1. שתי תביעות בגין תאונת דרכים שאירעה ביום 17.2.13, שהדיון בהן אוחד.

רקע כללי והמחלוקת בין הצדדים

1. בתא"מ 41543-06-13, תבע הנהג ברכב האחד (להלן למען הנוחות יכונה: "התובע") את נהג הרכב השני ואת חברת הביטוח שלו סכום של 65,141.13 ₪ בגין נזקיו. ייאמר כי בדיון אישר התובע כי מכר את הרכב שלו בתמורה ל – 40,000 ₪, מבלי שתיקן אותו ועל כן הנזק שלו נמוך יותר מזה שנתבע על ידו. בתביעה בת.א. 56941-11-13 תבעה חברת הביטוח (להלן: "החברה" או "איילון") שיבוב בגין תשלום לנהג הרכב השני (להלן למען הנוחות יכונה: "הנתבע"), בסכום של 323,987 ₪ והנתבע תבע 17,629 ₪ בגין הפסד פרמיה והפסד הנחה על היעדר תביעות. בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד יום הגשת התביעה נתבעו בסך הכל 352,078 ₪.
2. לטענת התובע, עת נסע בנתיב השמאלי בכביש 4 לכיוון אשדוד, בעת שבכביש בוצעו עבודות תחזוקה, נעצר בשל פקק תנועה ורכב הנתבע פגע בו מאחור. הנתבע לעומתו טוען כי הוא נסע בנתיב השמאלי ורכב התובע נסע לפניו ועבר לנתיב הימני ולאחר מכן הגיח מנתיב זה בחזרה לנתיב השמאלי, כנראה בניסיון לחמוק מרכב שהאט לפניו. לטענתו רכב התובע חסם את דרכו ואז אירעה ההתנגשות. כל צד טען כי הנהג של הרכב השני התרשל ואחראי לתאונה. הצדדים וויתרו על חקירת השמאים באופן הדדי ובכך למעשה הסכימו זה לחוות דעת השמאי של זה.

טענות הצדדים ודיון

1. בפני העידו התובע והנתבע וכל אחד מהם נתן את גרסתו להתרחשות שהביאה לתאונה. כמו כן העיד מטעם כל צד מומחה שתמך בגרסתו. לנתבע ולחברה (אשר ביחד יכונו להלן: "הנתבעים") היה עד נוסף – עד לתאונה שתמך בגרסת הנתבע. הצדדים העלו טענות לעניין רשלנות כל אחד מהם, לעניין סתירות בעדות ומהימנות העדים ולעניין חוות דעת המומחים מטעמם.

