ניתן ביום 10 נובמבר 2016

לפני: השופטת רונית רוזנפלד, השופטת לאה גליקסמן, השופטת נטע רות

נציג ציבור (עובדים) מר ראובן רבינוביץ, נציג ציבור (מעסיקים) מר שלמה נוימן

בשם המערער – עו"ד אביעד אטינגר ועו"ד ורד שפירר

בשם המשיבה – עו"ד אלון נוי ועו"ד מאיה גבעון

השופטת לאה גליקסמן:

1. לפנינו^[1] ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת שרה מאירי ונציגי הציבור גב' שושי הורוביץ ומר יגאל סעדיה; תע"א 6106-08), שבו נתקבלה חלקית התביעה שהגישה המשיבה נגד המערער, ונדחתה התביעה שכנגד שהגיש המערער.

רקע עובדתי:

1. המשיבה (להלן – החברה) עוסקת בייצור נייר. החברה היא חברה ציבורית אשר מניותיה נסחרות בבורסה לניירות ערך בתל אביב.
2. המערער, יליד שנת 1947, עוסק בענף הנייר שנים רבות. עובר לחתימתו על הסכם עבודה עם החברה, פעל המערער בענף באמצעות חברה שבבעלותו "אול טישיו אינטרנשיונל בע"מ" (להלן – אול טישיו), שעסקה בתחום הנייר. המערער מכר את פעילותה של חברת אול טישיו לחברה. חלק מפעילותה של אול טישיו אשר נמכר לחברה היה ייצוגה בישראל של חברת Niko s.r.l (להלן – ניקו).
3. המערער החל בעבודתו בחברה בתפקיד סמנכ"ל התפעול והשיווק, החל מחודש פברואר 2005, על פי הוראות הסכם העבודה מיום 30.3.2005 שנחתם בין הצדדים (להלן – הסכם העבודה).
4. החל מחודש ינואר 2006 כיהן המערער בתפקיד מנכ"ל החברה.
5. ביום 13.11.2007 הודיע המערער בכתב ליו"ר דירקטוריון החברה מר אברהם ברנט (להלן – היו"ר או יו"ר הדירקטוריון) על התפטרותו.
6. ביום 9.1.2008 הודיעה החברה למערער כי לאחר שהחברה ויתרה על עבודתו בתקופת ההודעה המוקדמת מספר ימי החופשה העומדים לזכותו מעל 30 יום ימוזגו עם ימי ההודעה המוקדמת, וכפועל יוצא מכך ניתוק יחסי העבודה יהיה ביום 12.3.2008, וכי ייערך לו גמר חשבון בהתאם להסכם העבודה עמו.
7. ביום 9.1.2008 שלח ב"כ החברה מכתב למערער שכותרתו "אזהרה מפני הפרת הסכם עבודה", שבו נטען כי המערער מפר את חובת הסודיות וחובת אי התחרות על פי הוראות הסכם העבודה. במכתב ב"כ המערער מיום 10.1.2008 הוכחשו בתוקף טענות אלה.
8. ביום 6.2.2008 זומן המערער לשיחה עם היו"ר, שבה נכח גם מר לקס, חבר הדירקטוריון. בשיחה הועלו כנגד המערער טענות החברה בנוגע להתנהלות לא ראויה של המערער, הן בעניין עמלות שהגיעו לחברה מניקו ולא הגיעו לקופת החברה, והן בעניין המחאה שהיה עליו להפקיד בחשבון הבנק של החברה, כנגד המחאה שקיבל מחברת הביטוח בגין תיקון רכבו עקב תאונה, בעוד החברה נשאה בעלות התיקון. במכתב ששלח המערער ליו"ר ולמר לקס באותו יום, טען כי הושמעו בפניו "האשמות חסרות שחר ונבזיות", כי מדובר "בטווית עלילות שווא זדוניות", תוך העלאת איומים כי תוגש נגדו תלונה במשטרה, כדי לגרום לו לוותר על זכויותיו, וכי אין בכוונתו לוותר על זכויותיו.
9. במכתב היו"ר מיום 7.2.2008 הוזמן המערער לפגישה במשרדו של ב"כ החברה, על מנת לקבל את תגובתו בעניין ההאשמות החמורות של החברה בעניין עמלות ניקו וההמחאה בגין תגמולי הביטוח. בתשובה למכתב זה הודיע המערער כי אין בכוונתו להתייצב לפגישה, ואף העלה טענה כי הרקע לטענות הוא העימות בינו לבין היו"ר נוכח העובדה שסירב לשתף פעולה עם טיוח אירוע של ליקויים בספירת מלאי ועם דיווח שקרי בעניין זה לרשות לניירות ערך.
10. ביום 12.2.2008, לאחר שהמערער לא הגיע לפגישה אליה זומן, נשלח מכתב מב"כ החברה לב"כ המערער, שבו חזרה החברה על הטענות בעניין עמלות ניקו והמחאה בגין תגמולי הביטוח, הבהירה כי לגישתה התנהלותו של המערער שוללת ממנו את זכותו להודעה מוקדמת ולפיצויי פיטורים, וכי בכוונתה לדרוש את השבת מלוא תשלום ההודעה המוקדמת שכבר שולם לו. בין היתר, נדרש המערער להחזיר לאלתר את רכב החברה שהועמד לרשותו וכן את הטלפון הנייד והמחשב של החברה שהועמדו לרשותו. למכתב זה השיב ב"כ המערער, כי טענות החברה "מוכחשות לחלוטין ובסלידה עמוקה". בכל הנוגע ל"רכב החברה" נאמר כי הרכב יוותר בחזקת המערער עד לתום תקופת ההודעה המוקדמת, וכי לאחר מועד זה, ככל שלא ישולם למערער המגיע לו, הוא ישקול את המשך אחזקת הרכב תוך קיזוז שוויו.
11. עד למתן פסק דינו של בית הדין האזורי לא השיב המערער לחברה את הרכב, המחשב הנייד והטלפון הנייד שהועמדו לרשותו על ידי החברה.

ההליך בבית הדין האזורי:

