ניתנה ביום 22 יוני 2014

השופטת אביטל רימון-קפלן

1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב מיום 28.10.13 (השופטת שרה מאירי ונציגי הציבור גב' שושי הורוביץ ומר יגאל סעדיה; תע"א 6106-08). בפסק הדין התקבלה תביעת המעסיקה (להלן- המשיבה) בחלקה והעובד (להלן- המבקש) חויב לשלם לה סך כולל של 242,217 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 13.5.08. בנוסף, ניתן צו לפיו המשיבה זכאית לכספי פיצויי הפיטורים שנצברו לטובת המבקש בקופות ביטוח מנהלים שנפתחו על שמו ובקופות גמל אחרות וכי המשיבה זכאית לשחרר כספים אלו לידיה. כן חויב המבקש בתשלום הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪. התביעה שכנגד שהגיש המבקש - נדחתה ברובה.

עיכוב ביצוע פסק הדין החלקי, מושא הבקשה שבפני מתייחס אך ורק לשחרור הכספים הצבורים לזכותו של המבקש בקופות ביטוח מנהלים בגין פיצויי פיטורים, ובקופת הגמל "דש גמל חכם" בגין פיצויים.

הרקע לבקשה:

2. כעולה מפסק הדין, החל מחודש פברואר 2005 החל המבקש לעבוד במשיבה, חברה העוסקת בייצור נייר על מוצריו. במסגרת הסיכום בין הצדדים הוסכם שהמבקש ימכור למשיבה את הפעילות והמוניטין בתחום הנייר של חברת "אול טישיו" שבבעלותו, אשר כללה ייצוג בישראל של חברת NIKO SRL מאיטליה (להלן- חברת ניקו). עוד נקבע בהסכם, בין היתר, כי המשיבה זכאית לקבלת עמלות מחברת ניקו בגין מכירות שבוצעו בישראל.

לציין, כי בתחילה עבד המבקש בתפקיד סמנכ"ל תפעול ושיווק במשיבה והחל מחודש ינואר 2006 מונה למנכ"ל המשיבה.

ביום 13.11.07 הודיע המבקש על התפטרותו, ומאז לא התייצב עוד לעבודה.

3. בבית הדין האזורי בתל אביב התבררה התביעה שהגישה המשיבה נגד המבקש לסעדים כספיים והצהרתיים. המשיבה טענה, בין היתר, כי המבקש הפר את הסכם העבודה ואת חובות האמון המוגברות המוטלות עליו כעובד החברה ככלל וכמנכ"ל החברה בפרט, בהתייחס ובכל הנוגע לעמלות מחברת ניקו. לפיכך, עתרה המשיבה לתשלום פיצוי בגין הפרת הסכם העבודה והפרת חובות תום הלב, להשבת העמלות שלטענתה המבקש קיבל מחברת ניקו במהלך עבודתו אצלה וכן להעברת כל מסמך שבידי המבקש הנוגע למכירות מחברת ניקו או מכל חברה אחרת בתקופת עבודתו אצלה. עוד עתרה המשיבה לתשלום דמי שימוש ברכב, וכן סעד הצהרתי בנוגע להעברת הרכב לידיה וכל רכוש שלה, וכן לקבלת זכויות כספיות נוספות. בנוסף, עתרה המשיבה למתן צווים הצהרתיים לפיהם המבקש אינו זכאי לשחרור כספי הפיצויים וכספי הקרנות השונות.

מנגד, הגיש המבקש תביעה שכנגד במסגרתה טען כי סירב לשתף פעולה עם הנהלת החברה בהסתרת האמת ולכן נאלץ להתפטר בנסיבות שאין לדרוש ממנו להמשיך ולעבוד, כאמור בסעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים. לפיכך עתר המבקש לתשלום פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת, פיצוי בגין נזקים שנגרמו לו בשל הפסקת עבודה שלא כדין בערך של המשכורות עתידיות, להפרשי שכר בצירוף פיצוי הלנת שכר, לפדיון ימי חופשה, דמי הבראה, הפרשות בחסר לפוליסת אובדן כושר עבודה ולקופות גמל, ועוד שורה של זכויות כספיות.