העדויות ומהימנותן

1. התובע טען כי הנתבע מסר שלל גרסאות לגבי התרחשות התאונה, העיד כי יש לו הקלטה של התובע בה הוא נשמע מודה כי סטה מן הנתיב, אולם לא צירף אותה לראיותיו וכי ברכבו מותקנת מערכת ACC, אולם המומחה מטעם הנתבעים לא התייחס לכך. התובע מציין כי הטענה בדבר קיומה של הקלטה, עלתה כבר בישיבה המקדמית, אולם הנתבע לא המציא את ההקלטה וחזקה עליו כי אילו היה בה כדי לתמוך בגרסתו היה ממציא אותה.
2. אתחיל ואומר כי טענות התובע לשלל גרסאות לכאורה שמסר הנתבע לגבי התאונה, מתייחסות לכתבי הטענות, כתב התביעה שהגישו הנתבעים וכתב ההגנה שהגישו לתביעת התובע. בכתבי טענות נטענות טענות כלליות לעיתים (כמו הטענה בדבר תחולת הכלל "הדבר מדבר בעדו") ובסופו של יום הנתבע חתום על תצהירו ורק עליו. על כן נראה כי ניתן היה לחקור את הנתבע לגבי ההבדלים בין ההתנסחות בכתב התביעה לבין זו שבכתב ההגנה, אולם לא ניתן להסיק מכך כי הנתבע איננו מהימן.
3. אשר להקלטה שלכאורה הייתה לנתבע, יש אכן לתמוה בעניין זה, שכן אם אכן הייתה הקלטה היה מקום להביאה במסגרת ראיות הנתבעים. עם זאת, הנתבע לא נשאל בעניין זה בחקירתו וייתכן כי היה הסבר לאי הבאת ההקלטה במסגרת ראיות הנתבעים. מכל מקום גם אם נניח כגישת התובע כי ההקלטה לא תמכה בגרסת הנתבע לתאונה, קשה עדיין להסיק מכך מסקנה פוזיטיבית כלשהי לתמיכה בגרסת התובע. בנוגע למערכת ACC, אני סבורה כי אין באזכורה על ידי הנתבע, ללא אזכורה על ידי המומחה מטעם הנתבעים כדי להשליך על מהימנותו של הנתבע, שכן המומחה מטעם הנתבע לא נשאל בעניין זה.
4. הנתבעים טוענים כי התובע ניסה להרחיק עצמו מנסיעה בנתיב הימני במכוון. טען כי לא נסע בנתיב הימני עקב עבודות תחזוקה בכביש, אולם הסכים כי גם בנתיב הימני התנועה זרמה (ע' 5 ש' 32 וע' 6 ש' 1-3). הנתבעים מפנים לסתירה בין עדות התובע ביום 19.11.14 לבין עדותו בדיון המקדמי. בדיון המקדמי טען התובע כי ראה את רכב הנתבע מתקרב ואחז בהגה וניסה להימלט וסטה שמאלה (ע' 2 ש' 10,11). בעת שמיעת הראיות טען התובע כי הפגיעה הפתיעה אותו (ע' 6 ש' 19-26).
5. כשנשאל התובע בעניין זה, לא יכול היה להסביר את הסתירה. תחילה חזר על גרסתו מקדם המשפט לפיה ראה את רכב הנתבע עומד להתנגש בו (ע' 6 ש' 30-32), אחר כך טען כנגד ההיתפסות של ב"כ הנתבעים לכל מילה (ע' 7 ש' 1-4). נראה כי יש קושי מסוים בגרסאות של התובע, אם כי נוכח העובדה כי התאונה הייתה בפברואר 2013, הדיון המקדמי ביולי 2014 ושמיעת הראיות בנובמבר 2014, ניתן לייחס הבדלים אלה גם לקשיי זיכרון.
6. לטענת הנתבעים, התובע העיד כי נסע במהירות של 80 קמ"ש ובמרחק של כ – 8 מ' מהרכב שלפניו (ע' 6 ש' 4-14). המומחה מטעם התובע העיד כי במהירות של 80 קמ"ש מרחק העצירה הוא לפחות 50 מ' ובמרחק נמוך מזה הדרך היחידה להימנע מתאונה היא סטייה עם הרכב. התובע העיד כי הרכב שלפניו בלם בלימת חירום והוא נאלץ לבלום עם מעצור היד כדי לא להתנגש בו (ע' 6 ש' 17,18). נראה אם כן כי יש טעם בטענת הנתבעים כי נוכח המרחק הקטן שהיה בין התובע לבין הרכב שלפניו, נאלץ התובע לסטות מנתיבו.
7. אשר לעד מטעם הנתבע, טוען התובע, כי הנתבע לא ציין בהודעתו על התאונה כי היו עדים לתאונה ועל כן יש לחשוד כי מדובר בעד שהובא לחיזוק עמדת הנתבע בלבד. לטענת הנתבעים העד הניטראלי אכן ניטראלי ומהימנותו ניכרה בעדותו. אני סבורה כי בכך צודקים הנתבעים. ראשית, טען הנתבע בעדותו כי ההודעה על התאונה נמסרה לסוכן הביטוח שלו טלפונית וייתכן ולא נשאל על עדים לתאונה, על כן קשה להסיק מסקנה מאי אזכורו של העד. יתר על כן, העד מטעם הנתבעים, אכן העיד בקוהרנטיות, ציין כי לא הכיר את הנתבע קודם לכן ולא היה בקשר איתו מאז יום התאונה ועד לשיחה ערב הדיון בנוגע לסידורי ההגעה לבית המשפט. לא מצאתי טעם טוב שלא לקבל עדותו של עד זה.