1. החברה הגישה נגד המערער תביעה לתשלום סך של 537,562 ₪. לטענת החברה, במהלך תקופת ההודעה המוקדמת גילתה כי בשורה ארוכה של מעשים הפר המערער את חובת הנאמנות המוטלת עליו, ופעל בניגוד גמור לחובותיו כעובד, כנושא משרה בכיר וכמנכ"ל החברה. ההפרות להן טענה החברה הן:
   1. קבלת עמלות שלא כדין מחברת ניקו: לאחר סיום עבודתו של המערער התברר כי ניקו שילמה למערער עמלות בגין מכירת מוצרים (מפיות נייר) לחברת חוגלה – קימברלי אשר הוזמנו באמצעות החברה, בעוד שעמלות אלה היו צריכות להיות משולמות לחברה, החל ממועד רכישת פעילות אול טישיו על ידי החברה; לחלופין נטען כי המערער מעל באמון החברה כאשר לא וידא קבלת העמלות מניקו. לטענת החברה סכום העמלות ששולם למערער במהלך תקופת עבודתו ושאותו עליו להשיב לחברה עומד, לכל הפחות, על סך של 14,615.84 יורו. טענתה זו סמכה החברה בעיקר על הודעות דואר אלקטרוני ששלחה ניקו למערער, שבהן תחשיב עמלות המגיע (על פי הכותרת) למערער, גם בעד תקופה שבה עבד בחברה, ושבהן נתבקש המערער לשלוח את פרטי חשבון הבנק שלו לצורך תשלום העמלות, כמו גם על שיחות ותכתובת בין עובדי ניקו לבין מר לקס, שבהן טענה ניקו כי החברה אינה זכאית לעמלות.
   2. התנהלות המערער בעניין תגמולי ביטוח בקשר לרכב שהועמד לרשותו: בשל היותם של בעלי העניין בחברה שומרי שבת, ועקב חששם כי עובדים שיועמד לרשותם רכב צמוד של החברה יחללו שבת בשימוש ברכב הרשום על שם החברה, נרשם רכב החברה הצמוד לעובדי החברה על שמם של העובדים, למרות שהחברה היא זו שנשאה בעלות רכישת הרכב וכל ההוצאות הקשורות לאחזקת הרכב ולשימוש בו; במהלך חודש דצמבר 2006 הרכב שהועמד לרשות המערער היה מעורב בתאונת דרכים, והחברה שילמה את עלות תיקון הנזק בסך של 25,063 ₪; ביום 23.1.2007 העבירה חברת הביטוח איילון המחאה על שם המערער בסך של 22,681 ₪ (נוכח העובדה שהרכב היה רשום על שם המערער) לתשלום תגמולי הביטוח בגין התאונה, והמערער הפקיד את ההמחאה בחשבון הבנק שלו; אולם, המערער לא הפקיד באופן מיידי סכום זהה לזכות החברה, אשר נשאה בעלות התיקון, אלא רשם המחאה לפקודת החברה ליום 31.1.2007, והורה למזכירתו, גב' משייב, להניח את ההמחאה האמורה בכספת החברה ולא להפקיד אותה, עד להנחייה אחרת; במהלך שנת עבודתו האחרונה הורה המערער לגב' משייב בכל פעם שהזכירה לו את עניין ההמחאה שלא להפקיד אותה; תוקף ההמחאה פקע ביום 31.7.2007, כך שלא ניתן לעשות בה כל שימוש; במהלך כל תקופת עבודתו עד לסיומה לא דאג המערער להפקדת ההמחאה ואף לא העביר המחאה חלופית להמחאה שפקעה.
   3. הפרת התחייבות לאי תחרות וגרימת נזקים לחברה: עוד במהלך תקופת ההודעה המוקדמת וכן לאחריה, פנה המערער לאנשים ולחברות שהיו בקשרי עבודה עם החברה, והציע להם הצעות מסחריות שונות בתחום עיסוקה של החברה, שידל אותם להפסיק לעבוד עם החברה ואף ביקש לפגוע ברווחיה והכנסותיה של החברה. זאת, בניגוד להתחייבויותיו לשמירת סודיות ולאי תחרות ותקופת צינון בהסכם העבודה, ובניגוד לחובת הנאמנות וחובת תום הלב שהוא חב לחברה מכוח יחסי העבודה.
2. הסעדים להם עתרה החברה בכתב התביעה היו, בין היתר: השבת העמלות שניקו הייתה אמורה לשלם לחברה בסך של 80,383 ₪, וכן מתן צו המורה למערער להעביר לחברה כל מסמך ומידע הנוגע למכירות ניקו וכל חברה אחרת; סך של 22,681 ₪ אשר שולם למערער על ידי חברת הביטוח; דמי שימוש ברכב החברה מיום הודעת החברה כי עליו להשיב את הרכב, ושוויו הכספי של הרכב נכון למועד הגשת התביעה, ולחלופין סעדים שונים בקשר לרכב; צו הצהרתי שלפיו המערער אינו זכאי לשחרור כספי פיצויי הפיטורים אשר נצברו בגינו בביטוח המנהלים ובקופות השונות וצו הצהרתי הקובע כי החברה זכאית לקבל את הסכומים האמורים מחברת הביטוח ומן הקופות והקרנות השונות; השבת הסכומים ששולמו למערער כהודעה מוקדמת; פיצוי בגין הפרת הסכם העבודה והפרת חובת תום הלב בסך של 100,000 ₪. מהסכומים הנתבעים קיזזה החברה את סכום תגמולי הביטוח, שקוזז ממשכורת חודש ינואר 2008 ששולמה למערער, וכן הפרשים שהגיעו למערער בגין הפקדות בחסר לביטוח מנהלים במהלך תקופת עבודתו.
3. במענה לתביעת החברה טען המערער כי כל טענות החברה מקורן בכך שהמערער סירב לשתף פעולה בניסיון להונות את הרשות לניירות ערך (להלן גם - הרשות) ולבצע עבירה פלילית, ועקב כך נאלץ להתפטר מעבודתו, ובכך שהחברה יודעת כי בכוונת המערער להגיש תביעה נגדה בבית הדין לעבודה לתשלום הזכויות המגיעות לו, בבחינת "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה". לגופו של עניין בכל הנוגע לעמלות ניקו טען המערער כי החברה אכן זכאית לקבל עמלות מניקו בעד התקופה שמיום 1.5.2005, בעוד שעמלות בעד התקופה הקודמת ליום 1.5.2005 מגיעות למערער; המערער לא קיבל עמלות מחברת ניקו מאז חודש אוקטובר 2004, קודם להעברת עסקי אול טישיו לחברה; ניקו מכירה בחובותיה לתשלום עמלות לחברה. באשר להמחאה של תגמולי הביטוח טען המערער כי הורה למזכירתו להפקיד את ההמחאה ביום 4.2.2007, והכחיש את הטענה כי הורה לה שלא להפקיד את ההמחאה; רק בחודש יולי 2007 או אוגוסט 2007 סיפרה לו מזכירתו לראשונה כי שכחה להפקיד את ההמחאה. נוכח העובדה שבאותו מועד היה מוסכם כי המערער זכאי להפרשי שכר עקב אי עדכון שכרו על פי הוראות הסכם העבודה, הורה לה שלא להפקיד את ההמחאה, וזאת עד לפרעון חובות החברה כלפיו; המערער הכחיש את כל טענות החברה בעניין הפרת התחייבויותיו לסודיות ואי תחרות. בכל הנוגע לתביעת החברה בעניין הרכב טען המערער כי המשיך להחזיק ברכב החברה עקב מימוש זכות העכבון העומדת לו להבטחת פרעון חובות החברה כלפיו.
4. המערער הגיש כתב תביעה שכנגד, על סך של 4,187,207 ₪, ואלה טענותיו ותביעותיו: עת העביר לחברה את פעילות אל טישיו והתקשר עמה בהסכם עבודה הדבר נעשה מתוך צפייה הדדית כי כל עוד ימלא את תפקידו בנאמנות יעבוד בחברה עד הגיעו לגיל פרישה; הוא נאלץ לסיים עבודתו בחודש נובמבר 2007 עקב סכסוך שפרץ בינו לבין החברה כתוצאה מכך שסירב לשתף פעולה בהונאת הרשות לניירות ערך. בעניין זה טען המערער כי בחודש יולי 2007 גילה כי ספירת המלאי אשר בוצעה בחודש דצמבר 2006 על ידי מר אלי חיון (להלן - חיון), סמנכ"ל החברה, הצביעה על חסר במלאי לעומת הרשום ברישומי החברה. במקום לתקן את רישומי המלאי, רשמה החברה נתון שגוי לגבי הספירה, כך שהנתון יתאים לרשום בספרים, ונתון זה הוא אשר פורסם בתשקיף אותו הוציאה החברה, במסגרת הנפקת אגרות חוב לציבור, כשבתשקיף פורטו גם דו"חות החברה נכון ליום 31.12.2006; בהמשך לכך, התנהלו דיונים וישיבות רבות, לרבות עם עורך הדין שהיה אחראי להכנת התשקיף ורואה החשבון של החברה, עת נערכו מספר ספירות מלאי נוספות, ונדון הדיווח שיימסר לרשות לניירות ערך. זאת, במטרה לטייח את העניין ולהימנע מדיווח אמת לרשות. בסופו של יום, בישיבת דירקטוריון שהתקיימה ביום 10.11.2007 הוחלט על נוסח הדיווח לרשות לניירות ערך, המייחס את כל החוסרים במלאי לשנת 2007. דיווח זה אינו נכון ואינו משקף את המציאות, שכן יש לייחס חלק מהחוסרים לשנת 2006, והמערער התנגד לו (האירועים בעניין ספירת המלאי, הבדיקות והדיונים שנערכו בקשר לכך והדיווח לרשות לניירות ערך בעניין המלאי יכונו להלן "אירוע המלאי"); בפגישה שהתקיימה ביום 12.11.2007 הודיע המערער ליו"ר כי אין לו אמון בחיון וכי מן הראוי לפטרו, וכי אינו מוכן לתת ידו להסתרת נתוני אמת מהרשות לניירות ערך, וכי הוא עומד על מסירת דיווח אמיתי מיידי לרשות לניירות ערך בדבר החוסרים אשר היו קיימים בסוף שנת 2006, כנדרש בחוק. משנדחתה עמדה זו של המערער הודיע ליו"ר כי לא יוכל בנסיבות אלה להמשיך לעבוד בחברה, וכי בכוונתו לסיים את עבודתו בחברה עם תום מיצוי ימי חופשתו.
5. הסעדים שנתבעו על ידי המערער בכתב התביעה שכנגד היו:
   1. פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, שכר ותנאים נוספים בעד תקופת העבודה: המערער טען כי בהתחשב בימי החופשה שעמדו לזכותו מועד סיום קשר העבודה הוא יום 22.4.2008, והוא זכאי למלוא שכרו עד למועד זה; הוא זכאי לפיצויי פיטורים בעד כל תקופת עבודתו, פדיון חופשה, דמי הבראה, החזר הוצאות ששילם בגין רכב חברה ואחזקת הטלפון הסלולרי.
   2. פיצוי בגין הפסקת העבודה שלא כדין לתקופה שממועד התפטרותו עד הגיעו לגיל פרישה, לתקופה בת חמש שנים ושמונה חודשים, בסך של 3,702,678 ₪.
6. במענה לכתב התביעה שכנגד חזרה החברה על טענותיה נגד המערער כפי שהועלו בכתב התביעה שהוגש על ידה, והוסיפה כי טענותיו של המערער כי התפטר על רקע סירובו לשתף פעולה עם ניסיון החברה לדווח דיווח שקרי לרשות לניירות ערך בכל הנוגע ל"אירוע המלאי" היא טענת כזב. בהקשר זה התייחסה החברה בפירוט לתיאור השתלשלות האירועים ולטענותיו של המערער, וטענה כי פעלה בהתאם לחוק, תוך עריכת כל הבדיקות הדרושות על ידי הגורמים המקצועיים ותוך דיווח אמת ובשקיפות מירבית לרשות לניירות ערך. החברה הדגישה כי בסופו של יום, המערער הסכים לנוסח הדיווח לרשות עליו הוחלט בישיבת הדירקטוריון ביום 10.11.2007. החברה הוסיפה וטענה כי גם במכתב ההתפטרות כל אשר נטען הוא כי המערער מתפטר מהעבודה על רקע העובדה שיו"ר החברה תמך בעמדת הסמנכ"לים והעדיף את עמדתם על פני עמדתו של המערער. נוכח האמור, המערער אינו זכאי לפיצויי פיטורים על פי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963.
7. בהתייחס לסעדים הנוספים שתבע המערער הכחישה החברה את טענת המערער כי הייתה הסכמה או ניתנה למערער התחייבות כי יעבוד בחברה עד גיל פרישה, וכן את זכאותו לכל הסעדים הנוספים שנתבעו על ידו.
8. מטעם החברה העידו היו"ר – יו"ר דירקטוריון החברה, מר אברהם ברנט; מר שלום לקס, חבר הדירקטוריון ומ"מ המנכ"ל; מר אריה טננבאום, סמנכ"ל הכספים של החברה בתקופה הרלוונטית לתביעה; גב' אפרת משייב, מזכירתו של המערער; מר פסח ברנט, מנכ"ל החברה; עו"ד חיים אינדיג – עורך דין חיצוני של החברה אשר יעץ בעניין תשקיף ההנפקה של אגרות החוב; מר אלי חיון, סמנכ"ל התפעול של החברה. מטעם המערער העידו המערער בעצמו ועובדת החברה גב' ז'קלין ג'רמן.

פסק דינו של בית הדין האזורי:

1. בפסק הדין סקר בית הדין האזורי את טענות הצדדים בכתבי הטענות ואת החלטות הביניים שניתנו בהליך. בית הדין האזורי מתח ביקורת על שני הצדדים לעניין האופן בו התנהל ההליך, ובכלל זה על אי הצגת ראיות מסוימות, וכללית קבע כי "על מנת להוכיח תביעות בסדרי גודל שבפנינו (סה"כ כ- 6 מיליון ₪) ראוי להביא בפני בית הדין ראיות ואסמכתאות 'טובות' בהרבה מאלה שבפנינו!". אשר לעדויות שנשמעו לפניו קבע כי לא התרשם ממהימנות עדותו של המערער, אשר הייתה לא אמינה; עדותה של גב' ג'רמן הייתה מיותרת; עדויותיהם של מר טננבאום, גב' משייב ומר פסח ברנט היו מהימנות ומשכנעות; עדותו של מר חיון לא נסתרה, וכן לא נסתרה עדותם של יו"ר הדירקטוריון מר אברהם ברנט, עדותו של מר לקס ועדותו של עו"ד אינדיג. בית הדין האזורי ציין כי חלק מעדי החברה כבר אינם עובדיה. בהמשך לכך, התייחס בפירוט לתביעות ולטענות הצדדים.
2. הקביעות בנוגע לטענות החברה נגד העובד:
   1. עמלות ניקו: המערער חב חובת נאמנות לחברה בתפקידו כמנכ"ל וגם בתפקידו הקודם כסמנכ"ל שיווק; התנהלותו בעניין ניקו, כך שגורמים שונים בחברה, לרבות מנהל הכספים, אינם יודעים על העסקאות עם ניקו, חשבוניות שהונפקו לה ותקבולים מניקו, כמו גם חוסר נכונותו הן בתקופת העבודה והן לאחריה לפעול לגביית העמלות המגיעות לחברה אינה סבירה; מעבר לכך, בהודעת דוא"ל ששלחה ניקו למערער נכרכו עמלות שהגיעו לאל טישיו עם עמלות שהגיעו לחברה, וניתן היה לצפות כי יעמיד את ניקו על טעותה, ואין לקבל את גרסתו כי לא ראה או כי אינו זוכר הודעות אלה; לפיכך, בין אם נטל עמלות לכיסו ובין אם לאו, בהתנהלותו בעניין רישום העסקאות עם ניקו הפר את חובת הנאמנות לחברה; בנסיבות המקרה, נוכח הראיות שהוצגו, היה על המערער להזים את הטענות שניקו שילמה לו עמלה באמצעות ראיות ואסמכתאות מהימנות מניקו, רואה החשבון שלו והבנק שלו, ואלה לא הוצגו. לסיכום קבע בית הדין האזורי כי "הגם שלא הוכח בפנינו כי הנתבע [המערער] קיבל בפועל מניקו העמלות שנזכרו בנספחי התובעת – נחה דעתנו כי לכאורה כך אכן אירע בפועל, משראיות חותכות לכך מצויות אצל הנתבע וכאלה לא הוצגו".