4. בפסק הדין מושא הבקשה שלפני התקבלה תביעת המשיבה בחלקה, והתביעה שכנגד שהגיש המבקש נדחתה ברובה. בית הדין העדיף את עדויות עדי המשיבה אותם מצא מהימנות והמשכנעות, על פני עדות המבקש, לגביו נקבע כי הותיר רושם לא אמין. בכל הנוגע להפסקת יחסי העבודה בין הצדדים, קבע בית הדין, בהסתמך על מכלול הראיות שהובאו בפניו, כי לא השתכנע שהמבקש נאלץ להתפטר או שהתפטר בדין מפוטר, אלא שביסוד ההתפטרות עמדו שיקולי גאווה שנפגעה. לפיכך, קבע בית הדין כי לא קמה למבקש זכאות לתשלום פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת.

בכל הנוגע לטענות בדבר חובת הנאמנות של המבקש כלפי המשיבה להעברת עמלות מחברת ניקו, קבע בית הדין כי לא הובאה כל ראיה המעידה על כך שהמבקש פעל לקבלת העמלות למשיבה, שהוא אישר כי היא זכאית להן. עוד נקבע כי המבקש לא הציג כל עדות לכך כי לא התקבלו אצלו עמלות כאמור, ואף לא הובאה עדות מטעם חברת ניקו. עוד קבע בית הדין כי המבקש הפר את חובת הנאמנות כמתחייב מהסכם העבודה ומיחסי עבודה ועל כן זכאית המשיבה להשבת הסכומים ששילמה לו במשך תקופת ההודעה המוקדמת, במהלכה המבקש לא עבד. כפועל יוצא מקביעות אלה, חייב בית הדין את המבקש לשלם למשיבה סך של 93,575.64 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.5.08 ועד לתשלום בפועל. בנוסף כאמור קבע בית הדין כי התקיימו הנסיבות שבסעיף 11.6 להסכם העבודה באופן המזכה את המשיבה בהצהרה שאין לשחרר למבקש את פיצויי הפיטורים שנצברו לזכותו בפוליסות ביטוח מנהלים וכי המבקש לא זכאי אף לא לקרן/קופה/פוליסה אחרים על שמו והמשיבה זכאית לשחררם אליה. כמו כן, חייב בית הדין את המבקש לשלם למשיבה דמי שימוש בגין רכב בסך של 34,892 ₪ וכן סכום נוסף של 113,750 ₪. בנוסף הורה בית הדין למבקש להחזיר למשיבה טלפון ומחשב נייד וכל ציוד אחר השייך לחברה. יתר רכיב התביעה נדחו.

בית הדין דחה את התביעה שכנגד, למעט רכיב דמי הבראה לתקופה מ-1.8.07 ועד- 13.11.07. עוד קבע בית הדין כי המשיבה אישרה, במסגרת תביעתה, כי בשל שגגה, לא בוצע עדכון שוטף של שכרו ועל כן שולמה ההשלמה בשכר חודש ינואר 2008, בסך של 23,079 ₪.

לאור התוצאה אליה הגיע, חייב בית הדין את המבקש בהוצאות המשיבה בסך של 15,000 ₪.

עיקרי טענות הצדדים בבקשה:

5. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין ומאוחר יותר (בעקבות פניית המשיבה אל הקופות לשחרור כספי הפיצויים) הגיש את הבקשה שבנדון לעיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין, וזאת אך ורק בנוגע לשחרור הכספים הצבורים לזכותו של המבקש בקופות ביטוח מנהלים בגין פיצויי פיטורים, ובקופת הגמל "דש גמל חכם" בגין פיצויים (להלן ביחד -כספי הפיצויים), כך שיישארו בנאמנות בקופות הפיצויים הנ"ל עד להכרעה בערעור.

