ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה בת.א. 35648-11-13 (כב' השופטת הדסה אסיף), מיום 7/10/2015.

בית משפט קמא נדרש לתביעה שהגישה המערערת, שהיא חברה המתמחה במתן שירות למחזיקי נכסים, בהפחתת שומות ארנונה, אשר הרשויות המקומיות מטילות עליהם, כנגד המשיב המנהל עסק של חנות למכירת נעליים בכרמיאל.

המערערת טענה כי על פי הסכם שנחתם בינה לבין המשיב ביום 9/8/2010, התחייבה היא לתת למשיב שירותי בדיקה לחיובי ארנונה ולחיובים נוספים שקיבל מעיריית כרמיאל, וכי המשיב התחייב מצדו לשלם לה, בתמורה להפחתת החיובים הללו, סכום השווה ל-45% מכל סכום שיופחת מחיוביו בעקבות השירותים שנתנה לו.

המערערת טענה בבית משפט קמא, כי עלה בידה להגיע להסכם אל מול העירייה, מכוחו הייתה אמורה להתבצע הפחתה בחיובי הארנונה של המשיב, ואף כי המשיב החליט שלא לחתום על ההסכם, הרי שמכוחו של ההסכם חייב הוא לשלם לה את התמורה המגעת לה, גם אם בחר, כאמור, שלא לממש את זכויותיו להפחתת המיסים, מכוחו של אותו הסכם נטען עם הרשות המקומית.

בבית משפט קמא טען המשיב כמה וכמה טענות, אשר העיקריות והחשובות היו שתיים: הראשונה, כי המערערת לא הגיעה כלל לשום הסכם עם העירייה בקשר עם חיובי הארנונה שלו, והשנייה, כי ההצעה שהביאה המערערת, אפילו הייתה על דעת העירייה, אינה מספקת אותו כלל וכלל, שכן איננה מתייחסת ללב טענתו, שהסיווג על פיו סווג הנכס אותו הוא מחזיק, הינו סיווג שגוי. המשיב טען כי הוא מנהל בנכס עסק של חנות פרטית של נעליים, ואילו העירייה סיווגה את הנכס כחלק מרשת הקרויה "נעלי גלי", אשר הסיווג על פיה הינו גבוה באופן משמעותי מן הסיווג כחנות פרטית, שאיננה חלק מרשת של חנויות.

בית משפט קמא, לאחר ששמע את העדים ועיין בכל החומר שהוגש בפניו, הגיע לכלל מסקנה כי המערערת לא הוכיחה כי ההסכם שצרפה לתביעתה, ואשר מכוחו היא דרשה את התשלום, אכן נערך על דעת העירייה וכי העירייה הסכימה לו.

בעניין זה, נמנעה המערערת מלהביא כל עדות או מסמך מטעם העירייה, אשר יאשש את טענתה, כי גובש הסכם עמה, והעדות היחידה שמצאה לנכון להביא, הייתה עדות של סמנכ"ל המערערת, אשר לגביה קבע בית משפט קמא, כי לא ניתן לסמוך עליה, בעיקר משום שהיא מהווה, בחלקה הגדול, עדות שמיעה והנתונים שהעיד לגביהם עד זה, אינם מידיעתו האישית, אלא שאובים מנתונים אותם קיבל מעובדים אחרים אצל המערערת.

בית משפט קמא קבע, כי העובדה שהמערערת בחרה להסתפק בעדות זו ולא מצאה לנכון להביא עדות או ראייה קבילה לעניין ההגעה להסכם עם העירייה, פועלת לחובתה של המערערת.

בית משפט קמא קבע, כי בנסיבות אלו לא קמה זכותה של המערערת לקבל מאת המשיב את התמורה הנקובה בהסכם, שכן על פי ההסכם זכותה לקבלת תמורה, תלויה בהפחתת חיובי המס של המשיב, ומשלא הוכח כי נעשה הסכם עם העירייה להפחתת מיסים, פשיטא שלא מגעת למערערת כל תמורה.

משאלו הם פני העובדות, דחה בית משפט קמא את התביעה.

בערעור מיקדה המערערת את טענותיה בשאלה אחת והיא, האם בנסיבות העניין קמה לה זכות לקבל שכר ראוי בגין עבודתה.

בעניין זה טענה המערערת, כי בסעיף 17 לכתב התביעה, טענה היא טענה חלופית, על פיה אף אם לא מגיע לה השכר על פי ההסכם, הרי מגיע לה שכר ראוי בגובה התמורה שהייתה מגעת לה, לו בסופו של דבר, לו היה המשיב חותם על ההסכם עם העירייה.