למרות קביעותיו כאמור לעיל, דחה בית הדין האזורי את תביעת החברה לחייב את המערער לשלם לחברה את סכום העמלות שניקו הייתה חייבת לשלם לה. בית הדין האזורי קבע בעניין זה כי שוכנע "שיש דברים בגו", וכי המערער "לא ממש 'הפיג' את העשן", וכן כאמור כי שוכנע שהמערער לא פעל בנאמנות, אולם לא הוכח כי העמלות שניקו חייבת לחברה הגיעו לידי המערער ולכן אין לחייבו לשלם לחברה את עמלות ניקו.

• 1. התנהלות המערער בעניין תגמולי הביטוח: בית הדין העדיף בעניין זה את עדותה של גב' משייב כי המערער הורה לה שלא להפקיד את ההמחאה שמסר לה, ודחה את גרסתו של המערער כי גב' משייב שכחה להפקיד את ההמחאה, וכי לא היה מודע לכך; בכל מקרה, היה עליו לדאוג כי ההמחאה תרשם בספרי החברה גם אם טרם הופקדה; המערער היה ער לכך שתוקף ההמחאה פקע, אולם לא מסר לחברה המחאה חדשה במקום ההמחאה שמסר שתוקפה פקע; בית הדין דחה את גרסת המערער כי ההמחאה לא הופקדה בשל טענות או בשל הסכמה כי החברה חבה לו הפרשי שכר, וכי מדובר בעניין פעוט; נוכח קביעות אלה, גם בעניין זה הפר המערער את חובת הנאמנות שהוא חב לחברה.
  2. הפרת חובת הסודיות וחובת אי התחרות: החברה לא הציגה ראיות מהימנות להוכחת טענתה כי המערער הפר את חובת הסודיות וחובת אי התחרות, ובכלל זה לא הוכיחה פנייה ללקוחות של החברה. לפיכך, הגם שבית הדין לא שוכנע בהתנהלות בתום לב של המערער, בהעדר ראיות מהימנות התביעה לפיצוי בגין הפרת חובת הסודיות וחובת אי התחרות נדחתה.
  3. רכב ורכוש אחר של החברה: אין חולק כי הרכב בו מחזיק המערער ומשתמש בו הוא רכבה של החברה, למרות שהוא רשום על שם המערער; הוא הדין ברכוש אחר של החברה (מחשב/טלפון נייד/מסמכים); בסעיף 11.7 להסכם העבודה התחייב המערער להחזיר לחברה כל חומר ורכוש השייך לה, ובכך ויתר על זכות העכבון; גם אם הייתה קמה למערער זכות העכבון הוא לא מימש אותה כדין – לא מסר הודעה, לא הצביע בהודעה על סכום קצוב שהעכבון שווה ערך לו וגם השתמש ברכב; גם בכתב התביעה תבע המערער פיצוי שעל בית הדין לקבוע את שיעורו ולא סכום קצוב וודאי, וגם מטעם זה התנהלות המערער נגועה בחוסר תום לב. בית הדין קבע את ערכו של הרכב על בסיס "שווי חציוני" של טענות הצדדים (מחירון לוי יצחק לו טענה החברה והצעה לסכום רכישה שהציג המערער) והעמידו על סך של 113,750 ₪, וכן חייב את המערער לשלם דמי שימוש בסך של 34,892 ₪ נכון למועד הגשת התביעה; כמו כן חייב בית הדין את המערער להשיב לחברה את המחשב הנייד ואת הטלפון הנייד שהועמדו לרשותו על ידי החברה.

1. נסיבות סיום קשר העבודה:
   1. בית הדין האזורי קבע כי אירוע המלאי כ"עילה" או תוצאותיו אין לו כל משמעות להליך, ולכן אינו נדרש לכל שאלת ספירת המלאי, הגורם שאחראי לחסר, לרישום וכיו"ב, משאין בכל אלה רלוונטיות לשאלות העומדות להכרעה לפני בית הדין; אין מקום שבית הדין יבדוק אם נפלו כשלים כאלה או אחרים בדיווחים לרשות, שכן לצורך ההכרעה בהליך יש לבחון אם ארע דבר מה שהיה בו לכאורה להטיל כתם פלילי על המערער שבגינו התפטר או האם התפטר בגין "שחיתות" שאותה כביכול "חשף"; עניין ספירת המלאי עבר תחת עינם הבוחנת של כל הגורמים המקצועיים (רו"ח, עו"ד, מבקר פנים, ביטחון, דירקטוריון, הרשות), ומוצה בצינורות המקצועיים כולם ודווח לרשות; אין כל ראייה כי מדובר בהונאת הרשות או כי הרשות מצאה כי כך, והמערער לא הוכיח כי נפל פגם בדיווחים לרשות.
   2. אשר לסיבה להתפטרותו של המערער קבע בית הדין האזורי כי יש ליתן את עיקר המשקל למכתב ההתפטרות, והדגיש כי במכתב ההתפטרות אין ולו רמז לטענה בדבר "חשיפת שחיתות" וקשר בינה לבין ההתפטרות, ולא הועלתה בו הטענה כי המערער "נאלץ" להתפטר, או כי הוא מתפטר בדין פיטורים – וכל הטענות האלה הועלו רק בכתב ההגנה; נדחתה טענתו של המערער כי התפטר עקב סירובו לשתף פעולה בניסיון להונות את הרשות או עקב "חשיפת שחיתות". בית הדין ציין בהקשר זה כי המערער דיווח ליו"ר הדירקטוריון על הבעיה בספירת המלאי רק ארבעה חודשים לאחר שנודע לו על כך, וכן כי מפרוטוקול ישיבת הדירקטוריון ביום 10.11.2007 שהוקלט עולה כי המערער לא התנגד לסיכום העניין ולדיווח לרשות, בניגוד לטענתו כי "נלחם" ביו"ר הדירקטוריון כדי שהעניין ייבחן משפטית וחשבונאית; ממכתב ההתפטרות עולה כי אין מדובר בהתפטרות בדין פיטורים אלא "בגאווה שנפגעה" נוכח העובדה שיו"ר הדירקטוריון תמך בעמדתם של הסמנכ"לים ולא בעמדתו; לא הוכח שהחברה הפרה את הסכם העבודה. על יסוד כל קביעותיו כאמור לעיל קבע בית הדין האזורי כי המערער לא הוכיח כי התפטר בדין מפוטר בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, ועל כן אינו זכאי לפיצויי פיטורים מכוח חוק פיצויי פיטורים. נוכח האמור, יש לבחון מה הן זכויותיו על פי הוראות הסכם העבודה.
2. פיצויי פיטורים: בית הדין האזורי קבע כי נוכח הפרת חובת הנאמנות על ידי המערער, התקיימו הנסיבות שבסעיף 11.6 להסכם העבודה, שבו נקבע כי החברה רשאית "להביא את החוזה לידי גמר ללא הודעה מוקדמת ו/או ללא פיצויי פיטורים" בנסיבות של, בין היתר, "מעילה באמון ו/או בכספי החברה ו/או הפרת חובת נאמנות כלפי החברה". נוכח האמור, המערער אינו זכאי לשחרור הכספים שנצברו לזכותו בפוליסת ביטוח המנהלים ובקופות הגמל, בהתאם לסעיף 11.4 להסכם העבודה. בהתאם, ניתן פסק דין הצהרתי שלפיו אין לשחרר לזכות המערער את כספי פיצויי הפיטורים שנצברו לזכותו בחברת הביטוח ובקופת הגמל, והחברה זכאית לקבל כספים אלה מחברת הביטוח ומקופת הגמל.
3. הודעה מוקדמת:
   1. נוכח הפרת חובת הנאמנות התקיימו נסיבות השוללות את זכאותו של המערער להודעה מוקדמת על פי סעיף 11.6 להסכם העבודה; כמו כן, המערער לא עבד בפועל בתקופת ההודעה המוקדמת ולא הוכיח כי החברה ויתרה על עבודתו בתקופת ההודעה המוקדמת; נוכח האמור, יש לחייב את המערער להשיב לחברה את הכספים ששילמה למערער בתקופת ההודעה המוקדמת לרבות הנלווים, אולם בהפחתת זכאותו לפדיון חופשה, בסכום כולל של 93,575.64 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.5.2008 עד למועד התשלום בפועל. נוכח קביעות אלה, נדחו טענותיו של המערער לעניין זכאותו לתשלומים נוספים בעד תקופת ההודעה המוקדמת.
4. תביעת המערער לפיצוי בגין אבדן השתכרות עתידית: בית הדין האזורי דחה את טענת המערער בדבר הבנה או צפייה הדדית כי יועסק עד גיל הפרישה; בכל מקרה, גם לגרסת המערער צפייה זו הייתה "ככל שהמערער יעבוד בנאמנות", והמערער הפר את חובת הנאמנות; כפועל יוצא מכך, נדחתה התביעה לפיצוי על הפסד השתכרות עתידית לתקופה שעד הגיעו של המערער לגיל פרישה.
5. תביעות המערער להפרשי שכר, הוצאות ונלוות: בכל הנוגע להפרשי שכר שהגיעו למערער במהלך תקופת עבודתו קבע בית הדין האזורי כי אלה שולמו במסגרת משכורת חודש ינואר 2008, ובכל הנוגע להפרשות בחסר בגין תגמולים – סכום ההפרשה בחסר קוזז מסכום התביעה של החברה; משהמערער לא היה זכאי להמשיך להחזיק ברכב ובטלפון הנייד אחרי סיום קשר העבודה הוא אינו זכאי להחזר הוצאות בגין אחזקת הרכב או החזר הוצאות בגין טלפון נייד. מה גם, שהמערער צירף קבלות המתייחסות לתקופה שלאחר סיום קשר העבודה גם לגרסתו שלו; תביעותיו האחרות של המערער נדחו.
6. לסיכום: בית הדין האזורי קיבל חלקית את תביעתה של החברה, וחייב את המערער לשלם לחברה סכום כולל בסך של 242,217 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.5.2008 (השבת השכר בעד הודעה מוקדמת ותשלום דמי שימוש ושווי הרכב), והוצאות משפט בסך של 15,000 ₪. כמו כן, ניתן צו המורה לחברת הביטוח ולקופת הגמל להשיב לחברה את הכספים שהופקדו ברכיב פיצויי הפיטורים. כל תביעותיו של המערער נדחו.