לטענת המבקש, הוא כבר שילם למשיבה את הסכום הפסוק במלואו, בסך כולל של 312,180 ₪, ובקשה זו נועדה למנוע נזק בלתי הפיך שעלול להיגרם לו אם יועברו כספי הפיצויים למשיבה. לטענת המבקש מאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן ככל שהערעור ידחה, תוכל המשיבה לשוב ולפנות לשחרור כספי הפיצויים. לטענת המבקש, משיכת כספי הפיצויים מקופת הפיצויים עלולה לגרום לו פגיעה קשה באופן אנוש, שכן הדבר עלול לפגוע לא רק בכספים הצבורים לטובתו אלא גם בזכותו לפנסיה מהכספים שנצברו לזכותו במשך תקופת העבודה הארוכה. עוד נטען כי על כספים אלה ככל שימשכו יוטל מס כבד, אשר יחייב את המשיבה, וככל שהערעור יתקבל, יקשה הדבר על השבת המצב לקדמותו.

עוד מציין המבקש כי הינו אדם בגיל מתקדם, כיום בן 67, אשר נאלץ להמשיך ולעבוד על מנת לכסות על הפגיעה העמוקה שנגרמה לו בעקבות פסיקת בית הדין האזורי שניתנה כנגדו. עוד צוין כי הכנסותיו של המבקש אינן כפי שהיו עת עבד אצל המשיבה. במצב דברים זה, כך לטענת המבקש, משיכת כספי הפיצויים טרם בירור הערעור, תהווה פגיעה חמורה בכספי הפנסיה, ואין כל הצדקה לפגיעה שכזו. מנגד, למשיבה לא יגרם כל נזק אם בקשתו תענה שכן שכן מדובר בחברה אשר לא תיפגע ככל שכספים אלה יישארו בנאמנות בקופת הפיצויים עד להכרעה בערעור. עוד צוין כי המשיבה פנתה לקופת הגמל כשלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין, כך שלא נראה שהיא זקוקה נואשות לכספים אלה.

6. המבקש מוסיף וטוען כי סיכויו לזכות בערעור טובים, שכן בפסק הדין נפלו טעויות משפטיות רבות. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי שגה בית הדין בכך שדחה את הטענה לפיה המבקש התפטר בדין מפוטר ובכך שלל ממנו פיצויי פיטורים; בקביעה כי המבקש לא התפטר בדין מפוטר התעלם בית הדין באופן מובהק מכל הראיות והמסמכים שהוצגו בפניו; כי שגה בית הדין בכך שהטיל את נטל הראיה על המבקש להוכיח את טענתה המרכזית של המשיבה לפיה הוא קיבל בפועל עמלות חברת ניקו; כי לא היה מקום לקבוע שהמבקש לקח לכיסו כספים שקיבל מחברת הביטוח של רכב המשיבה, שכן כספים אלה קוזזו ממשכורתו ועל כן המבקש לא הפר את חובות הנאמנות שלו כמנכ"ל כלפי המשיבה; לא היתה כל סיבה לשלול מהמבקש את פיצויי הפיטורים להם היה זכאי, ולא כל שכן את כספי הפיצויים שנצברו לזכותו בקופת הפיצויים.

בנסיבות אלה, כך לטענת המבקש, יש הצדקה להורות לקופות שלא להעביר את כספי הפיצויים הצבורים לזכותו עד להכרעה בערעור.

7. המשיבה מנגד, מתנגדת לבקשה. לטענת המשיבה יש לפעול בהתאם לכלל שלפיו הגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. עוד טוענת המשיבה שהבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, בחודש אפריל 2014, בעוד שפסק הדין ניתן עוד בחודש אוקטובר 2013. לטענתה, לפי הנפסק על ידי בית המשפט העליון בתיק רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם (1005) בע"מ, פ"ד נה(4) 433-445, שיהוי בהגשת בקשה לעיכוב ביצוע עשוי להביא לדחייתה, שכן מעצם מהותה בקשה כאמור מחייבת הגשתה בתוך פרק זמן קצר יחסית מעת שניתן פסק הדין או מעת שנדחתה בקשת עיכוב ביצוע על ידי ערכאה הדיונית.

