצהיר.

המוסר העיד (בעמוד 5 שורות 5,6), כי את הפרטים באישור המסירה ממלא עובר לביצועה ואילו את התצהיר הוא ממלא "אח"כ".

לא מצאתי כל דופי בעדות המוסר ואף לא מצאתי דופי כלשהו בנסיבות המסירה בשונה מעמדת המבקשים.

לגבי דידי, די בכך שהמוסר נכח בבית המבקש ומסר לו את כתב התביעה בעבורו ובעבור אשתו וממילא אין מחלוקת, כי המבקשים הם בני זוג הגרים במען שבוצעה המסירה.

באשר לטענות ההגנה של המבקשים, לא אוכל לקבוע, כי אין בהן ממש, אולם הן דחוקות ביותר באשר המבקש עצמו הודה בקיומו של חוב, אולם, לא טרח לפרט באיזה חלק מודה הוא ובאיזה חלק אינו מודה.

עובדות ברורות אינן מזקיקות 67 עמודי בקשה...

בתצהיר המבקש ישנן הצהרות רבות על "לא עובדות" כגון, בסעיף 7 "לבוא ולטעון כי סירבתי לקבל תביעה הינה שטות גמורה, ולבוא ולטעון כי סירבתי לחתום שטות עוד יותר גדולה".

המבקש מעיד בתצהירו, כי קיבל מכתב דרישה וכי פנה אל ממלא מקום ראש העיר ואף קבע עמו פגישה ליום 26/12/2013.

פסה"ד שניתן ביום 17/12/2013, גרם לביטולה של הפגישה האמורה.

בסעיף 12 מצהיר המבקש, כי אינו מאמין למראה עיניו, שעה שנסתכל הוא בכרטסת המשיבה. מאמין או לא מאמין אינו מבסס עובדה כלשהי, למעט העובדה שהמבקש אינו מאמין.

תהיות כגון אלו שבסעיפים 13 ו-14, המציינות "איך אני חייב על 2006 ... איך אני חייב על 2007... אינן בגדר עובדות להצהיר עליהן.

המבקש מספק בסעיף 23 לתצהירו תשובה לשאלה, האם על גבי אישור המסירה נרשם מסרב לפתוח או מסרב לחתום, בציינו: "...אם סירבתי לפתוח איך זה נמסר לידי" נראה, בין האפשרויות "סירב לפתוח" או "סירב לחתום", סביר ביותר כי נרשם סירב לחתום, באשר אמנם חתימת המבקש אינה מצויה על אף אחד משני אישורי המסירה וגם המוסר עצמו לא טען בעדותו, כי המבקש סירב לפתוח את הדלת.

עוד מציין המבקש בתצהירו בסעיף 24, כי אינו מצליח לקרוא את השעה ובסעיף 26, כי בימי רביעי הוא מגיע הביתה בד"כ בשעה 22:30 בערך.

בשונה מאישור המסירה בתצהיר המוסר אין זכר לאימות עם משפחת שפירא.

בסעיף 29 מוצהר, ספק רב עם השליח היה בכלל בבניין ובסעיף 30 מוצהר, כי כלל לא נפגש עמו.

מעצם העובדה, כי המבקש אישר והעיד, כי קיבל את מכתבי הדרישה של התובעת ואף פנה אל העירייה (באמצעות ממלא מקום ראש העיר, שעה שעפ"י הדין היה עליו לפנות בהשגה כדין) לא ניתן ללמוד מאומה בשאלה, האם נמסר כתב התביעה, אם לאו.

כאמור לעיל, התרשמתי מחקירת המוסר והעובדות שעלו בדיון, כי אמנם בוצעה מסירה כדין.

לא נעלם מעיני, כי בפרוטוקול הדיון נרשמה שעת המסירה 08:00 – 08:15, אולם, באישורי המסירה

נרשמה השעה 20.

מכל מקום, אין שחר לקביעת המבקשים, כי שעת המסירה אינה נקובה באישורי המסירה אשר הוגשו יחד עם הבקשה למתן פס"ד בהעדר.

מהבקשה ומעדות המבקשים עולה, כי לאורך שנים היה בנמצא חוב אשר שולם בחלקו.

די בכל אלו, על מנת לקבוע, כי יש בנמצא חוב, אולם שיעורו אינו נהיר.

זה המקום לשוב ולהפנות אל עבר השורה הראשונה של סיכומי המבקשים המציינים, כי בד בבד עם הגשתם מתנהל משא ומתן עם המשיבה "בכל הנוגע לחובם לעירייה".

לא ניתן להבין מאזכור זה, כי אין בנמצא חוב.

אולם, כאמור לעיל, ואף כעולה מעמדת המבקשים המחלוקת היא, לעניין שיעורו של החוב ולא לעניין המצאו או העדרו.

סופו של דבר, איני מוצא לנכון לבטל את פסה"ד מחובת הצדק באשר לא שוכנעתי, כי המבקשים הרימו את הנטל המוטל עליהם לסתור את חזקת המסירה התקינה כפי שנקבעה בפסה"ד על בסיס הבקשה שקדמה להינתנו.

עם זאת, יש בפי המבקשים הגנה קלושה, לעניין שיעורו של החוב.

הקלישות באה לידי ביטוי בתיעוד חסר אף לשיטת המבקש בבקשתו, לעניין התשלומים שכן שילם, מחד, ומאידך, עולה מהם, כי תשלומים רבים שולמו בחלוף המועד לתשלומם ומכל מקום, המבקש עצמו ערך אבחנה בין חוב שוטף לחוב עבר ובשני המקרים, לא נטען להעדרו של חוב.

נוכח קלישות זו, יבוטל פסה"ד, אולם, זאת אגב חיוב המבקשים בהוצאות המשפט של התובעת, בסך 4,720₪ (כולל מע"מ), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

פסה"ד מיום 17/12/2013, מבוטל.

המבקשים רשאים להגיש בקשת רשות להתגונן.

זאת יעשה לא יאוחר מיום 1/10/2014.

ניתנה היום, י"א אב תשע"ד, 07 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.