טענות הצדדים בערעור:

1. המערער טען כי פסק דינו של בית הדין האזורי "רצוף שגיאות משפטיות ועובדתיות, אשר רובן מתעלמות מהראיות הרבות שהוצגו בפניו", ואף טען כי בית הדין גיבש את עמדתו בטרם נשמעו ראיות הצדדים וכי המערער לא קיבל את יומו בבית הדין; בית הדין האזורי שגה שגיאה חמורה כאשר קבע כי אינו נדרש לדון בסוגיית "אירוע המלאי", שכן בקביעה זו דחה הלכה למעשה את תביעת המערער בלא שדן בה לגופה, למרות שתביעתו של המערער וגם תביעתה של החברה מושתתות על אירוע זה; בניגוד לקביעתו של בית הדין האזורי, מהראיות ומהמסמכים שהיו לפני בית הדין האזורי עולה כי אכן "אירוע המלאי" הוביל לדיווח כוזב לרשות לניירות ערך. בהקשר זה חזר המערער ופירט באריכות בהודעת הערעור את גרסתו לעניין השתלשלות האירועים בקשר ל"אירוע המלאי".
2. בכל הנוגע לרכיבי תביעתו טען המערער כי מהראיות ומהמסמכים, לרבות מכתב ההתפטרות, עולה כי היה זכאי לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, שכן התפטר בשל "אירוע המלאי"; בנסיבות שנוצרו לאחר "אירוע המלאי", עת יו"ר הדירקטוריון תמך באופן מוצהר בסמנכ"לים ולא במערער, נוצר "טריז" בין המערער לבין יו"ר הדירקטוריון שלא איפשר המשך עבודה משותפת. לא יעלה על הדעת כי עובד בכיר ברמת מנכ"ל של חברה יידרש להמשיך לעבוד בחברה בה יו"ר הדירקטוריון לא מגבה אותו אלא מגבה עובדים אותם ביקש המנכ"ל לפטר; על פי סעיף 11.4 להסכם העבודה היה המערער זכאי לשחרור הכספים שהצטברו לזכותו בפוליסת ביטוח המנהלים ובקופת הגמל; מעבר לכך שטענות החברה בעניין הפרת חובת הנאמנות לא הוכחו, הרי שטענות החברה נודעו לה והועלו לאחר שהשתכללה זכאותו של המערער לפיצויי פיטורים, וגם מטעם זה אינן יכולות לבסס שלילת הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים; לחלופין, אין מקום לשלילה מלאה של הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים; בית הדין האזורי התעלם לחלוטין מטענות המערער בדבר חובתה של החברה להעסיקו עד לגיל הפרישה, בהתחשב בעובדה שהתחיל לעבוד בגיל 57 והתפטר בגיל 61, ועל כן היה זכאי לפיצוי בגובה שכרו עד הגיעו לגיל פרישה, גם נוכח העובדה שלא מצא עבודה בתחום עיסוקו בשכר המתקרב לשכרו כמנכ"ל החברה עובר להתפטרותו; המערער היה זכאי להפרשי שכר ולהפרשים בגין חסר בהפרשות לגמל וכן לזכויות נוספות (פדיון חופשה, דמי הבראה, הפרשי שכר לתקופת ההודעה המוקדמת, החזר הוצאות) בסכום גבוה יותר מזה שהחברה הודתה בו וקיזזה מתביעתה.
3. בכל הנוגע לטענותיה ולתביעתה של החברה טען המערער כי בית הדין האזורי שגה שגיאה יסודית, עת העביר אל המערער את נטל ההוכחה בנוגע לטענה כי קיבל מחברת ניקו עמלות, בעוד שהנטל להוכחת טענה זו מוטל על החברה, ובשל חומרתה מוטל על החברה נטל הוכחה מוגבר; בית הדין האזורי התעלם מראיות וממסמכים, כגון מסמך אותנטי מחברת ניקו שבו היא מודה כי היא חייבת כספים לחברה וכי כספים אלה לא הועברו למערער, ומכך שהחברה לא פעלה לגבות את העמלות שמגיעות לה; בכל מקרה, מדובר בסכומים אפסיים יחסית למחזור הכספי של החברה (כ- 100,000 מיליון ₪ בשנה), ולכן העדר גבייה של סכומים כאלה אינו יכול ללמד על הפרת חובת האמון; בכל הנוגע להמחאה בגין תגמולי הביטוח, הרי עצם העובדה שהמערער רשם המחאה לזכות החברה במועד בו הפקיד את ההמחאה שנמסרה לידיו על ידי חברת הביטוח מעידה כי אין ממש בטענה כי ניסה להונות את החברה בעניין זה; המערער גילה כי ההמחאה לא הופקדה רק במועד מאוחר יותר, ואז כבר היה בדין ודברים עם החברה לעניין הכספים המגיעים לו בגין הפרשי השכר עקב אי עדכון שכרו בהתאם להוראות הסכם העבודה; המערער חויב בתשלום כפול על רכב החברה, שכן חויב גם בתשלום דמי שימוש וגם בתשלום בעד הרכב, וכמו כן לא היה מקום לקבל את המחירון שהציגה החברה; המערער לא ויתר בהסכם העבודה על זכות העכבון, כיוון שמדובר בזכות שבדין שלא ניתן להתנות עליה.
4. החברה טענה כי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי הן מנימוקיו והן שלא מנימוקיו; ערעורו של המערער סב על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, עת פסק דינו של בית הדין האזורי מעוגן היטב בעדויות ובראיות שהיו לפניו; אין הצדקה לחרוג מהכלל שלפיו ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, אשר התרשמה באופן בלתי אמצעי מהעדויות ומהראיות, ובכלל זה מאי אמינותו של המערער ומנגד מאמינות העדויות מטעם החברה.
5. בכל הנוגע לזכאותו של המערער לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת טענה החברה כי בכתב התביעה שכנגד טען המערער כי נאלץ להתפטר בשל סירובו לשתף פעולה עם דיווח כוזב לרשות לניירות ערך. אולם, גרסה זו הופרכה לחלוטין, שכן נקבע בצדק כי לא נפל כל רבב בהתנהלות החברה בעניין זה, החלטת הדירקטוריון בעניין אופן הדיווח לרשות התקבלה בהסכמת המערער, וגם במכתב ההתפטרות לא נזכר עניין זה כלל; טענתו של המערער כי סירובו של יו"ר הדירקטוריון לפטר את הסמנכ"לים מהווה נסיבות שבהן אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו הועלתה לראשונה בסיכומים ואין להתיר הרחבת חזית; לגופו של עניין, מדובר בטענה מקוממת נוכח העובדה שהמערער ייחס לסמנכ"לים פעולות פסולות שלא בוצעו; הוכח כי המערער הפר את חובת הנאמנות כלפי החברה, הן בניסיון לשמור לעצמו את תגמולי הביטוח והן בעניין קבלת עמלות שלא כדין מחברת ניקו; על המערער היה מוטל הנטל להוכיח את טענתו המהותית בעניין עמלות ניקו, והוא לא הציג ראיות שיכול היה להציג להוכחת גרסתו; בהתאם לסעיף 11.6 להסכם העבודה המערער לא היה זכאי להודעה מוקדמת ולכספים שהופקדו לזכותו בגין פיצויי פיטורים בקופות השונות, במיוחד נוכח תפקידו הבכיר, המטיל עליו חובת נאמנות מוגברת לחברה; לא יעלה על הדעת כי מצבו של עובד שהצליח להסתיר את מעשיו הפסולים ואלה התגלו רק לאחר סיום קשר העבודה יהיה טוב יותר ממצבו של עובד שמעשיו הפסולים התגלו לפני סיום קשר העבודה; בכל מקרה מעשיו של המערער התגלו בתקופת ההודעה המוקדמת בטרם קשר העבודה הגיע לסיומו, ויש ליתן לכך משקל; מדובר בזכויות על פי הסכם, ואין ספק שהחברה לא הייתה מעניקה זכויות אלה לעובד אילו ידעה על מעשיו, ועל כן היא זכאית לדרוש את השבת תשלום ההודעה המוקדמת. החברה הוסיפה וטענה כי אין כל בסיס לטענה בדבר התחייבות להעסיק את המערער עד גיל פרישה, ובדין נדחו תביעותיו האחרות של המערער, שכן תחשיביה של החברה היו מדוייקים.
6. אשר לחיוב המערער בגין השימוש ברכב החברה ובגין רכישת הרכב טענה החברה כי על פי סעיף 11.7 להסכם העבודה נשללה זכות העכבון, שכן המערער התחייב להשיב לחברה את כל רכושה; בכל מקרה, נוכח ייחודה של מערכת היחסים בין עובד ומעסיק מתחייבת מדיניות השוללת מעובד את האפשרות לעשות שימוש בזכות העכבון ברכוש שקיבל מהמעסיק לצורך עבודתו במטרה ללחוץ על המעסיק ככל שלא ימלא אחר דרישותיו; המערער לא עמד בתנאים למימוש זכות העכבון שנקבעו בדין, ובראשם התנאי להעדר שימוש; ערך הרכב נקבע על פי שוויו החציוני בהערכת הצדדים ובית הדין לא קיבל את הערכתה של החברה.

הכרעה:

1. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות בעיקרו, למעט בעניין חיוב המערער לשלם לחברה דמי שימוש בגין הרכב.

זכאות המערער לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת ולתביעותיו האחרות:

1. השאלה המרכזית הטעונה הכרעה בהליך זה היא זכאות המערער לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת, במסגרתה יש לבחון האם החברה הוכיחה כי המערער הפרת את חובת הנאמנות. אין מחלוקת, כי המערער התפטר מעבודתו ולא פוטר. לפיכך, עומדות להכרעה שאלות אלה:
   1. האם המערער זכאי לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, והאם התקיימו נסיבות השוללות את זכאותו לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת?
   2. ככל שלא קמה למערער זכאות לפיצויי פיטורים מכוח החוק - האם המערער זכאי לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת מכוח הסכם העבודה, והאם נתקיימו נסיבות השוללות את זכאותו לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת על פי הסכם העבודה?
   3. האם החברה זכאית להשבת הכספים ששולמו למערער בעד תקופת ההודעה המוקדמת ולהשבת הכספים שהופקדו בקופות השונות בגין פיצויי פיטורים.

להלן, נדון בשאלות אלה אחת לאחת.

זכאות המערער לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים:

1. כאמור, טענתו העיקרית של המערער היא שאין לקבל את הכרעתו העובדתית של בית הדין האזורי בעניין נסיבות התפטרותו, נוכח קביעתו כי הוא לא נדרש לבחון את "אירוע המלאי" ותוצאותיו, וכי שאלה זו אינה רלוונטית להכרעה בהליך. לטענת המערער, קביעה זו של בית הדין האזורי משמיטה את הקרקע מתחת לכל קביעותיו בעניין התפטרותו. אין בידינו לקבל טענה זו של המערער.
2. השאלה העיקרית אותה היה על בית הדין לבחון היא מה הייתה הסיבה להתפטרותו של המערער והאם אכן התפטר עקב סירובו לשתף פעולה בעניין דיווח החברה לרשות לניירות ערך. רק אם מתקבלת גרסה זו של המערער, יש מקום לבחון את השאלה האם אכן החברה מסרה דיווח כוזב לרשות לניירות ערך, שבנוגע אליו סירב המערער לשתף פעולה.
3. כאמור, בית הדין האזורי דחה את גרסתו של המערער, וקבע כי המערער התפטר מעבודתו לא עקב סירובו לשתף פעולה בניסיון להונות את הרשות אלא בשל "גאווה שנפגעה", דהיינו בשל כך שיו"ר הדירקטוריון סירב לדרישת המערער לפטר את הסמנכ"ל חיון. זאת, בעיקר על בסיס נוסח מכתב ההתפטרות שמסר המערער.