לגופם של דברים טוענת המשיבה כי סיכויי הערעור שהגיש המבקש אינם גבוהים, שכן ערעורו סב בעיקרו על קביעות עובדתיות של בית הדין קמא והתרשמות מן העדויות שהובאו בפניו, עניינים שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי קביעת בית הדין לפיה לא שוכנע כי המבקש נאלץ להתפטר, או כי התפטר בדין מפוטר, נסמכה על הראיות שהוצגו בפניו, לרבות מכתב ההתפטרות של המבקש ופרוטוקול ישיבת הדירקטוריון. עוד מציינת המשיבה כי בית הדין בחן את כל המסמכים והעדויות שהובאו בפניו לעניין מעשיו החמורים של המבקש ורק כששוכנע בטענות המשיבה הועבר נטל הראיה על כתפי המבקש, אשר לא עמד בו.

8. המשיבה מוסיפה וטוענת כי המבקש לא הניח תשתית ראייתית אשר יכולה ללמד על נזק בלתי הפיך שייגרם לו מביצוע פסק הדין. לטענתה, המבקש לא צירף כל ראיה להוכיח באיזה סוג של ביטוח פנסיוני מדובר, ולא הציג כל חוות דעת מקצועית של אקטואר, המלמדת על כך שעלול להיגרם לו נזק ופגיעה בקצבה לה יהיה זכאי מביטוח המנהלים, עקב משיכת כספי הפיצויים. כן נטען כי המבקש לא פירט ממתי החלו ההפרשות לקרן הפנסיה או לביטוח מנהלים. מוסיפה המשיבה וטוענת כי המבקש לא צירף תצהיר לתמיכה בבקשתו ביחס למצבו הכלכלי, האם יש לו חסכונות או הכנסות ממקורות נוספים, וגם לא צירף תדפיס חשבון בנק כדי לתמוך בטענתו כי הכנסותיו אינן כפי שהיו בעבר. לעומת זאת, כך נטען, עיכוב ביצוע פסק הדין עלול להסב למשיבה נזק, וספק אם תוכל בבוא היום לממש את זכייתה ככל שיידחה הערעור.

9. בתשובתו לתגובת המשיבה חזר המבקש על האמור בבקשתו, תוך שהדגיש כי כבר שילם את החוב הפסוק וכל בקשתו מתייחסת אך לעיכוב משיכת כספי הפיצויים, אשר תגרום לו נזק בלתי הפיך, שכן סגירת הקופה תסתום את הגולל על זכויותיו בקרן ולא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. עוד צוין כי המשיבה לא הציגה כל ראיה המעידה על כך שיגרם לה נזק כלשהו משמירת הכספים בנאמנות בקופות. המבקשת מוסיף ומציין כי הערעור סב על טעויות משפטיות רבות שנפלו בפסק הדין, וכי מאזן הנוחות מחייב הימנעות מהעברת הכספים לטובת המשיבה. בנוסף, המבקש מפנה לפסק הדין שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט המחוזי, אשר קבע חד משמעית כי על פי סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים הכספים שנצברו לטובת עובד בקופת פיצויים הם שלו בלבד, ואינם ניתנים להחזרה (עש"א (י-ם) 23659-05-12 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד האוצר אגף שוק ההון ביטוח וחסכון (12.09.13)).

