בפני בקשה לביטול תשלום דמי אחסנה מתוקף סעיף 57ד לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א 1961.

המבקש הגיש בקשתו בכתב וכן התקבלה תגובת התביעה אשר לאחריהן קיים בית המשפט דיון במעמד הצדדים ושמע את טענות הצדדים בפירוט.

טענת המבקש הינה כי הקטנוע הרשום על שמו, נתפס ע"י המשטרה ביום 7/6/13, כשאחד מעובדיו נוהג בו ללא רישיון תקף(בלתי מורשה).

המבקש טען כי מאחר והקטנוע נלקח ע"י העובד ללא רשותו אין הוא צריך לשאת בעלויות האחסון של הקטנוע במגרש האחסנה.

עוד טען, כי ביום 14/8/13 קיבל מכתב לידיו לפיו נדרש לקחת הקטנוע ממגרש האחסון ולשלם סכום של 3,450 ₪, כל זאת כששווי הקטנוע מגיע לכדי 1,000 ₪ בלבד.

ב"כ המבקש הגיש, במהלך הדיון, את כתב השימוע שנערך למבקש (סומן נ/1).

מנגד טענה ב"כ המדינה כי משניתן צו השבתה כדין, אשר עליו לא ערר המבקש, אין לו כל עילה המצדיקה את ביטול דמי האחסון.

עוד טענה המשיבה, כי טענות המבקש לפיהן לא הרשה לעובד מטעמו לנהוג ברכב נטענות בעלמא וכי יש זיקה ברורה בין המבקש ובין עובר העבירה ועל כן גם טענתו זו דינה להדחות.

דיון והכרעה:

בית המשפט לתעבורה שואב את סמכותו לדון בבקשה מכוח סעיף 57ד לפקודת התעבורה.

סעיף זה מטיל את הוצאות אחסון הרכב על בעל הרכב ובית המשפט לתעבורה מוסמך לדון בבקשה שהוגשה, בעניין סעיף זה, ולהורות כל הוראה שתראה לו בנסיבות העניין ובלבד שתנתן הזדמנות למי שעלול להפגע מהחלטתו להשמיע טענותיו.

אין חולק כי במקרה בקשה זו נערך למבקש שימוע כדין וכי המבקש קיבל לידיו הודעת איסור שימוש מנהלי ברכב למשך 30 יום.

כעולה מטופס השימוע (סומן נ/1) השימוע נערך ביום העבירה, 7/6/13 בשעה 15:40, בפני המבקש, ואף נמסרה למבקש הודעת איסור שימוש מנהלי ברכב, לפיה, חל איסור שימוש ברכב למשך 30 יום ועליו להביא הרכב למגרש "נעמן – עד הלום" אותו היום עד השעה 16:00.

כן ציין הטופס, כי קצין המשטרה לא קיבל לידיו את רישיון הרכב שכן לא היה בידי המבקש.

בניגוד לטענת ב"כ המבקש, השימוע נערך למבקש כבר ביום ביצוע העבירה והמבקש, כעולה מהטופס, העלה טענותיו בפני קצין המשטרה, אשר דחה הטענות והחליט, מתוקף סמכותו, להותיר את איסור השימוש המנהלי ברכב על כנו.

המבקש לא הגיש כל בקשה לביטול החלטת הקצין ולא ערר עליה ובכך נותרה ההחלטה שרירה וקיימת והקטנוע נותר למשך תקופת איסור השימוש המנהלי במגרש האחסון.

על תקופת איחסון זו נדרש המבקש, כפי הקבוע בחוק, לשלם את דמי האחסון.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טענות הצדדים אני סבורה שדין הבקשה להדחות.

צודקת ב"כ המדינה בטענתה כי משניתן צו איסור השימוש המנהלי כדין, וכך גם הוכח בפני, אין למבקש הצדקה לביטול דמי האחסון.

החוק קובע מפורשות, בסעיף 57ד לפקודה, כי דמי האחסון על תקופת איסור השימוש ישולמו על ידי בעל הרכב. הפקודה יצרה פרוצדורה לעניין זה בסעיפים – 57א – 57ז, (הרלוונטים לעניין בקשה זו הינם סעיפים 57א(א)(2),57א(ב)(2)), זאת על מנת ליצור הליך מסודר טרם נטילת רכבו של אדם והטלת הוצאות כספיות עליו.

במקרה שלנו נראה כי הרשות עמדה בכל תנאי הפרוצדורה.

מכיוון שהבקשה לא העלתה טענה בדבר אי חוקיות צו האיסור המנהלי ולאור העובדה כי המבקש ידע כבר ביום העבירה על איחסונו של הקטנוע במגרש האיחסון ואף על פי כן, לא עשה דבר, במשך 30 יום, על מנת לבטל את האיסור המנהלי, לא מצאתי שיש הצדקה להענות לבקשה ועל כן אני דוחה אותה.

בשולי הדברים העיר כי אין אני מקבלת את טענות המבקש כי לא ידע על זכותו לבקש את ביטול החלטת הקצין, שהרי, אם היה רוצה בכך היה יכול לברר על קיומה של זכות זו, כפי שגם שעשה במקרה בקשה זו.

ניתנה היום, י"ג טבת תשע"ד, 16 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.

מזכירות תשלח עותק ההחלטה לצדדים.