מעבר לכך שמדובר בקביעה עובדתית, אשר אין מקום להתערב בה, עיון בחומר הראיות מעלה כי קביעה זו מעוגנת היטב בחומר הראיות:

• 1. בתצהירו העיד המערער כי לא הסכים לנוסח הדיווח לרשות לניירות ערך שגובש בישיבת הדירקטוריון ביום 10.11.2007. נוכח האמור, בפגישה בינו לבין היו"ר, בה השתתף גם מר לקס, שהתקיימה ביום 13.11.2007, אמר כי אין לו אמון בחיון ומן הראוי לפטרו, וכי הוא עומד על הדרישה שיימסר דיווח לרשות לניירות ערך על חוסרים במלאי שהיו קיימים בסוף שנת 2006. משנדחתה עמדתו, הודיע כי לא יוכל להמשיך בתפקידו בנסיבות אלה, וכי בכוונתו לסיים את עבודתו בחברה עם תום ימי החופשה. היו"ר הביע הסכמה להודעה וביקש ממנו לשלוח מכתב התפטרות בהתאם להודעתו, וכך עשה.
  2. עיון בפרוטוקול ישיבת הדירקטוריון מיום 10.11.2007 שבה נדון הדיווח לרשות מעלה כי בניגוד לנטען על ידי המערער בתצהירו הוא אכן הסכים באותה ישיבה לנוסח המוצע לדיווח לרשות:

ישראל (המערער): הואיל והנתונים לא היו ברורים, רואה חשבון ועורך דין בדקו את זה ואמרו לי שאלו הממצאים, ביקשתי שיאשרו לי את זה בכתב ואם הכל יהיה מאושר בכתב, אני חותם על זה מיד. ולא קיבלתי את זה בכתב.

פנינה: זה מספק אותך מה שהם הציגו כאן לפרוטוקול?

ישראל: כן. מספק אותי.

פנינה: יפה, אז הכל בא על מקומו בשלום.

...

איריס: רגע, אבל לא היית צריך את כל הפורום הזה בשביל לשמוע את כל מה שאמרו, נכון?

ישראל: כי הם לא רצו לתת לי את זה בכתב.

איריס: הם לא היו נותנים לך את זה בכתב.

ישראל: בסדר, אבל היום הם מציגים את זה בפני כל הפורום.

(ההדגשה הוספה – ל.ג.)

• 1. לא למותר לציין, כי בסיכומי הטענות (שהוגשו לבית הדין האזורי) שינה המערער את גרסתו. בעוד שבתצהירו (סעיפים 65 עד 84) טען כי בישיבת הדירקטוריון "עמד על שקריות הדיווח שהחברה ביקשה להעביר לרשות לניירות ערך", הרי שבסיכומי הטענות מטעמו (סעיף 72) נאמר כי "הואיל והדירקטורים הסכימו עם עמדתם של אריה ואינדיג, ולא עם עמדתו של כפרי, כפרי לא ראה כיצד יוכל למנוע את הדיווח לרשות ועל כן אמר שאם רוה"ח ועוה"ד מאשרים את הדיווח והדיקרטוריון לוקח אחריות על הדיווח – זה מספק אותו". מעבר לשינוי הגרסה, טענה זו גם אינה משקפת את מהלך הדיון, שכן מהפרוטוקול עולה במפורש שלפחות חלק מחברי הדירקטוריון ביקשו לשמוע את עמדתו של המערער, ואישורם לדיווח ניתן רק לאחר שהמערער הבהיר כי הסברי רואה החשבון ועורך הדין מספקים אותו.
  2. זאת ועוד. לגרסת המערער בתצהירו, במעמד ההתפטרות הודיע ליו"ר הדירקטוריון ולמר לקס כי אין לו אמון בחיון ודרש לפטרו וכן כי הוא עומד על מסירת דיווח מיידי אמיתי כנדרש בחוק לרשות בדבר החוסרים אשר היו קיימים בסוף שנת 2006, וכי לאחר שנדחתה עמדתו הודיע כי לא יוכל להמשיך בעבודתו בחברה, ובהמשך לכך יו"ר הדירקטוריון הביע הסכמתו להודעתו "וביקש ממני לשלוח לו מכתב התפטרות בהתאם להודעתי בעל פה, וכך עשיתי". מתצהירו של המערער עולה איפוא כי מכתב ההתפטרות משקף את הודעתו ליו"ר הדירקטוריון בעל פה. בנסיבות אלה, בדין ייחס בית הדין האזורי משקל משמעותי לכך שבמכתב ההתפטרות של המערער אין כל אזכור לעניין הדיווח לרשות ודרישת המערער למסירת דיווח שונה לרשות מזה אשר סוכם עליו בישיבת הדירקטוריון, אלא רק התייחסות לכך שלא נענתה דרישתו לפטר את "עושי התקלה", דהיינו הסמנכ"לים ובעיקר חיון, והחלטתו של יו"ר הדירקטוריון לתמוך בהם.
  3. גם בעניין זה גרסתו של המערער בסיכומים שונה מגרסתו בתצהירו. בעוד שבתצהירו נטען כי התפטר עקב דחיית עמדתו הן בעניין פיטורי מר חיון והן עקב דחיית עמדתו כי יש להגיש "דיווח אמת" לבורסה, הרי שבסיכומי הטענות טען כי נוכח העובדה שהיו"ר סירב לגבות את המערער ובחר לגבות את הסמנכ"לים שהם המקור לכל אירוע המלאי לא נותר למערער אלא להתפטר מתפקידו בנסיבות שבהן לא מצופה מעובד להמשיך לעבוד (סעיף 113 לסיכומי הטענות). מעבר לעובדה כי מדובר בשינוי חזית, שהחברה התנגדה לו, גם לגופו של עניין איננו סבורים כי בנסיבות המקרה הנדון יש לקבל את טענת המערער כי העובדה שיו"ר הדירקטוריון לא קיבל את עמדתו בעניין אירוע המלאי, וסירב לפטר את מר חיון, מהווה עילה המצדיקה התפטרות בדין מפוטר על פי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. אכן, המערער היה מנכ"ל החברה, תפקיד שבו נדרשים יחסי אמון מיוחדים בינו לבין יו"ר הדירקטוריון ודירקטוריון החברה, ועל כן משבר אמון עשוי להוות סיבה מוצדקת לפיטורים או להתפטרות בדין מפוטר. אולם, אין לקבל את הגישה שבכל מקרה של חילוקי דעות או בכל מקרה שבו יו"ר הדירקטוריון אינו מקבל את עמדת המנכ"ל, קמה למנכ"ל זכאות לפיצויי פיטורים על פי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. במקרה הנדון, משנערכה בדיקה ממצה של טענות המערער על ידי הגורמים המקצועיים, שבסופו של יום קיבל המערער את תוצאותיה, לא ניתן לקבל את הטענה כי בשל אי היענות לדרישה לפטר את חיון, במיוחד נוכח היותו עובד חיוני לחברה כפי שהסביר היו"ר, קמה למערער זכאות לפיצויי פיטורים על פי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים.
  4. אכן, בית הדין האזורי לא נדרש לטענות הצדדים בעניין "אירוע המלאי" במובן זה שלא בחן את טענותיהם בנוגע לפרטי החוסרים במלאי, התוצאות של ספירות המלאי השונות, נכונות הדיווח שנמסר לרשות וכיו"ב. אולם, בית הדין האזורי לא התעלם מטענה זו של המערער, ובחן את תהליך הבדיקה שנערך בחברה לאחר גילוי הבעייה בספירת המלאי, על ידי כל הגורמים המקצועיים, והגיע למסקנה כי לא הוכח שנפל פגם בדיווח לרשות כפי שהוגש, דיווח שכאמור המערער הסכים לו. עניין הדיווחים נבדק גם על ידי הרשות לניירות ערך, אשר תחקרה גם את המערער בעניין זה, ואין חולק כי החברה לא נדרשה לתקן את הדו"חות הכספיים לשנת 2006. חיזוק לטענת החברה בכך שלא נפל פגם בדיווח לרשות, שלפיו יש לייחס את החוסר במלאי לשנת 2007, ניתן למצוא גם בכך שבמועד מאוחר יותר חברת הביטוח אישרה את תביעתה של החברה לפיצוי בגין מעשי גניבה שהתרחשו בשנת 2007. נוכח האמור, מקובלת עלינו גם קביעתו של בית הדין האזורי כי על יסוד הראיות והמסמכים שהיו לפניו לא הוכח שנפל פגם בדיווח החברה לרשות לניירות ערך.

1. כללו של דבר: אנו דוחים את הערעור בעניין קביעתו של בית הדין האזורי כי המערער לא היה זכאי לפיצויי פיטורים על פי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. כפועל יוצא מכך, כפי שקבע בית הדין האזורי, יש לבחון את זכאותו של המערער לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת על פי הוראות הסכם העבודה.

זכאות המערער לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת מכוח הסכם העבודה:

1. סעיף 11 להסכם העבודה קובע כמפורט להלן:

11.1 כל צד רשאי להביא הסכם זה לידי סיום בהודעה מוקדמת בת 90 יום.

11.2 ...

11.3 למעסיק שמורה הרשות לקבוע, אם בתקופת ההודעה המוקדמת ימשיך העובד לעובד אצל המעסיק או שהוא יוותר על עבודתו, מבלי שהדבר יפגע בזכות העובד לקבלת תמורת תקופת ההודעה המוקדמת על פי הסכם זה.

11.4 מוסכם כי עם סיום עבודתו של העובד מכל סיבה שהיא, למעט בנסיבות המפורטות בסעיף 11.6 להלן, ישוחררו לזכותו של העובד הכספים שנצברו לזכותו בפוליסת ביטוח המנהלים בקרן השתלמות ובקופות הגמל, ...

11.5 הפסיק העובד את עבודתו ללא הודעה מוקדמת כאמור רשאי המעסיק לנכות משכרו או מכל סכום אחר שיגיע לעובד סכום השווה לשכר לו היה זכאי לו המשיך לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת, כפיצוי מוסכם, וזאת מבלי לגרוע מזכויותיו של המעסיק לתבוע את הנזק הממשי שנגרם לו בשל ההפרה האמורה;

11.6 על אף האמור לעיל יהא המעסיק רשאי להביא את החוזה לידי גמר ללא הודעה מוקדמת ו/או ללא פיצויי פיטורים, באחת או יותר מהנסיבות הבאות:

מעילה באמון ו/או בכספי החברה ו/או הפרת חובת הנאמנות כלפי החברה.

הגשת כתב אישום נגדו בעבירה פלילית שיש עמה קלון.

אי ציות להוראות הממונים ו/או הגשת דיווח כוזב ו/או הפרת משמעת חמורה.

העובד הפר הוראה מהוראות החוזה ולא תיקן את ההפרה תוך 3 ימים מיום שהמעסיק נתן לו הודעה בכתב על כך.