דיון והכרעה:

10. הכלל המשפטי הוא שהזוכה בפסק דין זכאי ליהנות מפירות זכייתו, והגשת ערעור – לא די בה כשלעצמה כדי להצדיק את עיכוב ביצועו של פסק הדין [ראו: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שישית - 1990) עמ' 809; רע"א 6480/00 עיריית תל אביב יפו נ. בצלאל, מיום 19.11.00]. בחינתה של בקשה לעיכוב ביצוע נעשית על פי שתי אמות מידה עיקריות – סיכויי הערעור, ומאזן הנוחות בין הצדדים, היינו ככל ש"הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע" [ראו: בש"א 94/10 המוסד לביטוח לאומי – אמיל קמר, מיום 18.3.10]. עוד נפסק כי "בין שני שיקולים אלו מתקיימים יחסים של מעין "כלים שלובים": ככל שסיכויי הערעור נראים מוצדקים יותר, כך ניתן להקל בדרישה שמאזן הנוחות יטה לכיוון המבקש, ולהיפך" [ראו: עע"מ 2803/06 מאיר ובניו בע"מ נ' הגיחון מפעלי מים וביוב ירושלים בע"מ, (מיום 11.4.06)].

ודוק, כאשר מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע חיוב כספי, הרי שככלל הנטייה היא שלא לעכבו, והחריג העיקרי לכך הוא אם יוכח חוסר יכולתו של המבקש להיפרע מן הזוכה במקרה של קבלת הערעור [ראו: ע"א 6647/98 גנן נ' פקיד שומה תל-אביב 4, פ"ד נג(1) 187, 189 (1999)].

11. עד כאן הכלל, ומן הכלל לענייננו.

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים בבקשה ולנסיבות המקרה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש הצדקה להיענות לבקשה החלקית לעיכוב ביצוע, ואבאר.

אשר לסיכויי הערעור - צודקת המשיבה כי חלק נכבד מטענות המבקש בערעור עניינו בהשגותיו על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, כך שעל פני הדברים, לא ניתן לומר בשלב מוקדם זה כי סיכויי הערעור גבוהים במיוחד, גם אם אינם משוללי יסוד.

אשר למאזן הנוחות – נראה כי בתגובתה מתעלמת המשיבה מכך שמדובר בבקשה לעיכוב ביצוע חלקי בלבד של פסק הדין וטוענת לעניין הנזקים שייגרמו לה עקב אי תשלום חובו הפסוק של המשיב. המשיבה גם לא התייחסה בתגובתה לטענת המבקש כי שילם את מלוא החוב הפסוק זה מכבר ולמעט טענה בעלמא כי לא שילם את מלוא חובותיו לא טענה דבר.

מכל מקום ואף מבלי להידרש לשאלה מה יהא היקף נזקו המדויק של המבקש, ככל שיימשכו כספי הפיצויים ולאחר מכן יפסק בערעור כי המבקש זכאי לכספים אלו, ברי כי למצער משיכת כספי הפיצויים מהקופות תחויב במס בשיעור גבוה. אם וככל שבסופו של יום ייקבע בערעור כי המבקש זכאי לפיצויי פיטורים, יהא על המשיבה לשלם את מלוא הסכום ממקורותיה. מנגד, לא ברור איזה נזק ייגרם למשיבה ככל שכספי הפיצויים יישארו בנאמנות בקופות וימשיכו לצבור תשואה.

בהקשר לכך מן הראוי לציין כי המשיבה טוענת כנגד המבקש שהגיש את הבקשה באיחור, אך מתעלמת מכך שהמבקש הגיש את הבקשה לאחר שנודע לו על כוונתה של המשיבה בסמוך לפני כן למשוך את הכספים, כך שאם בכלל, ניתן ללמוד מהשתהות המשיבה במשיכת הכספים על כך שאינה זקוקה להם באופן מיידי.

12. סוף דבר – אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין - מתקבלת, ואני מורה כי כספי הפיצויים לא יעברו למשיבה, עד להכרעה בערעור.

בנסיבות העניין – הוצאות בקשה זו יילקחו בחשבון במסגרת פסק הדין הסופי בערעור.

ניתנה היום, כ"ד סיוון תשע"ד (22 יוני 2014) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.