רשלנות

1. נוסף לשאלת המהימנות, טוען התובע כי קיומה של מערכת ACC, רק מחזקת טענתו בעניין רשלנות הנתבע. לטענת התובע, אם מדובר במערכת שאמורה להתריע בפני הנהג על הצורך לבלום ואם אכן קיימת מערכת כזו ברכבו של הנתבע והייתה לנתבע התראה בדבר הצורך לבלום, על אחת כמה וכמה גדולה רשלנותו.
2. בנוגע למערכת ACC, אני סבורה כי לא ניתן להסיק בעניינה דבר. כפי שציין התובע בצדק, המומחה מטעם הנתבעים לא התייחס לקיומה של מערכת כזו ברכבו של הנתבע, לא התקבל כל הסבר מקצועי לגבי טיב המערכת וטיבה של מערכת כזו איננו בידיעתו של בית המשפט. על כן אינני מקבלת טענת התובע כי קיומה של מערכת כזו ברכב רק מעצים את רשלנות הנתבע, אולם אינני מקבלת אף טענת הנתבעים כי קיומה תומך בגרסת הנתבע להתרחשויות.
3. בנוגע לרשלנות הנתבע, טוען התובע, כי הפגיעה ברכבו הייתה בחלק השמאלי האחורי של רכבו והחזקה היא כי הרכב שנסע מאחור הוא האשם בתאונה ועל כן יש לראות את הנתבע כאחראי לתאונה. כמו כן הסכים הנתבע בחקירה כי ייתכן ודיבר בטלפון בעת שאירעה התאונה (ע' 22 ש' 13).
4. בסיכומי התשובה, טוען התובע, כי הנתבע הודה בסעיף 5 לסיכומיו כי לא שמר על מרחק ומכאן שהודה באחריותו לתאונה. עיון בסעיף 5 לסיכומי הנתבעים מראה כי לא כך. הנתבעים טוענים שם כי התובע הוא שלא שמר מרחק וכדי לא להתנגש ברכב שלפניו, נאלץ לסטות בפתאומיות לנתיב השמאלי דבר שגרם לרכב הנתבע להתנגש בו. על כן אני סבורה כי הנתבע לא הודה באי שמירת מרחק.
5. ככלל, צודק התובע בטענתו, כי ההנחה היא כי הרכב שנסע מאחור אחראי לתאונה בשל אי שמירת מרחק מספיק, אולם לשם כך יש לקבל תחילה את גרסת התובע כי הוא נסע במסלול השמאלי לפני הנתבע כל העת, להבדיל מגרסת הנתבע על פיה הוא עבר למסלול הימני וחזר במפתיע למסלול השמאלי. גרסה זו שנויה במחלוקת בין הצדדים וטעונה הכרעה במסגרת הליך זה.