11.7 העובד מתחייב כי מיד עם סיום העסקתו אצל המעסיק, מכל סיבה שהיא, הוא ימסור ו/או יחזיר להנהלת המעסיק כל חומר מכל סוג שהוא הנמצא ברשותו ו/או בשליטתו וכן כל רכוש אחר השייך למעסיק לרבות את כל המפתחות, הכרטיסים, המכתבים, ישומים, דו"חות, הצעות וכל שאר המסמכים שבידיו הקשורים בעסקי המעסיק.

(ההדגשה הוספה – ל.ג.).

1. כפי העולה מהוראות ההסכם, נוכח העובדה שהמערער התפטר מעבודתו, המערער היה זכאי לתשלום בעד הודעה מוקדמת בת 90 יום, ככל שהחברה ויתרה על עבודתו בתקופת ההודעה המוקדמת, וכן לכספים שהצטברו לזכותו בפוליסת ביטוח המנהלים, בקרן השתלמות ובקופות הגמל.
2. כפי העולה ממכתב החברה למערער מיום 9.1.2008 החברה ויתרה על עבודתו של המערער בתקופת ההודעה המוקדמת. לכן, איננו מקבלים את קביעתו של בית הדין האזורי כי המערער לא היה זכאי לשכר בתקופת ההודעה המוקדמת כיוון שלא עבד בפועל, שכן על פי סעיף 11.3 להסכם העבודה ככל שהחברה ויתרה על עבודתו בפועל של המערער בתקופת ההודעה המוקדמת הוא זכאי למלוא שכרו בעד תקופת ההודעה המוקדמת.
3. נוכח האמור, יש לבחון אם על פי סעיף 11.6 להסכם העבודה נשללה זכותו של המערער לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת, והאם החברה הייתה זכאית להשבת הכספים ששילמה למערער בגין תקופת ההודעה המוקדמת. לשאלה זו שני היבטים – משפטי ועובדתי.
   1. בהיבט המשפטי – השאלה היא האם החברה רשאית להסתמך על סעיף 11.6 להסכם העבודה בנסיבות בהן קשר העבודה הגיע לסיומו ביוזמת העובד, ובנסיבות בהן העילות הנטענות לשלילת הזכאות להודעה מוקדמת ולפיצויי פיטורים נודעו לחברה לאחר שהעובד הודיע על התפטרותו, אין קשר בין התפטרותו של העובד לבין העילות הנטענות, והחברה שילמה שכר בעד תקופת ההודעה המוקדמת;
   2. בהיבט העובדתי – השאלה היא האם החברה הוכיחה את העילות הנטענות לשלילת זכאותו של המערער לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת.
4. אשר להיבט המשפטי: אכן, החברה לא יזמה את סיום קשר העבודה עם המערער עקב אחת העילות המנויות בסעיף 11.6 להסכם העבודה, והעובד הודיע על התפטרותו למעלה מחודשיים לפני שהחברה גילתה את העילות הנטענות לשלילת הזכאות, ללא קשר לעילות הנטענות. למרות האמור, אנו סבורים כי בכפוף להוכחת העילות הנטענות על ידי החברה, חלה הוראת סעיף 11.6 להסכם העבודה, מנימוקים אלה:
   1. ראשית, בעת שהחברה גילתה את העילות הנטענות טרם הגיע קשר העבודה בין המערער לבין החברה לסיומו, אלא המערער היה עדיין בתקופת ההודעה המוקדמת. לאחר גילוי העילות הנטענות, הודיעה החברה למערער במכתב בא כוחה מיום 12.2.2008 על סיום הסכם העבודה מיידית, בכך שדרשה את השבת השכר ששולם בעד תקופת ההודעה מוקדמת ובכך שדרשה השבה מיידית של הרכב, המחשב הנייד והטלפון הנייד. נוכח האמור, החברה היא זו שניתקה את קשר העבודה, לפני מועד תום תקופת ההודעה המוקדמת.
   2. שנית, יש ליתן להסכם העבודה בין הצדדים פרשנות התואמת את כוונת הצדדים. מסעיף 11.6 להסכם העבודה עולה כי כוונת הצדדים הייתה כי בהתקיים הנסיבות המפורטות בו המערער לא יהיה זכאי להודעה מוקדמת ולפיצויי פיטורים. אין מקום שלא ליתן תוקף להסכמה זו, בשל העובדה שהמערער הקדים להתפטר מעבודתו בטרם התגלו הנסיבות האמורות. זאת, במיוחד נוכח העובדה שהעילות הנטענות נתגלו עוד בטרם הגיע קשר העבודה לסיומו, והחברה הודיעה למערער מיידית על שלילת זכאותו להודעה מוקדמת ולפיצויי פיטורים.
   3. שלישית, לאותה תוצאה ניתן להגיע גם בדרך אחרת, ולקבוע כי החברה הייתה רשאית לבטל את הסכמתה לשלם לעובד פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת עקב טעות, שכן במועד בו הסכימה לשלם לעובד זכויות אלה לא היתה מודעת למעשיו שבהם הפר את חובת הנאמנות כלפיה [השוו: ע"ע (ארצי) 18403-01-12 עובדיה כהן – הסתדרות העובדים הלאומית (27.9.2016) (להלן - עניין עובדיה כהן)].
   4. בנסיבות המקרה הנדון, אין לנו צורך להידרש לשאלה מה הדין במקרה שבו מגלה המעסיק את העילות הנטענות לשלילת פיצויי פיטורים פרק זמן משמעותי לאחר סיום קשר העבודה, ולאחר ששולמו לעובד פיצויי הפיטורים והודעה מוקדמת (ראו עניין עובדיה כהן, סעיפים 63 עד 68 לפסק הדין). כמו כן, אין לנו צורך להידרש לשאלה אם עת מדובר בזכאות לפיצויי פיטורים מכוח החוק רשאי המעסיק לשלול פיצויי פיטורים בדיעבד, עקב גילוי עובדות ונסיבות חדשות, על פי הוראות סעיפים 16 ו- 17 לחוק פיצויי פיטורים והפסיקה.
5. אשר להיבט העובדתי: השאלה בה עלינו להכריע היא האם הוכיחה החברה את טענותיה בדבר מעילה באמון בכל הנוגע לעמלות ניקו ולהמחאה בעניין תגמולי הביטוח.
6. בכל הנוגע להמחאה בעניין תגמולי הביטוח – על יסוד התרשמותו מעדויות גב' משייב ומר טננבאום לפניו, קבע בית הדין האזורי חד משמעית כי אינו מקבל את גרסתו של המערער, שלפיה בתחילה לא הופקדה ההמחאה עקב שכחה של מזכירתו, גב' משייב, ולאחר מכן לא הופקדה עקב "דין ודברים שהיה לו עם החברה בעניין עדכון שכרו כפי שהוסכם בחוזה עבודתו". בית הדין דחה את גרסתו של המערער כי לא היה מודע לכך שההמחאה לא הופקדה, נוכח העובדה שהיו בידיו ביום 4.4.2007 דפי חשבון הבנק לתקופה 1.2.2007 עד 31.3.2007, וקבע כי ההמחאה לא הופקדה עקב הוראה חוזרת ונשנית שנתן לגב' משייב. אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי המבוססות על התרשמותו מהעדויות לפניו ומעוגנות היטב בחומר הראיות. לאמור לעיל נוסיף:
   1. במהלך כל התקופה, מחודש פברואר 2007 עד להתפטרותו בחודש נובמבר 2007 המערער לא דאג לרשום בספרי החברה את ההמחאה, למרות שהחברה אינה פועלת על בסיס מזומן ונדרשת לרשום כל נכס, הכנסה, הוצאה או התחייבות במועד היווצרם ולא במועד בו הוצא התשלום או התקבלה ההכנסה. יתר על כן. גם לאחר שהודיע המערער לחברה על סיום עבודתו, כארבעה חודשים לאחר שתוקפה של ההמחאה פקע, לא הסדיר המערער עניין זה, כגון בדרך של מתן המחאה חלופית להמחאה שפקעה, ואפילו לא הודיע כי הוא חייב סכום זה לחברה ומקזז אותו כנגד כספים שלטענתו מגיעים לו מהחברה.
   2. העובדה שהחברה, כזכותה, קיזזה את סכום ההמחאה ממשכורת חודש ינואר 2008 אינה הופכת נושא זה ל"עילה לא עניינית", שכן השאלה היא לא אם בסופו של יום נגבה סכום תגמולי הביטוח על ידי החברה, אלא אופן התנהלותו של המערער במשך תקופה ממושכת. מדובר בממלא התפקיד הבכיר ביותר בחברה, הזוכה לאמון החברה בביצוע כל פעולותיו, ואין פיקוח על מעשיו. לפיכך, בהתחשב במעמדו כעובד הבכיר ביותר בחברה עליו לנהוג ביושר ובשקיפות, על פי אמות המידה המחמירות ביותר. נוכח האמור, גם אין חשיבות לסכום ההמחאה, בין באופן מוחלט ובין באופן יחסי לכספים שהגיעו למערער מהחברה. לפיכך, יש לדחות את טענת המערער כי מדובר בעניין פעוט או בעילה לא עניינית, שנופחה על מנת להשחיר את פניו של המערער, ואכן מדובר בהפרת אמון חמורה.
7. בכל הנוגע לעמלות ניקו – טענתו העיקרית של המערער היא שבית הדין האזורי שגה בכך שהפך את נטל ההוכחה, כך שבעוד נטל ההוכחה של טענה זו מוטל על החברה, ובשל חומרתה מוטל על החברה נטל הוכחה מוגבר, קבע בית הדין האזורי כי הטענה הוכחה כי המערער לא הציג ראיות להפרכת הטענה. לפיכך, ונוכח קביעתו של בית הדין האזורי כי "..לא הוכח בפנינו כי הנתבע [המערער] קיבל בפועל מניקו העמלות שנזכרו בנספחי התובעת", וכן נוכח העובדה שדחה את תביעתה של החברה להשבת הכספים בהעדר הוכחה כי העמלות שולמו למערער, קביעתו הסותרת קביעות אלה, כי " כך אכן אירע בפועל, משראיות חותכות לכך מצויות אצל הנתבע וכאלה לא הוצגו", אינה יכולה לעמוד. אין בידינו לקבל את טענות המערער, ואנו סבורים כי החברה הוכיחה כי המערער הפר את חובת האמון גם בעניין עמלות ניקו, מנימוקים שיפורטו להלן.
8. קודם לדיון בטענות המערער יש להזכיר "מושכלות ראשונים" – האבחנה בין "נטל השכנוע" (או חובת ההוכחה) לבין "נטל הבאת הראיות". כפי שהסביר חברי, השופט איטח, בעניין בוסיקילה [ע"ע (ארצי) 15546-05-11 שמעון בוסקילה – נתיבי מעיין אביב בע"מ (24.2.2015)]:

"מקובל להבחין בין "נטל השכנוע" –שהיא חובתו העיקרית של בעל דין להוכיח את טענתו כלפי יריבו, ובין "חובת הראיה" (ובשמה האחר - "נטל הבאת הראיות") – שהיא חובה נילוות, הטפלה במהותה לחובה העיקרית, ומשמעה החובה להביא ראיות לעמידה בנטל השכנוע או החובה של היריב להביא ראיות להשמטת הבסיס מתחת לכוחן של הראיות שהביא הצד האחר [י. קדמי, על הראיות (תשס"ד – 2003) חלק שלישי בעמ' 1505- 1506]. לרוב מונחים אלה משמשים בערבוביה ונוסף להם גם המונח "חובת ההוכחה". וכך נאמר בעניין זה על ידי בית המשפט העליון בעניין דרוקמן [ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית חולים לניאדו, פ"ד נ"ה (3) 124]:

"בפתח הדברים אבקש להעיר הערה טרמינולוגית. כידוע, יש להבחין בין 'נטל השכנוע' – המבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל-דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו – ובין 'נטל הבאת הראיות' – המבטא חובה ה'נלווית' לנטל השכנוע, שמשמעה, החובה להביא ראיות לשם עמידה בנטל השכנוע, הממשיך לרבוץ על הצד הנושא בו מלכתחילה (י' קדמי על הראיות (כרך ג) [17], בעמ' 1273). ככלל, רובץ נטל השכנוע על התובע, ועליו מוטל גם נטל הבאת הראיות. כל אחד מן הנטלים עשוי להיות מועבר במהלך המשפט מצד אחד לרעהו. 'נטל השכנוע' מכונה בחוק 'חובת הראיה'. בפסיקה משמשים בערבוביה שלושה ביטויים שונים ומתחלפים לעניין זה: 'נטל השכנוע', 'נטל ההוכחה', 'חובת ההוכחה'. שימוש בלתי אחיד זה במונחים גרם לא אחת לערפול. ראוי כי ייעשה שימוש אחיד ועקבי במונח אחד כדי לבטא את 'נטל השכנוע' אל מול 'נטל הבאת הראיות'." (הדגשה הוספה – א.א.)".

