1. התובעת היא חברה שעוסקת בהפחתת ארנונה שמוטלת על מחזיקי נכסים.

לטענת התובעת, ביום 9/8/10 נחתם בינה ובין הנתבע הסכם, שלפיו התחייבה לתת לנתבע שרותי בדיקה לחיובי הארנונה ולחיובים נוספים. הנתבע מצדו התחייב לשלם לה, בתמורה להפחתת החיובים האלה, סכום השווה ל- 45%, מכל סכום שיופחת מחיוביו בעקבות בדיקתה.

לטענת התובעת, בתום בדיקות ופעולות נוספות שעשתה, עלה בידה להגיע להסכם מול הרשות המקומית ומכח אותו הסכם היתה אמורה להתבצע הפחתה בחיוביו של הנתבע. אמנם, לטענת התובעת, הנתבע בחר שלא לחתום על ההסכם ואולם אין בכך כדי לפטור אותו מחיובו לשלם לה. לטענתה, בהתאם לסעיף 1 (ד) (ג) להסכם, עליו לשלם גם אם בחר שלא לממש את זכויותיו להחזרי התשלומים או להפחתת המיסים.

2. מאחר שהנתבע לא שילם לתובעת את הסכומים שלטענתה מגיעים לה, הוגשה תביעה זו. בתביעה טוענת התובעת כי שכר טרחתה, שחושב לפי ההסכם שאליו הגיעה עם העירייה מחד, ולפי ההסכם עם הנתבע מאידך, עולה לכדי 134,477 ₪, כולל הפרשי הצמדה וריבית.

3. הנתבע מכחיש את כל טענות התובעת. לטענתו, אין כלל יריבות בינו ובין התובעת שכן העסק, שאת חיוביו בדקה התובעת, אינו מוחזק על ידו אלא על ידי חברה בע"מ. הנתבע טוען אפוא כי ככל שמגיע לתובעת תשלום כלשהו, עליה לתבוע את החברה המחזיקה בנכס, ולא אותו.

הנתבע טען בכתב ההגנה כי התובעת לא השקיעה עבודה או מאמץ כלשהו, למעט משלוח מכתבים בודדים. הנתבע הכחיש גם את זכאותה של התובעת לתשלום, שכן ההסכם שצורף לכתב התביעה לא אושר, לטענתו, על ידי העירייה.

4. בסיכומיו הוסיף הנתבע וטען גם כי אין מקום לחייב אותו מכח ההסכם שצורף לתביעה וזאת מן הטעם שההסכם נשלח אליו בפקס ונחתם על ידו, מבלי שהוא קרא את ההסכם או הבין את מהותו. משכך, לטענתו, לא היה למעשה מפגש רצונות וההסכם בטל.

טענה זו של הנתבע היא בגדר הרחבת חזית ודי בכך כדי לדחותה.

5. מעבר לכך, הטענה כפי שנטענה בסיכומים נטענה באופן סתמי וגם מן הטעם הזה יש לדחותה.

הפסיקה קבעה לא אחת כי אדם אינו יכול להשתחרר ממחוייבותו לפי הסכם שעליו חתם בטענה כי לא קרא את ההסכם.

מדובר בטענה שהפסיקה כינתה בשם "לא נעשה דבר" ונפסק כי היא טענה שהנטל להוכיחה הוא נטל כבד מעבר לנדרש במשפטים אזרחיים. זאת, משום שהטענה מבקשת לקעקע את יסודות קיומו של החוזה. בפרט הדבר נכון כאשר לא היה דבר שמנע מהנתבע לקרוא את ההסכם ולפנות לייעוץ, אם לא הבין את תוכנו טרם החתימה.

ראה: ע"א 36/99 יפה נ' עז' המנוחה חנה גלזר ז"ל, פ"ד נ(3) 272.

וראה גם: ת"א (מחוזי ת"א) 1963-05-11 אווא פיננסי בע"מ נ' מלכה (ניתן ביום 13.09.11, פורסם בנבו).

6. יוצא, שדינה של טענה זו להדחות הן מהטעם הדיוני, בהיותה הרחבת חזית, והן מהטעם המהותי, משלא הוכח קיומן של נסיבות שיש בהן כדי לפטור את הנתבע ממחוייבויותיו על פי ההסכם שעליו חתם.

7. נותר לדון בשתי הטענות האחרות שהעלה הנתבע.

הראשונה, היא הטענה כי אין יריבות בינו לבין התובעת. במסגרת טענה זו טען הנתבע כי בנכס, שאת חיובי הארנונה לגביו היה על התובעת לבדוק ולהפחית, מחזיקה חברה בע"מ והוא אינו מחזיק בו באופן אישי.

לטענת הנתבע גם ההסכם שנחתם מול התובעת נעשה מול החברה וראיה לכך שבמקום המיועד לחתימה ציינה התובעת כי יש לשים "חותמת + חתימה".