המומחים

1. לטענת התובע, המומחה מטעם הנתבעים ביסס מסקנתו על הנחה שגויה לפיה גלגל רכב התובע השמאלי האחורי נפגע והתרוקן מאוויר או אף התפוצץ בתאונה. לטענת התובע, ניכר בבירור מתמונות מיד לאחר התאונה (למשל נ/1), כי הגלגל שלם לחלוטין ועם אוויר.
2. בעדותו, ציין המומחה מטעם הנתבעים כי הוא הסתמך בטענה לעניין הפגיעה בגלגל על התמונות שצורפו לחוות דעת התובע עצמו (ע' 27 ש' 24-26). עיון בכתב התביעה ובחוות דעת השמאי של התובע מראה כי אכן בתמונות שם נראה הגלגל ללא אוויר. לכן ייתכן והגלגל ניזוק בהמשך, או שניזוק כבר בתאונה אולם לא באופן שגרם להתרוקנותו המידית מאוויר. כך או כך, המומחה מטעם הנתבעים ציין כי גם אם הגלגל לא נפגע אין זה משנה את חוות דעתו (ע' 27 ש' 27,28). המומחה אף הפנה לחוות דעתו בסעיף 3.1.1 שם הוא מתאר את הנזק לרכב התובע ואינו מציין כלל את הגלגל ומכאן שחוות דעתו לא התבססה על נזק לגלגל (ע' 31 ש' 19-22).
3. עוד טוען התובע, כי אף לפי חוות דעת השמאי מטעם הנתבעים, הנזק לרכב הנתבע היה משני הצדדים ולמעשה בחזית בעוד המומחה מטעם הנתבעים הניח כי רכב הנתבע נפגע רק מצדו הימני קדמי. אציין כי עיון בחוות דעת המומחה מטעם הנתבעים בסעיף 3.1.2 איננו תומך בטענה זו של התובע. המומחה מתייחס שם לעובדה כי נגרמו נזקים לפגוש הקדמי, אולם הוא מציין כי הם אינם ממגע ישיר. אציין כי אף ללא מומחיות, בחינת התמונות של רכב הנתבע לאחר התאונה (למשל בת/1) מראות על נזק רב לרכב וקשה להניח כי רק צד ימין נפגע והצד השמאלי הקדמי כולו נותר ללא פגע.
4. לטענת הנתבעים, מומחה התובע העיד כי פגיעה בצד השמאלי אחורי של הרכב (כפי שלטענת התובע פגע בו רכב הנתבע) תביא לסטייתו ימינה בעוד שהתובע העיד כי רכבו נעצר בצורה ישרה בנתיב השמאלי (ע' 7 ש' 11-15). המומחה מטעם התובע העיד עוד כי הפגיעה ברכב הנתבע היא מימין לשמאל ודברים אלה מתיישבים עם גרסת הנתבעים לתאונה ולא עם גרסת התובע.
5. הנתבעים העלו טענות שונות בנוגע למקצועיות והאובייקטיביות של חוות דעת המומחה מטעם התובע. לטענתם, הוא הודה כי לא שאל את התובע אם בלם בלימת חירום ובאיזו מהירות נסע (ע' 9 ש' 11-17) ובחוות דעתו הציג את גרסת התובע בתור הגרסה העובדתית של המקרה למרות שידע כי היא איננה מוסכמת. כמו כן התייחס המומחה מטעם התובע למהימנותם של הנתבע ושל העד מטעם הנתבעים ואופן הכנת התצהירים שלהם.
6. בהקשר זה אציין, כי גם אם הדברים נכונים, הרי שאף המומחה מטעם הנתבעים לא עסק בשאלת המהירות של רכב הנתבע, מרחק הבלימה וכיו"ב והסביר כי זה איננו מתפקידו (ע' 30 ש' 27-32 ע' 31 ש' 1-4). אף המומחה מטעם הנתבעים בתיאור העובדות תיאר את גרסת הנתבע לאירוע ועל כן אני סבורה כי לא ניתן להסיק מכך דבר לעניין האובייקטיביות של המומחים או מקצועיותם. ההתייחסות של המומחה מטעם התובע לאופן עריכת תצהירי הנתבעים הייתה מיותרת, אולם נראה כי אין להפריז בחשיבותה.

הכרעה

1. בבואי לשקול את הראיות שעמדו בפני, אני סבורה כי הכף נוטה לגרסתו של הנתבע מן הטעמים שיפורטו להלן. ראשית, גרסתו של הנתבע נתמכה בעדותו של עד אובייקטיבי, אשר נסע מאחורי התובע והנתבע וראה את התרחשות התאונה. גרסתו של עד זה, תומכת לחלוטין בגרסת הנתבע. כפי שציינתי לעיל, התרשמתי כי עדותו הייתה מהימנה ולא הייתה לו היכרות מוקדמת עם מי מן הצדדים.
2. שני הצדדים תמכו טענותיהם בחוות דעת מומחים אשר תמכו בגרסתם לאופן התרחשות התאונה. כל אחד מהם נימק עמדתו באופי הנזקים שנגרמו לשני כלי הרכב. לא מונה מומחה מטעם בית המשפט ולא ניתן לומר כי חוות דעתו של מי מן המומחים נסתרה באופן משמעותי בחקירה הנגדית או שמהימנותו של מי מהם נפגעה בחקירה זו. על כן, לא ניתן על סמך חוות דעת אלה להכריע בין גרסאות הצדדים.
3. עם זאת, אני סבורה כי אופי הנזקים שנגרמו לרכב הנתבע תומך בגרסתו ולא רק על סמך חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים. בתמונה במוצג ת/1, ניתן לראות כי השול השמאלי של הכביש בעת התרחשות התאונה היה צד מאוד. אילו גרסת התובע הייתה נכונה והתובע נסע בנתיב השמאלי לפני הנתבע והנתבע סטה שמאלה עקב הבלימה ואי שמירת מרחק, קשה להניח שרכב הנתבע לא היה פוגע בחוזקה במעקה הבטון שמשמאל לנתיב השמאלי. קיומו של מעקה בטון זה נזכר הן בעדות המומחה מטעם התובע בע' 12 ש' 4 והן בחוות דעת המומחה מטעם הנתבעים בסעיף 3.2. כדי לפגוע בצד השמאלי האחורי של רכב התובע ולא בצד הימני, נדרשת סטייה משמעותית של הנתבע שמאלה ואז באופן סביר הוא היה מתנגש עם הצד השמאלי הקדמי של רכבו במעקה הבטון. עיון בחוות דעת המומחה מטעם התובע באיור המופיע לאחר סעיף 7 ז' מראה, כי אף מומחה התובע, כשהוא משרטט את אופן התרחשות התאונה כפי שהוא סבר שאירעה, מראה את החלק השמאלי קדמי של רכב הנתבע בזווית שמתאימה לפגיעה במעקה הבטון. אין כל טענה, גם לא של מומחה התובע כי הייתה פגיעה כזו ואני סבורה כי יש בכך סיוע נוסף לגרסת הנתבע להתרחשות התאונה.
4. על כן אני סבורה כי יש לקבל כנכונה את גרסת הנתבע לאופן התרחשות התאונה, היינו כי התובע לאחר שעבר לנתיב הימני, סטה שמאלה במהירות וגרם לתאונה. התוצאה של קביעה זו היא דחיית תביעתו של התובע וקבלת תביעתם של הנתבעים.