1. ובעניין אגוזי [ע"ע (ארצי) 622/07 ישראל אגוזי – מדינת ישראל (6.1.2009)] עמדה חברתי, השופטת רוזנפלד, על כך כי לעתים העובדה שהנתבע אינו מרים את נטל הבאת הראיות המוטל עליו, בצירוף הראיות שהובאו על ידי התובע, עשויה להביא לתוצאה של קבלת התביעה.

"בבואנו לדון בטענות שבערעור נזכיר מושכלות ראשונים, לפיהם 'המוציא מחברו עליו הראיה'. בהתאמה לכך, על המדינה, בהיותה התובעת בהליך, מוטל הנטל להוכיח תביעתה. עליה מוטל 'נטל השכנוע' כי המערער לא מילא אחר התנאים שבהסכם ההעברה ולא עבר להתגורר עם בני משפחתו בירושלים, כמתחייב על פי ההסכם, ומשכך הוא מחויב בהחזר ההטבות על פי הקבוע בהסכם. בצידו של 'נטל השכנוע' הרובץ כל העת על המדינה כתובעת, נמצא את 'חובת הראיה' שהיא טפלה במהותה לנטל השכנוע, ומשמעה 'הבאת הראיות הדרושות להוכחת כל היסודות המקימים את עילת התביעה במידה הדרושה לביסוס פסק דין לזכותו של התובע'. חובה זו, שלא כמו 'נטל השכנוע', אינה מוטלת לכל אורך המשפט בהכרח על כתפי התובע. הכלל הוא כי אם 'הביא התובע ראיות לכאורה לביסוס תביעתו, עוברת אז חובת הראיה אל הנתבע. 'ראיות לכאורה בהקשר זה משמע, ראיות אשר אם יינתן בהן מלוא האמון ואם יוענק להם המשקל הראייתי הדרוש, יהיה בכוחן לשמש בסיס לקבלת התביעה" ..

ובהמשך קבע בית הדין בעניין אגוזי כי בנסיבות אותו מקרה, תוצאת אי הרמת נטל הבאת הראיות על ידי הנתבע הייתה שדי היה בראיות התובעת כדי לשכנע ולהוכיח את טענתה.

1. ומן הכלל אל הפרט:
   1. במקרה הנדון, החברה הציגה לבית הדין האזורי ראיות המעידות כי המערער הפר את חובת האמון בכל הנוגע לעמלות ניקו:
      1. הודעת דואר אלקטרוני מיום 10.4.2007, שבה "חישוב עמלות כפרי" (ולא שניב) לשנים 2005 – 2006, ללא אבחנה בין עסקאות שנעשו לפני יום 1.5.2005 (מועד העברת פעילות אול טישיו לחברה) לבין עסקאות שנעשו לאחר מועד זה; הודעת דוא"ל נוספת מניקו מיום 24.4.2007 שבה נתבקש המערער להעביר את פרטי חשבון הבנק שלו לחברת ניקו. בהקשר זה יש לציין גם כי הודעות הדוא"ל נכתבו זמן קצר לאחר ביקורו של המערער במפעלי חברת ניקו בחו"ל.
      2. הודעת דוא"ל מיום 22.1.2008 מאת מאורו מחברת ניקו למר לקס לפיה המחירים הם "ללא עמלה", דהיינו החברה אינה זכאית לעמלה.
      3. התנהלותו של המערער בכל הנוגע לעסקאות עם חברת ניקו ונסיבות נוספות: הקשרים בין החברה לבין ניקו נוהלו באופן בלעדי על ידי המערער; העדר מוחלט של תיעוד העסקאות בין החברה לבין ניקו, העמלות המגיעות מחברת ניקו וכו', כך שמר טננבאום, מנהל הכספים של החברה, לא ידע כלל על עצם קיומה של ניקו ועל חובותיה לחברה. כאמור, החברה אינה עובדת על בסיס מזומן, כך שכספי העמלות שהגיעו לחברה מניקו היו צריכים להירשם בספרי החברה, והם לא נרשמו, גם לאחר חודש אפריל 2007, עת היה ברור מהו סכום העמלות; עת קיבל המערער מניקו הודעת דוא"ל הכורכת את העמלות המגיעות לו אישית, דהיינו העמלות בעד עסקאות שעד יום 1.5.2005, עם העמלות שאין מחלוקת שהן מגיעות לחברה, המערער לא העמיד את חברת ניקו על כך שיש להפריד בהתחשבנות בין העמלות המגיעות לו לבין העמלות המגיעות לחברה; במשך כל תקופת עבודתו, וגם לאחר קבלת הודעות הדוא"ל מאפריל 2007 שמהן היה ברור סכום העמלות המגיע מניקו לחברה, המערער לא פעל לגביית העמלות, בין בעצמו ובין באמצעות עובדי החברה שאמורים לטפל במטלה זו.
   2. משהציגה החברה את הראיות לעיל, המציירות תמונה ממנה עולה כי המערער הפר את חובת האמון בכל הקשור להתקשרות עם ניקו, הועבר אל המערער "נטל הבאת הראיות" לסתור את טענותיה של החברה, והוא לא הרים נטל זה. כך, למרות שהציע לעשות כן בפגישה בינו לבין יו"ר הדירקטוריון בחודש פברואר 2008, נמנע המערער מלהציג תדפיסים מחשבון הבנק שלו או אישור רואה חשבון שלפיו לא קיבל לידיו עמלות מניקו לאחר קבלת הודעות הדואר האלקטרוני בחודש אפריל 2007; למערער גם לא היה הסבר משכנע לכך שהעסקאות בין החברה לבין ניקו התנהלו ללא תיעוד וללא רישום בספרי החברה, כמתחייב מכך שהחברה לא עבדה על בסיס מזומן, לעובדה שלא פעל במהלך כל תקופת עבודתו בחברה לגביית העמלות שהגיעו מניקו לחברה, ולעובדה שעם קבלת הודעת הדוא"ל מיום 10.4.2007 שבה לא נערכה הפרדה בין עסקאות ניקו עם המערער לבין עסקאות ניקו עם החברה, לא פעל להעמיד את ניקו על כך שיש להפריד בין העסקאות.
   3. אכן, לכאורה, בקביעתו של בית הדין האזורי שלפיה "הגם שלא הוכח בפנינו כי הנתבע [המערער] קיבל בפועל מניקו העמלות שנזכרו בנספחי התובעת – נחה דעתנו כי לכאורה כך אכן אירע בפועל, משראיות חותכות לכך מצויות אצל הנתבע וכאלה לא הוצגו", בצירוף לקביעתו כי יש לדחות את התביעה לחייב את המערער בתשלום סכום העמלות, יש סתירה פנימית, שכן אם לא הוכח כי המערער קיבל בפועל את העמלות לא ניתן לקבוע כי כך אירע בפועל, עת נטל השכנוע מוטל על החברה, ולכאורה העביר בית הדין האזורי את נטל הראייה אל המערער. אולם, אנו סבורים כי מבחינת מכלול קביעותיו של בית האזורי, כאמור בסעיף 22.1 לעיל, עולה כי בית הדין האזורי הגיע למסקנה שממכלול הראיות לפניו, דהיינו הראיות שהביאה החברה, שהעבירו למערער את נטל הבאת הראיות שלא הורם על ידו, ניתן לקבוע כי המערער הפר את חובת האמון כלפי החברה בהתנהלותו בעניין עמלות ניקו. בהקשר זה מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי כי המסמך שהציג המערער, מסמך מחברת ניקו שמוען אליו ולא לחברה, שלפיו החברה זכאית לעמלות, אין בו כדי לסתור את הראיות שהובאו על ידי החברה. זאת, נוכח העובדה שבפועל ניקו לא שילמה עמלות לחברה, וכעולה מעדותו של מנכ"ל החברה מר פסח ברנט שלא נסתרה ניקו התחמקה מלהסדיר את עניין התשלום בפועל של העמלות. כמו כן, מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי, כי גם אם מסיבה זו או אחרת המערער לא קיבל בפועל את העמלות מחברת ניקו, התנהלותו בכל הנוגע להתקשרות עם ניקו, ובמיוחד ניהולה ללא כל תיעוד בספרי החברה ותוך מידור עובדי החברה האחרים מפרטי ההתקשרות עם חברת ניקו, וללא שהעביר מידע מסודר בעניין זה עובר לסיום עבודתו בחברה, היא כשלעצמה אינה התנהלות ראויה. נוסיף, כי צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי על מנת לחייב את המערער לשלם כספים לחברה בגין עמלות ניקו, היה על החברה להוכיח את סכום העמלות המדויק שקיבל המערער, ומשלא הוכיחה זאת, לא ניתן היה לחייב את המערער בתשלום העמלות שלטענת החברה הגיעו לה מניקו. אולם, אין בכך כדי לפגוע בקביעה כי המערער הפר את חובת הנאמנות בהתנהלותו מול החברה בענייני חברת ניקו.
2. כללו של דבר: אנו קובעים כי החברה הוכיחה כי המערער הפר את חובת האמון כלפיה, הן בעניין ההמחאה בגין תגמולי הביטוח והן בעניין עמלות ניקו.
3. השלכות הפרת חובת האמון על זכותו של המערער לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת: משקבענו כי המערער לא היה זכאי לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת על פי החוק אלא על פי הוראות הסכם העבודה; משקבענו כי על פי הוראות הסכם העבודה בנסיבות של מעילה באמון המערער לא היה זכאי להודעה מוקדמת ולפיצויי פיטורים על פי סעיף 11.6 להסכם העבודה; ומשקבענו כי הוכח שהעובד הפר את חובת האמון כלפי החברה – מתחייבת המסקנה כי בנסיבות סיום עבודתו המערער לא היה זכאי לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת, וכי החברה הייתה רשאית גם לתבוע השבת הכספים ששילמה למערער בגין הודעה מוקדמת.
4. המערער העלה טענה חלופית, לשם הזהירות, שלפיה בכל מקרה אין מקום לשלילה מלאה של פיצויי הפיטורים והודעה מוקדמת, נוכח ההלכה הפסוקה שלפיה גם במקרים שבהם העובד הפר את חובות האמון החלות עליו ביחסי העבודה, אין זה מצדיק, בכל מקרה, שלילת פיצויי פיטורים מלאה. אין בידינו לקבל טענה זו. ראשית, אכן, עת מדובר בשלילת פיצויי פיטורים המגיעים לעובד על פי חוק פיצויי פיטורים, הרי שבהתאם לפסיקה לבית הדין סמכות הן לשלול את פיצויי הפיטורים והן להפחיתם, תוך התחשבות במכלול נסיבות יחסי העבודה בין הצדדים [ע"ע (ארצי) 659/08 טוליפ תעשיות הנדסה בע"מ – אלכסנדר פסחוביץ (20.12.2009) (להלן - עניין טוליפ)]. אולם, במקרה הנדון, מדובר בפיצויי פיטורים ובהודעה מוקדמת המגיעים למערער לא מכוח החוק אלא מכוח סעיף 11.4 להסכם העבודה, שבו נקבע כי "... עם סיום עבודתו של העובד מכל סיבה שהיא, למעט בנסיבות המפורטות בסעיף 11.6 להלן, ישוחררו לזכותו של העובד הכספים שנצברו לזכותו בפוליסת ביטוח המנהלים בקרן השתלמות ובקופות הגמל". בסעיף 11.6 להסכם העבודה נקבע, בין היתר, כי המערער לא יהיה זכאי לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת אם קשר העבודה יגיע לסיומו בנסיבות של "מעילה באמון ו/או בכספי החברה ו/או הפרת חובת הנאמנות כלפי החברה". החלת המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין שלילת פיצויי פיטורים להם זכאי עובד על פי החוק במקרה של פיטורים בנסיבות בהן העובד זכאי למרכיב פיצויי הפיטורים שבפוליסת ביטוח המנהלים מכוח הסכם העבודה משמעותה שינוי הוראות הסכם העבודה על ידי בית הדין, וזאת בניגוד לכוונת הצדדים כפי שהיא עולה מסעיף 11.6 להסכם העבודה. [השוו לדיון בעניין התערבות בית הדין בהחלטה לבטל הסכם פרישה עקב הפרתו על ידי העובד: תע"א (ת"א) 6187/08 יהודה דוידוביץ – אי סי איי טלקום בע"מ (6.9.2013); ערעור וערעור שכנגד שהוגשו על פסק הדין נמחקו בהסכמת הצדדים]. שנית, גם אם לבית הדין סמכות להתערב בתוכנו של הסכם העבודה, הרי שיש להפעיל סמכות זו בצמצום ובמקרים נדירים שבהם ההסדר החוזי אינו מתיישב עם עקרונות יסוד כגון חובת תום הלב. [השוו: עניין טוליפ, שבו נדונה שאלת התערבות בית הדין בהוראה בהסכם הקובעת פיצוי מוסכם עקב ההפרה]. שלישית, בנסיבות המקרה הנדון, נוכח העובדה שהמערער שימש בתפקיד הבכיר ביותר בחברה, ומכוח מעמדו ותפקידו חב חובת אמון מוגברת לחברה, ובהתחשב בתקופת עבודתו הלא ארוכה יחסית של המערער בחברה, אנו סבורים כי ידם של השיקולים לחומרה על העליונה, ונסיבות המקרה מצדיקות שלילה מוחלטת של הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים.
5. כללו של דבר: על יסוד כל האמור לעיל, נדחה הערעור בעניין זכאות המערער לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת. אנו מאשרים את קביעותיו של בית הדין האזורי שלפיהן המערער אינו זכאי לכספים שהופקדו בגין פיצויי פיטורים, והחברה זכאית להשבתם אליה, וכן כי העובד לא היה זכאי להודעה מוקדמת, ועליו להשיב את הכספים ששילמה לו החברה בגין הודעה מוקדמת.
6. בהתייחס לתביעותיו האחרות של המערער:
   1. הטענה להתחייבות להעסקת המערער עד גיל פרישה נטענה בעלמא, ללא שנתמכה בראייה כלשהי. העובדה שהצדדים להסכם קבעו הסדר של תשלום פיצוי מוסכם במקרה שקשר העבודה יגיע לסיומו עקב העברת שליטה בחברה פועלת דווקא לחובת המערער, שכן היא מעידה על כך שהצדדים נתנו דעתם לעניין הביטחון התעסוקתי של המערער, והסדירו אותו רק בהתייחס לסיטואציה של פיטורים עקב העברת שליטה. מכל מקום, נוכח נסיבות סיום קשר העבודה, ברור כי גם אם הייתה ניתנת התחייבות כזו, החברה הייתה רשאית לסיים את העסקתו של העובד.
   2. תביעותיו האחרות של העובד ותחשיביו מבוססים על ההנחה כי קשר העבודה בינו לבין החברה נמשך עד יום 22.4.2008, והוא זכאי לתשלום הודעה מוקדמת עד למועד זה. משנדחית טענה זו, דין תביעותיו האחרות להידחות.
   3. בכל הנוגע להפרשות בחסר לתגמולים בגין תקופת העבודה בחברה, הרי שהחברה קיזזה את הסכום שהגיע למערער מתביעתה. אשר להפרשות בחסר במהלך תקופת העבודה לפוליסת אבדן כושר העבודה של המערער אין זכאות לפיצוי בגין כך, שכן מדובר בתשלום עבור ביטוח ולא בתשלום שנצבר לזכות העובד.