לטענת הנתבע, ראיה נוספת, לכך שהתובעת ידעה היטב שההתקשרות נעשית מול חברה בע"מ, מצויה בכך שבמכתבה של התובעת מיום 1/9/10, נספח ג' לתצהיר התובעת, נכתב כי הפניה נעשית בשם "נעלי דפנה (שוורץ שמעון) בע"מ". יוצא, כך לטענת הנתבע, כי התובעת ידעה שמדובר בחברה בע"מ.

גם מ"מספר המשלם", שמופיע ברשות המקומית ניתן לדעת, לטענת הנתבע, כי מדובר בחברה בע"מ מאחר ומספר זה אינו מספר תעודת זהות אלא מספר שעל פי ספרותיו שייך לחברה פרטית.

8. אני דוחה את טענות הנתבע.

אמנם, בהסכם צוין ליד המקום המיועד לחתימת הלקוח, כי יש להוסיף "חותמת + חתימה" ואולם הנתבע הסתפק בחתימתו האישית ולא הוסיף חותמת כלשהי על גביה.

בכך גילה הנתבע דעתו כי הוא מתקשר באופן אישי מול התובעת ולא באמצעות חברה כלשהי שבבעלותו או בשליטתו. לו היה הנתבע חותם בשמה של חברה כלשהי, חזקה עליו שהיה מוסיף את חותמת החברה, באופן שניתן היה ללמוד ממנו כי חתימתו היא רק בשמה של החברה וכמורשה חתימה מטעמה.

9. בהסכם גם לא מופיע שמה של חברה בע"מ, לא בתאור פרטי הצדדים להסכם וגם לא במקום המיועד לחתימת הלקוח. העובדה, שצוין בראש ההסכם כי הוא נעשה בין "נעלי דפנה – שוורץ שמעון", לבין התובעת, אין בו ולא כלום.

אין כל אזכור לכך שהשם "נעלי דפנה" מציין חברה כלשהי, שלא לדבר על כך שהנתבע לא ציין בהסכם את מספרה של החברה הנטענת, אף שיש בהסכם מקום מיוחד לציינו, לפני פרטי הכתובת של הלקוח המתקשר עם התובעת.

העובדה, שהנתבע לא מילא בהסכם את פרטי החברה שמטעמה, כביכול, התקשר עם התובעת, מלמדת שההתקשרות כלל לא היתה בשמה או מטעמה של חברה אלא שמדובר בהתקשרות אישית ופרטית של הנתבע מול התובעת.

10. גם על גבי ייפוי הכח, שעליו חתם הנתבע יחד עם ההסכם, בחר הנתבע שלא לציין את פרטי החברה שעתה הוא טוען כי היא שהתקשרה עם התובעת. גם על ייפוי הכח חתם הנתבע באופן אישי ולא בשמה של חברה. גם על ייפוי הכח לא הוסיף הנתבע חותמת של חברה כלשהי על גבי חתימתו.

11. יודגש, כי מעדות הנתבע ברור כי הוא מודע היטב להבדל שבין אישיות משפטית של חברה לאישיות המשפטית האישית שלו. מתצהירו של הנתבע עולה כי השם "נעלי דפנה" מייצג מותג ולאו דווקא חברה בע"מ (סעיף ב' לתצהיר הנתבע). גם העובדה שהנתבע הקים לפני מספר שנים חברה בשם "כרם שוורץ בע"מ", מלמדת על כך שהנתבע יודע היטב את משמעות ההבדל בינו כאדם פרטי לבין החברה שבבעלותו. על ידיעתו של הנתבע מלמדת גם העובדה שעל הסכם הניהול וההפעלה, שצורף כנספח 1 לתצהיר הנתבע, חתומה החברה "כרם שוורץ בע"מ" ועל גבו מופיעה חתימת הנתבע כשעליה חותמת החברה.

12. העובדה שכ- 10 שנים מאוחר יותר בחר הנתבע לחתום אישית על ההסכם מול התובעת, ולא ציין בהסכם עם התובעת כי הוא נעשה מול החברה שבבעלותו, וגם לא חתם יחד עם חותמת החברה, מלמדת על כך שהנתבע בחר להתקשר עם התובעת באופן אישי, ולא באמצעות החברה שבבעלותו או בשליטתו.

כאשר מנהל או בעל תפקיד, חותם על גבי מסמך, בלי לציין את תפקידו בחברה ובלי לציין כי חתם מתוקף תפקידו זה, עולה שהוא התכוון לקבל על עצמו אחריות אישית.

ראה: ת"א (מחוזי ת"א) 2953/06 אלרון עודד נ' הלדור יבוא ושיווק ברזל בע"מ (ניתן ביום 14.01.08, פורסם בנבו).

ת"א (פ"ת) 2309/01 סהר תעשיות שלטים 1986 בע"מ נ' קובי יואב (ניתן ביום 25.02.02, פורסם בנבו).

במקרה זה וכפי שפורט לעיל, נוסח ההסכם ואופי החתימה מצביעים בעליל על כך שהתובע נטל על עצמו התחייבות אישית.

13. אני דוחה אפוא את טענת הנתבע, כאילו אין יריבות בינו ובין התובעת וכאילו יש לדחות מן הטעם הזה את התביעה.

14. טענה נוספת שהעלה הנתבע, היא כי לא קמה לתובעת עילה לתשלום נשוא התביעה.