אשם תורם

1. נותרה השאלה אם יש מקום לקבוע אשם תורם לנתבע.
2. טוענים הנתבעים כי התובע לא טען לרשלנות תורמת של הנתבע ועל כן טענה בעניין זה מהווה הרחבת חזית. עוד טוענים הנתבעים כי התובע עצמו ציטט פסיקה לפיה יש למעט בקביעת רשלנות תורמת ולהטיל את מלוא האחריות על מי שהתרשל. אינני מקבלת את טענת הרחבת החזית. אני סבורה כי די בתביעה שהגיש התובע כדי להצדיק דיון בשאלת האשם של כל נהג, שכן בתביעתו טען התובע לרשלנות מלאה של הנתבע, לא רק לרשלנות תורמת. אשר לשאלה של עצם קביעת אשם תורם, נראה כי כל מקרה צריך להבחן לפי נסיבותיו ולא ניתן לקבוע מסמרות בעניין זה.
3. שתי טענות תומכות בהטלת אשם תורם מסוים על הנתבע. הראשונה היא הודאתו של הנתבע כי הוא נוהג תמיד בנתיב השמאלי, מתוך "הרגל רע" (ע' 20 ש' 12,13). אדם המודה בהפרה קבועה של תקנות התעבורה מתוך הרגל, מעלה תהיה לעניין זהירותו באופן כללי. בנוסף, הנתבע הסכים כי ייתכן ודיבר בטלפון בעת התרחשות התאונה (ע' 22 ש' 13). הנתבע אומנם בחקירה החוזרת הסביר כי ברכבו מותקנת דיבורית (ע' 22 ש' 20-22), על כן אין כאן טענה לנהג שהחזיק טלפון נייד ביד תוך כדי נסיעה בכביש בינעירוני, אולם ייתכן ודעתו הייתה מוסחת מעט בעת התרחשות התאונה.
4. מטעמים אלה אני סבורה כי נכון יהיה לייחס לנתבע אשם תורם של 10% להתרחשות התאונה.

סוף דבר

1. על כן, אני דוחה את התביעה של התובע כנגד הנתבעים, לאחר שקבעתי כי אני מקבלת את גרסת הנתבע להתרחשות התאונה. אני מקבלת את תביעת הנתבעים כנגד התובע, אולם רק 90% ממנה, נוכח קביעתי כי יש לייחס 10% אשם תורם לנתבע. על כן אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעים 316,870 ₪ כך שלאיילון ישלם התובע 300,518 ₪ ולנתבע 16,352 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום.
2. בנוסף אני מחייבת את התובע לשאת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של הנתבעים בסכום של 30,000 ₪. הנתבעים יודיעו לתובע תוך 15 יום לאחר קבלת פסק דין זה, אם יש לשלם סכום זה כולו לאיילון, או באופן יחסי לנתבע ולאיילון.
3. הסכומים האמורים ישולמו על ידי התובע תוך 45 יום ממועד קבלת פסק דין זה שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

ניתן היום, י"ג טבת תשע"ה, 04 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.