הפיצוי שנפסק לחברה בגין רכב חברה:

1. מסיכומי הטענות של המערער עולה כי המערער אינו חולק על כך שהיה עליו לשלם לחברה את שוויו של הרכב שהועמד לרשותו ולא הוחזר על ידו לחברה, וטענותיו בעניין זה הן אלה:
   1. לא היה מקום לקבל את תחשיב שווי הרכב שהציגה החברה, שהתעלם מהפחתת שווי הרכב בגין תאונת הדרכים שעבר בשנת 2006, קילומטראז' וכו'.
   2. לא היה מקום לחייבו גם בדמי שימוש בעד הרכב עד למועד הגשת התביעה וגם בתשלום שווי הרכב, ובכך הוא חויב בתשלום כפול.
2. המערער אף העלה טענות כנגד קביעותיו של בית דין האזורי בעניין זכות העיכבון ומימוש זכות העיכבון על ידו, ונעיר לעניין זה שתי הערות קצרות:
   1. נוכח העובדה שתביעתו של המערער נדחתה במלואה, הרי בדיעבד ברור כי לא הייתה למערער זכות לעיכבון, ועליו לשאת בתוצאות הנזק שנגרם לחברה כתוצאה מפעולתו [נינה זלצמן, עיכבון ע' 22 – 23 (התשנ"ט - 1998)]. לאור האמור, אין לנו צורך להידרש לטענה אם בהוראת סעיף 11.7 להסכם העבודה, שבה התחייב העובד להשיב לחברה את רכוש החברה עם סיום קשר העבודה ויתר העובד על זכות העיכבון.
   2. עוד נזכיר את פסיקתו של בית דין זה בעניין קמיניץ שלפיה "ככלל, אין לעודד עובדים אשר מחזיקים ברכוש יקר ערך השייך למעבידיהם, לנקוט באמצעים מעין אלו, במטרה ללחוץ על המעבידים, כדי שימלאו אחר דרישותיהם בקשר לפיטורים" [דב"ע (ארצי) שנ/172 – 3 חיים קמיניץ – ארגמן תעשיות בע"מ (6.1.1999); וראו גם: ע"ע (ארצי) 300300/98 אסתר מינץ – עמותת כפר ילדין ונוער "אהבה" (6.5.1999)].
3. אשר לסכומים שחויב המערער לשלם בגין הרכב:
   1. בכל הנוגע לסכום שווי הרכב, הרי שבניגוד לנטען על ידי המערער, בית הדין האזורי לא קיבל את טענתה של החברה, כי שוויו של הרכב הוא 144,100 ₪, אלא פסק את הממוצע בין תחשיב המערער, 83,400 ₪, לבין תחשיב החברה, ובסך הכל 113,750 ₪. לא מצאנו מקום להתערב בקביעה זו של בית הדין האזורי. מה גם, שבתחשיב המערער הופחת סך של למעלה מ- 11,000 ₪ בגין "הפחתת טרייד אין", דהיינו הרווח של סוחר הרכב שבוודאי אין להפחיתו משווי הרכב. על פי תחשיבו של המערער ללא הפחתה זו שווי רכב עומד על 94,790 ₪, כך שהממוצע בין תחשיבי הצדדים עמד על סך של 119,445 ₪ ולא 113,750 ₪, כפי שפסק בית הדין האזורי.
   2. עם זאת, מקובלת עלינו טענת המערער כי לא היה מקום לחייבו הן בתשלום שווי הרכב והן בתשלום דמי שימוש בעד התקופה שעד הגשת התביעה. לכל היותר, היה מקום לחייבו בתשלום שווי הרכב כערכו במועד בו דרשה החברה את השבת הרכב. יש להניח כי בפרק זמן בן שלושה עשר שבועות, דהיינו פרק הזמן מהמועד שבו נדרש המערער להחזיר את הרכב לחברה ועד למועד הגשת התביעה, ערכו של הרכב לא ירד בשיעור כה ניכר, בסכום השווה לדמי השימוש שנתבעו. אשר על כן, מתקבל הערעור ובטל חיובו של המערער לשלם לחברה דמי שימוש לתקופה שעד הגשת התביעה.

סוף דבר:

1. הערעור נדחה בעיקרו, למעט חיוב המערער בתשלום דמי שימוש בסך של 34,892 ₪. ככל שסכום זה שולם לחברה, יושב הסכום למערער בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד בו שולם לחברה ועד למועד השבתו בפועל למערער.
2. נוכח העובדה שהערעור בעיקרו נדחה, והתקבל רכיב אחד בלבד בסכום קטן יחסית לסכום שנתבע ושנדרש בערעור, ישלם המערער לחברה הוצאות משפט בסכום מופחת, בסך של 10,000 ₪. החברה רשאית לקזז סכום זה מהסכום אותו עליה להשיב למערער על פי סעיף 60 לעיל.

ניתן היום, ט' חשוון תשע"ז (10 נובמבר 2016), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

1. על פי החלטה מיום 31.10.2016 ובהסכמת הצדדים מונתה השופטת רונית רוזנפלד במקום השופטת סיגל דוידוב מוטולה ונציג הציבור מר ראובן רבינוביץ במקום נציג הציבור מר מנחם שוורץ שסיים את כהונתו, ופסק דין ניתן על יסוד מכלול החומר שבתיק. ↑