בעניין זה טען הנתבע כי הצעת ההסכם שצרפה התובעת לתביעה אינה מקימה לתובעת זכות לקבלת תשלום. זאת, משני טעמים: האחד כי אין כל ראיה לכך שהעירייה הסכימה לאותה הצעה וכי אותה הצעה נעשתה גם על דעת העירייה, השני, משום שההצעה להסכם לא נערכה על דעתו ואינה מבטאת את טענותיו.

15. יצוין, כי כבר בכתב ההגנה שהגיש (סעיף 5 סיפא) הכחיש הנתבע את תוקפו של ההסכם שצורף לתביעה. הנתבע ציין שם כי לא צורף לתביעה כל אישור שהוא מאת העירייה. הנתבע המשיך להכחיש את טענת התובעת אודות הסדר שהושג עם העירייה גם בתצהירו, שם טען כי אין כלל הסדר עם העירייה שכן עדיין מתקיימים הליכים בנוגע לשנים שכביכול נכללות באותו הסדר. גם בסיכומיו שב הנתבע ועמד על טענתו לפיה ההסכם כפי שצרפה התובעת לכתב התביעה מטעמה הוצג מבלי שהוצגה ראיה כלשהי לכך שהוא נערך על דעת העירייה (סעיף 7 לסיכומי הנתבע).

16. לאחר שעיינתי בחומר שהגישו הצדדים ובעדויות העדים מטעמם, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבע צודק בטענתו, לפיה התובעת לא הוכיחה כי ההסכם שצרפה לתביעתה, ואשר מכוחו היא דורשת את התשלום, אכן נערך על דעת העירייה והעירייה הסכימה לו.

אמנם, בכתב התביעה טענה התובעת כי גובש הסכם פשרה עם עיריית כרמיאל וכי לנוכח קיומו של ההסכם הזה, היא זכאית לתשלום ואולם למעט עדותו של מר אלדד וקחי סמנכ"ל התובעת, לא הוצגה שום ראיה שהיא לכך שההסכם אכן נעשה על דעתה של העירייה.

17. עדותו של אלדד וקחי היא עדות יחידה והיא בגדר עדות יחידה של בעל דין, בהיותו סמנכ"ל התובעת ובעל עניין מובהק בתוצאות התביעה. לאחר ששמעתי את עדותו של מר וקחי, הגעתי לכלל מסקנה כי לא ניתן לסמוך על עדות יחידה זו וזאת מכמה טעמים:

ראשית, משום שחלק ניכר מעדותו, בעיקר לעניין המגעים שנעשו מול הנתבע מחד ומול העירייה מאידך, היה עדות שמיעה וכן העד ציין כי את הנתונים קיבל מעובדים אחרים אצל התובעת.

שנית, וזה העיקר, משום שלא היה כל קושי, לכאורה, לכך שהתובעת תצרף עדות או ראיה אחרת מטעמה של העירייה, לכך שנוסח ההסכם כפי שצורף לתביעה אכן היה מוסכם על העירייה וניתן היה לחתום עליו.

18. העובדה, שהתובעת בחרה שלא לצרף עדות או ראיה לעניין הזה פועלת לחובתה של התובעת.

אם אכן משקף הנוסח שצורף לתביעה, הסכמות שאליהן הגיעה התובעת מול העירייה, מה מנע ממנה להביא עדות של עד מוסמך מטעמה של העירייה או להציג ראיה או אישור אחר של העירייה לכך שההסכמות שלכאורה נכללו בנוסח ההסכם, אכן נעשו על דעתה. במיוחד הדבר נכון כאשר "ההסכם" כפי שצורף לתביעה כלל אינו חתום, גם לא על ידי העירייה או נציגיה.

19. יוצא, שלא עלה בידי התובעת להוכיח כי קמה לה זכות לקבל תשלום מהנתבע.

20. יצוין, כי על פי ההסכם, "הפחתת מיסים" שמזכה את התובעת בתשלום משמעה "כל סכום שבו יופחתו חיובי המס של הלקוח, בין כזה שהוחזר ללקוח בפועל ו/או שהלקוח קיבל בגינו זיכוי ו/או זכות קיזוז או ביטול חיוב". יוצא, שהיה על התובעת להוכיח כי בוצעה "הפחתת מיסים". משלא הוכח כי אכן הושג הסכם עם העירייה, להפחתת מיסים, ולא הוכח כי העירייה הסכימה להפחתה כפי שהיא עולה, לכאורה, מנוסח ההסכם שצורף לתביעה, לא ניתן לקבוע כי קמה חובה לנתבע לשלם.

21. משכך, דין התביעה להדחות.

חרף דחיית התביעה החלטתי שלא לעשות צו להוצאות לטובת הנתבע.

זאת, לנוכח התנהלות הנתבע, שצרף לסיכומיו מסמך חדש (סעיף 9 לסיכומי הנתבע), מבלי שביקש או קיבל את רשותו של בית המשפט לצרוף המסמך.

לפיכך, כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תעביר עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד תשרי תשע"ו, 07 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.