המערערת טענה, כי המשיב עצמו טען בתצהיר שהגיש, כי לחילופין, יש לפסוק למערערת שכר ראוי ואף ציטט פסק דין שניתן בבית המשפט העליון, ברע"א 8106/12 בעניין איזוטופ בע"מ נ' ערך נכסים, על פיו אושר פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר פסק למערערת שכר ראוי בגין חלקה במו"מ עם עירייה לגבי סכום חיוב נכס בארנונה.

המערערת טענה, כי טרחה רבות בעניינו של המשיב ואף משהחליט שלא לחתום על הסכם אל מול העירייה, יש לחייב אותו לשלם לו שכר ראוי בגין מאמציה.

המשיב שב על טענותיו בבית משפט קמא, וטען כי המערערת לא הביא כל עדות ממקור ראשון, הן לגבי הפעולות שעשתה, כביכול, בעבור המשיב והן לגבי ההסכם, שכביכול הגיעה אליו עם העירייה. לפיכך, בצדק, דחה בית משפט קמא את תביעתה, וכי משלא הוכחה תביעתה כלל, לא היה כל מקום להידרש לנושא השכר הראוי.

המשיב הטעים, כי עניין השכר הראוי בא בתצהירו רק כטענה חלופית למקרה שבית המשפט יפסוק כי אכן הושג הסכם עם העירייה, כי אז המירב שניתן לחייבו, הינו בתשלום שכר ראוי.

המשיב שב וטען, כי המחלוקת שיש לו עם העירייה עד עצם היום הזה, היא עניין סיווג הנכס אותו הוא תופס, ועניין זה התיימרה המערערת להסדיר לו עם העירייה, ומשלא עשתה כן, לא היה כל מקום שיסכים לחתום עם העירייה על הסכם שאינו פותר עניין זה, אפילו הייתה העירייה מוכנה לחתום על ההסכם אשר שימש בסיס להגשת התביעה, ועניין אחרון זה, כאמור, לא הוכח בבית משפט קמא.

המשיב הוסיף וטען, כי נתברר לו כי לא רק שהמערערת לא הגיעה להסכם עם העירייה, אלא אף לא הגישה השגות לעירייה בעניין השומות לשנים 2010, 2011, 2012, והוא נמצא בעיצומה של מערכת משפטית אל מול העירייה בעניין שומות אלו.

חוששני, כי דין הערעור להידחות.

המערערת לא הצליחה להוכיח בבית משפט קמא, כי הגיעה להסכם עם העירייה בדבר הפחתת חיובי ארנונה, ומשכך, לא היה מנוס מדחיית התביעה.

באשר לעניין הטענה בדבר שכר ראוי המגיע למערערת, הרי אף כי מיטיב היה בית משפט קמא לעשות, לו היה נדרש לעניין זה בפסק דינו, הרי אני סבור, כי בנסיבות העניין, לא היה מקום לפסוק לה אף שכר ראוי.

לו היה מוכח בבית המשפט, כי המערערת הגיעה להסכם עם העירייה, וכי המשיב נמנע מלחתום עם העירייה על ההסכם, אשר טמן בחובו הפחתות בחיובי הארנונה, כי אז היה מקום לשקול לחייב את המשיב לשלם למערערת שכר ראוי כלשהו בגין פועלה. לא כן המצב, בשעה שלא הוכח כלל בבית משפט קמא, כי המערערת הגיעה להסכם עם העירייה. במצב דברים זה, שבו שכרה של המערערת הינו שכר תלוי תוצאות, אין מקום לפסוק לה פיצוי כספי בגין מאמציה, שלא נשאו פרי.

למעלה מן הדרוש אציין, כי מאמציה והשתדלותה של המערערת בעבור המשיב, ככל שהיו כאלה, אף לא סייעו לו בהסדרת המחלוקת עם העירייה, ועניין זה עדיין תלוי ועומד בינו לבין העירייה בהליכים שונים.

אף את טענת המערערת כאילו נתפס המשיב על טענתו בעניין השכר הראוי, יש לדחות. הטענה נטענה באור חלופי ומשמעה הייתה שאם יתברר, כי אכן הושג הסכם עם העירייה, כי אז אין לפסוק את מלוא הפיצוי שנדרש על ידי המערערת, אלא יש להסתפק בשכר ראוי בלבד.

כאמור, משכשלה המערערת להוכיח את ההסכם עם העירייה, אין גם מקום לפסוק שכר ראוי.

סיכומו של דבר, הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיב סך 5,000 ₪ בגין הוצאות הערעור, אשר יועבר מתוך הפיקדון.

יתרת הפיקדון, תוחזר למפקידו, באמצעות בא כוחו.

המזכירות תמציא עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ב שבט תשע"ו, 01 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.